דיני אונאה וגניבת דעת ובו ל"ב סעיפים:

א אסור לאדם להונות את חבירו בין במקחו ליקח בזול ממה שהוא שוה אפילו פרוטה אחת בין בממכרו למכור ביוקר ממה שהוא שוה אפילו פרוטה אחת ואם הונה עובר בלא תעשה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ולא יאמר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או לזמן פלוני ישוה כך כי אין בזה הדבר אלא מקומו ושעתו:

ב עבר או טעה והונה חייב להחזיר האונאה אם היא שתות שיווי מקח. כגון שמכר שוה שש בשבע או שקנה שוה שש בחמש או שהיא שתות מעות כגון שמכר שוה חמש בשש או שקנה שוה שבע בשש.

אבל אם אין בה לא שתות שיווי מקח ולא שתות מעות אין צריך להחזיר לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולים לכוון דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעות עד שתות אם הטעות הוא בשיווי המקח ולא במדה ומשקל ומנין הסחורה או המעות כמו שיתבאר:

ג אבל לכתחלה חייב להודיעו טעותו אפילו על פרוטה אחת ולא יונה אותו. ואף שיש להסתפק ולומר שכל פחות משתות אין שם אונאה עליו כלל אלא דרך מקח וממכר הוא כי לפעמים הלוקח חפץ במקח ומוסיף עליו דמים יותר משיוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו מפני שאין חפץ זה ערב עליו או מפני שדחוק למעות ולכן עד שתות הוא בכלל דמי המקח ואין עליו שם אונאה כלל - מכל מקום ירא שמים יחמיר לעצמו שלא יכנס לספק לא תעשה של תורה.

ואפילו אם המתאנה הוא תגר ובקי ביותר ואין דרכו לטעות אין תולין האונאה אלא בטעותו.

וצריך להודיעו טעותו ולפרש לו שאף ששוה כך וכך איני חפץ למכור או לקנות אלא בכך וכך ואין לך עלי כלום:

ד וכשמפרש כן מותר אף אם האונאה היא שתות או יותר.

ואם האונאה שמתאנה המוכר היא גדולה כל כך בכדי שאין הדעת טועה כלל אין צריך לפרש לו כי ניכר הדבר שמזלזל בממכרו מפני דוחקו למעות.

וכן בעל הבית המוכר כלי תשמישו ביוקר אין צריך לפרש, שהדבר ידוע ללוקח שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו. והוא שהלוקח יודע שזה המוכר הוא בעל הבית ולא תגר. אבל אם אינו יודע צריך לפרש לו.

ויש אומרים שאפילו ביודע שהוא בעל הבית אם האונאה יתירה על שתות צריך לפרש לו כי אין דרך בעל הבית למכור כליו ביותר משתות על שווין. ויש לחוש לדבריהם:

ה וכל שיעור שתות שאמרנו אינו אלא בטעות בשומת שיווי המקח שאין כל אדם יכול לצמצם בו ודרך העולם למחול עד שתות. אבל אם היה טעות במדה או במשקל או במנין הסחורה אפילו פרוטה אחת יתירה - חייב להחזירה לעולם בכל ענין.

אלא אם כן היתרון הוא בענין שאין הדעת טועה בו כלל כגון במקום שנהגו למנות המעות שנים שנים ולא אחד אחד ומצא יתרון מטבע אחת או שלש או חמש וכיוצא בהם ממספר הנפרד שאינו זוג זוג, שבזה אי אפשר לתלות בטעות המנין, אלא מתנה היא שנתן לו כל היתרון או שגנב וגזל ממנו סכום כזה ומתבייש להחזיר לו והבליע לו בחשבון או שאיש אחר גנב או גזל ממנו ונתן לזה שיבליע לו בחשבון - בין שהמעות הם דמי מקח וממכר בין פירעון חוב בין הלואה שהלוה המלוה ללוה ומצא בה הלוה יתרון כזה.

אבל אם נהגו למנות אחד אחד כמו שנוהגין עכשיו תולין כל היתרון בטעות במנין שטעה במנינו כמה פעמים כמספר היתרון וחייב להחזיר לו לעולם:

ו הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה, כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כך וכך אני משתכר בו אף על פי שנתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל כך - זה מותר, שהרי זה כמפרש לו שלא יסמוך על שיווי המקח אלא על הדמים שקנה הוא:

ז הנושא ונותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו. שאם קנה עשר יריעות בעשרה דינרים ויש בהן שאינן שוות דינר ויש בהן ששוות יותר לא יחשוב הרעות כל אחד בדינר והיפות בשוויין ועל זה יטול הריוח שיתפשר עמו - שאין זו אמונה אלא אונאה. רק יחשב הכל באמונה כמו שקנאן יחד. והוא שמוכרן גם כן ביחד אבל אם מוכר הרעות בפני עצמן והיפות בפני עצמן מוכרן בשויין מלבד הריוח שנוטל כמו שמתפשר עמו:

ח הנושא ונותן באמונה מעלה לו על דמי המקח שכר הכתף המוליך מביתו לחנותו ושכר הגמל ושכר הפונדק אם הביא מעיר אחרת וכן שאר כל הוצאות וכוללם בדמי המקח ועל זה יטול ריוח שנתפשר עמו אבל שכר טירחא לא יכלול בדמי המקח (כי הוא בכלל הריוח מן הסתם בדעת בני אדם שנוטל ממנו כמו שנתפשר עמו ולא בדמי המקח הואיל ולא הוציא מעות ונמצא שאם כוללו בדמי המקח בסתם ואינו מפרש כן להלוקח הרי זה מטעהו ומאנה אותו):

ט כשם שיש איסור אונאה במקח וממכר כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע.

וכן אם הסלע חסרה שתות ממשקלה יש בה איסור אונאה להוציאה בסלע יפה אם מוציאים הסלעים במנין ולא במשקל. שאם מוציאים במשקל אפילו חסרה כל שהוא עובר בלא תעשה אם מוציאה ביפה שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל.

ויש אומרים שלא אמרו שיעור שתות אלא בסחורה אבל מעות שלהוצאה ניתנו והחסרים אינם יוצאים כל כך אין דרך העולם למחול על חסרונם אלא עד חצי שתות אבל מחצי שתות ואילך וחצי שתות בכלל דרך העולם להקפיד עליו ויש בו איסור אונאה ויש להחמיר כדבריהם.

אבל בפחות מחצי שתות מותר להוציאה לכתחלה ביפה הואיל ואין בה הפסד כלל למקבלה שגם הוא יוציאנה ביפה מה שאין כן בפחות משתות בסחורה. וכל מי שאינו רוצה לקבל מטבע שנחסר פחות מחצי שתות אינו אלא נפש הרעה.

והוא שיוצא בהוצאה על ידי הדחק אבל אם אינו יוצא אפילו על ידי הדחק אסור להוציאה ביפה אפילו חסר מעט. ואם הוציאה והחזירוהו לו אפילו אחר י"ב חדש יש אומרים שחייב לקבלו אם מכירו:

י וכל מטבע שנפחת ונחסר מחצי שתות ממשקלו אסור לקיימו בביתו מפני שבקל מרמין בו להוציאה ביפה (וכ

מו שאסרה התורה להשהות מדה חסרה בביתו שנאמר לא יהיה לך בביתך וגו' שלא יבואו לרמות בה כמו שיתבאר).

ולא ימסרנו לאנס או לתגר מפני שמרמין בו אחרים. ולא יעשנו משקל ולא יזרקנו לתוך שברי כסף שהרי אסור לקיימו שמא יבא אחר וירמה בו להוציאו ביפה. אלא יתיכנו או יקבנו באמצעו לתלות בצואר בתו אבל לא יקבנו מן הצד שמא יבא אחר ויחתוך מקום הנקב.

ואם חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל שעמד על דינר ודינר על חציו מותר לקיימו שאז אי אפשר לרמות בו מפני שהפחת שלו ניכר לכל. אבל אם עמד על פחות מחציו אסור לקיימו מפני שאפשר לרמות בו להוציאו בחציו שהוא שקל או דינר או חצי דינר כיון שהם מטבעות היוצאים.

ומטבע שאין לוקחין אותו אלא במשקל מותר לקיימן בכל ענין שכל הלוקחו ישקלנו:

יא וכל דין אונאה אינו אלא בישראל אבל נכרי הטועה בשיווי המקח או בשיווי המטבע אין צריך להודיעו טעותו. שנאמר אל תונו איש את אחיו - אחיו ולא נכרי.

אבל אסור להטעותו בין בשיווי מקח בין בחשבון כמו שיתבאר בהלכות גזלה. וכן כל מרמה שבעולם אסורה במקח וממכר אפילו לנכרי כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף על פי שהוא נכרי שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו והרי זה כגונב ממנו ממון ואסור מן התורה כמו שיתבאר בהלכות גזלה:

יב ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור מדברי סופרים כגון למכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה.

ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אפילו במלה אחת של שפת חלקות או גניבת דעת או במעשה שמראה שעושה בשבילן ואינו עושה אסור מפני שמחזיקים לו טובה בחנם:

יג כיצד לא יפתח חבית יין העומדת להפתח מיד מפני שכבר מכרה לחנוני (א) וזה סבור שפתחה בשבילו להשקותו יין חזק ונפסד על ידו הפסד גדול שהרי חבית זו שפתחה תשאר חסירה ויתקלקל יינה ויבא להחזיק לו טובה בחנם (אלא אם כן הוא חביב עליו שהיה פותח בשבילו) אלא צריך להודיעו שלא פתחה בשבילו כי מן הסתם אין לו להעלות על דעתו שכבר מכרה לחנוני.

אבל בדבר שיש לו להעלות בדעתו שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו וסבור שעושה בשבילו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבודו אין צריך להודיעו וכן כל כיוצא בזה:

יד לא יפציר בחבירו שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד (ואילו היה סועד לא היה מפציר בו). אבל בלא הפצר מותר לומר לו פעם ושתים בוא ואכול עמי אף על פי שאין דעתו שיאכל עמו כי זהו כבודו שמכבדו לאכול עמו.

ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל (ואילו היה מקבל לא היה מרבה לו. אבל אם הוא חביב עליו בענין שהיה מרבה לו אם היה מקבל וכן אם היה מפציר בו לסעוד אם היה סועד אף על פי שיודע שעכשיו לא יסעוד ולא יקבל - מותר להפציר בו לסעוד ולהרבות לו בתקרובת שאין זו גניבת דעת כיון שהוא חביב עליו באמת והוא מבקש באמת להנהותו ואין מונע מצדו אלא מצד חבירו שאינו רוצה, נמצא שאם יחזיק לו טובה אינה בחנם).

אבל לא יאמר לו סוך שמן מפך זה והוא ריקן לפי שיודע בו שאינו רוצה לסוך (אף שאם היה רוצה (ב) לסוך היה נותן לו שמן - מכל מקום עכשיו אינו מבקש באמת להנהותו כי יש מונע מצדו שהפך ריקן ואין בו שמן ויחזיק לו טובה בחנם. וכן כל כיוצא בזה).

וכן לא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן לפי שיודע בו שאינו צריך לו. (כי הרבה הביאו לו כבר להברותו בסעודה ראשונה שהאבל אסור לאכול משלו וכל העם מברין אותו וסבור האבל שגם זה הביא לו ויחזיק לו טובה בחנם כיון שעכשיו לא הביא כלום אף שהיה מביא לו אם היה צריך לו). ואם הוא עושה כן כדי לכבדו בעיני הבריות מותר. וכן בכל דבר שעושה כדי לכבדו בעיני הבריות אין בו משום גניבת דעת:

טו לא ישלח לחבירו חבית יין ושמן צף על פיה מפני שיסבור שהכל שמן ויזמין אורחים עליה ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם ונמצא מתבייש:

טז לא ימכור עור של נבילה בחזקת שחוטה כי עור הנבילה אינו חזק כל כך כמו עור השחוטה ונמצא מטעהו:

יז אסור לאדם למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עסק ודין לאיזה אדם עד שיודיעו ללוקח - שאף על פי שהאחריות עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים:

יח אסור לפרכס את האדם ובהמה וכלים העומדים להמכר אדם כגון עבד כנעני שהוא זקן וצובע שער ראשו וזקנו כדי שיראה בחור' ובהמה להשקותה מי סובין שמנפחין אותה וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה.

וכן אסור לקרד ולקרצף אותה כדי לזקוף שערותיה.

והכלים אסור לצבעם שיראו חדשים. ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים מפני שסוברים שהם חדשים ונמצא מטעה ומאנה.

אבל חדשים מותר לצבעם כדי ליפותם. (וכן ליפותם בשאר מיני יפוי אפילו אם מתעלים בדמים יותר מן השבח שמשביחם - הואיל ואין כאן טעות ואונאה שהמוסיף דמים בשביל יופיין מוחל הוא מדעתו):

יט אסור לנפח בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים. ואסור לשרות בשר במים כדי שילבין ויהא נראה שמן.

ואם מנהג כל הקצבים לעשות כן והכל יודעים ממנהגם יש מי שמתיר לפי שאין כאן אונאה כיון שהכל יודעים ממנהגם.

(ושומר נפשו ירחק מזה כי אף על פי כן יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת שהרי יש הרבה שמנים בעולם ובשביל כך עושים כן כל הקצבים):

כ אסור לערב מעט פירות בהרבה פירות יפים שלא יהיו ניכרים בהם וימכור הכל בחזקת יפים ואפילו שניהם יפים אלא שאחד יפה מחבירו.

וחדש וישן אסור לערב זה בזה וזה בזה כי הישן עושה קמח הרבה יותר מהחדש והחדש יפה ממנו אם הלוקח רוצה להכניסו לאוצר לישנו:

כא התגר מותר ליקח פירות טובים ורעים מכמה מקומות וליתנם במגורה אחת למכור ממנה אפילו אין הרעים ניכרים מפני מיעוטם או מפני שדומים לטובים במראיתם - לפי שהכל יודעים שהוא קונה ממקומות ויש במגורה שמוכרה ממנה תערובת טוב ורע ובחזקת כן קונים ממנו.

ובלבד שלא יתכוין ליקח הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו הקול שהוא קונה הכל ממקום הטוב וקונה גם ממקום הרע ומערבו עמו בענין שאינו ניכר בו:

כב מקום שנהגו לערב מים ביין בין הגיתות שהיין תוסס והמים מתערבים בו יפה ונעשים יין מותר לערב כשיעור שדרכם לערב ולמכור סתם ואין כאן אונאה לפי שהכל יודעין שדרכם לערב כן ובחזקת כן קונים.

ומי שנתערב מים ביינו יותר מכשיעור שדרכם לערב או אחר הגיתות או במקום שלא נהגו לערב - הרי זה לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיע לקונה שאז מותר למכרו בחנות (לקונים לשתות).

אבל אסור למכרו לתגר אף על פי שמודיעו שמא ירמה בו אחרים:

כג וכל זה במקום שאין כל הקונים יין טועמים תחלה אבל במקום שנהגו שכל מי שקונה יין טועמו תחלה מותר לערב בו מים לעולם בענין שירגיש הטועמו.

ובמקום שאין הכל טועמין אסור לערב אפילו יין קשה ברך אחר הגיתות שהרך יותר טוב לשתות מהקשה וגם דמיו יקרים יותר. אבל הרך בקשה מותר.

ובין הגיתות מותר אפילו קשה ברך מפני שכשנותנין מעט קשה ברך בין הגיתות הוא משביחו שמתקיים.

אבל במקום שהכל טועמין תחלה מותר לערב לעולם בענין שירגיש הטועמו:

כד אסור לערב שמרים ביין או שאר משקים אפילו כל שהוא ולמכור בסתם.

ומכל מקום אם קנה ממנו חבית יין שלימה כל מדה בכך וכך כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומוכר לו הכל ביחד אם אין המנהג בעיר בהפך.

אבל לא יערב בו שמרים מחבית אחרת אפילו מכר לו שתיהן מפני ששמרי חבית זו מקלקלין יין שבחבית אחרת:

כה מותר לברור הפסולת מתוך הגריסין ומן הקטניות כדי שיראו יפים ללוקח ואינו כמטעהו לפי שזהו דבר הנראה לעינים ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת וטוב לו להעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לטרוח ולבררם. ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים:

כו כל הפירות ותבואה וקטניות שיש בהן פסולת או מתליעות או עפרורית אפילו צרורות ואבנים ומוכרן במדה אין צריך לבררן אם נתערבו מאליהן שהרי הן נראין ללוקח. ובלבד שלא יערב בידים. לפיכך אסור לברור צרור מתוך חטיו של חבירו שמפסידו חטין כמדת הצרור כשימכרן שיצטרך למדוד חטין תחת הצרור. ואם בירר ישלם לו הפסדו ולא יחזיר הצרור לתוך החטין שהרי אסור לערב בידים אפילו כל שהוא:

כז כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך זו אונאת דברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזו ניתנה להשבון וזו לא ניתנה להשבון וזו בממונו וזו בגופו והצועק על אונאת דברים נענה מיד לפי שהיא צער הלב וקרוב להוריד דמעות:

כח כיצד היא אונאת דברים היו חמרים מבקשים ממנו תבואה לקנות לא יאמר לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו אלא שמתכוין להתל בו דרך בזיון או בחמרים. ואף על פי שיכול להתנצל לומר לו הייתי סבור שיש לך - הרי זה דבר המסור ללב ועל זה נאמר: ויראת מאלהיך אני ה'.

וכן לא יאמר לחבירו בכמה תמכור חפץ זה והוא אינו חפץ לקנותו או שאין לו דמים אלא שכוונתו להטעות את חבירו ואחר כך כשלא יקנה יכיר חבירו שנתכוין להטעותו ויצר לו.

ואין צריך לומר שלא יאמר לו דברי קנטור, אף על פי שאין בהם גנות ודופי שיש בו עתה שזה אסור משום לשון הרע' אלא שמזכיר לו מה שכבר היה. כגון אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.

או שמזכיר לו מה שהוא עתה שלא בלשון גנאי ודופי אלא בלשון תוכחה. כגון אם היו יסורים באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך וגו' זכור נא מי הוא נקי אבד וגו'. והם אמרו כן לאיוב - לפי שהיה מצדיק עצמו ומרשיע מדת הדין.

או שאומר דבר אחר שעל ידי זה ניכר גנותו של חבירו. כגון אם נשאלה שאלה בדבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע באותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה. וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב אף על פי שאינו מחרפו בגנאי ודופי שיש בו עתה, ואינו מכנהו בשם רע ולא מביישו ברבים.

ואין צריך לומר המחרפו בדברי גנאי ודופי אפילו ברמז, ואפילו הוא אמת, אלא שאינו עון וחטא אשר חטא בענין שראוי לבזותו, על דרך שיתבאר - שיש בזה איסור אונאת דברים מלבד מן איסור לשון הרע שהוא אפילו כשאומר כן שלא בפניו.

וכן המקללו בפניו יש בו משום אונאת דברים לבד מאיסור קללה לשום אדם מישראל שהוא אפילו שלא בפניו כמ"ש: לא תקלל חרש:

כט וכן המכנה שם רע לחבירו, אפילו הוא רגיל באותו כינוי ואינו מתבייש בו - אם זה כוונתו לביישו אסור משום אונאת דברים. ואם ביישו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואפילו שלא בפניו אסור משום לשון הרע אם מתכוין לגנותו ולבזותו.

ומאד מאד צריך ליזהר שלא לבייש שום אדם מישראל בין בדבור בין במעשה. ואפילו עושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו. כמו שמצינו באחד מן החכמים שהיה רגיל להשליך מעות לעני בן טובים בכל יום בבוקר השכם בסתר אחורי הדלת, שכשיפתח הדלת ימצאם. פעם אחת ביקש העני לידע מי הנותנם שם והלך לראות וברח החכם מפניו עד תוך כבשן האש כדי שלא יתבייש העני שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. שנאמר: היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ולא אמרה לו בפירוש אלא ברמז אם יודה יודה ואם לאו לא תפרסמו:

ל ואפילו המוכיח את החוטא צריך להוכיחו בינו לבין עצמו ולא ברבים שלא יתבייש. וצריך לדבר עמו בנחת ובלשון רכה ולא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו אפילו בינו לבין עצמו, שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך - יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא.

ואם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומחרפין אותו בפניו ומקללין אותו ואת יולדיו בפניו עד שיחזור למוטב.

וכן כל העובר על דברי חכמים ולא חזר בו בתשובה מותר לקרותו עבריין ואין בו משום אונאת דברים, שנאמר: לא תונו איש את עמיתו - פירשו חכמים עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות הזהירה תורה על אונאתו ולא העובר עליהן ולא חזר בו אחר שהוכיחוהו בסתר ובלשון רכה.

ומותר לקרותו רשע בן רשע אף על פי שאביו צדיק:

לא המאנה את הגר בדברים עובר בשלשה לאוין: וגר לא תונה, ולא תונו אותו, ולא תונו איש את עמיתו. וגר בכלל עמיתו לכך צריך ליזהר ביותר מאונאתו. והלוחצו ודוחקו בתביעת חוב ואין לו עובר גם כן בשלשה לאוין: ולא תלחצנו, וגר לא תלחץ, ולא תהיה לו כנושה. ולכך צריך ליזהר גם מזה ביותר:

לב וצריך ליזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדברים שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה ממהר לבא.

ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. 

וכך אמרו חכמים לבני דורם: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו: