תרכט ממה צריך להיות הסכך ובו ל"ג סעיפים:
א אין מסככין אלא בדבר.
שהוא צומח מן הארץ.
והוא תלוש מן הקרקע.
ואינו מקבל טומאה.
אבל אם אינו צומח מן הארץ, אע"פ שאינו מקבל טומאה.
כגון, עורות בהמה שלא נעבדו, שאינן מקבלין טומאה.
או עפר. או מיני מתכות, אע"פ שלא עשה מהן כלים, שאינן מקבלין טומאה.
וכן כל דבר שראוי לקבל טומאה, אע"פ שהוא צומח מן הארץ.
כגון, כל מיני אוכלין, אע"פ שלא הוכשרו.
וכל מיני כלים, אפילו של עץ, שיש להן בית קבול, שהן מקבלין טומאה.
אין מסככין בהן.
שנאמר, "חג הסכת תעשה לך, באספך מגרנך ומיקבך".
בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. דהיינו קשין או שבולת.
וקנין שאוספים אותן מן הגורן והיקב. ומהן, וכיוצא בהן, שצומחין מן הארץ, ואינו מקבל טומאה, "תעשה לך", סוכות. ולא מדברים אחרים:
ב כל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה שעה אחת, אע"פ שאחר כך נטהר מלקבל טומאה.
כגון כלים שנשברו, ואין בשבריהן כשיעור הראוי לקבלת טומאה.
וכן מטלניות שבלו, ולא נשתייר בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות. ששוב אין מקבלין טומאה.
וכן בית יד של כלי, שנשבר מן הכלי. שבעודו מחובר לכלי היה מקבל טומאה כמוהו, ועכשיו נטהר מלקבל שום טומאה.
כל אלו, כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה, גזרו חכמים עליהם שלא לסכך בהן לעולם.
ואם עבר וסיכך, סוכתו פסולה. כמו המסכך בסכך שהוא פסול מן התורה:
ג הבית יד של חצים.
יש עושין אותן זכרים. דהיינו שאין נוקבין בהן שום נקב, אלא עושין בחץ כעין בית קבול, ותוחבין את הבית יד לשם.
ויש עושין אותן נקיבות. דהיינו שעושין נקב בראשן, והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב.
והזכרים אין מקבלין טומאה. לפי שאין להם בית קבול. ולפיכך מותר לסכך בהן, אם עדיין לא היו קבועין בהחץ מעולם.
אבל הנקיבות, כיון שיש בהן בית קבול, אע"פ שהבית קבול עשוי למלאות ע"י החץ מלוי עולם, שלא להתרוקן עוד. אעפ"כ הוא מקבל טומאה.
ולפיכך, אם סיכך בהן, סוכתו פסולה:
ד קנים הנבראים חלולים. אע"פ שיש להן בית קבול, אין מקבלין טומאה. לפי שלא נעשה לקבלה.
ולפיכך מותר לסכך בהם.
וכן מותר לסכך בצינור, לפי שלא נעשה לקבלה:
ה סיככה בפשתי העץ. שלא דך אותן במכתשת, ולא ניפץ אותן במסרק, כשרה.
שעדיין ניכרים שהן עץ.
אבל אם דך אותן במכתשת, אע"פ שלא ניפץ אותן במסרק, פסולה מדברי סופרים. לפי שנשתנית צורתן. וכאלו אינ[ן] מגידולי קרקע.
והוא הדין צמר גפן, או קנבוס, שניפץ אותן, אין מסככין בהם.
וכן נעורת של פשתן, הנידק מן הפשתן, אין מסככין בו:
ו מסככין בחבלים של גמי, ושל סיב.
לפי שהחבלים אין מקבלין טומאה, שאין להם בית קבול.
אבל חבלים של פשתן, ושל קנבוס, אין מסככין בהן.
מפני שנשתנה צורתו, וכאלו אינו מגידולי קרקע:
ז מחצלת של קנים, ושל קש, ושל גמי, ושל שיפה, בין שהיא חלקה, שראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה.
אם היא קטנה, דהיינו שאין בה אלא כדי שכיבה, סתמא עומדת לשכיבה. וראויה לקבל טומאה, אם ישכב עליה הזב.
ולפיכך אין מסככין בה, אפילו עדיין לא שכב עליה הזב.
אלא אם כן עשאה לסיכוך, או שלקחה מן האומן כדי לסכך בה. שהאומן עושה בסתם, למכרן למי שצריך להן. כל אחד ואחד לפי צרכו.
וא"כ, יש לילך אחר דעת הלוקח בעת קנייתו.
ואם דעתו לסיכוך, אע"פ שיש לה שפה, בענין שראויה לקבלה, אעפ"כ אינה מקבלת טומאה.
וקיבול זה אינו חשוב כלום, כיון שהמחצלת אינה עשוייה לקבלה:
ח אבל אם היא גדולה יותר מכדי שכיבה, סתמא עומדת לסיכוך. ואפילו אם ישכב עליה הזב, אינה מקבלת טומאה. כיון שאינה מיוחדת לשכיבה. ולכן מסככין בה.
במה דברים אמורים כשאין לה שפה מקפת. אבל אם יש לה שפה מקפת, (מארבע רוחותיה), בענין שראוייה לקבלה, אין מסככין בה.
לפי שסתמא עשויה גם לתשמיש. ליתן פירות על גבה.
(ואפילו אם ניטל שפתה, אין מסככין בה, כמו שאין מסככים בשברי כלים, כמו שנתבאר):
ט וכל זה במקום שאין מנהג מבורר בתשמישי המחצלאות.
אבל במקום שהמנהג של רוב בני העיר, להשתמש במחצלאות קטנות לסיכוך, מותר לסכך בהן. אפילו בסתם מחצלת קטנה. אלא אם כן ידוע שנעשים לשכיבה.
ובמקום שמנהג רוב בני העיר להשתמש במחצלאות גדולות לשכיבה, כמו שהמנהג הוא במקומות האלו, אין מסככין במחצלת גדולה.
ואפילו אם ידוע שמחצלת זו נעשית לסיכוך, אין לסכך בה מפני מראית העין. שאין הכל יודעין בזה, ויאמרו, שנעשית לשכיבה, כמו שהוא מנהג רוב בני העיר:
י וכן במקום שנוהגים לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בהן. אפילו נעשו לסיכוך, שאינן מקבלין טומאה.
גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית העשויה ממחצלאות.
שיאמר, מה בין מחצלאות אלו למחצלאות אלו.
ומחצלאות של תקרת הבית, פסולין מן התורה. שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:
יא הסולם יש להסתפק בו אם הוא מקבל טומאה. לפי שאין בו בית קבול, והרי הוא כשאר כל פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה.
או אפשר, שהנקבים שהשליבות תקועות בהן, הן דומין לבית קבול.
ולפיכך אין לסכך בו.
ולכתחילה יש ליזהר שלא להניחה על גבי הגג, כדי להניח עליו הסכך.
וכן שלא להניחו על גבי הסכך כדי להחזיקו, שלא יפזרנו הרוח.
והוא הדין שאין מחזקין ואין מעמידין את הסכך לכתחלה בכל דבר שראוי לקבל טומאה. כגון כסא וספסל.
גזרה שמא יסכך בהן:
יב במה דברים אמורים כשהסיכוך בעצמו מונח על גבי דבר שמקבל טומאה.
או שדבר המקבל טומאה מונח על גבי הסכך ממש, ומחזיקו.
אבל אם הסכך מונח על גבי כלונסאות או על גבי יתידות. והן מונחים על גבי דבר המקבל טומאה. אין בכך כלום. ומותר לעשות כן לכתחלה.
ואע"פ שדבר המעמיד ומחזיק את הסכך נסמך על גבי דבר הפסול לסיכוך, אין בכך כלום. שהרי כל סוכה שבעולם מעמידי הסכך הן נסמכים על גבי קרקע עולם הפסולה לסיכוך:
יג וכל זה לכתחילה.
אבל בדיעבד, שכבר העמיד את הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה, מותר לישב בה לכתחלה.
ואפילו לכתחלה מותר להניח את הסכך עצמו על גבי הדפנות, אפילו אם הן מן הפסול לסיכוך, כגון חומת אבנים.
לפי שאין לגזור שמא יסכך סוכתו באבנים, שהכל יודעין שהאבנים פסולין לסיכוך, שהרי אין זו סוכה כלל, אלא כעין בית דירת קבע.
וכן מותר לכתחילה לחבר כלונסאות הסוכה, שהסכך מונח עליה, לדפנות הסוכה ע"י מסמרים של ברזל. או לקשרן בחתיכות בגדים המקבלין טומאה.
כיון שהסכך עצמו מונח על גבי כלונסאות שאינן מקבלין טומאה וכשרים לסיכוך:
יד כל פשוטי כלי עץ הרחבים קצת, וראוי להניח עליהם דבר. כגון שולחן, ומגריפה, ומרדה. גזרו חכמים עליהם טומאה. לפי שהן דומין לבית קבול. לפיכך אין לסכך בהן.
וכן אין להניחן על גבי הסכך להחזיקו, אפילו אם נשברו. כיון שהיו ראוים לקבל טומאה שעה אחת, גזרו עליהן:
טו כל ידות האוכלין. כגון קשין של שבלים, וזמורות של ענבים, ומכבדות של תמרים, מקבלין טומאה בשעה שהן מחוברין להאוכל.
שנאמר, "טמא הוא לכם". ודרשו חכמים, "לכם" לכל דבר שהוא צורך לכם, באוכל הזה.
דהיינו ידות, הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו.
ואינו נקרא יד אלא שלשה טפחים בקשין של מין שבלים הנקצרין במגל.
(אבל מין שבלים שאין דרכן להקצר במגל, אלא עוקרין אותן ביד, אין שיעור לידותיהן.
שאפילו הן ארוכין הרבה הן מקבלים טומאה משום יד)
וארבעה טפחים במכבדות של תמרים.
ושני טפחים בזמורות של ענבים.
דהיינו טפח אחד מימין האשכול התלוי בזמורה, וטפח אחד משמאלו.
אבל אם הן ארוכים יותר משיעור הזה, אין מקבל טומאה, אלא מה שהוא סמוך להאוכל כשיעור הזה:
טז לפיכך המסכך סוכתו בקשין של שבלים, ובזמורות, ובהן ענבים. ובמכבדות ובהן תמרים.
אם אין הקשין והזמורות והמכבדות ארוכין כל כך, עד שיהא בהן רוב נגד האוכל והיד שלו, הרי היא פסולה.
במה דברים אמורים כשקצר או בצר אותן לאכילה, שאז צריך חיבור היד עם האוכל לאחוז בו את האוכל.
אבל אם קצרן ובצרן לסיכוך, שאז אין נוח לו חיבור היד עם האוכל, שהרי האוכל פוסל סוכתו, ולכן אין היד מקבל טומאה.
שאין היד מקבל טומאה אלא מחמת שהוא טפל ומשמש לאוכל, ונחשב כאוכל עצמו, משא"כ אוכל זה, שאין צריך לו כלל לסיכוך, שבשבילו קצרו, ואין היד טפל אליו.
ולפיכך היד מצטרף עם שאר אורך הקשין והזמורות לבטל את האוכל ברוב:
יז ואם מתחלה קצרן ובצרן לאכילה, ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך, אין המחשבה מוציאה את הידות מידי קבלת טומאה, עד שיעשה בהן מעשה, שניכר כשקצר או בצר, שרוצה אותם לסיכוך ולא לאכילה.
כגון שידוש אותן במקבות או ברגלי בהמה:
יח כל שהוא מאכל בהמה, ואין בני אדם אוכלין אותן אלא לרפואה, כגון פינו"גי, הנקרא בערבי שומ"ר. מסככין בו לכתחלה:
יט סיכך בירקות שממהרים להתייבש תוך שבעה ימים וליפול העלין עד שישאר אויר, הרי הן חשובין כאלו נפלו מיד. אע"פ שעדיין לא יבשו.
ופוסלין את הסוכה, אפילו מן הצד, בשלשה טפחים, כדין אויר. כמו שיתבאר בסי' תרל"ב.
ואף על פי שהן מקבלין טומאה, אין דינן כסכך פסול, שאינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע הסכך.
דכיון שסופן ליבול וליפול תוך החג, אין שם סכך עליהן. וכאלו אינן כלל:
כ כל דבר המחובר לקרקע, אין מסככין בו. לפי שאינו דומה לפסולת גורן ויקב, שהם תלושים מן הקרקע.
ואם סיכך במחובר, ואחר כך קצצו, פסול.
שנאמר, "חג הסכות תעשה" כו'. "תעשה", ולא מן העשוי בפסול. שהעשייה הראשונה שהיא בפסול, אינה חשובה עשייה כלל. כאלו לא עשה מאומה.
ומה שאחר כך מכשירו על ידי קציצת האילן, אין זו חשובה עשייה. כיון שאינו עושה מעשה חדש בהסכך. דהיינו, שאינו סותרה כלל.
לפיכך אין לו תקנה, אלא אם כן ינענע כל הסכך הפסול שקצצו. דהיינו, שמגביהו מעט, וחוזר ומניחו. שבשעה שמגביהו, נתבטלה עשיה הראשונה שהיתה בפסול. ואח"כ כשמניחן הוא עושה מעשה חדש בגוף הסוכה:
כא יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהן לכתחלה.
והם מיני עשבים שריחם רע. אע"פ שאינן ראויין לאכילה, ואין מקבלין טומאה.
וכן מיני סנה, שעליהן נושרין תמיד, אע"פ שלא בשעת הרוח.
לפי שאנו חוששין, שמא מתוך שריחן רע, או מתוך שעליהן נושרין, יצא מן הסוכה.
ואם עבר וסיכך בהן, כשרה.
ומותר לישב בה לכתחלה:
כב חבילי קש וחבילי עצים, אין מסככין בהן כשהן אגודין. מפני שפעמים שאדם בא מן השדה בערב בכל ימות החמה, וחבילתו על כתיפו, ומניחה על גבי סוכתו, שיש לו כל ימות החמה למקנהו, כדי ליבשה, ולא לשם סכך. וכשמגיע החג, נמלך עליה לסיכוך.
והתורה אמרה, "תעשה" ולא מן העשוי בפסול.
וחבילה זו שהונחה שם שלא לשם סכך, אפילו לצל, אלא כדי ליבשה, אין שם סכך עליה. ונמצא שעשייתה של סוכה זו היא בפסול.
לפיכך גזרו חכמים, שלא יסככה בחבילות, אפילו הוא מטילה על הסוכה לשם מצות סוכת החג.
גזירה משום חבילות של כל ימות החמה:
כג וכיון שלא אסרו אלא מפני גזירה זו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה. דהיינו, שיש בה לא פחות מן עשרים וחמשה קנים.
אבל חבילה שאין בה עשרים וחמשה קנים, מותר לסכך בה:
כד ואם עשרים וחמשה קנים או יותר יוצאין מגזע אחד, והן מפורדין בראשן השני, ואגדן שם, אף על פי כן, כיון שעיקרן אחד, אינו דומה לחבילה שדרך ליבשה. ולכן מותר לסכך בה.
ואם אגד עמהן קנה אחד שאינה מחוברת עמהן בעיקר אחד.
אם יש בחבילה זו עם קנה זה עשרים וחמשה קנים נקראת חבילה, ואין מסככין בה:
כה קנים שעושין אותן חבילות חבילות כדי למכרן בשוק במנין, וכשקונה אותן הלוקח, מתיר אגדן מיד. מותר לסכך בהן, ואין בהן משום גזירת חבילה של כל ימות החמה.
כיון שחבילה זו אין דרך להצניעה באגדה, והלוקחה כדי לייבשה מתיר אגדה מיד:
כו חבילות שעושין מערבה, וראשיהן הגסים לצד אחד וראשיהן הדקין לצד אחר, ודרכן לקושרן בשני ראשיהן. כיון שהתיר קשר שבראש הגס, מותר לסכך בהן.
משום שהקשר שלצד האחר אינו חזק כל כך שיתקיים אם יטלטל את החבילה. וכל אגד שאינו עשוי לטלטלו באגדו, אינו נקרא אגד כלל:
כז אבל אם קשר את החבילה באמצעה בלבד, אין מסככין בה. מפני שהיא מיטלטלת באגד זה:
כח אם עבר וסיכך בחבילה, מתיר אגדה, והיא כשרה.
ואע"פ שתחלת עשיית סוכה זו היתה בפסול?
אין לפוסלה, משום, "תעשה", ולא מן העשוי בפסול.
כיון שאין פיסולה אלא מחמת גזירה בעלמא, כמו שנתבאר.
אבל חבילה שהעלה אותה ליבשה, וכשהגיע החג נמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה. שהרי לא הונחה שם לשם צל. אין מועיל לה התרת האגד להכשירה, כיון שפיסולה לא היה מחמת האגד בלבד, אלא הנחתה שלא לשם צל גרם לה להפסל מן התורה.
לפיכך צריך לעשות מעשה חדש להנחתה.
דהיינו שיגביהנו מעט ויחזור ויניחנו לשם צל.
וגם צריך להתיר אגדה.
שאין מסככין בחבילה.
גזירה משום חבילה של כל ימות החמה. כמו שנתבאר:
כט נסרים שרחבן ארבעה טפחים, אסור לסכך בהן.
לפי שרוב תקרת הבית עשויות מהן, ויש לחוש שמא ישב תחת תקרת ביתו, ויאמר, מה לי לסכך בנסרים אלו, מה לי לישב תחת תקרת ביתי? אף היא מנסרים עשויה!
ותקרת הבית היא פסולה מן התורה, מטעם שנתבאר בסי' תרכ"ו:
ל ואפילו אם לא הטיל רוחב הנסרים על גבי הסוכה אלא הפכן והשכיבן על צידן, שהוא פחות מארבעה טפחים.
אף על פי כן פסולה.
דכיון שיש שם פסול עליהן, נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:
לא אבל מותר לסכך בנסרים שאין רחבן ארבעה טפחים. ואפילו אם הם משופין ודומין לכלים.
ואע"פ שהן ראויים לישיבה, [ו]גם הן ראוין להשתמש בהן להניח פירות, וככרות על גביהן, שהרי הן רחבין קצת?
אעפ"כ אינן מקבלין טומאה, אם אינן מיוחדין לא לישיבה, ולא לשום תשמיש, אלא עומדין לבנין או לסתירה:
לב ועכשיו בזמן הזה שמסככין הבתים בנסרים שאין בהן שלשה טפחים, יש לפסול סוכה המסוככת אפילו בנסרים שאין ברחבן שלשה טפחים, משום גזרה שמא ישב תחת תקרת ביתו העשויה מנסרים כאלו.
אבל מותר לסכך בנסרים קצרים מאד שקורין (לאטי"ש או שינדלי"ן), שאין דרך לעשות תקרת הבית מנסרים קצרים כאלו.
ומכל מקום צריך ליזהר לעשות הסכך עראי וקל, בענין שיוכלו הגשמים לירד בתוכו, כמו שיתבאר בסי' תרל"א.
ולפיכך נהגו העולם, שלא לסכך בהן כלל. שמא יטעו לסכך בענין קביעות שלא יוכלו הגשמים לירד בתוכו:
לג ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך, מסככין בנסרים אפילו יש בהם ארבעה טפחים, אם אי אפשר בענין אחר.
והוא הדין בכל דבר האסור משום גזרה:חסר