דיני גזלה וגנבה ובו ל"ד סעיפים:

א אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן. ואפילו אם הנכרי ציער את הישראל (צער שלא שייך בו תשלומין). ואף על פי שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחלה.

ואם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד כלל עליו כגון ליטול קיסם מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו מותר. ומדת חסידות למנוע גם מזה:

ב ואפילו מי שהוא בסכנת מות וצריך ליטול ממון חבירו כדי להציל נפשו ממות לא יטלנו אלא על דעת לשלם שאף על פי שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אסור להציל עצמו בממון חבירו על דעת להפטר אלא על דעת לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין.

ואף על דעת לשלם לא הותר אלא מפני פיקוח נפש אבל שלא במקום פיקוח נפש אסור אפילו על דעת לשלם דבר יפה ממנו ואפילו לרפואת חולי שאין בו סכנה או להנצל בו מאנס שאנסו ביסורי הגוף שאין בהם סכנה מפני שהוא איסור של תורה ואין מתרפאים שלא במקום סכנה אלא באיסורי דברי סופרים כמ"ש בי"ד סי' קנ"ה.

ואפילו לגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל שרוצה להנהותו ויודע שלא יקבל ממנו.

ומכל מקום אם הגזלה הוא חפץ העומד לימכר ולא מחפצי ביתו והתשלומין בעד הגזלה הם בעין רשאי לגזול ולזכות לו התשלומין על ידי אחר שכיון שהתשלומין יפין מהגזלה הרי זה זכות להנגזל וזכין לאדם שלא בפניו. וגם אינו עובר בבל תגנובו שאין זו גנבה כיון שהאחר יִוָדַע מזה והוא אינו עושה זה בהסתר כלל:

ג ואפילו הגונב על דעת להחזיר אותו החפץ עצמו אלא שרוצה לצערו זמן מה. ואפילו אין כוונתו לצערו כלל (א) אלא שגונב דרך שחוק - הרי זה עובר בלא תעשה. (ב) ויש אומרים שאינו אסור אלא מדברי סופרים שלא ירגיל עצמו בכך:

ד אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא שנאמר לא תעשוק את רעך. ואיזהו עושק זה הבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים כגון שיש לחבירו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם (או (ג) שמדחהו בלך ושוב לך ושוב). ולאו זה אינו אלא בישראל אבל לא בנכרי שנאמר רעך.

והוא שאין חילול השם בדבר כגון שלוה מנכרי ומת הנכרי (ד) - רשאי לכחש לבנו שאינו יודע בבירור שהוא משקר אבל כשהנכרי יודע שהוא משקר אסור לכחש לו שום דבר מפני חילול השם.

ואף במקום שאין הנכרי יודע אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו או שאר חובו שהוא חייב להנכרי (ה) אבל כשהחפץ של הנכרי הוא בעין אסור לכפור בו שהרי זו גזלה ממש.

ולא עוד אלא אפילו קנה חפץ מנכרי אסור להטעותו בחשבון בנתינת מעות בעד החפץ. כמו שנאמר וחשב עם קונהו - שהרי אין הנכרי מקנה לו החפץ אלא בעד סכום הדמים שפסק לו והמטעהו בחשבון המעות הרי זה כגונב החפץ ולא כמפקיע חובו. ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות אסורה במקח וממכר כמ"ש בהלכות אונאה.

ומכל מקום אם הנכרי טעה מעצמו מותר אם לא יהיה חילול השם בדבר מפני שלא יוודע לו. ונכון שיאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך.

ואם משכן נכרי חפץ לישראל (ו) יש מתירין להשתמש בו אף על פי שבישראל כיוצא בזה הרי זה גזלן (מפני ששולח יד בפקדון - בנכרי אין בו משום שליחות יד שנאמר: אם לא שלח ידו במלאכת רעהו רעהו ולא של נכרי כי שליחות יד אינה גזלה לגמרי אלא שמשתמש בפקדון לצורך עצמו ומה שיתקלקל בתשמישו דעתו לשלם לו ולא אסרה תורה בנכרי אלא לגזול ממנו לגמרי שלא על דעת לשלם):

ה כל החומד ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחם ממנו רק שאין בדעתו למכרם והוא הרבה עליו רעים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו הרי זה עובר בלא תחמוד. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כמו שכתוב: לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך.

ומשעה שנפתה בלבו וחשב האיך יקנה חפץ זה עבר: בלא תתאוה - כי אין תאוה אלא בלב בלבד.

והתאוה מביא לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכות דמים. הא למדת שהמתאוה לשל חבירו עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בו או בבקשה ממנו בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים הרי זה עובר בשני לאוין לכך נאמר: לא תחמוד ולא תתאוה:

ו מצות עשה על הגוזל להחזיר הגזלה עצמה אם היא בעינה ולא נשתנית, שנאמר: והשיב את הגזלה אשר גזל. והוא הדין לגנב. ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים. אבל אם אבדה או שנשתנית שינוי שאינו חוזר לברייתו יוצא ידי חובתו בנתינת דמיה כמה שהיתה שוה בשעת הגזלה.

ואם הנגזל הוא במקום אחר אין צריך לשלוח המעות למקומו אלא מודיעו שיבא לו וישלם לו:

ז וכשבא מעצמו לעשות תשובה וליתן דמים צוו חכמים שלא לקבל ממנו כדי שלא ימנע מלעשות תשובה אם הוא גנב או גזלן מפורסם שעסקיו בכך ותשובתו קשה שאם יקבלו ממנו לא ישאר לו מאומה לפיכך צוו למחול לו כדי לפתוח לו פתח שיבא לעשות תשובה ולבקש שימחלו לו.

ואם הוא אומר אף על פי שמחלתם לי רצוני לשלם לצאת ידי שמים - אין מוחין ביד מי שמקבל ממנו. אבל אם הגנבה או הגזלה קיימת אין צריך למחול לו כלל.

ואם הנגזל חייב לאחרים ואין לו במה לפרוע לא ימחול בכל ענין כדי שיפרע לבעלי חובות שלו:

ח ואם מתבייש להחזיר לו יכול להבליע לו דמים אלו בחשבון כשנושא ונותן עמו. ואם אינו נושא ונותן עמו יתן לאיש אחר שהוא נושא ונותן עמו שיבליע לו בחשבון. או ישליך המעות לתוך כיסו שיש בו מעות שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר.

אבל אם החזיר לו לכיס שאין בו כלום לא יצא עד שימצאם זה בכיסו ואם נאבדו קודם שמצאם לא קיים מצות השבה.

ואם מת הנגזל יחזיר ליורשיו.

והגוזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר כגון המוכסים שנטלו יותר מקצבתם שנתן להם המלך וכן הגבאים הממונים מן המלך לגבות המס והם מקילים לקרוביהם ומטילים על אחרים שהרי הם גזלנים גמורי וכן ממוני הקהל שעושים כמעשיהם תשובתן קשה לפיכך יעשו צרכי רבים כגון לחפור בארות מים בכדי שגם הנגזלים יהנו מהם. ומכל מקום אותם אנשים שהם מכירים שגזלו מהם חייבים להחזיר להם ולא די במה שנהנים ממימיהם.

וכן יעשה המלוה ברבית לרבים ואינו יודע למי:

ט אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה ועל זה נאמר: חולק עם גנב שונא נפשו - וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב אף על פי שאפשר לו להוליך למקום שאין מכירין אותו שהוא גנב אין זה מצוי לו כל כך ואם כל יודעיו ומכיריו לא יקנו ממנו לא יגנוב כל כך. לפיכך אסור לכל יודעיו לקנות ממנו. וכן אסור לקנות מגזלן. אלא אם כן מתכוין לטובת הבעלים להחזירה להם והם יחזירו לו מעותיו. והוא שהבעלים לא היו יכולים להציל בעצמן אם לא היה קונה הוא:

י ואפילו אם אין ידוע שזה החפץ הוא גזול או גנוב כיון שהמוכר הוא גזלן או גנב מפורסם אסור לקנות ממנו שום דבר שיש לחוש בו שהוא גזול או גנוב. אלא אם כן ידוע שיש לו גם שלו כיוצא בו ואז מותר בין לקנות בין ליהנות ממנו בחנם ואפילו יש לו מעט שלו כיוצא בו והרבה כיוצא בו של גזל תולין להקל שזהו שלו.

אבל אם יודע שזו היא הגזלה עצמה אסור ליהנות בה בין לקנותה בין בעודה ברשות הגזלן כגון לרכוב על גבי בהמה.

ואפילו (ז) כבר נתייאשו ממנו הבעלים לפי שביאוש לבד אין הגזלה יוצאה מרשות בעליה להיותה נקנית להגזלן שיהא ברשותו כמו המציאה - כיון שבא לרשותו באיסור גזל לכך לעולם היא עומדת ברשות בעליה כל זמן שהיא ברשות הגזלן.

ואפילו הנאה שגם בעליה לא היו מקפידים עליה - אסור ליהנות ממנה כגון חילוף מטבע בשוויו ממעות גזולים או גנובים עצמן בודאי:

יא וכן ליכנס בבית גזול בודאי בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים או לעבור בשדה גזולה בודאי. (ולענין מצוה שלא תהא באה בעבירה מחמירים אפילו בסתם כמ"ש בא"ח סי' תרמ"ט).

ואפילו אם נתייאשו בעליה כבר ואפילו נמכרה לאחר ולשלישי ולרביעי שהקרקע אינה נגזלת ואינה יוצאה מרשות בעליה לרשות מי שהיא בידו לעולם. לפי שהקרקע לעולם היא ברשות בעליה עומדת.

אבל דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ואחר כך נמכר או ניתן הרי זה נקנה להלוקח או להמקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות שהרי לא בא לרשותו באיסור גזל כיון שנתייאשו כבר בעליו ממנו קודם שבא לרשותו והרי זה דומה למציאה. ומותר ליהנות בו הוא וכל אדם מן הדין. אלא שעשה איסור בתחלה בלקיחתו כיון שיודע שזהו גזול או גנוב ואסור בהנאה וכל האסור בהנאה אסור לקנותו ולפיכך אם בא לצאת ידי שמים ולהפקיע ממנו איסור זה יחזירנו לבעליו.

ואם גברה ידו על הגזלן או על הגנב ולקח ממנו הגזלה או הגנבה ביד חזקה אין זה נקרא שינוי רשות הואיל ולא נתנוהו לו מרצונם וחייב להחזירה לבעליה מן הדין אף על פי שכבר נתייאשו ממנה.

ובמדינות אלו המנהג להחזיר מן הדין כל גזלה וגנבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות אלא שאם נתן דמים מחזירים לו דמיו ואין לשנות. ואם אינו מכיר הבעלים יכריז ויודיע כדרך שנתבאר במציאה:

יב בני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונם גזל מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים ואין להם מלאכה אחרת כלל אסור ליהנות מהם כלל בין בחנם בין לקנות מהם ואפילו למכור להם אסור כי סתם מעותיהם גזל ואפילו חילוף מטבע בשויו ואפילו לקבל מהם צדקה אסור ואין תולין להקל שיש לו מעט משלו כיון שאין לו אומנות אחרת אלא אומנות לסטים.

ויש מתירים חילוף מטבע הואיל והיא הנאה מועטת ואין ידוע בודאי שמעות הללו הן של גזל אף על פי שחזקתן גזל (וכן לקבל צדקה הואיל ואין הגבאי נהנה בקבלתו שמצוות לא ליהנות ניתנו והעניים נהנים מיד הגבאי שכבר זכה במעות הללו לעניים ביאוש ושינוי רשות).

אבל אם ידוע בודאי שמעות הללו בעצמן הן גזולים לדברי הכל אסור להחליף מהם מטבע (ולא ליטול מהם צדקה). לפיכך אסור להחליף מטבע מתיבה שלפני המוכס שנותן בה מעות המכס לפי (ח) שמן הסתם הוא נוטל יותר מהקצבה שקצב המלך והרי כל המעות שבתיבה זו הן גזל גמור (שכיון שמוסיף על קצבת המלכות אין במכס זה משום דין המלכות דין הואיל ונגבה שלא כדין והכל גזל).

ומכל מקום אם הוא חייב ליתן חצי דינר מכס ואין לו אלא דינר נותנו לו ולוקח ממנו חצי דינר מפני שהוא כמציל מידיו:

יג (ולפיכך אף על פי שנהנה בחילוף זה כגון שהוא צריך לחצי דינר מותר. אבל חילוף שאין בו הנאה כלל לישראל מותר אף שאינו כמציל מידם. וכן כל משא ומתן שאין בו הנאה כלל לישראל כגון למכור בזול למוכס או לסטים מותר אף על פי שנותנים מעות גזולים בודאי כיון שכבר נתייאשו הבעלים מהן. אבל קודם יאוש אסור בכל ענין והבעלים יכולים להוציא בדין ממי שקבל ממעותיהם מהלסטים קודם שנתאיישו): 

יד ואם נטל המוכס את חמורו והחזיר לו חמור אחר וכן לסטים שנטלו כסותו והחזירו לו כסות אחרת רשאי ליטלה והיא שלו (אם ידוע (ט) שנתייאשו הבעלים) ואינו כנהנה מן הגזל הואיל ולא נתנוה לו אלא חליפי שלו ואינו יודע בודאי שזו גזולה היא אף על פי שחזקתה גזולה.

ואם הוא ותיק מחמיר על עצמו מחזירה לבעליה הראשונים שלא ליהנות מן הגזל (שאף שנתנוהו לו חליפי שלו הרי שלו כבר גזלו ואף אם לא היתה זו אצלם אפשר שלא היו מחזירים לו שלו ונמצא נהנה בלקיחתו אותה והיא בחזקת גזולה אף על פי שאינו יודע בודאי):

טו וכל זה שהמוכס הוא גזלן במוכס נכרי או אפילו ישראל אלא שעמד מאליו שלא מחמת המלך או אפילו מחמת המלך אלא שאין לו קצבה שלוקח מה שירצה הוא.

אבל מכס שפסק אותו המלך ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך - אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלכות דין' מפני שכל הארץ למלך הוא ובידו לגזור שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו שיתן קצבתו. וכן השר בעיירות שלו (או של המלך ונתנן לו במתנה). לפיכך המבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל את המלך בין שהוא מלך ישראל בין מלך נכרי.

(שאף שמותר להפקיע חובו שחייב לנכרי מכבר - זה אינו כמפקיע חובו אלא גוזל ממש שנהנה מארצו שלא מדעתו (י) ומחסרו ממון שהרי היה יכול למכור הנאה זו של משא ומתן בארצו לאיש אחר. ועוד שהמלך מוחזק הוא במה שמגיע לו מעבדיו הואיל והסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם עבדים לו וכל אשר להם משועבד לעבודתו לפיכך כל הסחורה שמגיע ממנה המכס משועבדת למלך ליטול הימנה מכס וכאילו היא ברשותו ממש כיון שהוא בארצו ואצל עבדו והמבריחה גוזל מנת המלך שבה מרשות המלך).

ויש חולקין על זה ומתירים להבריח המכס אף על פי שממונה עליו ישראל נאמן כיון שגובה למלך נכרי. ואם הממונה יודע בהברחתו אינו רשאי לכופו ליתן המכס הואיל ומן הדין יכול הוא להפקיע חוב הנכרי. ואם יש בזה משום יראת המלך יכול לכופו.

וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה שלא לעבור על לא תעשה שבתורה.

ואם ישראל קנה המכס לעצמו מן המלך לדברי הכל אסור להבריח מן התורה שהרי גוזל את הישראל. אבל אם קנאו נכרי מותר לדברי הכל אפילו ידוע שאינו מוסיף כלום על קצבת המלך שהרי אינו גוזל את המלך אלא מפקיע חובו שחייב להנכרי (לפי שאין המלך יכול למכור לו חזקתו שהוא מוחזק במכס זה כי חזקתו היא מחמת גופו שהוא מלך וכל הארץ שלו ועבדיו וכל אשר להם משועבדים לו דבר זה אינו יכול למכור כי רק אותו לבדו קבלו למלך עליהם ואינו יכול למכור רק הדין ממון שיש לו עליהם וממון זה שם חוב עליו בלבד):

טז וכשקנאו ישראל אפילו נודע שלוקח יותר מקצבת המלך והרי הוא גזלן אסור להבריח ממנו מה שמגיע לו על פי קצבת המלך אלא המותר כגון אם נוטל שליש יותר על קצבת המלך לא יבריח ממנו אלא שליש הסחורה שאסור לגזול מן הגזלן וכשמבריח קצבת המלך גזל גמור הוא.

אבל (יא) אם לא קנאו מן המלך אלא שהוא ממונה למלך לגבות ונודע שמוסיף על קצבתו לעצמו וכן ממונה מוכס נכרי שסתמו הוא מוסיף לעצמו מותר להבריח ממנו כל המכס שכולו גזל שהרי המכס אינו חוב כלל אלא מחמת דין המלכות וכיון שמכס זה נגבה למלך שלא בדין המלכות שהרי נוטל יותר מקצבת המלכות הרי כל גבייה זו גזל גמור הוא הואיל ונגבית על ידי שליח המלך שלא בדין המלכות ששליח המלך כמלך והמלך שנוטל שלא כדין המלכות כגון שהעמיד מכס שאין לו קצבה הרי זה גזל כמו שנתבאר למעלה ואף זה שנוטל יותר מקצבת המלכות הרי זה כמכס שאין לו קצבה.

מה שאין כן ישראל שקנה המכס וגובהו לעצמו ואינו שליח המלך כלל אין הוספתו שהוא מוסיף לגזול מגרעת חלק המלך כלל אלא חלק המלך מגיע למלך והמלך מכרו לישראל זה ואין חלק המלך נגרע מחמת ישראל זה שגובה יותר מחלקו שקצב לו המלך הואיל ואין למלך בגבייה זו כלום כי כבר נסתלק כשמכר קצבתו הראויה לו בדין המלכות לישראל זה והרי היתה מכירה נקיה שאין בה גזל וישראל הלוקח זכה במקחו בדין המלכות לגבות לו חוב המכס שחייבים בני המדינה ונעשה כבעל חוב אחר שנעשה גזלן וגובה יותר מחובו שאין רשאים לגזול ממנו חוב שחייבים לו:

יז מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו אפילו צוה לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו שלוחיו וכרתו הכל מאחד - מותר. לפי ששליח המלך מלך הוא ואינו צריך לטרוח בעצמו לכרות מכל אחד ואחד אלא הן עצמן היה להם לטרוח בזה או ישלמו לזה שכרתו ממנו.

אבל אם כרתו אילנות שלא מדעת המלך ועשו גשר אסור לעבור עליו אלא אם כן מסרוהו לרבים אחר שנתייאשו בעלי האילנות משום שאז נקנה לרבים ביאוש ושינוי רשות שבמסירתו להם קנאוהו בחזקתם בו בהילוכם עליו:

יח וכן מלך שהרס בתים ועשה חומה או דרך מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה. והוא שיהא מטבעו יוצא באותה הארץ שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם עבדים לו שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכל עבדיו גזלנים:

יט וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח ביתו אינו גזל ומותר ליהנות בו וללוקחו מהמלך או ממי שנתנו לו שכן משפט המלכים כולם ליקח ממון שמשיהם כשכועסים עליהם.

וכן אם גזר מי שיעבור על דבר פלוני שיהיו נכסיו למלך וכיוצא בזה אינו גזל ומותר ללוקחו וליהנות ממנו.

במה דברים אמורים בדבר כללי שגזר על כל בני מלכותו אבל אם גזר על אחד בלבד או אפילו על מדינה אחת בלבדה ממלכותו ושינה אותם משאר מלכותו הרי כל מה שלקח מהם הוא גזל גמור ואסור ליהנות בו אלא אחר יאוש ושינוי רשות שכיון שאינו משוה מדותיו אין זה דין המלכות כלל אלא גזלת המלכות.

ומכל מקום אם גוזר על היהודים שיתנו מכס או דבר אחר יותר מהנכרים נקרא משוה מדותיו מאחר שכל היהודים נותנים בשוה.

ואפילו כשמשוה מדותיו אין דינו דין אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או בדבר שהוא תיקון המדינה כולה אבל לא בדבר פרטי שבין אדם לחבירו שאם לא כן בטלת דיני התורה ח"ו:

כ וכשם שאסור ליהנות בדבר הגזול בודאי אלא לאחר יאוש ושינוי רשות (יב) כך אסור ליהנות בדבר הגנוב. ואפילו אינו גנוב בודאי אלא שחזקתו גנוב כגון שומרי פירות שמוכרים פירות במקום צנוע כמו אחורי הגינה או שרוב הדבר ההוא חזקתו גנוב כגון רועי בהמות אחרים שמוכרים חלב וגבינה שרוב הרועים מוכרים מה שגונבים ולא שלהם ולא מדעת הבעלים אסור לקנות מהם או ליהנות מהם בחנם.

אבל אם השומר מוכר בגלוי על פתח הגינה והסל או המשקל או המדה לפניו מותר שהרי יש לדבר קול ויודעים הבעלים ולדעתם הוא מוכר וכן כל כיוצא בזה.

וכולן שאמרו להקונה מהם הטמן אסור ליקח מהם:

כא בדדים העושים שמן מזתים בבית הבד לוקחים מהם שמן במדה וזיתים במדה שלדעת בעל הבית הם מוכרים אבל לא זיתים מועטים ושמן מועט שחזקתן גנבה וכן כל כיוצא בזה. ואם אמרו הטמן אסור בכל ענין:

כב החייט ששייר מהחוט כמלא מחט לארכה וחוץ למחט כמלא מחט שנמצא ראוי לתפור בו מעט או ששייר מהבגד מטלית שהיא ג' אצבעות על ג' אצבעות חייב להחזירם לבעלים פחות מכאן הם שלו שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם (והמקפיד בטלה דעתו) אלא אם כן דרך אנשי המקום להקפיד (ואם אין דרכם להקפיד אף על יותר מכאן הרי כל מה שאין מקפידים הוא שלו).

וכן שפאין דקים שהנגר מוציא מהנסרים כשמחליקה במעצד קטן הם שלו שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם לטרוח להביאם מהנגר ושפאין גסין שהוא מוציא במעצד גדול ואין צריך לומר מה שחותך בקרדום להקטין הנסרים חייב להחזירם לבעל הבית אלא אם כן מנהג המקום שלא להקפיד.

ואם הוא עושה בבית בעל הבית אף הנסורת שנופלת כשנוסר במגל היא של בעל הבית וכן בשאר מלאכות כל שדרך בעל הבית להקפיד עליו באותו מקום חייב להחזירו וכל שאין דרכו להקפיד עליו הוא של האומן (ואף אם בעל הבית זה מקפיד בטלו דעתו):

כג וכל אומן שמוכר דברים שחייב להחזירם אסור ליקח ממנו ודברים שהם שלו מותר ואם אמר הטמן אסור שחזקתם גנובים.

ואם נשתנה הדבר ביד האומן כגון סורק בבגדי צמר במקום שמקפידים על המוכין הנסרקין מהבגד והסורק מוכר כר מלא מוכין שחזקתו מן הבגדים הנסרקין אלא שנשתנה השם שמתחלה נקראים מוכין ועתה כר מותר לקנותו אף על פי שהוא שינוי החוזר לברייתו שהרי אפשר להוציא המוכין מן הכר ויהיה שם מוכין עליהם כבתחלה ושינוי החוזר לברייתו אינו קונה הגנבה להגנב שתהא שלו ויפטר בנתינת דמיה אלא צריך להחזיר אותה בעצמה ואסור לכל אדם לקנותה ממנו מכל מקום כאן הקילו הואיל ואינה גנבה בודאי אלא שחזקתה גנובה.

אבל גנבה ודאית שנשתנה ביד הגנב שינוי החוזר לברייתו אסור לקנותה ממנו אלא אם כן ידוע שנודע להבעלים שנגנבה מהם ונתייאשו ממנה כי יאוש עם שינוי גרוע החוזר לברייתו קונין הגנבה לגנב וכן הגזלה לגזלן ואין צריך להחזירה כלל אלא נותן דמיה לכן מותר לקנותה או ליהנות בה בעודה ברשותו.

ושינוי גמור שאינו חוזר לברייתו קונה אפילו בלא יאוש כגון הגוזל עצים ושיפן ועשאן נסרים חלקים ודבקם במסמרים ועשאם תיבה שאף אם יתפרקו יחזרו להיות נסרים חלקים ולא עצים וכן כל כיוצא בזה.

אבל אסור לכל אדם לסייעו לשנות הגזלה שהרי בשינוייה מוציאה מרשות בעליה ונעשית שלו ונמצא מסייע עוברי עבירה ואין צריך לומר שאסור לסייע לגזלן או לגנב בשום דבר הצריך להם לרשעתם.

(אפילו נכרי הבא לגזול או לגנוב מנכרי. וכן כל איסורי הנאה מגזלה או גנבה נוהגין גם בשל נכרי מנכרי כי באיסור גזלה וגנבה אין הפרש כלל בין ישראל לנכרי שלא נאמר רעך אלא בעושק לבדו שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגם הנכרים מוזהרים על הגזל והחמס כישראל שהיא משבע מצות בני נח וחייב מיתה אפילו גזל או גנב מחבירו נכרי):

כד אין לוקחים מהנשים ומהעבדים כנענים ומהקטנים אלא דברים שחזקתם שהם שלהם מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל שהפשתן מצוי שם בזול ודרכן של הנשים שם לקנותו ולטוותו ולארוג ממנו בגד ולמכרו לעצמ[ן] ואין הבעל מקפיד עליהם וכן בכל מקום ומקום לפי עניינו ולוקחים ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם וכולם שאמרו הטמן אסור:

כה וכן אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים כנענים ולא מן הקטנים שמא גנבום מן הבעלים ואין מסייעים ידי עוברי עבירה.

עבר וקיבל מן האשה לא יחזיר לבעלה אלא לה שמא אדם אחר הפקיד אצלה וכן בעבד וכן בקטן שיש בו דעת כגון שהגיע כבר לעונות הפעוטות שהוא משש שנים ולמעלה ויודע בטיב משא ומתן יחזיר לו כי שמא נתנו לו מתנה ואין חוששין שיאבדנה כיון שיש בו דעת:

כו אריס העובד בפרדס בעל הבית ונוטל חלק בפירות בעד עמלו מותר ליקח ממנו פירות אף קודם שחלקו כי יש לתלות שכשיבא לחלוק עם בעל הבית ינכה מחלקו הפירות שמכר.

ויש אוסרים שמא לא ינכה שיורה היתר לעצמו מפני שטורח הרבה והוא שמוכר מהפרדס אבל אם הביא מביתו למכור מן הסתם מוכר ממה שהגיע כבר לחלקו ויש לחוש לדבריהם וכן כל כיוצא בזה:

כז ואם נודע לבעל הבית שהאריס גונב פירות מהפרדס אינו רשאי לנכות לו מחלקו כשבאו לחלוק אלא על פי בית דין אבל לא יעשה דין לעצמו לגזול את האריס כנגד מה שגנב ממנו מפני שאסור לגזול או לגנוב מן הגנב או הגזלן כנגד מה שגנב וגזל ממנו אלא יתבענו בבית דין ואם ינכה לו שלא על פי בית דין הרי זה גוזל חלקו המגיע לו בפירות הנשארים ואף שכבר נטל הרבה יותר מחלקו הרי לא נטל בתורת חלוקה אלא נתכוין לגנוב משל בעל הבית ושיהיה חלקו נשאר עדיין בפירות הנשארים שהרי הם שותפים בכל הפירות כולם וכשבעל הבית מפקיע חלק האריס בפירות הנשארים בעל כרחו של האריס הרי זה גוזלו כנגד מה שגנב ממנו ואף שהדין הוא כך אינו רשאי לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין אם יזכה בדין שיוכל לברר שגנב ממנו ואם לאו יפסיד וכן כל כיוצא בזה:

כח במה דברים אמורים שאינו רשאי לעשות דין לעצמו כשנוטל כנגד מה שנטל ממנו ולא גוף החפץ בעצמו שנטל ממנו אבל ליטול גוף החפץ בעצמו שנטל זה ממנו בין בגנבה בין בגזלה מותר ליטלו ממנו בעל כרחו ואין זה גוזל אלא מציל את שלו ואם הלה אינו מניח לו ליטול מותר אפילו להכותו עד שיניח אם אינו יכול להציל ממנו בענין אחר ואינו מחוייב להוליכו לבית דין שבכגון זה שגוף החפץ שלו הוא בעין אדם עושה דין לעצמו להצילו ממי שגזלו או ממי שבא לגזלו או ממי שבא להזיקו בכל הצלה שיכול אפילו בהכאה ואף אם לא יגיע לו שום הפסד אם ילך לבית דין אינו צריך לטרוח כלל.

אבל לא ילך לבית הגזלן לגנוב חפץ שלו שמא יראה עליו כגנב אלא אם כן אי אפשר להצילו בענין אחר:

כט במה דברים אמורים להציל בעצמו אבל להציל על ידי נכרי אסור בכל ענין.

וכל זה כשיכול לברר שזה החפץ שלו אם יתבענו הלה לבית דין אבל אם לא יוכל לברר אין צריך לומר שאינו רשאי להכותו שאם יכהו יענישוהו הבית דין אלא אפילו בלא הכאה אין הצלתו כלום. אלא אם כן אין עדים כשמציל מידו שאז מועלת לו הצלה זו שיהיה נאמן בשבועה לומר שלי תפסתי במיגו שהיה יכול לכפור ולומר לא תפסתי כלום מאחר שאין עדים.

אבל כשיש עדים אין תפיסתו מועלת לו אלא למשכון אם מודה לו הלה שהוא חייב לו איזה חוב והוא שהחוב הוא הבא שלא מחמת הלואה שבחוב הבא מחמת הלואה אסור למשכנו בעצמו בכל ענין כמו שנתבאר בהלכות הלואה:

ל מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהם (שהרי אף אם חבירו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין כמו שנתבאר למעלה) וכשבא בעל החפץ צריך להחזירו לו אפילו אם שלו נאבד. וכן כובסת נכרית המכבסת לרבים והביאה לאחד חלוק שאינו שלו אסור להשתמש בו וצריך להחזירו לבעליו אף על פי ששלו נאבד:

לא המשחקים בקוביא שעושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח ממנו כך וכך - הרי זה גזל מדבריהם, אף על פי שברצון הבעלים לקח. הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והיתול הרי זה אסור מדברי סופרים. והמשחק עם הנכרי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.

ויש אומרים שהמשחק עם ישראל כמשחק עם הנכרי ואין בו משום גזל (ואף על פי כן איסור יש בדבר כמ"ש באו"ח סי' שכ"ב). ושנים שהמרו זה עם זה דינם כמשחקים בקוביא.

ומכל מקום אם לא השליש המעות רשאי לחזור בו אלא אם כן התחייב ליתן לצדקה שאמירתם לגבוה כמסירה להדיוט ואינם יכולים לחזור בהם:

לב המסיג גבול רעהו שהכניס מתחום חבירו בתוך תחומו אפילו מלא אצבע אם בחזקה עשה הרי זה גזלן ואם הסיג בסתר הרי זה גנב ואם בארץ ישראל הסיג הגבול עובר בשני לאוין בלאו גנבה או גזלה ובלא תסיג גבול רעך וגו' בארץ וגו':

לג מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אין צריך לומר אם החזיקו מההפקר אלא אפילו בשדה או בחצר מדעת הבעלים שראו ושתקו ומחלו זכו הרבים במתנה זו בחזקה שהחזיקו בה בהלוכם ואסור לו לחזור ולגוזלה מהם ואפילו היתה מחילה בטעות כגון שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וחרשה ונתן להם דרך אחרת שהרי הוא חייב להחזיר להם דרך הראשונה אפילו השנייה היא טובה וישרה מהראשונה מפני שאינו יכול להחליף עם הרבים שלא מדעת כולם כי שמא יש מי שחפצים בראשונה מפני שהיא קרובה להם יותר מהשנייה אף על פי כן אסור לקלקל השנייה שכבר זכו בה רבים ואף על פי שהיחיד אינו זוכה בענין כזה רבים זכו הואיל והחזיקו בה מתחלה מדעתו ורשותו:

לד מי שנזכר שגנב מאחד משנים ואינו יודע מאיזה מהם ובא לצאת ידי שמים ישלם לזה ולזה אבל אם לוה מאחד משנים ואינו יודע מאיזה מהם מניח לפניהם ומסתלק.

ואם לוה או גנב מאחד מהם ואינו יודע אם החזיר לו ובא לצאת ידי שמים יחזור וישלם אבל אם אינו יודע אם לוה או גנב פטור אף לצאת ידי שמים ואם הלה תובעו ברי שלוה ממנו חייב לצאת ידי שמים וכן בכל כיוצא בזה: