תח דין הנחת עירוב וקנין שביתה ובו סעיף אחד:
א מפני שתחומין מדברי סופרים הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים אמה לרוח אחת מרוחות העיר שיניח מזון ב' סעודות בסוף אלפים מן העיר וזהו הנקרא עירובי תחומין שמערב התחומין זה עם זה ויתכוין לקנות שביתתו במקום עירובו או סמוך לו במקום שיוכל להביא לשם עירובו בבין השמשות ולאכלו אם היה רוצה להיות שם עד בין השמשות ולאכלו שמתוך כך מועיל לו עירובו לקנות שם שביתה בבין השמשות שנחשוב אותו כאלו שבת שם אע"פ שאינו שם בין השמשות לפי שדעתו של אדם ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שמזונותיו מונחים שם בין השמשות הרי זה כאלו הוא עצמו שבת שם ויכול להלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח אע"פ ששבת ולן בבית.
ומכל מקום אף שמשתכר בעירובו אלפים אמה שעכשיו יכול להלך מן העיר ד' אלפים לרוח אחת אלפים עד עירובו ואלפים להלאה מעירובו הרי הוא מפסיד בו אלפים שמן העיר לרוחות אחרות כגון אם הניח עירובו לסוף אלפים למזרח העיר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים לכל רוח עם ד' קרנים שכל קרן הוא ג"כ אלפים כמו שנתבאר בסי' שצ"ט נמצא שהאלפים שלמערב הם בצד מזרח העיר ואינו יכול להלך חוץ לשער העיר לצד צפון ולצד דרום אפילו פסיעה אחת ואין צריך לומר לצד מערב העיר ואפילו לצד מזרחה אינו יכול להלך על פני כולה אם היא רחבה יותר מד' אלפים וד' אמות שזהו שיעור של מערב עירובו אלפים של רוחב קרן צפונית מערבית ואלפים של רוחב קרן מערבית דרומית וד' אמות ביניהן כשיעור רוחב מקום קניית שביתתו שקונה לו עירובו שכל המניח עירוב יש לו שם ד' אמות כמו שיתבאר בסי' ת"ט כשמודדים לו אלפים לכל רוח מעירובו מודדים מחוץ לד' אמות אלו ואח"כ ממלאים הקרנות: