Download Here discussion - לעיין

תקצ סדר הראוי לתקיעת שופר ובו כ"א סעיפים:

א כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה?

תשע. תר"ת, תר"ת, תר"ת. 

לפי ששלש פעמים "תרועה" נאמר בתורה. שנים בראש השנה, ואחד ביום הכיפורים של יובל. ומפי השמועה למדו, שהן למידין זה מזה. ולכך, הרי הוא כאלו כל השלש פעמים תרועה, נאמרים בכל אחת מהן.

וכל תרועה צריכה להיות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. והן הנקראים תקיעות סתם.

שנאמר: "והעברת שופר תרועה". משמע, שצריך להעביר קול פשוט, ואח"כ תהיה התרועה. דלשון, "והעברת", משמע העברת קול פשוט.

ואחר התרועה, נאמר: "תעבירו שופר" וגו'. משמע שאחר התרועה צריך ג"כ להעביר קול פשוט.

וכן בכל תרועה ותרועה, בין של יובל, בין של ראש השנה, שהן למדין זה מזה:

ב "תרועה" זו האמורה בתורה, מתרגמינן: "יבבא".

וכתיב: "בעד החלון נשקפה, ותייבב אם סיסרא".

משמע, שהיבבא היא כקול שאדם משמיע, כשהוא בוכה ומיילל.

ויש להסתפק, אם יבבא זו היא כמו שדרך החולים שמאריכים בגניחותם, ומשמיעים קול אחר קול, ומאריכים בהם קצת. וזה נקרא: "גנח".

או שהיא כמו אדם המיילל ומקונן, שמשמיע קולות קצרים מאד תכופים זה לזה. וזה נקרא, "יליל".

או שהיא כמו שניהם ביחד, זה אחר זה, היללה אחר הגניחה. שכן דרך הבוכה, מגנח ואח"כ מיילל.

ותיקנו חכמים, כדי לצאת ידי כל הספיקות, לתקוע. 

תשר"ת ג' פעמים. שמא התרועה היא גניחה ויללה ביחד.

ואח"כ, תש"ת ג' פעמים. שמא התרועה היא גניחה לבד. והיו היללות הפסק בין התרועה להתקיעה שלאחריה. והתורה אמרה: פשוטה לאחריה, בלא הפסק קול שופר שאינו פשוט בינתיים.

ואח"כ תר"ת ג' פעמים. שמא התרועה היא היללה לבד. והיו הגניחה שבסדר תשר"ת הפסק בין התרועה לתקיעה שלפניה:

ג אם התנה בתקיעה אחרונה של ג' סדרי תשר"ת, שאם סדר תשר"ת הן הן עיקר המצוה - תעלה לו תקיעה זו לתקיעה אחרונה של תשר"ת.

ואם סדרי תש"ת הן עיקר המצוה, ובהן הוא יוצא ידי חובה - תעלה לו תקיעה זו לתקיעה ראשונה של תש"ת - אינו צריך לתקוע שנית לפני תש"ת הראשון. שהרי ממה נפשך הוא יוצא בתקיעה זו.

וכן הדין אם התנה בתקיעה אחרונה של תש"ת, שתעלה לו לתקיעה ראשונה של תר"ת. [הוא יוצא בתקיעה זו]

אבל אם לא התנה כן - אין תקיעה אחת עולה לשני סדרים תשר"ת ותש"ת. ולא לתש"ת ותר"ת. לפי שמצות צריכות כוונה. ואם נתכוין בתקיעה זו להשלמת סדר תשר"ת, אינה עולה להתחלת תש"ת.

שאם תש"ת עיקר המצוה, א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת - לא תקע לשם מצוה כלל. וכן בתקיעה שבין תש"ת לתר"ת:

ד שיעור תקיעה [מהו השיעור המינמלי של אורך התקיעה] האמורה בתורה - כשיעור תרועה האמורה בתורה. הערה 1

ושיעור תרועה [מהו אורך של התרועה. אבל כאן האורך תלוי בכמה גניח או כמה יליל כדלקמן] האמורה בתורה, כג' יבבות.

יש אומרים: דהיינו [שהשיעור של תרועה הוא] ג' כחות בעלמא. והם נקראים טרומיטין [וא"כ עושה ג טרומיטין והוא תרועה].

ועכשיו שתקנו חכמים, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי לצאת מכל הספיקות שיש בתרועה. צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור תרועה של סדר תשר"ת.

דהיינו: ג' שברים בינונים, שהם כג' גניחות בינוניות. וכג' יללות קטנות. שהרי הכל ביחד הוא תרועה של סדר תשר"ת.

ובסדר תש"ת: אינו צריך להאריך בתקיעותיו, אלא כדי שיעור ג' שברים בינונים. שזהו שיעור תרועה של סדר תש"ת.

ובתקיעות של סדר תר"ת: אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור ג' יללות קטנות. שזהו שיעור תרועה של סדר תר"ת.

ואם רוצה להאריך הרבה בכל תקיעה - הרשות בידו להאריך כמה שירצה. ולא אמרו שיעור לתקיעות, אלא שלא יפחות מהשיעור.

וכן בתרועה, יכול להאריך בטרומיטין כמה שירצה.

וכן בשברים, אם מוסיף על ג' שברים - אין בכך כלום.

ואינו כמפסיק בין התרועה או השברים לתקיעה שלאחריו, כיון שעושה כל השברים או כל הטרומיטין בנשימה אחת.

ומכל מקום, נהגו שלא להוסיף על ג' שברים. אבל טרומיטין יכול לעשות כמה שירצה.

ויש עושין בסוף הג' שברים, קול פשוט כעין תקיעה. וכן עושין בסוף הטרומיטין. אבל אין המנהג לעשות כן:

ה וצריך ליזהר בשברים של סדר תשר"ת, שלא יאריך בשבר אחד מהג' שברים כדי שיעור ג' שברים בינונים וג' יללות, דהיינו טרומיטין - שזהו שיעור תקיעה של סדר תשר"ת. ואם מאריך בשבר אחד כשיעור זה - יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה.

ובסדר תש"ת - ששיעור תקיעה הוא כג' שברים בינונים - לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים - שלא יצא מכלל שבר ויקרא בשם תקיעה. 

ואם לא נזהר בכך (שהאריך בהשברים יותר משיעורם) - אפילו בדיעבד לא יצא (לפי סברא זו (משא״כ להלכה לקמן בסעיף ו יצא כיון שלדיעה הב׳ עדיין יחשב לשבר כראוי)).

ולכתחלה טוב ליזהר, שאפילו בסדר תשר"ת, לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור [ג'] טרומיטין. לפי שזהו שיעור תקיעה של סדר תר"ת. ואם יאריך כשיעור הזה - יהא עליו שם תקיעת תר"ת לא שם שבר.

ולפיכך, טוב לקצר בכל שבר ושבר בכל מה דאפשר. רק שלא יקצר יותר מדאי, כדי שיהא עליו שם גניחה ולא שם יללה, דהיינו טרומיטין:

ו ויש אומרים: ששיעור יבבא, היא ג' טרומיטין. [דלא כדעה הראשונה שכל יבבא הוא טרומיט אחד]

ושיעור תרועה כג' יבבות. שהם ט' טרומיטין. 

ושיעור תקיעה כשיעור תרועה ג"כ ט' טרומיטין. [היינו בתרועה האמורה בתורה]

ושיעור שברים, [היינו לדידן שעושים ג' שברים בתשר"ת ובתש"ת], בודאי [ששיעור ג' השברים ביחד] לא פחות הוא משיעור תרועה, [שהשיעור הוא ט' טרומיטין, (יללות)] ג"כ ט' טרומיטין, לכל הפחות.

וא"כ צריך להאריך בכל שבר, לא פחות מג' טרומיטין, כדי שבג' שברים ביחד לא יהא פחות מט' טרומיטין כשיעור תרועה.

ולפי דבריהם: צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת, לא פחות מן י"ח טרומיטין. שזהו שיעור תרועה של סדר תשר"ת. דהיינו ג' גניחות וג' יבבות ביחד, שהם לא פחות מי"ח טרומיטין.

ויכול להאריך בכל שבר עד פחות מעט מן י"ח טרומיטין. לפי שעד י"ח טרומיטין אין שם תקיעה.

ומכל מקום, לכתחלה (לדיעה זו) לא יאריך בשבר אחד [אפילו בסדר תשר"ת] כדי ט' טרומיטין. שזה שיעור תקיעה בסדר תר"ת וא"כ שם תקיעת תר"ת עליו.

[נקט תר"ת, שהוא מפורש בתורה והשברים בתש״ת הם במקום התרועה של תורה ושיעור תרועה ושברים שווים]

אבל בדיעבד יוצא אם האריך בשבר של תשר"ת פחות מי"ח טרומיטין.

כיון שבזה הסדר [של תשר"ת] עדיין אין עליו שם תקיעה.

ובסדר של תש"ת, צריך להאריך בתקיעות כשיעור ט' טרומיטין.

שזהו שיעור [תרועה] של זה הסדר.

ולא יאריך בשבר, כשיעור ט' טרומיטין.

ואם האריך, אפילו בדיעבד לא יצא.

לפי שיצא מכלל שבר, ונכנס בכלל תקיעות של זה הסדר:

ז ולענין הלכה, יש להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה.

דהיינו, שיאריך בתקיעות תשר"ת, כשיעור י"ח טרומיטין לכל הפחות.

ובתקיעות תש"ת, תר"ת, כשיעור ט' טרומיטין לכל הפחות.

ובכל שבר, יאריך מעט, כדי ג' טרומיטין. [כיון שלסברא האחרונה צריכה כל שבר להיות לפחות ג' טרומיטין, ואינו מפסיד אפילו לדעה הא', כיון שאינו עושה שיעור של ג' גניחות בינונית, שרק אז הוי תקיעה בתש"ת לסברא הראשונה ]

ולא יאריך עד ט' טרומיטין. אפילו בסדר תשר"ת.

[ששיעור תקיעה של סדר תשר"ת, הוא י"ח טרומיטין לדעה ב. ולדעה א התקיעה בתשר״ת הוא ג גניחות בינונית וג יללות שהוא יותר מט טרומיטין. ונמצא שבסדר זה אפילו יאריך עד ט' טורמיטין עדיין שם שבר עליה?

מ"מ כנ"ל בסעיף ו', כיון דבסדר תר"ת שם תקיעה על שבר באורך זה אין לו לעשות שבר כזה אפילו בסדר תשר"ת.

וכ"ש שלא יאריך כן בסדר תש"ת, כי בסדר תש"ת, אם השבר הוא ט' טרומיטין, לכל הדעות הוא פסול אפילו בדיעבד. ולכן כותב אדה"ז "אפילו בסדר תשר"ת".

והנה לדעה הראשונה, בתשר"ת, לא יאריך בשבר אחד מהג' שברים, כדי שיעור ג' שברים בינונים, וג' יללות.

ולכאורה נראה שהשיעור של ג שברים בינונית וג' יללות הוא יותר גדול מט' יללות.

ולכן אין אומר אדה"ז להחמיר בשל תורה, כדעה הראשונה, שלא להאריך בשבר כשיעור ג' שברים בינונית וג' יללות, כשיעור התקיעה בסדר תשר"ת לדעה הראשונה?

כי אדרבא אנו מחמירים יותר, בזה שאנו אומרים שאין לעשות שבר אפילו באורך ט'.

ואולי גניחה בינונית הוא שני טרומיטין, דכיון דיצא מטרומיט אחד, אין לנו שיעור אחר אלא להוסיף עוד טרומיט, וא"כ ג )

והנה אף שלסברא הראשונה, בסדר תש"ת, לא יאריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים.

ולכאורה למה אין אדה"ז אומר, שבסדר תשר"ת, לא יאריך בשבר כדי שיעור ג' שברים בינונים, שהוא שיעור פחות מט' טרומיטין, (כדמוכח מסוף סעיף זה, ולעיל), שזהו שיעור תקיעה בסדר תש"ת. ולמה לא נחשוש לדעה הראשונה בזה?

ולכאורה הי' נראה שאין לנו לחשוש כ"כ, לא לעשות שבר בסדר תשר"ת שהוי תקיעה בסדר תש"ת רק לסברא הראשונה.

ועוד ועיקר, דעכשיו שיש לנו הסברא השניה, הרי א"א להחמיר ולהתחשב בשיעור התקיעות שבשאר הסדרים לדעה הראשונה.

דלדעה הראשונה, הרי אין לעשות לכתחלה התקיעה בתשר"ת, אפילו כשיעור התקיעה שבתר"ת, שהוא ג' טרומיטין, כנ"ל בפנים סעיף ו'.

וזה א"א להחמיר לפי דעה השני', שהצריך שהשברים יהיו עכ"פ ג' טרומיטין.

וכיון שאין אנו יכולים להחמיר כדעה הראשונה שלא לעשות התקיעה של סדר תר"ת לדעה הראשונה, א"כ אין אנו חוששים בסדר תשר"ת לדעה הראשונה כל עיקר, ואין אנו צריכים לדייק שלא לעשות התקיעה בסדר תשר"ת שלא יהי' כשיעור התקיעה בסדר תש"ת לדעה הראשונה.

ומה שאנו מחמירים , הוא, שלא לעשות שבר בסדר תשר"ת, שנחשב לתקיעה בסדר תש"ת ותר"ת לדיעה השני'].

ובכל תרועה צריך לעשות ט' טרומיטין, כמו שנתבאר.

אבל בדיעבד, שכבר תקע, ושינה אחד מכל אלו.

[היינו אם לא האריך בתקיעות תשר"ת עד י"ח טרומיטין, אמנם עשה לכל הפחות כדעה הראשונה שהאריך בתקיעה כדי ג יללות, וג' שברים בינונים.

או שלא האריך בתקיעות של סדר תש"ת תר"ת כשיעור ט' טרומיטין אבל עכ"פ עשה בסדר תר"ת כשיעור ג' טרומיטין, ובסדר תש"ת כשיעור שלש גניחות בינונית.

וכן אם לא האריך בכל שבר מהג' שברים של תשר"ת או תש"ת כשיעור ג' טרומיטין, אמנם עשה אותם גניחה בינונית, היינו יותר מיללה].

אינו צריך לחזור ולתקוע. מפני שיש לסמוך על סברא הראשונה.

אבל אם שינה בשני דברים, בענין, שלפי שתי הסברות לא יצא.

כגון שלא האריך בתקיעותיו כשיעור שנתבאר לפי סברא האחרונה. [היינו שלא האריך עד כדי י"ח טרומיטין בסדר תשר"ת, ובסדר תש"ת לא האריך בהתקיעה עד כדי ט' טרומיטין, שלסברא האחרונה תקיעה זו פסולה]

והאריך בשבר מן השברים יותר משיעור שנתבאר לפי סברא הראשונה.

[היינו שבסדר תשר"ת האריך בשבר אחד מהג' שברים, כדי שיעור ג' שברים בינונים, וג' יללות. דהיינו טרומיטין. אף שלא האריך עד י"ח טרומיטין

ובסדר תש"ת, האריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים, אף שלא האריך כשיעור ט' טרומיטין.

שלסברא הראשונה שבר זו פסולה]

או שלא האריך בשבר אחד מן השברים כשיעור שנתבאר לפי סברא האחרונה, דהיינו ג' טרומיטין. [וא"כ לסברא האחרונה שבר אחד מן הג' שברים פסולה]

ובשבר אחד מן השברים, האריך יותר משיעור שנתבאר לפי סברא הראשונה [שבסדר תשר"ת האריך בשבר אחד מהג' שברים, כדי שיעור ג' שברים בינונים, וג' יללות. ובסדר תש"ת האריך בשבר אחד כדי שיעור ג' שברים בינונים]

צריך לחזור ולתקוע.

(כדין הטועה בתקיעותיו.

ועל דרך שיתבאר)

ואינו יכול לתפוס קולות של שתי הסברות.

כיון שהן סותרות זו את זו:

 

Download Here explanation - ביאור בסעיף ז

 

Download Here discussion - לעיין

ח היבבות של תרועות [בסדר תר"ת], וכן הג' שברים שהם במקום תרועה בסדר תש"ת]- צריך לעשותן בנשימה אחת. ואם לא עשאן בנשימה אחת - לא יצא. שתרועה אחת אמרה תורה, ולא מופסקת לשתי תרועות.

אבל השלשה שברים ותרועה דתשר"ת, אע"פ ששתיהן ביחד הן במקום תרועה אחת האמורה בתורה - דשמא היא הגניחה והיללה ביחד זו אחר זו. אעפ"כ אין צריך לעשותן בנשימה אחת. 

לפי שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת, אלא מפסיק ביניהם כדי נשימה. דהיינו, שעושה נשימה בינתיים. ולפיכך גם התוקע צריך לעשות נשימה בינתיים.

ומכל מקום, לא יפסיק יותר מכדי לעשות נשימה אחת בינתיים.

ולא ימתין מלהריע עד שיקרא המקרא לפניו מלת: "תרועה". אלא יריע מעצמו אחר השברים, תיכף ומיד לאחר שעשה נשימה אחת:

ט ויש אומרים, דאע"פ שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת, מכל מקום, כיון דמה שאנו תוקעין שברים ותרועה הוא מחמת ספק דשמא זהו "תרועה" האמורה בתורה. א"כ אין לנו להפסיק - שהרי "תרועה" אחת אמרה תורה, ולא מופסקת לשתי תרועות.

לפיכך, אם עשאן בשתי נשימות - לא יצא, אלא יעשה אותן בנשימה אחת.

ומכל מקום יפסיק מעט ביניהם, בענין שיהיו נחלקין לשתי קולות.

והמנהג במדינות אלו כסברא הראשונה. ואין לשנות המנהג - מפני המחלוקת.

אבל במקום שאין מנהג קבוע - יש להנהיג לעשות בתקיעות מיושב בנשימה אחת. כדי שתהיה הברכה שמברכין עליהם כהלכה, לדברי הכל.

שאף לסברא הראשונה יש אומרים: שאם עשאן בנשימה אחת יצא.

כמו התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת, דיצא, כמו שיתבאר.

אבל בתקיעות מעומד שאין מברכין עליהם - יעשה בשתי נשימות. כדי לחוש לסברת מי שאומר, דלסברא הראשונה, אם עשאן בנשימה אחת - לא יצא. 

התוקע תר"ת או תש"ת בנשימה אחת. אם הפסיק מעט ביניהם, בענין שיהיו נחלקין לג' קולות - יצא.

ויש אומרים: שלא יצא. וצריך לחזור ולתקוע כל הג' קולות.

שהתקיעה הראשונה לא היה לה הפסק וסוף. והתקיעה האחרונה לא היה לה ראש והתחלה. שעשה הכל בנשימה אחת.

ואף על פי שהעיקר כסברא הראשונה. מכל מקום יש לחוש לסברא האחרונה, ויחזור ויתקע כל הג' קולות:

י ואם משך והאריך בתקיעה האחרונה של בבא אחת. 

(פירוש סדר תשר"ת אחת, או תש"ת אחת, או תר"ת אחת, נקראת בבא אחת)

מבבות תשר"ת או תש"ת או תר"ת, כדי שיעור שתי תקיעות, כדי שתעלה לו תקיעה זו לשתי תקיעות. דהיינו לשם תקיעה אחרונה של בבא זו, ולשם תקיעה ראשונה של בבא שלאחריה - לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת. דהיינו, תקיעה אחרונה של בבא זו.

לפי שכל תקיעה, צריך להיות בו ראש וסוף. ואם נחלק תקיעה זו לשתי תקיעות כמו שחשב התוקע - אין כאן ראש לתקיעה האחרונה, ולא סוף לתקיעה ראשונה.

ולפיכך אין אנו הולכין אחר מחשבתו בזה, אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה. ועולה לו בשביל תקיעה אחרונה של בבא זו:

יא ויש חולקין ואומרים: שהכל הולך אחר מחשבתו. וכיון שהוא חשב שתעלה לו לשתי תקיעות אנו חושבין אותה כשתי תקיעות. ושתיהן פסולות, מטעם שנתבאר. ולכך אינה עולה לו אפילו בשביל תקיעה אחת.

וצריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו. ויגמור משם ואילך על הסדר. כדין מי שטעה באמצע בבא, שחוזר לראש, כמו שיתבאר. 

והלכה כסברא הראשונה. ומכל מקום טוב לחוש לסברא האחרונה:

יב אע"פ שלכתחלה אסור להשיח מתחילת תקיעות מיושב עד סוף התקיעות מעומד, כמו שיתבאר בסי' תקצ"[ב] (סעיף ז).

מכל מקום, אם עבר התוקע ושח, אפילו הפסיק כמה שעות בשיחה, אפילו בין תקיעה לתרועה, ובין תרועה לתקיעה, ובין בבא לבבא, ובין סדר לסדר - אין צריך לחזור ולתקוע.

אפילו הפסיק בין הקולות שבבבא אחת, בקולות אחרים. כגון שלאחר שתקע, או לאחר שהריע, נתעסק בתקיעות או בתרועות אחרות, והפסיק בהם בין התרועה של אותה הבבא להתקיעות שלפניה ולאחריה - אין בכך כלום. דכיון שלא נתכוין בקולות האלו, שנתעסק בהם באמצע הבבא לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא, לפיכך אינן חשובין הפסק בין התרועה לפשוטה שלפניה ושלאחריה.

לפי שלא הקפידה תורה אלא שלא יפסיק ביניהם בקול שופר שאינו פשוט, שנתכוין בו התוקע לשם מצוה. דאז אין כאן פשוטה לפניה או לאחריה, אלא קול שופר שאינו פשוט לפניה או לאחריה.

אבל אם לא נתכוין בו התוקע לשם מצוה - אין כאן קול שופר שאינו פשוט לפניה או לאחריה - לפי שאין קולו נחשב לכלום. ודומה לקול בהמה וחיה, כיון שלא נתכוין בו לשם מצוה:

יג וכן השומע: אם שמע התקיעות בסירוגין. דהיינו שהפסיק בינתיים הרבה בשיחה - יצא.

והוא שבאמצע הבבא לא שמע קול שופר שאינו ראוי באותו מקום.

דהיינו שבין התרועה של הבבא להפשוטה שלפניה ושלאחריה לא שמע קול שופר שאינו פשוט לשם מצוה. ועל דרך שנתבאר בתוקע:

יד וכן אין צריך שישמע כל התקיעות מאדם אחד. אלא אפילו אם שמע אותן מכמה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה, וכן עד סוף כל הקולות - יצא.

אבל אם שמע תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם שתקעו כולם כאחד, זה תקיעה וזה תרועה וזה תקיעה - לא יצא.

לפי שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. כיון שכולם תקעו בבת אחת.

ואם כל אחד ואחד משלשתן תקעו תקיעה תרועה תקיעה, אע"פ שכל הקולות יוצאין בבת אחת, וב' קולות היוצאין בבת אחת אין שומעין אפילו אחת מהן, כמ"ש בסימן קמ"א.

מכל מקום, בשופר, כיון דחביב הוא על השומע, לפי שאינו אלא פעם בשנה - הוא נותן דעתו ושומע אפילו כמה קולות.

ולפיכך אפילו מקצתם תקעו בחצוצרות ומקצתן תקעו בשופר - יצאו. דמחמת חביבתו נתן דעתו על השופר לשמוע קולו:

טו תוקע העומד בסדר תשר"ת, ולאחר שתקע שני שברים קודם שסיים שבר השלישי, טעה והתחיל להריע.

בין שגמר את התרועה שהתחיל בה בטעות, בין שלא גמרה עדיין אלא נזכר באמצע - יחזור ויתקע ג' שברים ויריע. ויגמור משם ואילך על הסדר.

אבל אינו צריך לחזור ולתקוע את התקיעה הראשונה של בבא זו שכבר תקע קודם שטעה. 

ואע"פ שהפסיק, בשני שברים ותרועה, שתקע בטעות בין תקיעה ראשונה של בבא זו לשברים ותרועה של בבא זו - אין בכך כלום. דכיון שהשברים תרועה שתקע בטעות הן מעין שברים תרועה שיש לו לתקוע בבבא זו - אין זה הפסק.

הא למה זה דומה: לתוקע שמתחיל להריע ואין הקול עולה יפה, ופוסק וחוזר ומתחיל להריע. שאין הקול הקצר שישמעו בשופר חשוב הפסק, בין תרועה לפשוטה שלפניה. כיון שהוא מעין תרועה שצריך לתקוע:

טז במה דברים אמורים בסדר תשר"ת.

אבל אם עומד בסדר תש"ת. בין שהתחיל להריע לאחר שגמר השברים, בין שהתחיל להריע קודם שגמר השברים, אפילו לא עשה אלא שבר אחד. בין שהתחיל להריע קודם שתקע אפילו שבר אחד - צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה הראשונה של בבא זו.

דכיון דתרועה זו אינה מעין השברים שצריך לו לתקוע בבבא זו, לפיכך היא חשובה הפסק בין השברים לפשוטה שלפניה.

ואפילו בסדר תשר"ת לא אמרו שאין צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה, אלא כשלא הפסיק בנשימה בין סיום השני שברים להתחלת התרועה שהריע בטעות. 

אבל אם הפסיק ביניהם בנשימה - צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה הראשונה של בבא זו. 

דכיון שהפסיק בנשימה בין השברים להתרועה אין שניהם נחשבים כתקיעה הא', ואין התרועה מצטרפת כלל עם השברים.

והרי זה דומה למי שהריע תרועה לבדו בלא שברים קודם שתקע השלשה שברים בסדר תשר"ת, דצריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו, לפי שהפסיק בתרועה זו בין השברים לפשוטה שלפניהם. שהרי תרועה זו אינה מעין השברים שצריכים לו לתקוע בבבא זו.

ואע"פ שהוא מעין התרועה שצריך לו לתקוע בבבא זו - אין זו מועיל כלום. כיון שלא תקע עדיין השברים של בבא זו:

יז וכן אם לאחר שתקע שלשה שברים בין בסדר תשר"ת בין בסדר תש"ת הפסיק בנשימה, וחזר ותקע שברים אחרים. ואפילו לא חזר ותקע אלא שבר אחד. 

וכן אם לאחר שגמר את התרועה, דהיינו שלשה טרומיטין, לפי סברא הראשונה שביארנו, הפסיק בנשימה וחזר והריע. אפילו לא גמר את התרועה - צריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של בבא זו, וגומר משם ואילך על הסדר.

דכיון שהפסיק בשברים יתירים או בתרועה יתירה, בין השברים או בין התרועה לפשוטה שלאחריהן, ואם יחזור ויתקע השברים או התרועה ויגמור משם ואילך על הסדר - יהיו השברים היתירים או התרועה היתירה שתקע כבר הפסק בין השברים או התרועה הכשרים של בבא זו לפשוטה שלפניהן.

לפי שאינן מעין שברים או תרועה שצריך לו לתקוע בבבא זו.  שהרי אין צריך לו כלום כיון שכבר תקע אותם:

יח כל מקום שנתבאר, שצריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של הבבא, אם לא נזכר מהטעות עד לאחר שתקע תקיעה אחרונה של הבבא - אותה תקיעה אחרונה עולה לו במקום תקיעה ראשונה, וגומר משם ואילך על הסדר.

ואם לא נזכר עד שעומד בבבא אחרת או אפילו בסדר אחר. כגון שטעה מסדר תשר"ת ולא נזכר עד שעומד בסדר תש"ת, או תר"ת - גומר כל הסדר שנזכר בו, ואחר כך תוקע בבא אחת תשר"ת.

ואע"פ שהפסיק באמצע הסדר של תשר"ת בתקיעות של תש"ת - אין בכך כלום. שלא הקפידה תורה אלא שלא להפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה ושלאחריה. אבל אם מפסיק בין בבא לבבא, אפילו בקול שופר שאינו ראוי לאותו סדר, אין בכך כלום:

יט כל מקום שנתבאר, שאם טעה צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה של בבא זו שטעה בה - אין חילוק בין תקיעות מעומד לתקיעות מיושב. בכל אחת מהן צריך לחזור. ועל דרך שנתבאר.

ואפילו במקום שתוקעין כל השלשים קולות בתקיעות מעומד - אין אומרים שאם טעה התוקע בתקיעות מיושב נסמוך על תקיעות מעומד ולא יהא צריך לחזור.

דכיון שבירך על תקיעות אלו צריך לעשותן כהוגן שלא תהא ברכתו לבטלה.

אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה, אין בכך כלום. לפי שאינן רק מנהג בעלמא:

כ אם תקע בצד הרחב של שופר - לא יצא. ורמז לדבר: "מן המצר קראתי" וגו':

כא ואחר שתקע יתחיל הש"ץ: "אשרי העם יודעי תרועה" וגו'.

ויש נוהגין לומר עד: "תרום קרננו".

ואח"כ יתחיל: "אשרי יושבי" וכו'.

ואח"כ מחזירין הספר תורה למקומו:

[זה ששיעור תקיעה הוא כשיעור תרועה. וזה שתרועה הוא ג' יבבות, זהו לכל הדעות ואין בזה מחלוקת.

אמנם מצינו שני דעות, כמה הוא יבבא.

דעה הראשונה הוא שכל יבבא הוא טרומיט אחד. וכיון שלתרועה עושים ג יבבות, אז לתרועה עושים ג טרומיטין. ויוצא ששיעור התרועה, היינו משך הזמן שלוקח לעשות התרועה, הוא שיעור של ג' טרומיטין. וכיון ששיעור של תקיעה הוא כשיעור תרועה, יוצא שארכו של התקיעה הוא לפחות ג' טרומיטין.

דעה השני' סוברת שכל יבבא הוא ג' טרומיטין, וכיון שלתרועה עושים ג' יבבות, אז לתרועה עושים סך הכל של ט' טרומיטין. ויוצא ששיעור התרועה, היינו משך הזמן שלוקח לעשות התרועה, הוא שיעור של ט' טרומיטין. וכיון ששיעור של תקיעה הוא כשיעור תרועה, יוצא שארכו של התקיעה הוא לפחות ט' טרומיטין.

זהו לפי סברתם שהתקיעות הם בסדר תר"ת.

ואדה"ז מביא מה שמסתעף מדבריהם לדידן, שאנו עושים בנוסף לתר"ת גם תשר"ת ותש"ת]