פרק ח
ועוד זאת במאכלות אסורות[1] - שלכך נקראים בשם: "איסור" מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא - אין החיות שבה[2] עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה, כמו ההיתר[3] - מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות.
ואפילו הוא איסור דרבנן[4] - ש"חמורים דברי סופרים, יותר מדברי תורה כו'"[5]. ולכן[6], גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים - הוא שד משדין נוכראין, שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות. מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאת תאותו - הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה[7] כדלעיל.
אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה[8] הוא[9] סטרא אחרא וקליפה[10]. וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף - להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו[11]. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר - לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין.
אלא אם כן, מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו, כרבינו הקדוש[12].
- 1 אי אפשר להעלות החיות שבהאיסור אף שאכל בלא הודע ולומד בכח האכילה ההיא.
- 2 [שבמאכל איסור]
- 3 שמקבלת חיות מקליפת נוגה שמתלבשים באותיות תורתו ותפלתו ועולים
- 4 [אינו עולה וכו']
- 5 [עירובין כא, ב]
- 6 [כיון שדברים אסורים הם מג' קליפות הטמאות, ואין יכולים לעלות]
- 7 [כי הדברים המותרים הם מקליפת נוגה]
- 8 ע"י שלומד ומתפלל בכח האכילה ההיא
- 9 המאכל ההיתר
- 10 קליפת נוגה
- 11 ולכן אינו מועיל שאח"כ עולה לשמים כשלומד ומתפלל בכח האכילה ההיא
- 12 אינו צריך לחיבוט הקבר, כי כל כוונתו באכילתו וכו' הי' לשם שמים