דיני שאלה ושכירות וחסימה ובו ל' סעיפים^א:

א השואל או השוכר בהמה או מטלטלין אינו רשאי לא להשאילם ולא להשכירם לאחר שלא מדעת בעלים אפילו ספרים שיש מצוה בשאלתם אין אומרים מן הסתם נוח לבעלים שתיעשה מצוה בממונם כי שמא אין רצונם שיהא פקדונם ביד אחר שאינו נאמן בעיניהם כזה אפילו הוא קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים ואסור להעביר על רצון הבעלים. ואם דרכם להאמין תמיד להשני דבר [ח]שו[ב] כזה מותר.

ובלבד שלא ימעט בשמירתו כגון אם הוא שאול בידו רשאי להשאילו לו ולא להשכירו שהשואל חייב באונסין והשוכר פטור ואם הוא מושכר בידו רשאי להשאילו ולהשכירו אבל לא להפקידו שישמרנו בחנם שהשומר חנם פטור מגנבה ואבדה אם לא פשע בשמירתו והשוכר חייב:

ב וכל זה בבהמה ומטלטלין אבל השוכר בית מחבירו רשאי להשכירו לאחר ובלבד שלא יהיו בני ביתו מרובים מבני ביתו של השוכר וכן השואל רשאי להשאיל ואפילו להשכיר לזמן משך ימי שאילתו לפי שהקרקע בחזקת ורשות בעליה עומדת ואי אפשר להבריחה ולא שייך בה נאמנות כלל:

ג וכן בבהמה ומטלטלין אם הבעלים עצמן נשכרים עמהם במלאכתם רשאי להשכירם לאחר שלא מדעתם מן הדין אלא שיש להם עליו תרעומת. כגון השוכר חמור או ספינה להוליך סחורה למקום פלוני ומכרה באמצע הדרך - רשאי להשכירו שם לאחר הרוצה להוליך משוי כזה למקום פלוני אם הבעלים הולכים עמהם, אלא שיש להם עליו תרעומת משום שינוי דעת שגרם להם לסבול דעת איש אחר שלא הורגלו בו עדיין.

ואם אין הבעלים הולכים עמהם אינו רשאי להשכירו לאחר שלא מדעתם עד שילך הוא בעצמו עמהם למקום פלוני שאז מותר אף על פי שהאחר מוליך סחורה אחרת רק ששוה במשקלה (ובנפח) לראשונה. והוא הדין אם אחד מבני ביתו הולך עמהן כמו שנתבאר בהלכות מציאה ופקדון שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו של הנפקד הוא מפקיד שיהיו נאמנים על הפקדון כמוהו ונמצא שעדיין פקדונם הוא ברשותו של זה הנאמן אצלם ולא מסרו ביד אחר ואין להם עליו אפילו תרעומת כלל:

ד ולכן השואל ספר מחבירו רשאי להניח לאחר לקרות בו ברשותו ואינו חושש שמא אין רצונם של הבעלים שיהיה פקדונם ביד אחר כיון שעדיין הוא בביתו וברשותו וגם אין לחוש כלל שמא המשאיל אינו רוצה להשאיל ולעשות חסד אלא לזה ולא לזה שכיון שאנו רואים שעשה חסד בממונו והשאיל ספרו ללמוד לזה מן הסתם אינו מקפיד בחסד זה שעשה גם על אחר שילמוד כל ימי משך שאילתו שהשאיל לראשון.

ובלבד שילמוד יחידי ולא עם אחר אפילו עם השואל - כי לא השאיל אלא לאחד ולא לשנים ואין לנו לעשות חסד בממונו שלא מדעתו אפילו כל שהוא יותר ממה שראינו בעינינו שכבר עשה מדעתו:

ה במה דברים אמורים כשהשואל נותן רשות לזה ללמוד בו כי כל משך ימי שאילתו הספר קנוי לו ללמוד בו ורשאי ליתן זכותו לאחר. אבל אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו אפילו באקראי שלא מדעתו בין שהוא שלו בין שהוא שאול בידו ואין צריך לומר להשתמש בשאר חפציו אלא אם כן ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה. אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול אף על פי שרובן אין מקפידין מפני שהוא חשש רחוק אין הולכין בזה אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ זה. ואפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אסור כי בעל החפץ חושש על כל פנים שמא יקלקל ואם היה יודע שזה משתמש בחפציו אפשר שהיה מקפיד ונמצא זה שואל שלא מדעת הבעלים והוא גזלן אף שאינו מקלקל כלל כמו שנתבאר כל זה בהלכות מציאה ופקדון:

ו ומכל מקום אם אירע לאדם איזה הפסד פתאום רשאי ליטול חפציו של חבירו שלא מדעתו להציל בהם שלו ולשלם לחבירו מה שיקלקל ויפסיד חפציו ואפילו אם יפסידם לגמרי כגון שנשברה לו חבית דבש ויש לחבירו חבית מלאה יין רשאי לשפוך יינו של חבירו לארץ להציל בחביתו הדבש שדמיו יקרים מן היין ולשלם לחבירו דמי יינו. ואם חבירו כאן חייב חבירו לעשות כן כשזה מבקש ממנו וזהו תנאי מתנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהנחיל להם את הארץ.

ויש (א) חולקין בזה.

וירא שמים יחמיר לעצמו בדבר שאין בו הפסד. 

(ומכל מקום אם אירע לו הפסד פתאום לא יציל שלו בקלקול חפציו של חבירו שלא מדעתו אף על פי שמשלם לו אם בעל נפש הוא לחוש לסברא האחרונה אלא אם כן ידוע לו שלא יקפיד עליו חבירו):

ז וכל זה בחפצים שאין עומדין לשכר אבל חפץ העומד לשכר שדרכו של בעליו להשכירו תמיד לכל ואינו נשכר בעצמו עמו מותר ליטלן מביתו שלא מדעתו וליתן השכר ומכל מקום אם בני ביתו מוחין בו באמרם שהבעל הבית צריך בעצמו להחפץ להשתמש בו עכשיו אסור:

ח מי שביקש מחבירו שישכיר לו חדרו להכניס בו פירותיו ולא רצה להשכיר לו והטעהו עד שהכניסם לחדרו שהבטיח לו איזה דבר וחזר בו - כיון שעשה עמו שלא כהוגן להטעותו רשאי הוא לעשות עמו גם כן שלא כהוגן ליקח מהפירות לשכור פועלים בדמיהם להשליכם. ואפילו הוא חדר העומד לשכר שמשכירו לכל. ומכל מקום אחר שהשליכם לשוק צריך להודיע לבעל הפירות שיבא ויאסוף פירותיו מן השוק. ומדת חסידות להודיע לבית דין קודם שישליכם לשוק והבית דין ישכרו ממקצת דמיהם איזה חדר אחר ופועלים להוליכם שמה משום מצות השבת אבדה לבעלים אף על פי שעשה שלא כהוגן:

ט אבל אם לא הטעהו אלא הכניסם שלא מדעתו לחצרו (ב) אם הוא חצר העומדת לשכר אינו רשאי להשליכם כלל לשוק עד שיודיעו תחלה. ואם אינה עומדת לשכר רשאי להשליכם לשוק ומודיעו אחר כך אבל אינו רשאי לשכור פועלים מדמיהם.

ואם מילא חצרו כדי יין וכדי שמן שלא מדעתו הרי זה נכנס ויוצא כדרכו ואינו חושש אם משברם דרך הילוכו שלא בכוונה. אבל בכוונה אינו רשאי לשבר אלא להוציאם לשוק וכן כל כיוצא בזה:

י פועל שהוא שכיר יום צריך לנהוג בענין ההשכמה וההערבה כמנהג שכירי העיר לפי שכל הנשכר בסתם נשכר על דעת המנהג וכן המלמד. ובמקום שאין מנהג ידוע יצא לפעלו אחר זריחת החמה ויעבוד עד צאת הכוכבים שזהו דין תורה כמו שכתוב: תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב:

יא כשם שמצוה לתת שכר פעולת אדם בזמנו ואם איחרו עובר בלא תעשה שנאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כך מצוה לתת שכר בהמה או כלים בזמנו. ואם איחרו עובר בלאו שנאמר: לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו וגו' מה תלמוד לומר בארצך והלא כל דבר שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ אלא לרבות כל דבר שבארצך.

אבל על שכירות קרקע יש מי שאומר שאינו עובר שנאמר בארצך ולא ארצך:

יב ואיזהו זמנו - אם כלתה המלאכה ביום יש לו זמן ליתן השכר עד סוף היום. ואם יצא היום ולא נתנו לו עבר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואם כלתה המלאכה לאחר שיצא היום יש לו זמן ליתן השכר כל הלילה עד הבקר ולא עד בכלל. כי כיון שהגיע הבקר עבר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. שבשכיר יום הכתוב מדבר שהוא עובד כל היום עד הלילה ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. לכך לא עבר על לא תבא עליו השמש כיון שלא נתחייב כלום קודם ביאת השמש. וביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש מדבר בשכיר לילה שעבד עד הבוקר לכך לא עבר בבוקר על לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.

ובזמן הזה ששכירי יום שלנו אינם עובדים עד הלילה צריך ליתן להם שכרם קודם הלילה שלא לעבור על ולא תבא עליו השמש. ואם עשו מלאכה עד הלילה אף על פי שלא נתחייבו הרי זה אינו עובר עד הבוקר שכיון שכלתה מלאכתם בלילה יש לו זמן לפורעם כל הלילה.

ואם הוא שכיר לשעה או פחות או יותר אם הוא ביום יש לו זמן לפרעו עד סוף היום שאז עובר משום ולא תבא עליו השמש ואם היא בלילה יש לו זמן כל הלילה עד הבוקר ולא עד בכלל ואם נמשכה מלאכתו מביום לבלילה או מבלילה לביום הכל הולך אחר גמר מלאכה וכן שכיר שבוע שכיר חדש שכיר שנה יצא ממלאכתו ביום יש לו זמן כל היום בלבד יצא בלילה יש לו זמן כל הלילה בלבד:

יג וכן אם נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות והביאה לו ביום יש לו זמן כל היום בלבד הביאה לו בלילה יש לו זמן כל הלילה בלבד שקבלנות היא כשכירות לפורעה בזמנה אבל כל זמן שהטלית ביד האומן אף על פי שגמרה וכלתה מלאכתו אינו עובר אפילו היא אצלו כמה ימים ואפילו הודיעו שיביא מעות ויטול שלו (שכיון שיש ביד האומן משלו כנגדו שכרו (ג) אין אני קורא בו לא תעשוק וגו' ביומו תתן וגו' שאין זה עושק).

ומזה יש ללמוד שאם נותן משכון לפועל אינו עובר כלום אף אם יש לו מעות וצריך להם שאם אין לו מעות אינו צריך ליתן משכון אלא ממדת חסידות כמו שיתבאר:

יד אין בעל הבית עובר משום בל תלין אלא בבקר ראשון ולא משום ולא תבא עליו השמש אלא בערב ראשון כי ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך אני יודע שעד בקר מה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאינו עובר בלא תעשה של תורה אלא בבקר ראשון.

ומכל מקום מדברי קבלה חייב ליתן מיד שתובעו לעולם וכל עת שישהה עובר בלאו של קבלה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך והוא שמתכוין לדחותו אבל אם הוא טרוד ואין לו פנאי עכשיו רשאי לומר לו לך ושוב לאחר זמן כשיהיה לי פנאי:

טו אין בעל הבית עובר משום בל תלין ולא תבא עליו השמש אלא אם כן תבע השכיר שכרו ממנו ויש לו מעות ליתן לו ולא נתן לו לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות ליתן לו אפילו יש לו מטלטלין הרבה או שהמחהו אצל חנווני או שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך אתך לדעתך ולא מדעתו ורצונו של השכיר שאינו תובע שכרו אתך שיש אתך שכרו ושכרו הוא מעות ולא מטלטלין כמו שנתבאר בהלכות הלואה אתך ולא שהמחהו אצל חנווני ושלחני שכבר נסתלק מאתך (וגם הם אינם עוברים שהרי אינו שכירם):

טז אם השכיר מכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר עליו אפילו יש לו מעות שמן הסתם נשכר אצלו על דעת כן שלא יפרענו עד יום השוק ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו ומכוין לדחותו עובר משום אל תאמר לרעך וגו' ולא משום בל תלין כיון שאינו בקר ראשון.

וכן אותן שאין דרכן לפרוע לפועלים עד שיעשו חשבון עמהם אינם עוברים עד אחר החשבון ואפילו תבעו מהם דבר מועט שבודאי מגיע להם שכיון שידוע שדרכם כן על דעת כן נשכרו אצלם:

יז האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על בעל הבית שניהם אינם עוברים בבל תלין ולא תבא זה לפי שלא שכרם וזה לפי שאין שכרם עליו אלא אמר להם שבעל הבית יתן להם ומכל מקום בעל הבית עובר משום אל תאמר לרעך וגו' אם מכוין לדחותם ואם שכרם סתם ולא אמר להם שכרכם על בעל הבית הוא חייב בשכרם והוא עובר בבל תלין ולא תבא אלא אם כן הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו:

יח גדולי החכמים היו נוהגים לשכור פועלים על ידי שליח שיאמר שכרכם על בעל הבית כדי שלא יבואו לעבור בלא תעשה אם יהיו טרודים ולא יהיה להם פנאי לפורעם בזמנה.

ואם אי אפשר על ידי שליח טוב להתנות עם השכיר בשעה ששוכרו על מנת שלא יתחייב לפורעו בזמנו כי שמא יהיה טרוד או שמא לא יהיה לו מעות בריוח שיכול לפרעו אלא יהיה לו ויצטרך להוציאם ונמצא עובר בלא תעשה ואפילו לא יהיה לו כלל מדת חסידות ללות ולפרוע לשכיר בזמנו מה שאין כן כשמתנה עמו כל תנאי שבממון קיים.

ואף על פי כן אם יוכל לפרוע בזמנו טוב לפרעו ולא לסמוך על התנאי כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ואפילו אם העני מבקש שיהיה שכרו שמור על בעל הבית טוב לפרעו תחלה בזמנו אם יכול ויחזיר ויקח ממנו בתורת פקדון (ואם אין העני מבקש להפקידו יוכל לחזור וליקח ממנו בתורת הלואה אם הוא צריך למעות רק שיפרענו תחלה):

יט המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה בפשיעתו כגון שרץ יותר מדאי או שהלך במקום רעוע ונתקל וכל כיוצא בזה בענין שחייב לשלם מן הדין מצוה על בעל הבית להכנס עמו לפנים משורת הדין ולמחול לו שנאמר למען תלך בדרך טובים. ואם עני הוא ואין לו מה יאכל מצוה ליתן לו שכרו שנאמר וארחות צדיקים תשמור. וזו היא אורח צדיקים לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט לפנים משורת הדין:

כ וכדרך שבעל הבית מוזהר שלא לגזול שכר העני ולא לאחרו כך העני מוזהר שלא יבטל מלאכת בעל הבית ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברכו אותה הפועלים משום ביטול מלאכתו של בעל הבית וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד.

לפיכך אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכן אין האדם רשאי לעשות מלאכה בבהמתו בלילה ולהשכירה ביום ואין הפועל רשאי להרעיב ולסגף עצמו שהרי מחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח וכן המלמד צריך להיות נזהר בכל זה וכן אסור לו להיות ניעור בלילה יותר מדאי מפני שיהיה עצל ביום בלימודו וכן אסור להרבות במאכל מטעם זה שהמאכל מביא השינה ועצלה.

ואסור לו לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד וכן המושיב חבירו בחנות אסור לעסוק במלאכה בחנות מפני שאין עיניו על החנות:

כא פועל העובד לבעל הבית בין בשכירות לזמן בין בקבלנות אפילו קבל כבר כל שכרו יכול לחזור בו באמצע פעולתו אם אינו גורם שום הפסד לבעל הבית שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו.

ולכן יש מי שאומר שאין לפועל או מלמד או משרת להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית אחד בקבע יותר משלש שנים כי עד שלש שנים נקרא שכיר כמו שכתוב בישעיה בשלש שנים כשני שכיר ונקלה וגו' ובעבד עברי נאמר כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וביותר משלש שנים יצא מכלל שכיר ונכנס בכלל עבד והתורה אמרה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

ומכל מקום (ד) אם אין לו מה יאכל רשאי אפילו למכור עצמו בעבד בזמן שהיובל נוהג שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך.

(אבל האשה אינה יכולה למכור עצמה משהביאה סימני נערות לכן אין לה להשכיר עצמה גם כן ליותר משלש שנים לפי סברא זו):

כב אדם או בהמה העושים לבעל הבית בגדולי קרקע בין בתלוש בין במחובר בין בחנם בין בשכר אפילו אינן עושין ביד או ברגל אלא שנושאין מאכל על גבן - הרי אלו אוכלים ממה שעושים בו בשעת עשייתן או בשעת נשיאת המשוי על גבן. ואסור למנעם באיזה צד מניעה בעולם אפילו על ידי נכרי. 

ואם אין הבהמה אוכלת מפני שהיא צמאה צריך להשקותה וכן להסיר ממנה כל מונע קודם שיעשה בה. ואם יש דבר המונעה מלאכול אסור לעשות בה והמונע את הבהמה אפילו בקול מלאכול ממה שהיא עושה או נושאת הרי זה לוקה אפילו היא שלו ואפילו היא של נכרי שנאמר לא תחסום שור בדישו אחד שור ואחד כל בהמה וחיה אפילו טמאה אחד דיש ואחד כל מלאכה שבתלוש וקל וחומר לאדם העושה בתלוש ובמחובר הוא אומר כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן ובפועל העובד בכרם הכתוב מדבר והוא הדין לבהמה העובדת ולא בשאר כל אדם וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך בפועל הכתוב מדבר ולא בשאר כל אדם.

ואפילו פועל אינו רשאי אלא כשעושה גמר מלאכת המחובר שהיא בצירת הענבים וקצירת התבואה וכן בשאר לקיטת שאר פירות שנאמר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ולא קודם לכן ואפילו המנכש בבצלים לעקור קטנים מתוך הגדולים אינו אוכל מהקטנים אף על פי שהוא גמר מלאכתן הואיל ועיקר הניכוש לצורך הגדולים להרחיב להם מקום ואפילו בלקיטת פירות לא יאכל פרי הראשון שלוקט כי צריך תחלה ליתן לכליו של בעל הבית ואחר כך יאכל הוא:

כג ובתלוש אינו אוכל אלא כשעושה קודם שנגמרה מלאכתו של מין זה לענין חיוב מעשר אילו היה בזמן שהמעשר היה נוהג אבל פירות תלושים שנגמרה מלאכתם למעשר אינו אוכל מהם כשעושה בהם איזה מלאכה או נושאם שנאמר בדישו מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר עד שיתברר היטב מן המוץ אף כל תלוש שלא נגמרה מלאכתו למעשר.

במה דברים אמורים בפירות שחיוב האחרון שבהם הוא המעשר אבל חטין שהן עומדין לעשות מהן פת ויהיה בהן חיוב חלה אוכל כשעושה בהן עד שנתחייבו בחלה שהוא שעת עירוב הקמח במים וכשעושה אחר שנתחייבו בחלה כגון הלש והאופה אינו אוכל וכן הנושא פת.

וכן הבהמה דינה כפועל בכל זה:

כד אין רשאין לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה ולא שישב הפועל ויאמר מנעתי עצמי עד עתה ולא אכלתי ועל כן אשב עתה ואוכל.

ולכן בהמה הנושאת משוי אינה אוכלת אלא כשהמשוי עליה עד שיפרוק מעליה אם מחזרת ראשה ואוכלת מעצמה אבל לא יטול בעליה בידו ויאכילנה שלא מדעת בעל הבית ורשאי בעל הבית להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה ממה שהיא עושה או נושאת ורשאי בעליה להרעיבה כדי שתאכל הרבה.

וכן הפועל רשאי לטבל פתו בציר תחלה כדי שיוכל לאכול אחר כך ענבים הרבה ורשאי בעל הבית להשקותו יין שלא יוכל לאכול ענבים הרבה.

אבל אסור לפועל לאכול עם הענבים פת או דבר אחר כדי שיאכל ענבים הרבה שנאמר ואכלת ענבים ענבים ולא ענבים ודבר אחר ולכן לא יטבלם במלח.

ואסור לו למוץ הענבים שנאמר ואכלת ולא מוצץ.

ואסור לו לאכול אכילה גסה מכל מה שעושה בו שנאמר שבעך ולא אכילה גסה:

כה השומר פירות תלושים שלא נגמרה מלאכתם למעשר כגון גיתות יין וערימת חטים רשאי לאכול מהם מהלכות מדינה שנהגו כן אבל לא מן התורה שהשומר אינו כעושה מעשה מן הדין אלא שנהגו להחשיבו כעושה מעשה ואם משמר פירות של כמה בני אדם לא יאכל הכל משל אחד אלא אוכל משל כולם לפי חשבון אבל השומר במחובר אפילו בשעת לקיטתו שלוקטים מרוח זו ושומר ברוח אחרת - עד שיבאו ללקוט שם מיד אינו אוכל:

כו החולב והמגבן אינו אוכל שנאמר בדישו מה דיש שהוא גידולי קרקע אף כל גידולי קרקע.

וכל האוכל מה שאין לו לאכול או בשעה שאין לו לאכול כגון שלא בשעת מלאכה - הרי זה עובר משום לא תגזול או לא תגנוב. ואם הוליך בידו לביתו ממה שיש לו לאכול או שנתן לאכול - עובר משום: ואל כליך לא תתן:

כז ואינו רשאי לאכול אלא ממה שעושה בור ולא מדבר אחרר אפילו שכרו לעשות בשניהםר ואפילו שניהם מין אחד כגון בוצר גפן זה לא יאכל מגפן זה אלא אם כן אחד מודלה על גבי חבירו שאז נחשבים כאחד והדורך בגת עד שלא הלך שתי וערב אוכל בענבים ואינו שותה תירוש מפני שאין מלאכתו ניכרת ביין והרי זה כאוכל בדבר אחר משהלך שתי וערב אוכל בענבים ושותה בתירוש שמלאכתו ניכרת בשניהם:

כח בהמה שהיא עושה בדבר שהוא רע לבני מעים מותר לחסמה שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה והרי היא אינה נהנית:

כט אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה דישה שלך או מלאכה אחרת של נכרי אף על פי שאין הישראל נהנה בזה הואיל ונעשה איסור במה שהישראל מוסר לו משלו שהיא פרתו וכמו שבשבת אסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשלהו היום לעצמך ואמירה לנכרי אסורה בכל האיסורים שבתורה כמו בשבת ומועד.

ואין צריך לומר אם המלאכה היא של ישראל אף על פי שהבהמה של נכרי שהרי הישראל נהנה בחסימתה.

אבל מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה דישה שלך שהנכרי אינו מוזהר על החסימה.

אבל ישראל אסור לעשות בפרה חסומה אפילו מלאכת הנכרי והפרה של נכרי (ה) ואפילו חסמה הנכרי.

אבל פועל העושה אצל הנכרי (בין בתלוש בין במחובר) (ו) אסור לאכול שלא מדעת הנכרי ממה שהוא עושה כדרך שאוכל משל ישראל שנאמר רעך ולא של נכרי:

ל פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום אם חסמן אף על פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך וכן כל כיוצא בזה: