הלכות ת"ת פרק רביעי
(א) עיין רמב"ם פ"ג הל' ה' לפיכך כו'. ולכאורה צ"ע הא גם בשאר מעשים נמי אמרינן הכי לעולם יעסוק בתורה ובמצות כו' שבשכר מ"ב קרבנות כו'. וגם הרמב"ם כתב כן סוף הלכות תשובה, גם בנשים שפטורות מתלמוד תורה. אלא ודאי דבמצות אתי שפיר, שהמצוה נעשית כתקנה עכ"פ אלא שמחשבתו אינה לשם מצוה, אבל בתלמוד תורה כשלומד ואינו מקיים מה שלומד הרי עליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וסלקא דעתך אמינא שראוי לו שלא ילמוד קמ"ל דאפילו הכי התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף עכ"פ, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וסופו ללמוד ולקיים לשמה. והא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון, יש לומר דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק, שמא לא יחזור בו נמצא זורק אבן למרקוליס, אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו, דמה יפסיד. ואף ששגגות נעשים כזדונות אין הפסדו שקול כנגד שכרו, אם יזכה ויסור למוטב. ואם לא יזכה דמו בראשו והלעיטהו כו'. וגם הרב יש לומר דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר, אלא אם אפשר להחזירו תחלה למוטב, עי"ז שלא יכניסוהו לבית המדרש, מדחים אותו תחלה. ותדע דתניא לעולם תהא שמאל דוחה כו' ולא כיהושע בן פרחיה כו':
(ב) מ"ש המג"א סימן ר"ץ בשם מדרש משלי, זה אינו לגירסת הילקוט שם דמתו בשביל שהיו עוסקים באכילה ושתיה בזמן בית המדרש. וגם במה שכתב בשם הרוקח, ע"ש באליה רבה דזה אינו. ועיין אליה רבה סימן ק"ו בשם פסקי תוס', דפליג בהדיא על הרא"ש פ"ב דברכות, וכן דעת הרב רבנו יונה בפרק קמא גבי תפלתי סמוכה כו' התחלת זמן התפלה ולא חיישינן כו' דרך הוא להתפלל כו', מכלל דאפילו [תפילה] לא דחי. ואזיל לשיטתיה גבי לק"ש כותיקין, דסבירא ליה דבלאו סמיכה גאולה לתפלה הקורא אחר נץ החמה עבר זמנה דרבנן, והיינו דאמר ליה רב לרבי חייא, בהתחלת זמן התפלה שהוא אחר נץ החמה, לא חזינה ליה כו'. ולהחולקים, יש לומר דרבי אזיל לטעמיה דס"ל סוף פ"ב דבבא מציעא, כרבי שמעון בן יוחאי בירושלמי פרק קמא דברכות דעוסק במקרא מדה ואינה מדה, ומשום האי טעמא לא הפסיק רשב"י אפילו לק"ש, ואנן קיימא לן כרבנן שם בירושלמי ע"ש:
(ג) הנה המג"א בסימן ק"ן, ודאי לא סבירא ליה כמו שכתוב הסמ"ע בסימן קס"ג, לחלק בין זמנם לזמן הזה. ואין לומר דסמ"ע מיירי דוקא בנביאים וכתובים, חדא דמאי שנא, ותו דמסיק ומכל מקום משום ביטול תורה כו' כמ"ש הרא"ש כו', והתם מיירי בכל הספרים ולא בבעלי מקרא לחוד.
ומיהו היינו דוקא במאי דמפורש בתוספתא לכפות כל בני העיר כמו בית הכנסת דנגבה מכל בני העיר לפי ממון, אבל לכוף היחידים להשאיל לא מסתברא לכופם כשמצוי לקנות ואין קונה, מי שידו משגת וסומך על ספרים [של] היחידים שישאילום. ולזה נתכוין רמ"א סוף סי' רצ"ב, ששינה לשון הרא"ש בתשובה שכתב סתם חסרון ספרים, ורמ"א פירש וכתב שאין ספרים נמצאים, רצה לומר מלשון מצויים: