תרמא שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה ובו ב' סעיפים:
א העושה סוכה, בין לעצמו, שישב בה הוא עצמו בחג, ובין לאחרים, שישבו בה בחג. אינו מברך על עשייתו. דהיינו, שאינו מברך, "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה", כמו שמברכים על עשיית שאר כל המצות.
לפי שעשייתה אינה גמר המצוה. שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג.
אבל שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה. אם עושה אותה לעצמו. שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן.
ואם עושה אותה לאחרים, היה ראוי שבעל הסוכה שישב בה בחג יברך שהחיינו בשעת עשייתה.
שעיקר הברכה נתקנה על השמחה שיש לאדם מן המצוה שאינה תדירה, ובאה מזמן לזמן.
ועיקר השמחה היא לבעל הסוכה ולא להעושה הסוכה.
אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה. אפילו אם עושה סוכה לעצמו.
לפי שאנו סומכין, על ברכת שהחיינו, שאומרים בקידוש היום, שבליל יו"ט, בשביל מצות קידוש היום. שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן. וברכה אחת, עולה לכאן ולכאן:
ב במה דברים אמורים כשמקדש קידוש היום בתוך הסוכה.
אבל אם בליל יו"ט קידש בתוך הבית, אינו יוצא בברכת שהחיינו שצריך לברך על מצות ישיבת הסוכה, בברכה זו שאומר בבית.
ולפיכך כשיכנס לסוכה לאכול סעודה אחרת משאר סעודות החג, צריך לברך שהחיינו אחר ברכת לישב בסוכה. אפילו אין הסוכה שלו: