021b – מי שמתו – פרק שלישי – ברכות, כא ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף כא,ב

או צבור וצבור.

או צבור וצבור - בין בראשונה, בין בשניה, היה עם הצבור.

כגון עשרה אחר עשרה, וזה עמהם בשתיהן.

ששכח שהתפלל עם הראשונים:

אבל יחיד לגבי צבור, כמאן דלא צלי דמי.

קמ"ל.

ואי אשמעינן הכא, משום דלא אתחיל בה.

אבל התם, דאתחיל בה, אימא לא.

צריכא.


אמר רב הונא, הנכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שמתפללין.

אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור ל"מודים", יתפלל.

ואם לאו, אל יתפלל.

רבי יהושע בן לוי אמר, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, יתפלל.

ואם לאו, אל יתפלל.

במאי קא מפלגי?

מר סבר, יחיד אומר קדושה,

רב הונא סבר - יחיד המתפלל עם הצבור אומר, "קדוש".

הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע שליח צבור, ל"קדוש", לית לן בה.

אבל מודים, אף על פי שיחיד אומר, "מודים", אם אינו אומרו עם הצבור, הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע, נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו:

ומר סבר, אין יחיד אומר קדושה.

וכן אמר רב אדא בר אהבה, מנין שאין היחיד אומר קדושה?

שנאמר, (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

כל דבר שבקדושה, לא יהא פחות מעשרה.

מאי משמע?

דתני רבנאי, אחוה דרבי חייא בר אבא, אתיא "תוך", "תוך".

כתיב הכא, "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכתיב התם, (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה הזאת".

מה להלן, עשרה. אף כאן, עשרה.

[עיין מגילה כג, ב "דתני ר' חייא, אתיא "תוך", "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם (במדבר טז) "הבדלו מתוך העדה". ואתיא "עדה", "עדה", דכתיב התם (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה" דבעדת קרח היו הרבה יותר מעשרה וצריכים אנו להגז"ש עדה עדה מהמרגלים]

ודכולי עלמא מיהת, מפסק לא פסיק.

מפסק לא פסיק - תפלתו לקדושה, לענות עם הצבור.

וכן, ל"מודים":

איבעיא להו, מהו להפסיק, ל"יהא שמו הגדול מבורך"?

כי אתא רב דימי, אמר, "ר' יהודה ור"ש, תלמידי דרבי יוחנן, אמרי, 'לכל אין מפסיקין, חוץ מן 'יהא שמו הגדול מבורך', שאפילו עוסק במעשה מרכבה, פוסק'".

ולית הלכתא כותיה:


ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם: למימרא דקסבר רבי יהודה, בעל קרי, מותר בדברי תורה?

והאמר רבי יהושע בן לוי, "מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה?

שנאמר (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך". וסמיך ליה, (דברים ד, י) "יום אשר עמדת" וגו'.

מה להלן, בעלי קריין אסורין. אף כאן, בעלי קריין אסורין.

וכי תימא, רבי יהודה לא דריש סמוכים?

והאמר רב יוסף, "אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה, במשנה תורה, דריש"?

במשנה תורה דריש - והאי קרא, במשנה תורה הוא נאמר:

דהא רבי יהודה, לא דריש סמוכין בכל התורה כולה, ובמשנה תורה דריש!

ובכל התורה כולה, מנא לן דלא דריש?

דתניא, "בן עזאי אומר, נאמר (שמות כב, יז) 'מכשפה לא תחיה'

מכשפה לא תחיה - ולא פירש באיזו מיתה תמות.

ונאמר אצלו, "כל שוכב עם בהמה מות יומת":

סמכו ענין לו לומר,

סמכו ענין לו - סמכתו פרשת "מכשפה לא תחיה" ל"שוכב עם בהמה":

'מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה נמי בסקילה'.

מה שוכב עם בהמה בסקילה - כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ד, ב') בגזרה שוה, ד"תהרוגו" דהכא, מכי "הרוג תהרגנו דמסית".

אף מכשף בסקילה:

אמר ליה ר' יהודה, וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה?!

אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין - לשוכב עם בהמה, נוציא זה המכשף לסקילה, שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה.

אלא מקרא מפורש יש לו, במקום אחר שהוא בסקילה:

אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו?

אוב וידעוני בכלל - "לא תחיה" דכל המכשפים היו, ולמה יצאו בפני עצמן, כשהפרישן לסקילה?

כדכתיב, "באבן ירגמו אותם, דמיהם בם".

להקיש אליהם את כל הכלל.

שזו מדה בתורה, ש"כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא":

להקיש להן, ולומר לך, 'מה אוב וידעוני בסקילה, אף מכשפה בסקילה'".

ובמשנה תורה, מנא לן דדריש?

דתניא, "רבי אליעזר אומר, נושא אדם, אנוסת אביו, ומפותת אביו. אנוסת בנו, ומפותת בנו.

ר' יהודה אוסר באנוסת אביו, ובמפותת אביו".

ואמר רב גידל אמר רב, "מאי טעמא דר' יהודה?

דכתיב (דברים כג, א) 'לא יקח איש את אשת אביו, ולא יגלה כנף אביו'.

כנף שראה אביו, לא יגלה".

וממאי דבאנוסת אביו כתיב?

דסמיך ליה, "ונתן האיש השוכב עמה" וגו'.

אמרי, אין, במשנה תורה דריש, והני סמוכין, מבעי ליה לאידך דרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי, "כל המלמד לבנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב.

שנאמר (דברים ד, ט) 'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה (דברים ד, י) 'יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב'".


תנן, "זב שראה קרי,

זב שראה קרי וכו' - לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין, לעסוק בתורה קאי.

ולשאר טמאים, לא הצריך.

וקאמר הכא, דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי, שאינו יכול לצאת ממנה בטבילה זו.

כגון, זב ונדה, שהם טמאים טומאת שבעה, אפילו הכי צריך לטבול לקריו, קודם שיעסוק בתורה:

ונדה שפלטה שכבת זרע,

פולטת שכבת זרע - הרי היא כבעל קרי:

המשמשת וראתה דם.

צריכין טבילה.

ורבי יהודה, פוטר".

ורבי יהודה פוטר - קא סלקא דעתך, דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל:

עד כאן לא פטר רבי יהודה, אלא בזב שראה קרי, דמעיקרא לאו בר טבילה הוא.

אבל בעל קרי גרידא, מחייב?

וכי תימא, הוא הדין, דאפילו בעל קרי גרידא, נמי פטר רבי יהודה?

והאי דקא מפלגי, בזב שראה קרי?

להודיעך, כחן דרבנן.

אימא סיפא, "המשמשת וראתה דם, צריכה טבילה".

למאן קתני לה?

המשמשת למאן קתני לה - להשמיענו כח מי, הוצרכו לחלוק בה:

אילימא לרבנן, פשיטא?

אילימא לרבנן - להודיעך כחן דמחייבי בה:

השתא, ומה זב שראה קרי,

השתא זב שראה קרי - שקדמתו טומאת הזיבה מעיקרא:

דמעיקרא לאו בר טבילה הוא,

דמעיקרא - בשעה שראה קרי לאו בר טבילה הוא, ומחייבי ליה רבנן טבילה לקרי לדברי תורה:

מחייבי רבנן.

המשמשת וראתה דם,

משמשת וראתה נדה - דטומאת קרי קדמה, וכשראתה הקרי, ראויה היתה לטבול מיד:

דמעיקרא בת טבילה היא, לא כל שכן?!

לא כל שכן - דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה, ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר:

אלא לאו ר' יהודה היא.

אלא לאו רבי יהודה - קתני, להודיעך, דאפילו היכא דקדם הקרי, אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה. דאין טבילה אלא המטהרת.

ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא, למה ליה לאשמעינן בהא, כל בעלי קריין נמי לא בעי טבילה, לדברי תורה?

הלכך, על כרחך דוקא קתני לה:

ודוקא קתני לה?