הלכות רבית והלכות עיסקא
א מאוד מאוד צריך ליזהר באיסור ריבית בין מלוה לעני בין מלוה לעשיר שכמה לאוין ואזהרות הזהיר הכתוב אפילו על הלוה, מה שאין כן בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה להניח לגוזלו רשאי, וברבית מפני חומר העון הזהיר גם הלוה. שנאמר: לא תשיך לאחיך - כלומר לא תתן נשך לאחיך. נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך אפילו עצים ואבנים. בין שהרבית היא ממין ההלואה בין שהיא דבר אחר ואפילו אין בה שוה פרוטה:
ב וכל המלוה ברבית כאלו כופר באלהי ישראל וביציאת מצרים ואינו קם בתחיית המתים. ואף בעולם הזה נכסיו מתמוטטים וכלים:
ג ואסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית. וכל מי שהיה סרסור ביניהם או שסייע את אחד מהם או הורהו מקום ללות או להלוות - הרי זה עובר משום: לפני עור לא תתן מכשול, אם לא היה האיסור נעשה בלעדו. ואם היה נעשה בלעדו - אסור מדברי סופרים מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה.
ומי שנעשה עד ביניהם או ערב וכן הסופר - עובר בלא תעשה של תורה שנאמר: לא תשימון עליו נשך. ואפילו היה מלוהו בלעדם. (ואפילו אינו ערב אלא בעד הקרן בלבד אם לא היה מלוהו בלעדו עובר משום ולפני עור וכו' ואם היה מלוהו בלעדו אסור מדברי סופרים כמו שנתבאר):
ד וכללו של רבית הוא כל שנוטל מחבירו איזה שכר בעד המתנת החוב שהוא חייב לו, אם הוא נוטל בעד המתנת החוב בלבד שלא על ידי מקח וממכר הרי זו רבית של תורה. אפילו לא פסק לו בשעת הלואה אלא אחר כך כשבא לתבעו נותן לו להרחיב לו הזמן. וכן אם תובעו חוב אחר שאינו מחמת הלואה ונותן לו להרחיב לו הזמן.
ואם הוא נוטל שכר על ידי מקח וממכר הרי זה אבק רבית ואסור מדברי סופרים.
ואם עבר או טעה ונטל אבק רבית צריך להחזירו אם בא לצאת ידי שמים:
ה וכל רבית אפילו של דבריהם אין מתנה ומחילה מועלת בה להתירה שאפילו אומר הלוה אני נותנה במתנה אסור לזה ליתן ולזה לקבל - שכל רבית שבעולם מחילה ומתנה היא, שהסוחרים ועובדי האדמה שצריכים תדיר ללות נותנים הרבית במתנה גמורה בלב שלם כדי שימצאו תמיד ללות, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה ומתנה זו. וכן חכמים אסרוהו ברבית של דבריהם.
ואפילו נותן הרבית במתנה על מנת להחזיר - אסור.
ומכל מקום אם כבר נטל רבית מועלת מחילה אפילו ברבית של תורה שאין צריך להחזירה אפילו לצאת ידי שמים:
ו יש רבית במלאכה כגון לומר לחבירו עשה עמי מלאכה קלה ואני אעשה עמך מלאכה כבדה מזו, או עשה עמי יום קצר ואני אעשה עמך יום ארוך ממנו.
וכן אסור לומר הלוני מנה על חדש ואני אלוך מנה על יותר מחדש או יותר ממנה על חדש.
ויש אומרים שאפילו לומר הלוני מנה על חדש ואלוך מנה על חדש אחר הרי זו רבית גמורה של תורה. שהלואה אינה דומה למלאכה שנוטלים עליה שכר ומה לי פורע במעות ומה לי פורע במלאכה כל שהיא שוה לראשונה, מה שאין כן הלואה כל שנוטל שכר עליה אפילו בהלואה שוה לה - הרי זו רבית של תורה אם פסק עמו כן בשעת הלואה או בשעה שהרויח לו זמן.
(ואם עושה כן מעצמו לחזור ולהלוותו ואינו עושה כן אלא בשביל שהלוהו מתחילה - הרי זה אסור מדברי סופרים משום רבית מאוחרת שיתבאר).
ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר.
(ובשל סופרים הלך אחר המיקל והמחמיר תבא עליו ברכה):
ז יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת ושתיהן אסורות מדברי סופרים לכתחלה לזה ליתן ולזה לקבל. אבל אם עבר ונטל אינו צריך להחזיר אפילו לצאת ידי שמים.
כיצד נתן עיניו ללות ממנו ומשגר לו דורון בשביל שילוהו - זו היא רבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ומשגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו - זו היא רבית מאוחרת.
ואם היה רגיל לשלוח לו דורון קודם לכן - מותר ובלבד שלא יתכוין עכשיו לשלוח בשביל ההלואה.
ויש מתירין ליתן דבר מועט בסתם שאינו מפרש לו בשביל ההלואה אף על פי שהוא מתכוין לכך. ואפילו לא היה רגיל ליתן לו קודם לכן - לפי שמתנה מועטת רגילין הרבה בני אדם לשלוח איש לרעהו ואין ניכר שהוא רבית.
ולא אסרו רבית מוקדמת ומאוחרת אלא במפרש לו בשביל ההלואה על ידי שלוחו או בעצמו או במתנה מרובה שניכר שאינה מתנת חנם אלא בשביל הלואה - כי אין העולם רגילין ליתן מתנה מרובה על חנם.
ואפילו אם זה היה רגיל ליתן מתנה מרובה קודם לכן אין לו ליתנה לפני ההלואה ואחר הפרעון בסמוך לו קצת אפילו בסתם, מפני שיש לה קול ופרסום ואסור משום מראית העין שנראית כרבית.
אבל מופלג הרבה אחר הפירעון אינה נראית כרבית אפילו היא מתנה מרובה ואפילו לא היה רגיל ליתן לו שום מתנה מעולם. ואף על פי שהוא מתכוין בשביל רבית רק שנותנה לו בסתם ואינו מפרש לו בשביל ההלואה מותר לפי סברא זו.
ויש להחמיר לעצמו כסברא הראשונה.
ואף לסברא האחרונה אין להתיר אלא מתנה מועטת שאינה ידועה לכל ואף היודעה אינו יודע שלא היה נותן לו בלא ההלואה. אבל לילך בשליחותו או לעשות לו איזה דבר כל מה שידוע לכל שלא היה עושה כלל בלא ההלואה הרי זה כמתנה מרובה ואסור בין לפני ההלואה בין לאחר הפרעון בסמוך לו קצת.
ובשעת הפירעון לדברי הכל אסור לזה ליתן ולזה לקבל אפילו דבר מועט יותר מחובו בין מעות בין דבר אחר אפילו בסתם.
ואפילו אינו מתכוין כלל בשביל ההלואה ואפילו רגיל ליתן לו מתנות קודם לכן שכל מה שנותן בשעת הפירעון יותר מחובו נראה כרבית:
ח וכל זה בהלואה אבל במקח וממכר מותר לדברי הכל אם נותן לו סחורה מעט יותר ממה שחייב לו ואפילו מתכוין בשביל שהמתין לו רק שאינו מפרש לו כן אלא נותנה לו בסתם. מפני שאין הדבר ניכר שהוא בשביל שהמתין לו אלא נראה כאלו מוזיל לו הסחורה מעט וכל שאינו ניכר שהוא רבית לא גזרו במקח וממכר לדברי הכל.
אבל אם מוסיף לו הרבה שניכר שהוא בשביל שהמתין לו הרי זה כמפרש לו ואסור לקבלו הימנו:
ט וכל זה ברבית מוקדמת ומאוחרת אבל כל זמן שהלוה חייב למלוה - לדברי הכל אסור ליתן לו או לעשות לו שום טובה בשביל ההלואה אפילו בסתם ואפילו דבר מועט.
ואפילו הוא דבר מצוה כגון ללמוד עם בן המלוה תורה שבכתב או אפילו תורה שבעל פה כל זמן שהאב היה פורע שכר למלמד אחר.
ואף על פי שאינו חייב מן הדין לשכור לו מלמד לתורה שבעל פה - מכל מקום כיון שנהגו הכל לשכור וגם המלוה היה שוכר הרי זה מהנהו במה שמלמד בנו חנם.
ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן - אסור, כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו. ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן, שנאמר: נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור - אסור.
ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן - יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים:
י וכן המלוה מוזהר על ריבית דברים כגון שלא יאמר לו הודיעני אם יבא פלוני ממקום פלוני' אף על פי שאינו מטריחו אלא באמירה לבדה, אם לא היה רגיל עמו בזה קודם לכן ועתה סומך על הלואתו לצוות עליו מפני שהוא נכנע לו הרי זו רבית.
ולא נאמר: עבד לוה לאיש מלוה אלא לענין שאם המלוה אומר נלך לבית דין הגדול לדון שם והלוה אומר לדון כאן כופין את הלוה לילך אחר המלוה לילך לבית דין הגדול והלוה אינו יכול לכוף את המלוה לילך אחריו לבית דין הגדול משום שנאמר עבד לוה לאיש מלוה:
יא וכל זה במה שלא היה רגיל לפני ההלואה אבל כל מה שהיה רגיל בו מתחלה מותר ובלבד שלא יתכוין עכשיו בשביל ההלואה. ואפילו ללמד את המלוה עצמו בחנם מותר אם היה רגיל ללמדו קודם לכן.
ואפילו בזה נהנה וזה חסר מותר להנהותו בכל מה שהיה רגיל להנהותו אף על פי ששאר בני אדם אין רגילין כן' כגון להשאילו סוס אף על פי שמתקלקל בדרך ואין צריך לומר שאר כלים שאין מתקלקלין שמותר להשאילו אם היה רגיל להשאילו קודם לכן.
אבל אסור להשאילו בית לדור בו אפילו הוא בענין שזה לא חסר וזה לא נהנה כגון שהבית אינו עומד להשכירו והמלוה יש לו בית אחר שיוכל לדור בו בחנם ולא יצטרך לשכרו ואפילו הם אוהבים זה לזה מעולם בענין שהיה משאילו בית אם היה צריך לו לפני ההלואה אסורים אחר ההלואה מפני שהוא דבר של פרהסיא ונראה לכל ואין הכל יודעים שהיו אוהבים כן זה לזה מקודם ונראה להם כרבית. וכן להשתמש בעבדו הוא דבר פרהסיא כדירה בבית. וכן לכבדו במצוה בבית הכנסת כגון לקרותו לספר תורה או ליתן לו מצות גלילה וכל כיוצא באלו אף על פי שהיה מכבדו באלו בלא ההלואה אסור מפני שהוא דבר של פרהסיא. אלא אם כן ידוע לכל שאינו עושה כן בשביל שהלוהו כגון שהיה רגיל לכבדו קודם לכן וכן בבית אם דר בו לפני ההלואה בחנם מדעת בעל הבית מותר גם אחר ההלואה:
יב וכל זה כשהלוה מהנהו למלוה מדעתו אבל אסור למלוה להנות מהלוה שלא מדעתו אפילו הנאה קלה שהיה מהנהו בלא ההלואה ואפילו היה רגיל בה לפני ההלואה מדעתו שכיון שעכשיו עושה בלי רשות נראה כעושה בשביל ההלואה שהלוהו שסומך עליה שבשבילה יסבלו הבעלים.
(ואם אוהבים זה לזה בענין שהיו רגילים להנות זה מזה בלא רשות הנאה זו לפני ההלואה יש להתיר גם אחר ההלואה כי אינו נראה כלל שסומך על הלואתו כיון שהיה רגיל לעשות כן קודם לכן):
יג ואפילו ליהנות מהלוה מדעתו כל מה שהוא בענין שאסור ללוה לעשות לו אסור למלוה לקבל ממנו. ואם קבל ממנו שום טובת הנאה שעשה לו מדעתו אף על פי שהוא בענין שמן הדין פטור מלשלם לו בעד טרחו אם לא היה מלוהו עכשיו שהלוהו ישלם לו שכר עמלו אם בא לצאת ידי שמים להוציא אבק רבית מתחת ידו.
ומאוד יזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום ביום עד שיפתח לו כפתחו של אולם:
יד ואפילו טובת הנאה שאינה ממון אסור להנות ממנו כגון אם המלוה בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אלא נותן מלאכתו לעשות לבעלי מלאכות אחרים ולא היה רגיל ליתנה למלוה קודם שהלוהו אסור ליתן לו אחר שהלוהו ואם נתן לא יקבל ממנו.
ואין צריך לומר שאסור למשרת או מלמד להלוות מעות לבעל הבית כדי שישכרהו ואפילו מערים לומר שמלוהו הלואת חן אם בעל הבית שוכרו בשביל כך הרי זו רבית גמורה ואפילו אם כבר הלוהו שלא על דעת לשוכרו אסור לשוכרו אחר כך אם לא היה שוכרו קודם שהלוהו.
(והוא הדין אם המלוה הוא עני ונותן לו הלוה צדקה שלא היה רגיל ליתנה לו קודם שהלוהו) וכן שאר כל טובת הנאה וגמילות חסדים שאין חסרון כיס כלל להלוה אסור להנהותו אלא אם כן כל אחד מחזיק טובה לחבירו פעמים הלוה למלוה ופעמים המלוה ללוה.
ואם הלוה בעל מלאכה ועושה מלאכה למלוה בזול יותר מלשאר כל אדם כדי שירויח לו הזמן הרי זו רבית של תורה ואם כבר הרויח לו הזמן ואינו תובעו כלל הרי זה אבק רבית.
[טו] וכן אסור לכל אדם להקדים שכר המלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול מפני שנראה כמלוה לו היום כדי שיוזיל לו בשכרו שכיון שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות כלל המלאכה לבעל הבית והמעות שקבל ממנו הן חוב עליו הרי זה כהלואה בין שעושה בקבלנות בין שהוא שכיר יום ומקדים לו השכר לפני היום שעושה בו.
אבל ביום שעושה בו מותר להקדים לו כדי שיעשה בזול אם מתחיל במלאכה מיד אף על פי שגומרה בסוף היום או לסוף כמה ימים ואפילו הוא שכיר שנה ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה הקדים לו כדי שיוזיל לו בשכרו אין בזה משום רבית כלל שהרי רבית אינה אלא שכר המתנת חוב אבל שכר הקדמת פריעות החוב מותר להשתכר אלא שאם אינו עושה מיד שקיבל המעות נעשה חוב עליו ונראה כאלו הלוהו ומה שמוזיל לו בשכר המלאכה נראה כאלו הוא בשכר המתנת חוב ההלואה מה שאין כן כשמתחיל במלאכה מיד ניכר הדבר שהיא הקדמת השכירות ולא נראית כהלואה בין שהוא שכור לזמן בין שהוא קבלן:
טז במה דברים אמורים בשכירות אדם אבל בשכירות בית (או בהמה או כלים) אם מקנה לו לזמן שכירותו מיד שקבל ממנו המעות באחד מדרכי ההקנאה שהשכירות נקנית בהם שלא יוכל אחד מהם לחזור בו מן הדין (כגון בית בחזקה ובהמה וכלים במשיכה) אף על פי שאינו מתחיל להשתמש בה עד לאחר זמן אין הקדמת המעות נראית כהלואה אלא הקדמת פריעת שכירות הוא ואין בה משום רבית כלל מה שמוזיל לו השכירות בשביל הקדמתה קודם זמן חיובה שהיא לבסוף.
ולא עוד אלא שמותר להרבות בשכירות דהיינו לומר לו אם אתה פורע לי השכירות עכשיו הרי לך בעשרה סלעים ואם לבסוף או לאחר זמן מה הרי לך בי"ב סלעים שכיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הרי הסכום שיפרע לו לבסוף זהו שיוויה של שכירות וכשיפרע לו עכשיו מוזיל הוא לו בשביל הקדמתה. והוא שיאמר לו כן קודם שיקנה השכירות באחד מדרכי ההקנאה.
אבל אם כבר קנה באחד מדרכי ההקנאה על מנת שיפרע לו עכשיו עשרה סלעים אסור להרבות בשכרו ולומר אם תתן לי לבסוף או לאחר זמן מה או מידי חדש בחדשו הרי לך בי"ב סלע סלע לחודש שכיון שכבר הקנה בענין שמן הדין אין אחד מהם יכול לחזור בו שלא לפרוע מעכשיו נעשה פירעון זה חוב עליו וכשמוסיף לו בשביל שימתין לו הרי זו רבית גמורה ואפשר שאסור מן התורה אף שהיא בדרך שכירות שמוסיף לו שכירות יותר:
יז וכן אסור להרבות בנדונית חתנים אחר שנעשה חוב על אבי הכלה, דהיינו אחר כתיבת התנאים שנתחייב בקנס אם לא ישלם הנדן אסור לו ליתן ריוח אם לא ישלם לזמן פירעון הכתוב בתנאים, ורבית גמורה של תורה היא אף על פי שאינה בשביל חוב של הלואה. אלא צריך לעשות בדרך היתר כמו שיתבאר:
יח וכן במכר[1] אחר שנגמר וקנאו הלוקח באחד מדרכי ההקנאה על מנת לשלם לו כך וכך לאלתר - אסור להרבות על המקח ולומר אם תוסיף על המקח ארויח לך הזמן, ורבית גמורה של תורה היא.
ואפילו קודם שנגמר המקח אסור להרבות במכר מדברי סופרים לומר ללוקח אם תתן לי מיד הרי לך בעשרה דינרין ואם לזמן פלוני בי"ב. ואפילו המקח שוה עכשיו י"ב אלא שמוזיל לו אם יתן לו עכשיו אסור משום אבק רבית. לפי שזמן תשלומי המקח אינה כזמן השכירות אלא הוא מיד שקנה הלוקח אם היה לוקח ממנו בסתם בין שהיה לוקח ביוקר בין בזול, וזה שמפרש לו שיוסיף לו בעד שימתין לו לזמן פלוני נראה כנוטל שכר בעד המתנת חוב שנתחייב לו כשקנה ממנו.
ואפילו אם אינו מפרש לו כן אלא מוכר לו בסתם בי"ב לזמן פלוני רק שעכשיו אין המקח שוה י"ב ולא היה הלוקח נותן י"ב אלא בשביל שממתין לו לזמן פלוני - הרי זה אבק רבית.
ואפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות והמקח היא סחורה שאינה נפסדת אם היה משהה לזמן פלוני ולאותו זמן תתיקר בוודאי ותשוה י"ב, ונמצא שאין ריוח כלל למוכר במכירה זו שמוכר בהקפה - אין הולכין אחר המוכר להקל אלא אחר הלוקח להחמיר שהלוקח אם היה נותן דמים עכשיו היה לוקח בפחות מי"ב כמו שהוא שוה עכשיו נמצא שהוא מוסיף בעד המתנת המעות:
יט ואפילו אם היא שוה עכשיו י"ב בעיר אחרת, והלוקח מוליכה לשם ויטול עכשיו י"ב, ויעשה צרכיו במעות עד זמן פרעון שקבע לו המוכר, וגם המוכר היה מוליכה לשם עכשיו אילו לא קנאה ממנו הלוקח והיה נוטל שם מיד - אף על פי כן אסור אלא אם כן אחריות הסחורה בהולכתה לאותה העיר עד שתמכר שם הוא על המוכר שאז הלוקח אינו אלא כשלוחו למכור סחורתו, ואחר שמכרה שם הוא נעשה לוה על המעות לעשות בהם צרכיו עד שיגיע זמן הפירעון למוכר.
לפיכך צריך המוכר לשלם לו שכר עמלו ומזונו ושאר הוצאת הדרך עד שתמכר סחורתו באותה העיר. שאם לא ישלם לו נמצא שטרח במכירת סחורתו של זה בשביל שילוהו המעות שיטול בעדה.
ויש אומרים שאינו צריך לשלם לו שכר עמלו ומזונו בשלימות, אלא די שיתן לו דבר מועט בעד עמלו ומזונו להיכר בלבד שאינו טורח בעד ההלואה, שכיון שרבית שעל ידי מקח וממכר אינה אסורה אלא מדברי סופרים די בהיכר בלבד.
ומכל מקום הוצאת הדרך שעל הסחורה לדברי הכל צריך לחשב בדמי הסחורה עצמה כשמחשב לו יוקרה שבעיר האחרת.
(ולסברא הראשונה הוא הדין אם אינו מוכר לו ביוקר כלל, אלא שזה ביקש ממנו מעות ללות ואמר לו אין לי מעות אלא יש לי חפץ שאני צריך למכרו טול והוליכו למקום שתוכל למכרו ומכרהו ולוה לך המעות עד זמן פלוני - צריך ליתן לו שכר עמלו בשלימות שלא יהא טורח בשביל ההלואה אף על פי שטורח בשביל עצמו, כיון שמגיע מזה הנאה למלוה שהיה חפץ למכור החפץ והיה צריך לטרוח בעצמו במכירתו.
ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ודי בדבר מועט בכל ענין):
כ במה דברים אמורים שצריך שתהיה הסחורה באחריות המוכר עד שתמכר באותה העיר וגם צריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו כשמכר לו עכשיו מכירה חלוטה שלא להחזירה עוד בעיניה רק דמיה, וגם לא הניח מקום ללוקח שיוכל להרויח במכירת הסחורה איזה ריוח כגון שהעלה לו בדמיה כפי כל מה שאפשר ליטול בעדה באותה העיר, ואין לו ללוקח הנאה במכירה זו רק מה שילוה לו המעות לעשות בהן צרכיו עד זמן פרעון.
אבל אם אמר לו הרי היא לך בכך וכך וכל מה שתטול בעדה יותר מסך זה הוא שלך ואם לא תוכל למכרה ביותר מסך זה הרי אם תרצה להחזירה לי אקבלנה ממך - שנמצאת עכשיו כשמוכרה לו במקום שהיא בזול עדיין אינה מכירה חלוטה ביד הלוקח וגם כשימכרנה אפשר שיהיה לו ריוח במכירה זו - הרי זה מותר לקבל עליו האחריות של הסחורה עד שתמכר, וגם אין צריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו כלל, כי המוכר מניח לו ריוח זה בעד עמלו ומזונו. ואף שאחריותה עליו - אינה כשלו שיהיה בה משום רבית מה שישלם לו בעדה לאחר זמן יותר ממה שהיא שוה עכשיו כאן בעיר זו, הואיל ולא היתה מכירה חלוטה כשלקחה ממנו בעיר זו הרי זה כשמוכרה בעיר אחרת ביוקר כאלו מוכר סחורה של המוכר.
והוא הדין אם אינו מוליכה לעיר אחרת אלא מוכרה בעיר זו לאחר זמן בעת שמתיקרת סחורה זו.
אבל אם אינו מוכרה ביוקר כפי מה שמכר לו המוכר אלא בפחות כדי למהר לעשות צרכיו במעות - אסור בכל ענין:
כא וכל זה שאסור למכור סחורה בהקפה ביותר משויה עכשיו בעיר זו אינה אלא בסחורה שיש לה שער ידוע וקצוב, כגון תבואה לאחר שיצא השער בשוק של עיירות שהוא קבוע ונמשך זמן רב ואינו משתנה וזה מכר בהקפה ביותר ממה שיצא השער, או אפילו דבר שאין לו שער בשוק אלא ששומתו ידוע לכל, כמו פלפל או שעוה שכל הפלפלין והשעוה שוין והכל קונים אותם תדיר ויודעים שומתם, וזה מכר ביותר משומתו הידועה.
אבל דבר שאין לו שער ידוע בשוק ולא שומתו ידוע לכל כגון פרה וטלית וכיוצא בהן, וכן תבואה עד שלא יצא השער שיש מוכר בזול ויש ביוקר, ויש אומרים אפילו יצא אלא שלא נקבע ועתים שמוכרים בזול ועתים שמוכרים ביוקר שמשתנה השער תדיר - מותר למכור בהקפה ביותר מכמות ששוה עכשיו. ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם אתה פורע לי עכשיו הרי לך בי' דינרים ואם לזמן פלוני ביותר מי' אף על פי שהאמת הוא כן. שכיון שהרבית הבאה על ידי מקח וממכר אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא אסרו בענין שאינו ניכר לכל שרבית היא כגון זה שמוכר ביוקר דבר שאין שומתו ידועה לכל.
והוא שמעלהו מעט בענין שאין ניכר לכל אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הרי זה כמפרש ואסור.
במה דברים אמורים במטלטלין, אבל בקרקעות כיון שאין אונאה לקרקעות מותר למכרן בהקפה בהרבה יותר מדמיהם. רק שלא יפרש לו אם תפרע לי עכשיו הרי לך בפחות. וכן בכל דבר שאין לו קצבה ואונאה:
כב וכל זה כשקוצץ עמו סכום המקח כך וכך כשיפרע לו לזמן פלוני, אבל אם אינו קוצץ לו סכום אלא מוכר לו בעת הזול שיפרעהו לזמן פלוני בעד דבר זה כפי השער שיהיה לדבר זה בעת ההיא, בין שיהיה ביוקר בין שיהיה בזול ובעת ההיא רגיל להיות דבר זה ביוקר. כגון יין שרגיל להיות ביוקר אחר הפסח והוא מוכרו לו בעת הבציר שהוא בזול שיפרע לו אחר הפסח בעד כל חבית כפי השער שיהיה אחר הפסח לכל חבית יין - יש מי שמתיר אף על פי שהוא דבר שיש לו שער ידוע וכבר נקבע השער בזול - הואיל ואינו קוצץ עמו שיפרע לו יותר משער של עכשיו ואפשר שלא יתייקר כלל. ויש אוסרין הואיל ודרכו להתייקר. ויש לחוש לדבריהם.
ואם אינו נוטל ממנו היין עכשיו בעת הבציר אלא אחר כך לאחר שנתייקר לדברי הכל מותר למכור לו בעת הבציר על מנת לשלם לזמן פלוני בעד כל חבית כפי השער שיהיה לחבית יין בעת שיטול כל חבית מרשות המוכר - כי אז חל עליו החוב לשלם ולא בעת שקנה ממנו ואין כאן ריוח המתנת חוב.
ולפיכך אף שאחריות היין על הלוקח מותר שאף שהיין שלו לא נתחייב לשלם דמיו למוכר כל זמן שהיין ברשות המוכר ואין כאן ריוח המתנת חוב. וכן כיוצא בזה בשאר כל הסחורות:
כג וכשם שאסור למכור סחורה בהקפה ביותר משוויה עכשיו, אם נוטלה עכשיו מרשות המוכר - כך אסור לקנותם בפחות משוויה עכשיו בשביל שמקדים המעות קודם שיטלנה. לפי שהמעות נעשו חוב על המוכר ליתן בעדם סחורה ובשביל שהלוקח ממתין לו החוב הוא מוכר לו בזול והרי זה אבק רבית.
במה דברים אמורים כשאין לו למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות. אבל אם יש לו כולה אפילו היתה מופקדת ביד אחרים בעיר אחרת - מותר. לפי שעשאו חכמים נתינת המעות כאלו הוא קנין גמור להיתר רבית של דבריהם להקנות הסחורה ללוקח מיד בכל מקום שהיא, ואין כאן המתנת חוב.
ואם המוכר נתן מעות על סחורה זו לאחרים שיש להם - אין זה מועיל להתיר לו למכרה בזול בשביל הקדמת המעות הואיל ועדיין לא גבאה מהם אינה נחשבת כשלו שיוכל להקנותם ללוקח מיד.
ונאמן המוכר לומר שיש לו סחורה זו בעיר אחרת אלא אם כן ידוע שאין לו או שהוא בחזקת שאין לו שאז אין הודאתו לשקר מועלת:
כד וכל זה למכור בזול סתם אבל אסור לפרש ולומר אם תתן לי המעות עכשיו אתן לך בפחות ואם תתן לאחר זמן אתן ביותר - שזה כאומר שבשביל המתנת הסחורה אחר קבלת המעות מוזיל לו:
כה וכל שאין למוכר סחורה זו כולה בעת שמקבל המעות אפילו בשויה אינו רשאי למכור שיעמיד לו לאחר זמן בשער של עכשיו, אלא אם כן היא סחורה שיש לה עכשיו שער ידוע וקצוב בשוק שהכל מוכרים בשער אחד מפני שהיא מצויה הרבה בשוק אם היא סחורה הנמכרת בשוק כגון פירות ותבואה וכיוצא בהן ואם אינה נמכרת בשוק כגון שעוה וכיוצא בה אם היא מצויה הרבה כל כך בעיר זו עד שכל המוכרים מוכרים בשער אחד.
אבל סחורה שאין לה עכשיו שער קצוב יש מוכר בפחות ויש ביותר - אסור להקדים מעות על סחורה זו אפילו בשויה עכשיו כי שמא תתייקר אחר כך והוא יטול כשער הזול של עכשיו בשביל המתנת חוב המעות שהקדים לו שנעשו עליו כהלואה הואיל ולא היתה לו הסחורה. והרי זה אבק רבית מה שאין כן כשיש לה שער (אין ריוח ללוקח בהקדמת המעות למוכר שהרי היה מוצא לקנותם במעותיו מאנשים אחרים בשער הזה) שהרי היא מצויה הרבה והיה המוכר יכול לקנותה מאחר בשער הזה במעות אלו שמקבל עתה הרי זה כאילו קנאה שהקילו בזה הואיל והיא מצויה הרבה.
ולכן אם מנהג העיר שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן גם זה הלוקח שמקדים מעותיו כדי שלא ירויח כלום בהקדמת מעותיו. ואם הם פירות שדרכן להתחסר מאכילת עכברים צריך לקבל עליו החסרונות שראוים להתחסר לפי המדה ולפי הזמן שהוא מנתינת המעות עד קבלת הפירות. ואין צריך לומר שאסור לקנות בפחות משער של עכשיו כל שאין למוכר כל הפירות:
כו והשער צריך שיהיה קבוע ונמשך זמן ארוך כגון שער של שוק של כרכים שהם עיירות גדולות שהשוק שבהן הוא רב וגדול, והשער שנקבע בו אינו משתנה לזמן מועט כל כך.
ויש מתירין אפילו אינו קבוע כגון שער של עיירות קטנות שאין רבים מוליכין להן תדיר כמו לכרכים ולפיכך השער שבשוק משתנה בהן תדיר לזמן מועט.
ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים.
ועיירות קטנות שאין בהן שער בשוק והן סמוכות לעיר שיש בה שער בשוק סומכות על השער שיצא באותה העיר והוא שהן מסתפקות (סחורה זו) מאותה העיר:
כז וכל זה כשנתן לו מעות עכשיו בשעה שהיה שער הזול. אבל אם היה המוכר חייב לו מכבר ובא לתבעו ואמר לו המוכר אתן לך בחובך פירות או סחורה אחרת כשער של עכשיו - אסור שהרי לא היה המוכר יכול לקנות כשער הזול, כיון שאין הלוקח נותן לו מעות עכשיו, אלא אם כן יש למוכר עכשיו כל הסחורה כולה שאז מותר אפילו אין לה שער כלל.
וכן המלוה מעות לחבירו על מנת שאם לא יפרענו במעות לזמן פלוני יפרענו בסחורה כפי השער של עכשיו אסור אלא אם כן יש ללוה הסחורה כולה עכשיו שהרי זמן הקנין שקונה ממנו הסחורה אינו עכשיו בשעת מתן מעות אלא לאחר זמן כשלא יפרענו מעותיו:
כח וכל המקדים מעות על סחורה אפילו נקבע השער בשוק ואפילו יש לו למוכר עכשיו כולה אם נתייקרה אחר כך ובא המוכר לפרעו במעות מפני שחזר בו או שאין לו עתה הסחורה ההיא שכבר מכרה לאחר לא יקח ממנו מעות בעדה כשער של עכשיו שהוא שער היוקר מפני שנראה כרבית שמעות נתן ומעות נוטל ונוטל יותר ממה שנתן אבל אם נותן לו סחורה אחרת מותר:
כט וכשם שמותר להקדים מעות על פירות או סחורה אחרת על דרך שנתבאר כך מותר להקדים פירות או סחורה אחרת בתורת דמים על פירות אחרות או סחורה אחרת על דרך שנתבאר.
וכן להקדים מעות על מעות אחרות דרך חילוף ומקח וממכר. רק שבזה חלוק דין מקח וממכר של מעות במעות ממקח וממכר של מעות בפירות או פירות בפירות.
שהמקדים מעות או פירות על פירות אם יש לו למוכר כל הפירות עכשיו מותר להוזיל לו פחות הרבה משער של עכשיו בשביל הקדמת מעותיו, מה שאין כן מקדים מעות על מעות אחרות שאף על פי שהם ב' מינים שונים כגון כסף וזהב ודרך מקח וממכר הוא - אסור להוזיל לו משער של עכשיו בשביל הקדמת מעותיו אפילו יש לו למוכר כל המעות בביתו ואפילו נותנן לו מיד לאחר שעה קלה כשימצא המפתח מתיבתו. שכיון שנותן לו עכשיו מעות היוצאות והוא מחזיר לו מעות היוצאות הרי זה דומה להלואה ויש לה דין הלואה ממש לאסור בה הרבית מן התורה ואין מועיל מה שיש לו אלא להתיר הרבית של דברי סופרים:
ל ואפילו בפירות על פירות לא התירו להקדים אלא בסתם שהוא דרך מקח וממכר אבל אם היא הלואה מפורשת שמלוהו מין זה לפרוע לו לאחר איזה זמן מין אחר, כגון סאה חטים בסאה דוחן אף על פי ששניהם בשער אחד עכשיו - אסור בכל ענין אפילו יש שער קצוב לדוחן עכשיו ואינו מוזיל לו כלום משער של עכשיו, וגם יש לו ללוה כל הדוחן עכשיו - שלא התירו בכל אלה אלא בדרך מקח וממכר ולא בהלואה מפורשת בב' מיני פירות או סחורות אחרות. (ואין צריך לומר בהלואה מפורשת במעות על מעות אחרות) כי שמא לאחר זמן ישתנה השער ויהיה המין שיפרענו שוה יותר ממין שהלוהו והרי זה אבק רבית.
אבל מין אחד מותר ללות בשעת הזול ולפרעו בשעת היוקר אם יש לו ללוה מין זה בשעת ההלואה ואפילו אין לו אלא חטה אחת או טפת יין אחת מותר ללות כמה מדות לפי שעל כל חטה שמלוין לו רואין כאלו חטה זו נכנסת תחתיה להיות ברשות המלוה וכשנתייקרה אחר כך ברשותו נתייקרה שהקילו בזה הואיל ואין בזה רבית של תורה.
וכן אם יש שער קצוב בשוק לחטין שהרי הן מצויות לקנותן הרי זה כאלו יש לו ומותר ללוותן בשעת הזול ולפרען בשעת היוקר.
ואם אין לו חטים לפרוע יטול ממנו דמיהם כשעת הפירעון בין שהוקרו בין שהוזלו.
ועיר שאין בה שער בשוק לחטין סומכין בה על שער שבשוק עיר הסמוכה לה אם זו מסתפקת ממנה (חטים או מין אחר שמלוהו) כמ"ש למעלה.
ואם אין שער קצוב בשוק לחטים ואין לו ללוה אפילו חטה אחת יתן לו המלוה או אחר חטה אחת במתנה תחלה ואחר כך ילוהו כמה שירצה. וכן אם מלוהו מין אחר יתן לו מעט מאותו המין במתנה תחלה.
ואם יש לו ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחרים הרי זה כאילו יש לו ברשותו אבל אם אחרים חייבים לו אותו המין אינו כמו שיש לו כמ"ש למעלה.
ואפילו פקדון אין מועיל ללות עליו אלא כשהוא באותה העיר שבה עומדים המלוה והלוה אבל לא בעיר אחרת אלא אם כן יש דרך למלוה לילך לשם לצרכו אבל אם אין לו דרך לשם אסור בהלואה אף על פי שמותר במקח וממכר אבל נאמן הלוה שיש לו מטעם שנתבאר למעלה:
לא וכל שיש לו ללוה ממין זה או שהמלוה נתן לו במתנה יכול להתנות עמו שלא יפרענו אלא לזמן פלוני ולא קודם לכן מפני שבזמן ההוא יהיה מין זה ביוקר יותר. אבל אם אין לו ללוה כלל ממין זה אלא שיש למין זה שער קצוב בשוק, בענין שמותר ללותו בשעת הזול ולפרעו בשעת היוקר - הרי זה אסור להתנות עם הלוה שלא יפרענו עד זמן פלוני מפני שדרכו של מין זה להתייקר לזמן פלוני או מפני טעם אחר - כל שקובע זמן לפירעון לטובתו שלא יוכל לפרעו קודם לכן אסור לפי שאין מועיל מה שיצא השער למין זה והוא מצוי לקנותו תדיר אלא כשיכול לקנות ולפרעו מיד כשירצה:
לב וכל שאין לו ללוה כלל ואין שער קצוב בשוק למין זה - אסור ללותו אפילו לשעה קלה שמא יתייקר מיד, אלא אם כן עושהו דמים עליו כשווי עכשיו ואף אם יתייקר לא יפרע אלא דמיו של עכשיו וכשמתנה עמו כן הרי זה מותר גם כן ליטול דמים אלו אף אם הוזל אחר כך מה שאין כן במלוה סתם והוזל אחר כך כמו שיתבאר:
לג ואיסור זה הוא בכל הפירות, שכל הפירות יש בהם יוקר וזול אלא אם כן מלוהו דבר מועט שאינו דרך בני אדם להקפיד על יוקרו וזולו, כגון ככר לחם שהאשה לוה מחברתה שלא החמירו חכמים לדקדק באיסור רבית מדבריהם כל כך.
וכל החפצים שבעולם נקרא פירות לענין זה, שבכולם יש בהם יוקר וזול, חוץ ממטבע של כסף היוצא בהוצאה בעיר זו שאין בה יוקר וזול, ואינו נקרא פרי לעולם אלא מטבע. שאף שלפעמים הוא ביוקר על מעות נחשת או על דינרי זהב ולפעמים בזול זה היוקר וזה הזול הוא במעות נחשת ובדינרי זהב שהם נקראים פירות לגבי מטבע של כסף. לפיכך מותר ללות דינר כסף לפרוע דינר כסף או אפילו סלעים לפרוע דינרים או להיפך, שכל המטבעות של כסף שם מטבע עליהם ולא שם פירות.
אבל אסור ללות דינר זהב לפרוע דינר זהב וכן מעות נחושת לפרוע מעות נחושת אפילו מיד אלא על דרך שנתבאר.
ועכשיו נהגו להקל בזה ללות דינר זהב לפרוע דינר זהב בכל ענין. ויש מי שלימד זכות על המנהג לומר שאין דינר זהב היוצא בהוצאה נקרא פרי לגבי מטבע כסף אלא כשהוא כסף צרוף או לפחות רובו כסף ומיעוטו נחשת שיש בו שתי מעלות טובות שהוא חריף להוציאו וגם הוא חשוב, לכך שם מטבע עליו אפילו לגבי זהב החשוב ממנו, הואיל ואינו חריף כמותו.
אבל עכשיו שכל המטבעות של כסף רובן נחושת ומיעוטן כסף אין בהם חשיבות כלל להקרא בשם מטבע לגבי זהב אף על פי שהם חריפים ממנו.
(אבל להאומרים שמטבע של כסף צרוף הוא פרי לגבי מטבע של כסף מעורב עם נחושת, הואיל והם חריפים ביותר שרוב המקח וממכר הוא בהם כמ"ש במקומו - אין היתר ברור ללות דינרי זהב לפרוע דינר זהב בעיר שאין בה שער קצוב לדינר זהב בשוק אפילו על מטבעות של כסף החריפים ביותר - מפני שאין דינרי זהב מצויים הרבה כל כך בעיר זו וגם בעיר הסמוכה לה שזו מסתפקת ממנה דינרי זהב אין להם שער קצוב בשוק וגם הלוה אין לו אפילו דינר אחד של זהב וכן במעות נחושת. וכל ירא שמים יחמיר לעצמו).
וכל זה לפרוע במטבע זה שלוה ממנו אבל ללות על מנת לפרוע במטבע אחר משובח ממנו אפילו שניהם מין אחד אלא שאחד משובח מחבירו כל שהוא ואפילו אין נותנים פירות בעדו יותר מבעד חבירו אלא שהוא כסף צרוף טוב מחבירו - אסור בכל ענין.
וכן ללות פירות על מנת שאם יוזלו לזמן פרעון יוסיף לו על המדה, בענין שישוו כמות שהיו שוין בעת ההלואה - אסור בכל ענין.
כי אין השער ויש לו מועילין כלום אלא כשפורע לו כל כך כמו שהלוהו בלא יתרון כלל רק שנתייקרו הפירות שריוח זה של היוקר אינו רבית אלא מדברי סופרים והם ראו להקל ברבית זו ביש לו או ביש להם שער. אבל כשפורע לו יותר מכמות שהלוהו הרי זו רבית גמורה אפילו אין היתרון אלא כל שהוא. וכן אם הוזלו הפירות ופורע לו במעות כמו שהיו שוין בשעת ההלואה.
אלא אם כן עשאן דמים עליו מתחלה לפרעו במעות כמות שהיו שוין בשעת ההלואה שהרי זה כאילו הלוהו מעות. והוא שמתנה עמו לפרעו במעות כמות שהפירות שוין בשעת ההלואה בין שיוזלו אחר כך בין שיתייקרו. אבל אם מתנה עמו שאם יוזלו יפרע לו במעות כמות שהיו שוין בשעת ההלואה ואם יתייקרו יפרע לו בפירות אסור בכל ענין אף אם יש להם שער ויש לו שהרי הלוה מקבל עליו אחריות והפסד הזול בשביל ההלואה שאף שאחריות האונסין מן הדין הן על הלוה מכל מקום אחריות הזול אם יהיה גם כן על הלוה וריוח היוקר למלוה ישתכר המלוה בשביל שהלוהו שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד:
לד במה דברים אמורים בהלואה - שאין להמלוה להשתכר כלל בהלואתו. אבל המקדים מעות על סחורה כשער קבוע של עכשיו או שיש לו כולה למוכר - אינו צריך לקבל עליו אחריות ממנה עד שיתננה לו המוכר, ואפילו אחריות הזול.
דהיינו, שרשאי להתנות עמו שאם כשיתננה לו יהיה השער בזול יותר מעכשיו יחזיר לו מעותיו אם לא ירצה ליתנה לו בזול כשער ההוא.
לפי שעדיין היא ברשות המוכר לגמרי שיכול למוכרה לאחר וליקח מן השוק אחרת כזו וליתנה לו, לפיכך אין ללוקח לקבל שום אחריות עליו.
אבל אם אינו יכול לקנות לו מן השוק, כי הלוקח מתנה עמו שיתן לו ממה שיש לו ברשותו כבר מפני שהוא טוב - הרי הלוקח צריך לקבל עליו אחריות הזול. ואז אף ששארי אחריות הן על המוכר ואפילו אחריות אונסים המצויים כגון יין שיחמיץ - הרי זה מותר, הואיל ואחריות הזול על הלוקח.
(והוא הדין אם שאר אחריות על הלוקח אף על פי שאחריות הזול על המוכר וריוח היוקר הוא ללוקח)
אבל אם כל האחריות הן על המוכר - אסור, אפילו אם מושך הלוקח לרשותו מיד והמוכר מקבל עליו האחריות (עד זמן שיש לחוש בו שמא תתייקר סחורה זו) - מפני שהלוקח הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד במקח זה, וכל מקח שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד מפני שהמוכר מקבל עליו כל אחריותו - אסור מדברי סופרים מפני שיצא מכלל מקח ונכנס בכלל הלואה. כי כל זמן שכל אחריותו על המוכר הרי הוא עדיין של המוכר והמעות שקבל נעשו הלואה אצלו. וכשהלוקח משתכר במקחו מפני שנתייקר הרי הוא משתכר בשל המוכר בשביל שהלוהו:
לה במה דברים אמורים שמועלת קבלת אחריות הזול בלבד שלא יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד במכר גמור.
אבל בשכירות, כגון שהשכיר בהמה או כלי לחבירו וקיבל השוכר עליו אחריות אונסים, אף על פי שאחריות הזול על המשכיר - הרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מותר ליטול שכר אלא מפני שהכלי נפחת ונגרע בתשמישו אצל השוכר והבהמה נכחשת במלאכתה.
אבל אם הוא כלי שאינו נפחת כגון כלי זהב (וכסף) - אסור מפני שנעשה הלואה הואיל ורחוק מהפסד.
לפיכך אף בכלי הנפחת מתשמישו, כיון שהשכירות הוא בעד פחתו אין אחריותו על השוכר לשלם אם נאנס מידו אלא כפי מה שהיה שוה בשעת אונסו אחר שנפחת בתשמישו, ולא כמו שהיה שוה בשעת השכירות.
ולכן השוכר בהמה ואמר לו אם תמות אשלם לך - יאמר לו לשלם כפי מה שתהא שוה בשעת מיתה, שאם ישלם כשוויה בשעת שכירות נמצאת משעת השכירות היא שלו וברשותו נכחשה ושכרה הוא כרבית.
ויש חולקין בזה. וטוב להחמיר כסברא הראשונה:
לו וכן הנותן עיסקא לחבירו דהיינו שנותן לו סחורה או מעות להתעסק בהם למחצית שכר - אין קבלת אחריות הזול בלבד על הנותן מועלת שלא יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד, אם המקבל העיסקא מקבל עליו אחריות אונסים מכל העיסקא.
אלא צריך שגם אחריות אונסים מחצי העיסקא יהיו על הנותן. וכן אחריות הזול מחצי העיסקא. לפי שכל עיסקא חצי הלואה למקבל שהרי חצי ריוח שלו, וחצי פקדון בידו שהרי חצי ריוח הוא להנותן. לפיכך צריך שיהיה אחריות הזול ואונסים גם כן על הנותן על כל פנים מחצי פקדון.
שאם יהיה מקצת אחריות אונסים או זול על המקבל אפילו מקצת מחצי הפקדון הרי זה המקצת גם כן הלואה בידו. ואין ליטול חצי השכר אפילו אם משלם למקבל שכר טרחו ועמלו בעסקא זו כל שכר עמלו בשלימות.
ומכל מקום אחריות גניבה ואבידה הן על המקבל אף מחצי פקדון, מפני שהוא כשומר שכר עליו:
לז ואף שמקבל הנותן אחריות אונסים וזול או אפילו אחריות גניבה ואבידה מחצי הפקדון צריך ליתן למקבל שכר עמלו וטרחו שטורח ומתעסק בחצי הפקדון - שאם לא יתן לו נמצא טורח בשכר חצי ההלואה שהלוהו, והרי זה אבק רבית:
לח וכמה יתן לו - אם פוסק עמו מתחלה כשנותן לו העיסקא שיתן לו אפילו דבר מועט בשכר עמלו דיו ואם כבר נתן לו ולא פסק עמו בדבר מועט יתן לו ב' שליש ריוח, ואם יהיה הפסד לא יקבל רק חצי ההפסד, והרי חצי שליש ריוח העודף למקבל בשכר עמלו:
לט וצריך המקבל ליזהר שלא לוותר כלום משלו בעיסקא. כגון אם יש לו סחורה שקנה בזמן הזול ממעות שלו ועכשיו נתייקרה כשקבל מעות עיסקא מחבירו - לא יקחנו במעות העיסקא כמו שקנה אלא כמו שהיא שוה עתה.
וכן אם נתן לו סחורה בעיסקא ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק צריך לחשב שכר הכתף מכלל הוצאות הקרן, ויטלנו תחלה כשיבואו לחלק הריוח, והמותר על זה הוא ריוח ויחלוקו, אפילו לא שכר כתף אלא נשא בעצמו.
ואף על פי שקבל שכר עמלו בשלימות אין המשא בכתף בכלל זה במקום שלא נהגו כן שישא המקבל בעצמו. ואינו רשאי לוותר כלום להנותן משום איסור רבית שהרי הוא לוה גמור על חצי הלואה כיון שאחריות ההפסד עליו, לפיכך צריך הוא ליזהר שלא לעשות שום טובת הנאה להנותן כמו שצריך כל לוה ליזהר מלעשות למלוה:
מ וצריכים לחלק בשוה הריוח שיהיה, הן רב הן מעט. ואסור לקצוץ ריוח ידוע להנותן בין שהוא רב או מעט או לא יהיה ריוח כלל.
ואף על פי שמכירה היא זו שמוכר לו כל חלקו בריוח ואפילו יהיה הרבה מאוד בעד דבר קצוב וכמו שרשאי למכור כן לאיש אחר - מכל מקום זה שקיבל ממנו המעות אם פוסק לו ריוח ידוע נראה כלוה ממנו ברבית, ואסור מדברי סופרים, אף על פי שבאמת אינו לוה על חצי הפקדון שפוסק לו בעדו ריוח ידוע.
ואפילו אינו לוה כלל, כגון שאחריות כל המעות על הנותן בין מאונסים בין מהפסד עיסקא שתהיה בזול ואפילו אם גם אחריות גניבה ואבידה על הנותן מכל המעות שנמצא שהמקבל אינו אלא שלוחו של הנותן להתעסק במעותיו להרויח בהם וקנה ממנו הריוח בדבר קצוב - אף על פי כן מתחלף הוא במלוה ברבית הואיל ונותן לו ריוח ידוע, וההפסד הוא דבר שאינו מצוי כל כך.
ויש מתירין אם כל האחריות אפילו מגניבה ואבידה הן על הנותן מכל המעות שהמקבל אינו נראה כלוה כלל. ומותר למכור לו הריוח כמו לאיש אחר.
וכן בכל רבית של דברי סופרים מותר לפי סברא זו אם נוטל הרבית מקבל עליו כל אחריות אפילו מגניבה ואבידה, כי מעתה אינה נראית כהלואה כלל ומותר ליטול ממנה ריוח.
ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים.
(אבל אם הנותן מעות למחצית שכר אינו מקבל כל האחריות אלא מחצי המעות אסור לדברי הכל):
מא וכל זה כשקוצץ לו דבר קצוב, בין שירויח הרבה בין שלא ירויח כלום, רק שאחריות ההפסד מן הקרן הוא על הנותן.
אבל אם קוצץ לו דבר קצוב בין שירויח הרבה בין שלא ירויח אלא כשיעור שקצץ לו יתננו לו כולו, אבל אם לא ירויח כלום לא יתן לו כלום, וכן אם ירויח פחות משיעור שקצץ לו יתננו לו ולא ישלים מביתו לשיעור זה - הרי זה מותר, אף אם אחריות גניבה ואבידה הן על המקבל מכל המעות, כדינו שהוא שומר שכר וגם אחריות הזול ואונסים על המקבל מחצי המעות שהן הלואה.
(לפי שאינו נראה כמלוה ברבית במה שקוצץ עמו שיתן לו דבר קצוב הואיל ולא יתננו לו מביתו אם לא ירויח כלום. אלא שמוכר לו המקבל חצי הריוח שלו בעד שמוחל לו הנותן את העודף על דבר קצוב שקצץ עמו אם יהיה עודף. ומכירה זו שהמקבל מוכר חלקו להנותן אינה נראית כהלואה ברבית כמו מכירת הנותן חלקו להמקבל בעד דבר קצוב וידוע שיתן לו, שהיא דומה כאלו הוא מלוה ברבית).
(ויש חולקין על זה וחוששין משום רבית גמורה של תורה, כל שקוצץ לו דבר קצוב, אף שחצי הריוח לא יהיה כל כך.
אבל המנהג פשוט במדינות אלו להקל בזה לעשות ממרנות שהם שטרי עסקא על דרך זה, רק שאחריות האונסים והפסד בסחורה שהוזלה צריכה להיות על שניהם בשוה, כמו שנתבאר למעלה).
ומכל מקום צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר קצבה לריוח בשבועות או חדשים שנתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש מטעם שיתבאר אף על פי שאם לא יהיה ריוח לא יטול כלום. ויחשוב זה שנטל על הקרן.
וכן בכל דרכי היתר לקיחת ריוח שיתבאר צריך ליזהר שלא להזכיר קצבה לריוח בשבועות או חדשים (בין בכתב בין בעל פה בתורת חיוב על המקבל. אלא אם ירצה לעשות כן מעצמו אחר כך להקל עליו מותר לקבל ממנו.
ואפילו קצבה בשנים להתחייב ליתן לכל שנה כך וכך אסור כי אין הפרש לענין רבית בין זמן מועט לזמן רב) אלא יכתוב סתם ליתן בסוף השנה או חציה כך וכך. וכשיגיע הזמן יכתוב שטר אחר או אפילו בלא שטר כלל אם נתרצו שיהיה העסק בידו עד שנה או חציה על דרך היתר זמן הראשון - הרי זה מותר לקבל בסוף זמן השני ריוח כל כך כמו בעד זמן הראשון.
ואפילו לא דבר עמו כלל בסוף זמן הראשון או יותר - מן הסתם עיכבה על דרך היתר הראשון.
(ואם עיכבה פחות מזמן ראשון ובא הנותן ליטול העיסקא מידו אין להם לחשב הריוח בפירוש לשבועות וחדשים אלא יתן בסתם לפי ערך הזמן שעבר מהשנה):
מב וכל זה כשאותן המעות שמקבל הן עצמן עיסקא שמתעסק בהן להרויח ואינו מוציא אותן ביציאותיו.
אבל אם הוציא יתר מחצי המעות שהן הלואה ביציאה שאין בה ריוח, כגון לצורך פרנסתו או דירתו או פירעון חובו, בין מדעת הנותן שנתן לו רשות להוציא בין שלא מדעתו, אף שמיד החזיר מעות אחרות תחתיהן ונתעסק בהן והרויח - הרי זה הריוח שלו.
ואם נתנו להנותן - הרי זו רבית גמורה, אף אם לא קצץ לו דבר קצוב אלא נותן לו חצי ריוח כל המעות בין רב או מעט.
לפי שמיד שהוציא ביציאותיו נעשו מעות אלו שהוציא חוב הלואה עליו, ולא נשאר חצי המעות פקדון שיהיה חצי הריוח לבעל הפקדון.
ומה תקנתו - אם צריך ללוות ממעות העסק לפי שעה להוציא ביציאותיו, אזי כשיחזיר המעות אחרות תחתיהן יזכה אותן להנותן על ידי איש אחר שיגביהן בשבילו, שזכין לאדם שלא בפניו.
ובלבד שיתן לו הנותן רשות ללות מהן לפי שעה. שאם ילוה מהן שלא ברשותו - אין חזרה מועלת אפילו על ידי איש אחר לזכותן להנותן עד שיחזירן ליד הנותן. מלבד האיסור של תורה שעושה במה שמשנה מדעתו של הנותן ללוות מעותיו שלא ברשותו:
מג ואם יש לו[2] איזה סחורה בעין[3], כדי המעות של חצי הפקדון[4] - רשאי[5] להוציאן[6] ביציאותיו, מדעת הנותן[7], ולהקנות לו[8] הסחורה[9] כפי מה שהיא שוה עכשיו[10] - ולא כמו שקנאה בזול, כמו שנתבאר למעלה - וליתן לו הריוח שיהיה ממנה הן רב או מעט, או אם קצץ לו דבר קצוב בעד הריוח אם ירויח כן בסחורה זו לפי המנהג שנתבאר למעלה.
ואינו צריך להקנות לו הסחורה בקנין סודר אלא די בנתינת מעות, שעשאוה חכמים כקנין גמור לענין היתר רבית של דבריהם שעל ידי מקח וממכר כמו שנתבאר למעלה.
והוא הדין אם אין נותן לו עכשיו מעות כלל אלא שחייב לו מכבר - אינו צריך להקנות לו בקנין סודר כל שיש לו עכשיו כולה בעין כמו שנתבאר למעלה. רק שיתעסק בה להרויח ולא יוציא ממנה או מדמיה ביציאותיו.
מה שאין כן כשאין לו סחורה בעין כדי המעות של חצי הפקדון - צריך לקנותן במעות אלו עצמן או שיזכה לו מעות אחרות על ידי אחר ויקנה בהן אם נותן לו הנותן רשות ללות מהן לפי שעה.
ואם אינו מזכה לו על ידי אחר הרי הריוח שנותן לו רבית גמורה של תורה, שכיון שנותן לו המעות ופוסק עמו למחצית השכר ונותן לו רשות להוציא אותן ביציאותיו ועכשיו כל המעות הלואה אצלו כשיוציאן, הרי הפסיקה שפוסק עמו למחצית שכר היא שכר הלואה בלבד.
ולפיכך אף אם הנותן קיבל עליו כל האחריות אפילו מגניבה ואבידה מכל המעות וכל הסחורה, אף של חצי ההלואה - אסור. שאין קבלת האחריות על הנותן מועלת להתיר רבית של תורה.
מה שאין כן כשאינו נותן לו רשות להוציאן ואינו מוציאן ביציאותיו אלא מתעסק באותן מעות עצמן להרויח והרי הריוח העולה מהן של הנותן מן הדין - אזי מועלת קבלת כל האחריות על הנותן להתיר הקציצה שקוצץ לו אף אם לא יהיה ריוח כלל כמו שנתבאר למעלה.
לפי שקציצה זו אינה אסורה מן התורה שהרי הוא קונה את העודף שיהיה בריוח של הנותן על הקציצה. אלא מפני שנראה כלוה ברבית אסרו חכמים וכשכל האחריות על הנותן אינו נראה כלוה כלל כמו שנתבאר למעלה:
מד והרוצה ליתן מעות בעיסקא למחצית שכר ושיהיה הקרן שלו בטוח וכל האחריות יהיו על המקבל - אין מועיל לו שיוסיף להמקבל בשכר עמלו. ואפילו יתן לו מתנה מרובה כדי שיקבל עליו אחריות יותר מדינו על דרך שנתבאר - לפי שכל שהנותן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד נעשה הכל הלואה, ואסור מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה.
אלא כיצד יעשה - יתנה עמו שלא יקנה אלא סחורה פלונית, ואם ישנה שיהיה כל האחריות על המקבל אף מחצי הפקדון ואפילו מאונסים וזול. ואף על פי כן אם יהיה ריוח בסחורה ההיא יחלקו בשוה.
שכן הדין בכל שליח שמשנה שליחותו, שכל ההפסד שלו והריוח למשלח.
והמקבל מותר לו לשנות לכתחלה לטובת הנותן לקנות סחורות אחרות שיש בהן ריוח הרבה, וכל האחריות יהיה עליו.
ואף שהנותן דעתו גם כן שישנה וירויח הרבה ויהיה כל האחריות עליו - אין בזה משום הערמת רבית.
הואיל וקבלת כל האחריות על המקבל אינה אסורה אלא מדברי סופרים מפני שהנותן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף שגם עתה כשהמקבל משנה וכל האחריות עליו הרי הנותן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד - מכל מקום כיון שאם לא היה משנה והיו כל האחריות על שניהם בשוה, היה הנותן קרוב לשכר ולהפסד כמו המקבל - מותר. שהרי המקבל מדעת עצמו הוא משנה ואינו כשלוחו של הנותן בשינוי זה.
וכן יכול להתנות שלא יטמין הכספים אלא תחת הקרקע ואם ישנה ויארע בהן אונס כל ההפסד עליו אף של חצי הפקדון.
וכן יכול להתנות עמו שילוה אותן לנכרים ברבית על משכנות של כסף וזהב ויטמין המשכנות תחת הקרקע וכן המעות קודם שילוה ואחר שיפרעו לו שנמצא בטוח מכל ההפסד, ואם ישנה ויעסוק בהן בסחורה יהיה כל ההפסד עליו בין מאונסין בין מזול. והמקבל יעסוק בהן בסחורה ויתן לו חצי הריוח וכל האחריות עליו.
(וכל זה באחריות ההפסד שבא מחמת השינוי ששינה ממה שאמר לו הנותן. אבל כל הפסד שלא בא מחמת שינוי זה הרי הוא על שניהם בשוה מן הדין.
ואם המקבל מקבלו עליו בלבדו יש בזה משום רבית אלא אם כן מתנה עמו בפירוש שאם ישנה יהיה כל ההפסד עליו אפילו הפסד שאינו בא מחמת השינוי):
מה עוד יש דרך אחרת שיהיה הקרן בטוח אף שכל האחריות על שניהם בשוה אלא שקיבל עליו המקבל שלא יהיה נאמן על שום הפסד מהקרן בשבועה כדינו שהוא שומר שכר וחייב שבועה על הפסד באונס, רק שיברר בשני עדים כשרים שאירע לו הפסד באונס ואם לא יברר בעדים יתחייב לשלם כל ההפסד מן הקרן.
ואף שהנותן הוא רחוק להפסד - מותר, כיון שאם יוכל לברר בעדים יהיה קרוב גם להפסד כמו לשכר.
אבל אסור להתנות עמו כן על הריוח שלא יהיה נאמן בשבועה לומר שלא היה שם ריוח - שכיון שהוא ספק מתחלתו אם יהיה שם ריוח אין לו לומר לו איני מאמינך.
(ואפילו אם מאמינו בלבו - אין בכך כלום כיון שהתנה עמו שאם לא יברר בעדים ישלם וקיבל עליו תנאי זה כל תנאים שבממון קיים. ומשום רבית אין כאן כיון שאם יוכל לברר בעדים יהיה קרוב להפסד כמו לשכר):
מו וכל דרכי היתר הללו הן בעיסקא - שהמקבל אינו מוציא המעות ביציאותיו אלא מתעסק בהן ומרויח.
ויש דרך אחרת להתיר להוציא המעות ביציאותיו רק שיהיה לו סחורה בעד כל סך המעות שנותן לו, ומוכרה לו בין בשויה בין בפחות משויה בעד מעות הללו. ומקנה אותו לו בקנין סודר בתנאי שאם לא יתננה לו לזמן פלוני יתחייב בקנין סודר זה מעכשיו לפרוע בעדה אפילו עד הכפל משויה לזמן פלוני.
וכן אם אין לו סחורה זו אלא שנקבע השער בעיר עליה, בענין שמותר להקדים עליה מעות לקבלה אחר כך כשער הזה כמו שנתבאר למעלה - מותר גם כן להתנות עמו ולקנות ממנו בקנין סודר שאם לא יתננה לו לזמן פלוני יתחייב מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני עד הכפל משויה.
שכל שהקדמת המעות על הסחורה הוא בהיתר גמור על דרך שנתבאר למעלה שוב אין בזה משום רבית במה שפורע בעדה אפילו עד הכפל לזמן פלוני בשביל שלא נתנה לו בזמן שקבע לו. כי אין זה שכר המתנת הפרעון אלא קנס הוא שקנס את עצמו ומיד שעבר הזמן ולא נתנה לו ברגע ההוא נתחייב בקנס כולו. לפיכך אין דומה כלל לרבית שהיא ריבוי ממון שמתרבה בהמשך הזמן שבעליו ממתינים אותו.
ואף שאמר לו לפרוע הקנס לזמן אחר רחוק מזה - זו היא הרחבה שהרחיב לו זמן פריעת הקנס. אבל חיובו חל מיד ברגע שעבר זמן נתינת הסחורה. שאף אם המוכר רוצה ליתן הסחורה או להחזיר לו מעותיו לא נפטר מקנס. [ו]כיון שפרעון זה הוא דרך קנס אין לחוש במה שפורע לו במעות כמו שחששו בזה בשאר כל מקדים מעות על הסחורה ולא נתנה לו אחר כך שאסור לפרעו בעדה במעות כמו שנתבאר למעלה וכאן מותר - הואיל והוא דרך קנס.
(ולהאומרים שכל קנס יש בו משום אסמכתא אף שקנו ממנו בקנין סודר, אלא אם כן קנו ממנו בבית דין חשוב. וכן עיקר כמ"ש בח"מ סימן ר"ז - גם כאן צריך לקנות ממנו בבית דין חשוב. או שכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב שזה מועיל אף שלא היו שם בית דין כלל, רק שקנו ממנו בקנין סודר בפועל ממש כמ"ש שם. וצריך להזהיר זה לרבים שטועים בזה ואין קונין בקנין סודר כלל וגובין בשטרות אלו שלא כדין).
ומה שנוהגין במקצת מקומות לכתוב שטרי חובות על צד היתר כסף, שההיתר הוא שהלוה מוכר לו כסף צרוף בפחות הרבה משויו ליתן מיד בו ביום, ואם לא יתננו יתחייב לשלם לזמן פלוני כך וכך כפי הריוח שמתפשר עמו בדרך קנס, והלוה מודה שיש לו כל הכסף ברשותו עכשיו כדי שיהיה מותר למכרו בפחות משויו בשביל שמקדים לו המעות, שאם אין לו כל הכסף אסור להקדים לו המעות אפילו שעה אחת לנתינת הכסף כשמוכרו לו בפחות משויו כמו שנתבאר למעלה.
אין זה מנהג יפה כי הודאה לשקר אינה מועלת כלום כמו שנתבאר שם. שאף שמועלת בדיני ממונות שאם אדם מודה שהמעות שבביתו הן של חבירו זכה בהן חבירו בהודאה זו אף שידוע שאינן של חבירו - מכל מקום להתיר איסור אין הודאת שקר מועלת כלום.
(ואין צריך לומר אם הלוה אינו יודע כלל ענין היתר כסף הכתוב בשטר חוב.
ואף שבדיני ממונות כשהלוה חותם את עצמו בשטר מתחייב בכל הכתוב בו אף שאינו יודע כלום - מכל מקום להתיר איסור רבית אי אפשר אלא על ידי קנס במקח וממכר, וזה לא נתכוין למכור כלל אלא ללוות הלואה גמורה והאיך יקנה המלוה אם הלוה אינו מקנה לו.
ואין צריך לומר אם המלוה אינו יודע ענין ההיתר שאינו מתכוין לקנות כסף כלל וליטול קנס בעבורו אלא להלואה גמורה.
אלא כיצד יעשו המלוה יתנה בפירוש עם הלוה שנותן לו המעות הללו עכשיו שימכור לו בעדם כסף צרוף ויתננו לו בו ביום כפי שויו אשר ישוה הכסף בעת שיתננה לו היום ולא בזול כלל, שבזה אין שום חשש איסור.
אף אם אין שער כלל לכסף צרוף בעיר זו מפני שאינו מצוי בה תדיר לקנותו וגם הלוה אין לו כסף כלל - אף על פי כן יכול הוא להקדים ליקח מעות להתחייב להעמיד בעדם כסף היום, כיון שאינו מוזיל כלל בשביל הקדמת המעות.
ויקנה המלוה ממנו בקנין סודר שאם לא יתן לו כל הכסף היום יתחייב מעכשיו לזמן פלוני סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו.
ואם רוצה להלוותו לכמה שנים - יתנה עמו עוד שאם לא יפרע לו כל הסך לזמן פלוני כל מה שיהיה נשאר חייב לו יהיה לו להלוה שיתן לו בעד זה כסף צרוף בו ביום כפי שויו אשר ישוה בעת נתינתו אותו, ובאם שלא יתן לו הכסף בו ביום בעד סך שיהיה נשאר חייב לו בו ביום, יתחייב בקנין סודר זה מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני שהוא סוף שנה סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו.
וכן יוכל להתנות לשנים רבות רק שיקנה ממנו בקנין סודר על כל חיובים אלו. ויתנה בפירוש כל הדברים האלה ויכתבם בשטר חוב או בשטר אחר ויכתוב שם גם כן שקנו ממנו בבית דין חשוב).
ויש חולקין על היתר זה שבדרך קנס ואומרים שאינו מועיל אם קובע לו זמן פרעון המעות בדרך קנס אחר זמן נתינת הסחורה, אלא אם כן המלוה שהוא הלוקח אינו מחויב להמתין כלל הקרן שהן המעות שנתן על הסחורה אחר שעבר זמן נתינתה אלא יכול לתבען מיד שעבר זמן נתינת הסחורה, וכשיפרענו המוכר מעותיו מיד אף על פי כן לא יפטר מהקנס לזמן שקבע לו לפרעו לו, שנמצא הלוקח אין לו ריוח כלל במה שממתין לו מעותיו לזמן פרעון הקנס.
אבל אם הוא מחוייב להמתין הקרן לזמן פרעון הקנס שעל מנת כן נתחייב בקנס זה ואם לא ימתין לו הקרן לזמן ההוא יפטור מהקנס - הרי זו רבית גמורה שנוטל שכר בעד המתנת המעות. ואף שנוטלו בדרך קנס - הרי היה נפטר המוכר ממנו אם לא היה ממתין לו הקרן.
וכל ירא שמים יחוש לדבריהם להחמיר באיסור רבית החמורה אף שנהגו במקצת מקומות להקל כסברא הראשונה.
ומכל מקום אם הוא בענין שאם ירצה הלוה שהוא המוכר לפרעו קודם שיגיע זמן פרעון הקנס עם הקרן שקבע לו לא יתחייב לפרעו כל הקנס בשלימות והלוקח מחוייב לקבל ממנו הפרעון - אסור לדברי הכל שכיון שיש ריוח למלוה בהמתנת הקרן והפסד ללוה שעל ידי כן ירבה בקנס הרי זו רבית גמורה:
מז וכל היתר זה שבדרך קנס אינו אלא כשהקנס הוא על הסחורה שמכר לו ולא נתנה לו בזמנה. אבל אם הוא על מעות שחייב לו מחוב של הלוואה וקנה ממנו בקנין אגב סודר שאם לא יפרענו מעותיו לזמן פלוני יתחייב לפרוע לו כך וכך קנס, אפילו אמר לו הריני חייב לך מעכשיו כך וכך אם לא אפרעך מעותך לזמן פלוני - אסור משום הערמת רבית. שכיון שפרעו מעות יותר ממה שהלוהו נראה כמלוה ברבית מה שאין כן כשפורע לו מעות בעד סחורה.
וכן בחוב של הלואה אם אמר לו לפרעו בסחורה יותר מחובו בדרך קנס אם לא יפרענו לזמן פרעון - מותר שכיון שהלוהו מעות ומקבל סחורה אין הרבית נכרת כל כך.
ומכל מקום ללוות על המשכון ששוה יותר מחובו ולומר לו אם לא אפרעך לזמן פלוני יהיה המשכון קנוי לך - יש מי שאוסר. ואפילו מקנהו לו מעכשיו שכיון שנותן לו יותר מחובו בשעת הלואה ממש נראה כמלוהו ברבית. וטוב לחוש לדבריו. אבל שלא בשעת הלואה ממש - מותר לומר לו כן.
ואם המשכון הוא בית או שאר קרקע מותר לומר כן אפילו בשעת הלואה ממש. אבל אסור להתנות עמו שאם יבא למכור הבית לא ימכרנו לאחר אלא לו בדמים הללו שהן פחות משויה מפני שהיא רבית גמורה שמתחייב לו להוזיל לו בשכר הלואתו.
מה שאין כן כשמקנהו לו מעכשיו הרי זה כמכר וגם אינו מתחייב לו להוזיל לו בשכר הלואתו שהרי בידו למכרו לאחר ולפרעו בזמנו נמצא שאינו משתכר שכר ידוע בהלואה זו:
מח וכל היתר שבדרך קנס אינו אלא כשחיוב כל הקנס כולו חל ברגע אחד מיד שעבר זמן פרעון המעות שחייב לו או מיד שעבר זמן נתינת הסחורה, אבל אם חיובו חל מעט מעט בהמשך הזמןף כגון שאמר: אם לא אפרעך חובך לזמן פלוני הריני חייב ליתן לך כך וכך קנס בכל שבוע ושבוע או בכל חודש וחודש שלא אפרעך - הרי זו רבית גמורה של תורה, אף שהיא בדרך קנס - הואיל וקנס זה מתרבה והולך בהמשך הזמן שממתין לו מעותיו.
וכן במקדים מעות על סחורה אם אמר לו אם לא אתן לך הסחורה לזמן פרעון הריני חייב לפרוע לך מעותך עם קנס כך וכך או אפילו בלא קנס, וכל זמן שלא אפרעך הריני חייב ליתן לך קנס כך וכך בכל שבוע או בכל חודש - הרי זו רבית גמורה של תורה, שמיד שעבר זמן נתינת הסחורה נעשו המעות חוב עליו, ובכל חוב אסורה הרבית גמורה מן התורה כמו בחוב של הלואה כמו שנתבאר למעלה.
ואפילו אם אמר לו הריני מתחייב לפרוע לך לזמן פלוני ואם לא אפרעך שבוע אחר זמן ההוא הריני חייב לך מעכשיו בקנין אגב סודר כך וכך קנס לפרוע הקנס עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא, ואם לא אפרע עד אחר שיעבור עוד שבוע אחד הריני חייב מעכשיו בקנין אגב סודר זה כך וכך קנס לפרעו עם הקרן מיד אחר שבוע ההוא. וכן מתחייב לכל שבוע ושבוע שנמצא הקנס של כל שבוע חל ברגע אחת שבסוף כל השבוע וכל השבוע ממתין בחנם שאף אם יפרענו ביום שביעי לא יתחייב בקנס של שבוע זה - אין זה מועיל כלום שכיון שמתחייב ליתן דבר קצוב בכל שבוע או חודש הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה והקנס אינו אלא הערמה.
וכן בכל דרך היתר שעושין בהלואה כגון בעיסקא וכיוצא בה - צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר שום חיוב איזה דבר קצוב מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו כמו שנתבאר למעלה. לפי שאם יזכיר קצבה לשבועות או חדשים הדבר מוכיח שהיא רבית גמורה ודרך ההיתר אינה אלא הערמה וכל היתר שאינה אלא בדרך ערמה אינו מועיל כלום מן התורה.
ואינו דומה למחייב את עצמו קנס אם לא יפרענו לזמן פלוני שאינו אסור משום הערמת רבית אלא מדברי סופרים ולא מן התורה, וכשפרעו מעות בעד סחורה או להיפוך מותר לגמרי - לפי שכיון שאין הקנס מתרבה בשבועות ובחדשים אלא חיובו חל בבת אחת, אין כאן הוכחה לומר שאינו קנס באמת, אלא שחכמים אסרו מפני שנראה כהערמת רבית כשפורעו מעות בעד מעות ונותן לו יתרון:
מט וכן האומר לחבירו הלויני מנה ואמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כשער שבשוק ואחר כך חזר וקנה אותן החטים ממנו בפחות ממנה מעות שנתן לו בין שקנאן ממנו מיד בין לאחר זמן כשהחטין היו עדיין שוות מנה בשער שבשוק הרי זה אסור לפרוע חובו בעד החטים במעות משום הערמת רבית שכיון שחזר ומכר לו החטים וקיבל ממנו מעות פחות ממנה אם יפרענו מנה הרי זה נראה כהערמת רבית הואיל וגם מתחלה לא ביקש ממנו להלותו חטים אלא מעות.
אבל אם מתחלה ביקש ממנו להלותו חטים או שאינו פורעו במעות אלא בחטים או בפירות אחרות מותר. והוא שלא התנה עמו המלוה כשהלוהו החטים שיחזור וימכרן לו בפחות משווין אבל אם התנה עמו כן הרי זה כמין רבית גמורה ואסור בכל ענין לפורעו יותר ממה שקיבל ממנו כשהחזיר לו חטיו:
נ ויש דרך ישר לפני איש ירא ה' לצאת מידי רבית לכל הדעות וליטול ריוח קצוב ממעותיו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו וגם הקרן יהיה בטוח. והוא שיתן למי שיש לו בית או חנות שלא בתורת הלואה על המשכון אלא בתורת שכירות שישכור ממנו ביתו לעשרים שנה או יותר כל שנה בדבר מועט אף על פי שהוא שוה הרבה אלא שמוזיל לו בשביל שמקדים לו פרעון השכירות מיד שזהו דבר המותר כמו שנתבאר למעלה ויתן לו המעות בתורת פרעון השכירות לעשרים שנה או יותר כפי ערך המעות שנותן לו והריוח שרוצה ליטול מהן.
כגון אם נותן לו עשרים דינרי זהב ושכירות הבית לשנה שוה חמשה דינרי זהב ישכור ממנו לעשרים שנה כל שנה בעד דינר אחד ויחזור וישכירנו לאחר בעד חמשה דינרים ויטול ממנו השכירות לעצמו מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו.
ובאם שירצה בעל הבית להחזיר לו העשרים דינרים אחר שנה או שתים אזי ינכה לו מהן דינר אחד או שנים כפי מה שמגיע בעד השכירות מהשנים שעברו והמותר ישלם לו וישוב לביתו.
וכן אם יפול הבית או ישרף חייב להחזיר לו מעותיו רק שינכה מהן דינר לשנה לשנים שעברו כי כל אחריות הבית מאונסין אינן על השוכר אלא על בעל הבית.
ואם בעל הבית רוצה להיות נשאר בביתו ולפרוע השכירות בעצמו יבקש אחד מאוהביו שישכרנו לעצמו מהשוכר ויחזור וישכרנו לבעל הבית, ובעל הבית יפרע השכירות לאוהבו והוא יפרע להשוכר. שאם השוכר יחזור וישכיר בעצמו לבעל הבית יהיה נראה כמערים ליטול ממנו שכר מעותיו שנתן לו בהלואה ולא בשכירות כיון שחוזר ומשכירו לו, מה שאין כן כשמשכירו לאחר ניכר הדבר שהיתה שכירות גמורה ולא הלואה. ובלבד שיחזיק השוכר תחלה בבית ויקנהו באחד מדרכי ההקנאה ששכירות קרקע נקנה בו קודם שישכירנו לאחר שקודם שקנאו באחד מדרכי ההקנאה הרי הוא בחזקת בעל הבית והמעות הן הלואה אצלו:
נא וכל זה כשבעל המעות אינו יכול לכוף את בעל הבית שיפדה ביתו עד תשלום השנים ששכר ממנו שאז ישוב לביתו חנם שנמצא אין כאן שום הלואה כללכיון שאין בעל הבית חייב להחזיר לו מעות כלל אלא אם ירצה מדעתו לפדות ביתו. אבל אם מתנה עמו שיוכל לכופו לפדות ביתו לסוף שנה או לסוף כמה שנים ולנכות לו בעד השנים שעברו והמותר יחזיר לו הרי זו הלואה גמורה ויש בה משום רבית במה שמנכה לו השכירות פחות משויה שכל המלוה לחבירו אסור לשכור דבר ממנו פחות משויו משום רבית:
נב ואפילו המלוה לחבירו על ביתו והמלוה דר בו בעצמו - צריך לנכות לו השכירות בשלימות כפי שויו' ואינו רשאי להוזיל לו כלום. אלא אם כן הוא בענין שאם יפול הבית או ישרף יגיע הפסד להמלוה בנכוי זה שצריך לנכות לו בעד כל השנה אף אם לא ידור בה אלא יום אחד, ולא יצטרך הלוה ליתן לו בית אחר לדור בו עד תשלום השנה. שנמצא המלוה מוריד עצמו לספק הפסד במה שמתחייב לנכות לו דבר קצוב לכל שנה כי שמא ידור בו מעט שלא תשוה השכירות כל כך. לפיכך אין זה ריוח ברור למלוה ולא חששו בו משום רבית בממשכן את ביתו שהוא כעין מכר קצת.
מה שאין כן במלוה לחבירו סתם אסור לשכור ממנו ביתו או דבר אחר בפחות משויו בכל ענין. וכן הממשכן שאינו לוה מעות על המשכון אלא ממשכנו בעד חוב קדום, שאין זה דומה למכר כלל הואיל ואינו נוטל מעות על חפץ זה כשמוסרו לו.
ויש אומרים שאפילו הממשכן בית וכיוצא בו לחבירו שליוהו עליו מעות - אסור להשכירו לו בפחות משויו אלא אם כן אין לו רשות לפדותו בתוך הזמן בעל כרחו של המלוה שאז היא כמכירה כל משך הזמן שאין לו רשות בעל כרחו.
ויש לחוש לדבריהם ויתנה עם הלוה שלא יוכל לפדות בעל כרחו ואז מותר אף על פי שהוא יכול לכוף את הלוה שיפדנו מתי שירצה.
ויש מחמירין גם בזה. אבל כבר פשט המנהג להקל כי בדברי סופרים הלך אחר המיקל.
ואין חילוק בין משכן בית או שאר קרקע או מטלטלין שבכולן נהגו להקל על ידי נכוי דבר מועט לשנה אף שהמטלטלין נפחתין הרבה בתשמישן, כגון להלוות על ספרים ללמוד בהם בניכוי דבר מועט לשנה רק שיהא בענין שאם יארע אונס למשכון יגיע הפסד למלוה בנכוי זה שיתחייב לנכות לו בעד כל השנה אף שלא ישתמש בו אלא יום אחד ולא יצטרך הלוה ליתן לו משכון אחר להשתמש בו עד תשלום השנה כמו שנתבאר.
אבל אין צריך שיגיע לו הפסד בקרן שהלוה לו להפסיד חובו באבידת המשכון באונס אלא יהיה כשאר כל מלוה על המשכון שאינו מפסיד חובו כשנאנס ממנו המשכון:
נג וכל זה כשהמלוה בעצמו משתמש במשכון או משכירו לאחר אבל אם הלוה משתמש במשכונו או דר בביתו ופורע שכירות אפילו לאיש אחר ששכרו מהמלוה - אסור בכל ענין משום הערמת רבית שנראה כמערים ליטול שכר ההלואה שהלווהו על ידי אמצעי שביניהם שנוטל השכירות מהלוה ונותנה להמלוה.
ולא התירו על ידי אמצעי אלא כשאין המלוה יכול לכוף את הלוה שיפדה משכונו במעות לעולם אלא אם ירצה הלוה יהיה לו המשכון ביד המלוה בניכוי עד שיעלה הניכיון כסכום כל המעות שהלוהו שאז אין כאן הלואה כלל כיון שאין עתיד לחזור למעותיו לעולם בעל כרחו של הלוה אלא שכירות היא זו ששוכר בזול בשביל הקדמת המעות כמו שנתבאר למעלה.
ואף שהלוה יכול לפדות משכונו בתוך הזמן בעל כרחו של המלוה לא נפקע שם שכירות מכל משך זמן שכבר עלה שלא פדאן כיון שפורע לו המלוה שכירות בעד הזמן שכבר עבר בניכוי שמנכה לו מחובו:
נד במה דברים אמורים בשכירות אבל במכר אם המוכר מתנה עם הלוקח שיוכל לפדות ממכרו כשיהיו לו מעות או לאחר זמן פלוני או עד זמן פלוני אין זה מכר גמור אלא המעות הן בהלואה אצל הלוקח ואסור לו להשתמש במקחו או להשכירו כל זמן שלא פדאן המוכר מפני שהיא רבית גמורה.
והוא שהלוקח קיבל עליו תנאי זה בתורת חיוב גמור בענין שהמוכר יכול לתבוע לדין ולכופו להחזיר לו ממכרו אבל אם לא קיבל עליו הלוקח תנאי זה בתורת חיוב אף על פי שהבטיח לו להחזיר לו מדעתו ורצונו רק שלא יוכל לתבעו בדין ולכופו אין זה תנאי גמור לבטל המקח ואין בזה משום רבית.
ויש אומרים שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו ועל דעת כן מכר לו אף על פי שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור להחזיר לו ואפילו גם לא הבטיח הבטחה נאמנה רק אמר לו דברים שמשמען הוא שיחזיר לו ממכרו - הרי סמכה דעתו של מוכר על דברים אלו ועל דעת כן מכר לו מן הסתם כיון שניכר מדעתו שרצונו לחזור לממכרו, לפיכך אין זה מכר גמור והמעות הן בהלואה אצל הלוקח ויש בזה משום רבית גמורה.
ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה ולא כרבים שנהגו להקל להלוות ברבית על משכנות כדרך מכירה שמוכרם לו הלוה וכשיגיע זמן פרעון חוזר המלוה ומוכרם לו ביותר ממה שהלוה לו שזו היא רבית גמורה לסברא האחרונה:
נה וכן אם הלוקח מתנה שאם ירצה להחזיר לו מקחו לאחר זמן יחזיר לו מעותיו אין זה מכר גמור ואסור ללוקח ליהנות במקחו משום רבית.
וכן הלוקח בית או מטלטלין ונתן מקצת דמים אסור לו לדור בבית או להשתמש במטלטלין עד שיפרע שאר המעות אפילו הקנה לו המוכר בקנין סודר או באחד משאר דרכי ההקנאה מעכשיו כי שמא לא יפרע לו שאר המעות בזמן שקבע לו ונמצא המקח בטל למפרע אם לא זקפן עליו במלוה. וכן המוכר אסור לדור בבית אם הקנהו לו מעכשיו או בקנין סודר סתם שסתמו מעכשיו כי שמא יפרע לו בזמנו ונמצא הבית למפרע של הלוקח ודר בו המוכר בשכר המותר של המעות שהמתין לו. כיצד יעשה ישכירהו לאחר ומי שיעמוד לו הבית יטול השכירות. או אם ידור הלוקח יתנה עמו שאם לא יפרע לו בזמנו ינכה לו השכירות ממקצת המעות שיחזיר לו המוכר:
נו וכן המוכר על תנאי אסור ללוקח לדור בבית עד שיתנה עמו שאם לא יתקיים התנאי ויתבטל המקח ויחזיר לו המוכר מעותיו ינכה לו מהן שכר דירתו בביתו.
ואם התנאי הוא שאם יפול הבית או ישרף או שיוזלו בתים יחזיר לו מעותיו - אסור ללוקח לדור בו בכל ענין אף אם מתנה עמו לנכות לו שכר דירתו כשיחזיר לו מעותיו לפי שכיון שהלוקח הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד במעותיו נעשו המעות הלואה ביד המוכר ואין כאן מכר כלל אף אם לא יפול הבית ולא ישרף ולא יוזל והרי הוא דר בו בשכר הלואתו. אבל אם אחריות הזול אינן על המוכר אלא אחריות האונסין בלבד הרי זה קרוב לשכר ולהפסד ומכר גמור הוא כמו שנתבאר למעלה:
נז וכן מי שיש לו שטר חוב ומוכרו לחבירו בפחות מסכום הכתוב בו, מפני שחבירו מקדים לו המעות - הרי זה אסור לקבל עליו אחריות החוב. כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו במה לפרוע שיחזיר לו ללוקח מעותיו, שנמצא הלוקח קרוב לשכר ורחוק להפסד במעותיו ואין כאן מכר כלל אלא הלואה, וכשיגבה הלוקח מן הלוה יתר ממה שנתן למוכר הרי זה שכר הלואתו.
אבל מותר לקבל עליו אחריות שמחמת עצמו. כגון אם ימצא שכבר פרעו הלוה וכל כיוצא בזה יחזיר לו ללוקח מעותיו או אפילו כל הסכום הכתוב בשטר חוב.
ואם מוכר לחבירו מלוה על פה בפחות - צריך הלוקח לזכות בה במעמד שלשתן שאם לא כן לא קנה ומעותיו הן הלואה ואסור להשתכר בה.
וכל זה בחוב של ישראל אבל חוב [ש]ל נכרים אי אפשר למוכרו בדרך זה, לפי שאינו נקנה בשום קנין. ואין דרך להקנותו אלא בדרך מחילה כמו שיתבאר :
נח וכשם שמותר למכור חובו לאחר כך מותר למכרו ללוה עצמו, שיתן לו פחות מחובו קודם שהגיע זמן פרעון.
במה דברים אמורים כשהלוה נותן להמלוה עצמו שהרי הוא קונה ממנו חובו. אבל אסור ללוה ליתן לאיש אחר פחות מחובו שהוא חייב להמלוה כדי שהאיש ההוא יפטרנו מחובו וישלם למלוה בעבורו כשיגיע זמן פרעון, שכיון שאינו קונה חובו מהמלוה במה שנותן מעות לאיש אחר והמעות הן חוב על האיש ההוא עד שיפרע למלוה בשבילו הרי זה כמלוה מעות לאיש ההוא על מנת שיפרע חובו בשבילו לזמן פרעון יותר ממה שהלוהו והרי זו רבית גמורה.
ואפילו אם האיש ההוא יכול לפייס את המלוה וליתן לו רק כל כך כמו שנתן לו הלוה מכל מקום כיון שהלוה חייב יותר וזה פוטרו מחובו מפני שמלוהו פחות מכן הרי זו רבית.
ואף על פי שאין הרבית באה לידו אלא ליד המלוה כיון שהוא נהנה בזה שנפטר בה מחובו הרי זה כאלו באה לידו:
נט ואפילו המלוה מנה לחבירו על מנת שיתן דינר או פחות למי שאין המלוה חייב לו כלום או אפילו לצדקה הרי זו רבית גמורה של תורה כאלו נתנה לו לידו כיון שנתנה בשליחותו. ואפילו לא אמר המלוה כך בפירוש אלא הלוה מעצמו אמר כך והוא מלוה לו בשביל כך:
ס אבל הלוה מותר לעשות לו שליח שיתן רבית בשבילו כל שאין הרבית באה משל הלוה אלא השליח נותן משלו. ואין אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו כיון שהוא נותן משלו ולא משל השולח. ובלבד שלא יאמר הלוה למלוה איש פלוני יתן לך בשבילי.
אבל כל שהרבית באה משל הלוה - אסור בכל ענין אפילו על ידי נכרי וחרש שוטה וקטן שאינן בני שליחות, ואין אומרים בהם שלוחו של אדם כמותו - מפני שעיקר הקפדת התורה ברבית היא על ממון הלוה שלא יגיע למלוה או למקום שליחותו בשום צד בעולם אפילו על ידי קוף:
סא ואפילו איש אחר שנתן למלוה משלו אינו רשאי לחזור וליקח מהלוה מה שנתן למלוה, משום הערמת רבית. ואין צריך לומר שאסור ללוה להקדים לאיש ההוא מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה אצל המלוה והלה חוזר ונותן להמלוה מתנה ההיא או פחות או יותר:
סב ואפילו אם הלה אינו נותן כלום למלוה אלא משתדל אצלו בחנם, אם הוא בנו של המלוה וסמוך על שלחנו - אסור ליתן שהרי זה כנותן למלוה עצמו שכגופו הוא וחוששין להערמה:
סג אבל לאיש אחר שמשתדל הלואה אצל המלוה בחנם - מותר ליתן לו מתנה. אפילו אם הוא מכניס עצמו בערבות בעד הלוה - שמותר ליטול שכר בעד ערבות אפילו להיות ערב קבלן בין בעל פה בין בשטר שכתוב בו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה.
אבל אם המלוה אינו יכול לתבוע את הלוה בדין אלא את הערב קבלן כגון שנתן שטר חוב עליו לבדו נעשה הוא מלוה של הלוה ואסור לו ליטול שכר על זה, שרבית גמורה היא. מה שאין כן כשגם הלוה חתום בשטר חוב ונתחייב גם הוא להמלוה.
אף על פי שעיקר בטחונו על הערב קבלן שהוא לוה ממנו ומלוה ללוה וכשיגיע זמן פרעון יתבענו לערב קבלן והערב קבלן ללוה מכל מקום המתנה שמקבל הערב קבלן מהלוה אינה בעד זה שאם היה מעלה דבר זה בדעתו שיבא לידי כך ודאי לא היה ערב בעדו - המתנה היא בעד זה שעושה שיתן המלוה המעות ללוה על ידי שנכנס הוא בערבות ומקבל עליו אחריות המעות מחשש וספק שמא לא יפרענו הלוה, מה שאין זה בדעת הלוה כלל כשנותן המתנה:
סד במה דברים אמורים שהערב קבלן אין לו דין מלוה ללוה לענין היתר קבלת מתנה בלבד ומטעם שנתבאר. אבל מכל מקום יש לו דין מלוה ללוה לענין רבית שפורע הלוה. כגון שהמלוה הוא נכרי ומלוה ברבית לישראל אסור לישראל אחר להיות ערב בעדו אפילו אינו ערב קבלן כל שהנכרי יכול לתבוע בדיניהם את הערב תחלה ולהפרע ממנו קודם שיתבע את הלוה וישבע אין לי כדינינו שנמצא שהערב הוא לוה של הנכרי ומלוה לישראל ברבית וכן נכרי שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות ערב קבלן בעדו להיות המלוה רצה מזה גובה.
לפיכך שנים שלוו מנכרי כאחד אסורים לחתום בשטר חוב אחד שכתוב בו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה כל המעות.
ואין צריך לומר שאסור לומר לישראל לוה לי מעות מנכרי ברבית אף על פי שמודיעו להנכרי למי הוא לוה ואפילו שניהם חתומים בשטר חוב ואפילו הלוה בלבד חתום בשטר חוב רק שהנכרי יוכל לתבוע גם השליח מדין ערבות.
ואפילו שני שותפים שלוה אחד מהם מעות מנכרי ברבית לצורך השותפות ונותן הרבית מן השותפות - אסור (אפילו שניהם חתומים בשטר חוב אם הנכרי יכול לתבוע כל המעות מזה שלוה ממנו מדין ערבות). אלא אם כן התעסק והרויח במעות אלו יכול ליטול הרבית מן הריוח תחלה ליתן לנכרי ואחר כך יחלקו הריוח הנשאר כי הרבית נחשבת להפסד מן הריוח לשניהם.
במה דברים אמורים כששניהם מתעסקים בשותפות אבל אם אחד נתן מעות לחבירו להתעסק בהן למחצית שכר ולוה הנותן מעות מנכרי ברבית ונתנן לו אינו רשאי לחשוב לו הרבית להפסד מן הריוח:
סה וכן מנהיגי הקהל שלווין מן הנכרי ברבית לצורך הקהל אף על פי שיודע הנכרי שהוא לצורך הקהל כיון שאין לו עסק אלא עם המנהיגים הרי הם לווין שלו ומלוין לקהל ברבית (ואף אם הנכרי יכול לתבוע גם מהקהל כשלא יפרעו לו המנהיגים מכל מקום כיון שיכול לתבוע מהמנהיגים תחלה בדיניהם מדין ערבות יש להם גם כן דין לוה מנכרי) ואין היתר ברור בדבר כי אף שיש שלמדו עליהם זכות לומר שהמנהיגים יש להם דין אפוטרופוס של יתומים שרשאי ללות ברבית מנכרי בשבילם ולפרוע הרבית מנכסיהם הרי אף ראייתם צריכה ראיה כי מי יגיד לנו שהאפוטרופוס רשאי לעשות כן ליתומים שמא יש כאן רבית של תורה.
ויש אומרים שיש תקנה למנהיגי הקהל או לאחד מן השותפין ההולך ללות מן הנכרי ברבית שיפרעו הרבית להנכרי מיד ממעות הקהל או השותפות שנמצאו המנהיגים או השותף כשמביאים המעות להקהל או לשאר השותפים הם מלוים להם בלא רבית והרבית שלקחו המנהיגים או השותף ממעות הקהל או השותפות ונתנו לנכרי אין בה איסור כלל כי נתנוה בשליחות הקהל או שאר השותפים ושלוחו של אדם כמותו וכאלו נתנוה הקהל או השותפין בעצמן ליד הנכרי.
ואף שלא אמרו להנכרי שהן שלוחי הקהל או שאר השותפין אין בכך כלום הואיל ומעות הרבית שנותנין לו הן מקופת הקהל או השותפים ונכון לנהוג כן לצאת מידי ספק איסור של תורה:
סו וכל זה בלא משכון אבל מותר ליתן משכון לחבירו ולומר לו לך לוה לי עליו מעות מנכרי ברבית ומותר לשליח ליקח הרבית מישראל וליתן לנכרי כי שלוחו של אדם כמותו וכאילו הלוה נותן לנכרי בעצמו המשכון והרבית ולוה ממנו המעות בעצמו ואף שהשליח לא אמר להנכרי שהוא שליח הלוה אין בכך כלום הואיל והמשכון הוא של הלוה ולא של השליח והנכרי הוא סומך על המשכון בלבד וכל אחריות הנכרי ממעותיו אינן על השליח כלל אלא על המשכון בלבד מן הסתם אם הוא משכון טוב. ואם אינו טוב כל כך צריך לומר השליח להנכרי אינני משתעבד לך כלל וכל אחריותך על המשכון זה בלבד. וכשאמר לו כן מותר אף בלא משכון אלא שצריך לומר שהוא שליח הלוה וכל אחריותך על הלוה בלבד ולא עלי כלל וכלל לא מדין לוה ולא מדין ערב קבלן והנכרי מאמינו וסומך על הלוה בלבד.
במה דברים אמורים כשלוה המעות מהנכרי מתחלה לצורך חבירו אבל אם היה חייב לנכרי מעות מכבר ואמר לו הנכרי תנם לחבירך שמבקש ללותם ממני ברבית והפטר אתה מאחריותם מיד שתתנם לחבירך אסור ליתנם לחבירו מיד ליד מדברי סופרים אפילו נתן חבירו שטר חוב ומשכנות להנכרי שכיון שעד עתה היו באחריותו נראה כמלוהו מעותיו ברבית ואף שלא יתן לו הרבית אלא להנכרי אין זה מועיל כלום כמו שנתבאר למעלה אלא כיצד יעשה יתנם ליד הנכרי או יניחם לפניו ויסתלק ויטלם חבירו משם:
סז וכן נכרי הלוה מישראל ברבית על ידי סרסור ישראל דינו כישראל הלוה מנכרי על ידי סרסור וצריך לומר הסרסור להמלוה אינני משתעבד לך כלל לא מדין לוה ולא מדין ערב קבלן וכל אחריותך על הנכרי פלוני.
ואפילו מניח אצלו משכון טוב שנתן הנכרי - אין להסרסור להכנס בערבות ולומר למלוה אני אפרעך קרן ורבית לזמן פלוני אם לא יפרע הנכרי.
ואפילו אחריות המעות מאונסים בהולכה מבית המלוה לבית הלוה הנכרי ובהובאה מבית הנכרי לבית המלוה כשיגיע זמן פרעון וכן אחריות המשכון בהולכה והובאה משעת הלואה ואילך הכל צריך להיות על המלוה ולא על הסרסור כלל, רק אחריות השומרים שומר שכר או שומר חנם אם המלוה אינו נותן לו שכר סרסרותו - שאם יהיו אחריות האונסין על הסרסור יצא מכלל סרסור ונכנס בכלל לוה מהמלוה ברבית וחוזר ומלוה לנכרי.
ואם חושש שלא יכפור הסרסור ויאמר נאנסו ממני המעות או המשכון - יתנה עמו שלא יהיה נאמן אלא בעדים.
וצריך שיאמר המלוה להסרסור בשעת הלואה היה אתה שלוחי להוליך מעותי להנכרי להלוותו ולהביא לו המשכון מביתו וכן בשעת פדייה תהיה שלוחו להביא לי מעותי מהנכרי ולהחזיר משכונו - כדי שיעשה הסרסור הכל בשליחותו של ישראל ולא בשליחות הנכרי שאינה מועלת כלום כי אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל שנעשה שליח לישראל השולחו:
סח וכל זה בסרסור הלוה בתחלה לצורך נכרי אבל מי שכבר הלוה לנכרי ברבית ממעותיו על משכון ובא ללות על משכון זה מישראל ברבית שיקח לו מן הנכרי כשיבא לפדות ממנו משכונו אין מועיל כלום מה שישראל הב' פוטר את הראשון מדין לוה ומדין ערב וכל אחריותו על המשכון לבד לפי שאף שהמשכון הוא ביד ישראל הב' הרי כל הרבית העולה עליו מהיום והלאה מהנכרי הוא של הראשון שהלוה לו ונמצא הב' נוטל מן הנכרי רבית של הראשון.
ואין לו תקנה אלא בדרך מכירה שיאמר הראשון להב' כשלוה ממנו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואף אם המשכון שוה הרבה והנכרי לא יפדנו לעולם לא יתחייב ישראל הב' להניחו להראשון שיפדה לו אלא אם כן ירצה מרצונו הטוב ולא בדרך החיוב:
סח וכל זה בסרסור הלוה בתחלה לצורך נכרי. אבל מי שכבר הלוה לנכרי ברבית ממעותיו על משכון ובא ללות על משכון זה מישראל ברבית שיקח לו מן הנכרי כשיבא לפדות ממנו משכונו - אין מועיל כלום מה שישראל הב' פוטר את הראשון מדין לוה ומדין ערב וכל אחריותו על המשכון לבד. לפי שאף שהמשכון הוא ביד ישראל הב' הרי כל הרבית העולה עליו מהיום והלאה מהנכרי הוא של הראשון שהלוה לו ונמצא הב' נוטל מן הנכרי רבית של הראשון.
ואין לו תקנה אלא בדרך מכירה שיאמר הראשון להב' כשלוה ממנו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואף אם המשכון שוה הרבה והנכרי לא יפדנו לעולם לא יתחייב ישראל הב' להניחו להראשון שיפדה לו אלא אם כן ירצה מרצונו הטוב ולא בדרך החיוב:
סט ומכירה זו צריכה להיות באחד מדרכי ההקנאה שהמשכון שהוא מטלטלין נקנה בהם. ואם יש לו חוב על נכרי ברבית בלא משכון, אפילו יש לו שטר חוב - אין דרך להקנותן לישראל שילווהו מעות ויקח לו הרבית העולה מן הנכרי מהיום והלאה. לפי שחוב של נכרי אינו נקנה בשום קנין בעולם.
ומה תקנתו יאמר ישראל הב' המלוה להראשון אתה תמחול להנכרי ותפטרהו מכל וכל בעד מעות אלו שאני נותן לך, ובמעות אלו אני קונה ממך כל מה שאני יכול להוציא מן הנכרי. שאף שחוב של נכרי אינו נקנה בקנין הרי נסתלק ממנו ישראל הא' בתורת מחילה ואין הב' נוטל רבית של הא'.
ובלבד שלא יהא שום אחריות החוב על הא' אפילו אינו ערב קבלן ולא ערב סתם שהוא כשלא ימצא מה לגבות מהנכרי ואפילו אחריות הקרן בלבד אסור מדברי סופרים משום קרוב לשכר ורחוק להפסד כמו שנתבאר למעלה במוכר חוב של ישראל.
ואם מקבל עליו אחריות הרבית העולה מהנכרי הרי זו רבית גמורה של תורה אפילו הלוה לנכרי על המשכון וחזר ומשכנו לישראל בדרך מכירה - שכל שהישראל מקבל עליו לפרוע הרבית מכיסו אם לא יפרענה הנכרי הרי רבית זו מתרבה על הישראל. ואף שלבסוף פורעה הנכרי הרי כשנתרבה נתרבה על הישראל ואסור ישראל השני ליטלה מן הנכרי:
ע וכל זה בישראל שיש לו חוב על נכרי ברבית אבל נכרי שיש לו חוב על ישראל ברבית בין במשכון בין באשראי ובא ללות מעות מישראל ולהקנות לו חוב זה עם הרבית העולה לו מישראל הראשון מהיום והלאה אפילו נוטל הנכרי את הרבית מהישראל הראשון ונותנה להשני הרי זו רבית גמורה של תורה כל שהוא בענין שאם היה ישראל הראשון פורע חובו להנכרי היום היה נפטר מהרבית מהיום והלאה שנמצאת הרבית שמהיום והלאה מתרבה להישראל הב' שקנה החוב מהנכרי ולא להנכרי שהרי לא נתחייב בה כלל להנכרי:
עא במה דברים אמורים כשהנכרי הקנה החוב להישראל אבל אם לא הקנהו לו אלא שמסר לו משכון של ישראל הראשון שהלוהו עליו ולא מכר הנכרי לישראל הב' הזכות והשעבוד שיש לו במשכון אלא משכנו אצלו סתם ברבית העולה לו מישראל הראשון מהיום והלאה שיטלנה לו הישראל הב' - מותר.
ויש אוסרים להלות לנכרי ברבית על משכון של ישראל שמשכנו אצל הנכרי ואפילו משכנו אצל הנכרי בלא רבית ואפילו הנכרי בעצמו פודה המשכון אלא אם כן אמר הישראל הראשון להנכרי כשמשכנו אצלו אם לא אפרעך לזמן פרעון יהיה המשכון קנוי לך (מעכשיו) והגיע הזמן ולא פרעו ונקנה המשכון להנכרי ובעל נפש יחוש לדבריהם:
עב וכל זה כשהנכרי הלוה כבר לישראל על המשכון ועכשיו בא ללוות עליו ברבית לצורך עצמו. אבל אסור ליתן משכון לנכרי שילוה עליו מעות מישראל ברבית ובעל המשכון יחזור וילוה המעות מן הנכרי ברבית לפי שמדברי סופרים אומרים גם בנכרי שנעשה שליח שלוחו של אדם כמותו להחמיר להיות הלואת הנכרי ברבית בשביל ישראל כאלו לוה הישראל בעצמו. לכן אין להלות לנכרי ברבית על מלבוש שאין הנכרים רגילים בו ומן הסתם הוא של ישראל שנתנו לו ללוות עליו:
עג וכן ישראל שהלוה לנכרי ברבית או בלא רבית ואחר כך בא ישראל אחר ומבקש ללות המעות מהנכרי ברבית - אסור לישראל הראשון לומר לנכרי להלוותם לו משום איסור שליחות אף על פי שמתחלה שלוה הנכרי לוה לצורך עצמו.
אבל אם הלוה הישראל את הנכרי בתחלה בשביל שילוה הנכרי לישראל ברבית אף על פי שהישראל פורע הרבית להנכרי והנכרי להישראל - הרי זו רבית גמורה של תורה. ואין הערמתו להלוות על ידי נכרי מועלת כלום הואיל ואין הנכרי לוה לצורך עצמו. והרי זה כישראל השוכר לו נכרי או נותן לו חלק בריוח שילוה מעותיו לישראל ברבית שאסור מן התורה הואיל והמעות הן של ישראל ואין אחריותן על הנכרי. ואפילו קבל עליו הנכרי אחריות המעות מאונסים כל זמן שהם ברשותו אינו כלום עד שיקבל עליו אחריות החובות אם יאבדו שיפרעם הוא לישראל כדין כל לוה:
עד ונכרי השוכר לו ישראל שילוה מעותיו לישראל ברבית אף על פי שאין אחריותם על הישראל כלל - אסור מפני מראית עין אפילו מודיע ללוה ולעדים שהמעות הן של נכרי אלא אם כן הדבר מפורסם לרבים שאז מותר אם אין אחריותם עליו לענין פרעון החובות בזמנם כדין ערב בדיניהם כמו שנתבאר למעלה:
עה ומצוה מן התורה ליקח רבית מן הנכרי ואסור להלוותו בחנם שנאמר לנכרי תשיך כלומר תשוך זו מצות עשה ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם כמו שנאמר ולא תחנם לא תתן להם מתנת חנם אלא אם כן הוא נכרי המכירו כמ"ש בהלכות עבודה זרה ועובדיה:
עו מומר שיצא מן הכלל דינו כנכרי לענין רבית שמותר להלוותו ברבית שכיון שעובד עבודה זרה מין הוא ומורידין אותו למיתה וכיון שגופו מופקר ומותר לאבדו כל שכן ממונו ומותר לאבדו והוא הדין ליטלו לעצמו באיזו תחבולה שאפשר. ואין לחוש שמא יצא ממנו זרע טוב כיון שנטמע בין הנכרים.
ויש אומרים שכל שאינו אדוק בעבודה זרה כגון כומר לעבודה זרה אינו מין ואין מורידין גופו והוא הדין שממונו אינו מופקר. וטוב לחוש לדבריהם אם אפשר להשמט ממנו שלא להלוותו:
עז אבל ללות ממנו ברבית אסור לדברי הכל משום ולפני עור כו' ומשום לא תשיך לאחיך שאף שהמומר אינו נחשב אח אצלינו אנו נחשבים אחים אצלו ומוזהר שלא ליקח ממנו נשך שאף על פי שחטא ישראל הוא והנותן לו נשך עובר בבל תשיך שהיא אזהרה ללוה שלא לגרום למלוה לישוך כל שהמלוה מוזהר עליו:
עח וישראל מין שלא נטמע בין הנכרים אלא עובר עבירות להכעיס בקרב ישראל או שכופר בתורה ובנבואה מישראל אף על פי שהוא מן המורידין אסור להלוותו ברבית לדברי הכל שאף על פי שגופו מופקר ממונו אינו מופקר שמא יצא ממנו זרע טוב ויירשנו.
ואין צריך לומר למחלל שבתות בפרהסיא ומומר לכל התורה כולה חוץ מעבודה זרה שאינו מן המורידין כלל:
עט ומומר לעבודה זרה שיש לו בן מן הנכרית הרי הבן נכרי כמוה ומותר להלוותו וללוות ממנו אף על פי שאינו מן המורידין כמו שמותר להלוות וללוות מן הנכרים.
אבל מומרת שיש לה בן מן הנכרי שהבן מומר כמוה אסור אפילו להלוותו לדברי הכל לפי שהוא כתינוק שנשבה בין הנכרים ואינו דומה למומר שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו והרי זה מין לסברא הראשונה אבל זה לא ידע ואף על פי שאחר כך שמע שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס הואיל ונתגדל בין הנכרים על דתם ואינו מן המורידין לדברי הכל.
וכן הקראי"ם אסור אפילו להלוותם ברבית לדברי הכל שאף שכופרים בתורה שבעל פה אין להם דין אפיקורס לענין מורידין לפי שאינם כופרים מדעתם אלא אבותיהם הדיחו אותם וגדלו אותם על דתם והרי הם כתינוק ישראל שנשבה ביניהם וגדלוהו על טעותם שאנוס הוא:
פ (ויש אומרים שהקראי"ם עכשיו קלקלו מעשיהם ביותר והם כנכרים גמורים ומותר להלוותם ברבית לפי שהם כאלו כופרים בכל התורה ואסור להחיותם ואיסור רבית תלוי במי שמצווין להחיותו שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך.
והוא הדין לבן המומרת שאסור להחיותו שלא לגדל בן לעבודה זרה מותר להלוותו לפי סברא זו אף על פי שאינו מן המורידין שהרי הנכרים גם כן אינם מן המורידין (ולענין הלכה בשל תורה הלך אחר המחמיר)[)]: