Introduction
תר ביצה שנולדה בראש השנה וסדר הקידוש ובו ז' סעיפים:
א אף בני ארץ ישראל, עושין שני ימים ראש השנה.
לפי, שמה שהן אין עושין שאר מועדות אלא יום אחד, הטעם:
משום שאנו בקיאין בחשבון קביעות החדשים, ואנו יודעים יום שראוי לקבוע החודש ולמנות ממנו המועדות.
ואף בני גולה אין עושין שני ימים, אלא משום שהם צריכין לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושים שני ימים.
בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שאין הדבר תלוי בחשבון כלל, אלא בראיית הלבנה, ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים, והיו עושין שני ימים מספק.
אבל בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים, לא היו עושין המועדות אלא יום אחד.
לפי שהבית דין שבירושלים היו שולחים שלוחים להודיע להם יום שנקבע בו החודש בניסן (ובסיון) ובתשרי.
ובכל המקומות הקרובים שהיו השלוחין מגיעין אליהם קודם יו"ט, לא היו עושין אלא יום אחד.
ולפיכך אף בניהם אחריהם עכשיו, אינן צריכין לעשות שני ימים, כיון שאנו בקיאים בחשבון ויודעים יום שראוי לקבוע בו החודש, ולמנות ממנו החודש.
וזה הטעם [היינו טעם החילוק בין בני הגולה ובין בני ארץ ישראל] לא שייך אלא בשאר מועדות, חוץ מראש השנה.
אבל בראש השנה אף בני ארץ ישראל צריכים לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושין שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שלא היה הדבר תלוי בידיעת החשבון אלא בקביעות הבית דין שבירושלים על פי ראיית (העדים את) הלבנה.
ואף על פי שהבית דין היו משלחין שלוחים להודיע לכל, מכל מקום, בראש השנה שהוא יו"ט, אין השלוחים יכולים לצאת חוץ לתחום:
ב ואף בגולה, ראש השנה הוא חלוק משאר מועדות.
ששאר מועדות אף אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק, שלא היו יודעים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל.
וביצה שנולדה ביום ראשון מותרת ביום שני.
שאם היום קודש, למחר הוא חול, ואין בו איסור מוקצה ונולד.
ואם למחר קדש, היום חול, וכבר הוכנה הביצה מערב יו"ט.
ולפיכך, אף בניהם אחריהם היודעים בקביעות החודש, ויודעים שיום ראשון הוא עיקר יו"ט, ויום שני הוא ג"כ יו"ט מדברי סופרים.
אעפ"כ אין דין ביצה זו כדין ביצה שנולדה בשני ימים טובים הסמוכים זה לזה, כגון שבת ויו"ט, שאם נולדה בזה אסורה בזה. כמ"ש בסי' תקי"ג.
דכיון שהן אין עושין שני ימים אלא מחמת מנהג אבותיהם, אין צריך להחמיר יותר מאבותיהם, שהיה מותר להם מטעם שנתבאר:
ג אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן, אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך.
וקדושה אחת הן, אף לבני ארץ ישראל.
וביצה שנולדה בראשון או דבר שנתלש מן המחובר בראשון או דבר שניצד בראשון, כשם שאסור בו ביום משום מוקצה ונולד, כך אסור ביום שני שהם כיום אחד ארוך.
חוץ מלענין מת ביום שני, כמ"ש בסי' תקכ"ו:
ד ולמה הן נחשבין כיום אחד, והרי אנו בקיאין בקביעות החודש, ואנו יודעין שראשון עיקר?
משום דאף הבית דין עצמן שהיו מקדשין על פי הראייה, היו עושין לפעמים שני ימים.
כיצד?
בראשונה כשהגיע יום ל' באלול היו כל ישראל והבית דין נוהגין איסור מלאכה וקדושת היום מבערב, דשמא יבואו עדים למחר ויאמרו שראו הלבנה בלילה זו, ויהיה היום ראש חודש תשרי, והוא ראש השנה, ונמצא שהלילה הוא יו"ט.
וביום היו הבית דין יושבין ומצפים לביאת עדים רואי הלבנה אולי יבואו.
וכל שעה שיבואו ביום, עד שתחשך, היו מקדשין את החודש אותו היום, והיה ראש השנה בו ביום.
ומאותו יום והלאה מונין ליום הכיפורים ולסוכות.
והיו תמיד רגילין לבוא קודם זמן מנחה, דהיינו זמן הקרבת תמיד של בין הערבים.
פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד אחר המנחה, והקריבו התמיד, ונתקלקלו הלוים בשיר, ואמרו שיר של חול, שהיו סבורים שלא יבואו העדים עוד היום, וכשבאו נמצא היום למפרע קודש.
ומאותו היום והלאה התקינו חכמים, שלא יהיו הבית דין מקבלין את העדים אלא עד המנחה.
וכשיבואו לאחר המנחה, יהיה אותו היום מן חודש העבר למנות אותו יום ל' של אלול, ולמנות ליום הכיפורים ולסוכות מיום המחרת.
שיש כח ביד בית דין לעשות דבר זה.
שנאמר, "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", "אתם" כתיב, בלא וא"ו, אתם אפילו מזידין.
ומכל מקום אע"פ שאין מונין למועדות מיום זה, וכחול הוא חשוב, ויו"ט יהיה למחר.
אעפ"כ לא היו מזלזלים בו, והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יו"ט עד הלילה מדברי סופרים.
כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יו"ט מן התורה, אלא שניתן רשות לבית דין לדחות.
ולמחר עושין יו"ט, וראש השנה של תורה.
ואלו שני הימים הן קדושה אחת, וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראים יום טוב של ראש השנה, יום ראשון מדברי סופרים, ויום שני מדברי תורה.
והמקומות שהן חוץ לתחום של ירושלים, היו צריכין לעשות שני ימים ראש השנה בכל שנה ושנה, דשמא יבואו עדים אחר המנחה.
ונמצא ששני הימים הן קודש וכיום אחד הן חשובים, שהרי קדושה אחת עליהם, דהיינו קדושת ראש השנה.
ואחר יו"ט, כשהיו השלוחין יוצאין, (ו)היו מודיעים לכל בני ארץ ישראל יום שהוקבע בו החודש, והיו הכל מונין ממנו ליום הכיפורים ולסוכות.
וכך היה הדבר נוהג תמיד עד שבטלו סנהדרין ובטל קידוש החודש על פי הראיה, והתחילו לקבוע החדשים על פי החשבון.
ולפיכך הכל מונין מיום ראשון של ראש השנה ליום הכיפורים ולסוכות, לפי שעל פי החשבון אלול לעולם חסר.
ואעפ"כ צריכין הן לקיים מנהג אבותיהם שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה, והיו עושין שני ימים טובים של ראש השנה אף בארץ ישראל, והיו עושין אותו כיום אחד ארוך, וקדושה אחת עליהן.
וביצה שנולדה בזה, אסורה בזה, מטעם שנתבאר, שמא באו עדים אחר המנחה.
לפיכך, אף שאין טעם זה שייך לזמן שקובעין חדשים על פי החשבון.
ולעולם יום ראשון הוא עיקר, והוא יו"ט של תורה.
מכל מקום אין לזלזל ביום שני, ולהקל בו, מה שלא היו מקילין בו אבותינו:
ה אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות אומרים, "זמן" בקידוש, כיון שעושין אותו מחמת הספק שהיה לאבותינו (בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה), שמא היום קודש ואתמול חול, אם כן לא נפטר בזמן של אתמול.
אבל בליל שני של ראש השנה, יש אומרים שאין אומרים "זמן".
כיון ששני הימים הן קדושה אחת, וכיום אחד הן חשובין, א"כ נפטר בזמן של אתמול, שהוא תחילת קדושת היום, ולמה יחזור לומר זמן באמצע.
וכן ביום שני על השופר, אין לומר זמן, שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על השופר.
אבל יש אומרים, שצריך לומר זמן בין בקידוש ליל שני בין על השופר, משום שמה שהן נחשבין כיום אחד ארוך אינו אלא מחמת מנהג אבותינו, שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה, והיו חוששין שמא באו עדים אחר המנחה, ונמצא ששני הימים הן יו"ט אחד וקדושה אחת עליהם.
וכיון שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני אף שהיו עושין אותן קדושה אחת וכיום אחד, שהרי אם באו עדים אחר המנחה עיקר היו"ט של תורה הוא למחר, ויום ראשון אינו אלא מדברי סופרים וכחול הוא חשוב לגבי יום שני שבו הוקבע החודש.
לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל שני (אף בארץ ישראל) כמו שמברכין בכל יו"ט שני של גליות, כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו:
ו והלכה כסברא האחרונה.
מכל מקום לכתחלה טוב שיוציא אדם את עצמו מידי ספק ברכה, וילבוש מלבוש חדש, בענין שצריך לברך עליו שהחיינו בשעת הלבישה. כמ"ש בסי' רכ"ג.
או יקח פרי חדש, ויניחנו לפניו בעת הקידוש, ויברך שהחיינו, ויהא דעתו גם על המלבוש או על הפרי.
ואם יש לו תירוש חדש, לא יקדש עליו, כדי לברך עליו שהחיינו.
דמצוה מן המובחר לקדש על יין ישן. כמ"ש בסי' רע"ב.
אלא יקדש על הישן, ויניח התירוש לפניו, וכשיגיע לשהחיינו, יקח הכוס של תירוש בידו או יתן עיניו בו, ויברך שהחיינו וישתה הכוס של יין ישן.
ואם אין לו בגד חדש ופרי חדש, עם כל זה יברך שהחיינו שהעיקר כסברא האחרונה:
ז וכן בתקיעת שופר של יום שני.
לכתחלה ילבש התוקע בגד חדש, ויהיה עליו בשעת ברכת שהחיינו.
(ומנהג ספרד שלא לברך שהחיינו).
ואם חל יום ראשון בשבת שלא תקעו בשופר, אינו צריך ללבוש בגד חדש בשעת תקיעות יום שני, כיון שלא בירך עדיין שהחיינו על השופר: