386 - שפו דיני שיתוף בעירוב ובו ט' סעיפים

'

שפו דיני שיתוף בעירוב ובו ט' סעיפים:

א מבוי המתוקן בלחי ואין צריך לומר בצורת פתח רשות היחיד גמורה היא מן התורה ואפילו המתוקן בקורה שאינה כמחיצה אלא משום היכר בעלמא וכשהמבוי פתוח לרשות הרבים אינו רשות היחיד מן התורה כמו שנתבאר בסי' שמ"ה מכל מקום מן התורה אינו אלא מקום פטור ומותר להוציא ולהכניס ממנו לחצרות אע"פ שהן רשות היחיד גמורה אלא שחכמים אסרו להוציא ולהכניס ממנו לחצרות מפני שהחצרות הן מיוחדות כל אחת לבעליה והמבוי משותף לכולם ודומה קצת לרשות הרבים ואם יוציאו מחצרות למבוי יאמרו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל התירו ע"י שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל או משקה מכל חצר וחצר ונותנים אותו באחת מהחצרות ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותה חצר בלבדה שכל החצרות שבמבוי נעשו כאחת ע"י שיתוף זה.

ואין שיתוף זה דומה לעירוב שאינו אלא בפת בלבד לפי שעירובי חצרות הוא משום דירה לערב דירתם לעשותן כאחת ודירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו אבל שיתוף שבמבוי אינו אלא לשתף החצרות ולא הבתים וחצר לאו בית דירה היא לפיכך אין צריך להניח השיתוף בבית הראוי לדירה כמו עירובי חצרות אלא יכולים להניחו אפילו בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות או בבית שער אכסדרה ומרפסת או אפילו באויר החצר במקום המשתמר כיון שאינו אלא לשתוף החצרות אבל אין מניחים אותו באויר מבוי מפני שאינו מקום המשתמר והוא הדין בכל מקום שאינו משתמר:

ב השיתוף צריך להיות מונח בחצר שבמבוי זה אבל לא שבמבוי אחר שלא נשתתף עם זה לפיכך ישראלים שדרים בב' וג' מקומות חלוקים ורחוקים זה מזה שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול מפני שאינו מתוקן בלחי או קורה או צורת פתח או מפני שדרים שם נכרים ולא שכרו מהם רשותם והשמש גובה קמח מכולם ועושה ממנו עירוב אחד ונותנו במקום אחד מהם אינו מועיל להם אלא צריכים לערב בכל מקום ומקום בפני עצמו (ואם עירבו במקום אחד ובמקום אחד לא עירבו יתבאר בסימן שצ"ב) שהרי אי אפשר להם להשתתף יחד כיון שאסורים לטלטל מזה לזה וא"כ אי אפשר לשתף מקום זה ושיהא השיתוף מונח במקום אחר שאינו משותף עמו:

ג ככל משפטי עירובי חצרות ושיעורו ושאשתו מערבת בשבילו ושמערבין שלא לדעת אם אין הבית פתוח אלא לחצר אושקטן יכול לגבות את העירוב ושיכול אחד לזכות לכולם ושאם היו שותפים בפת אינם צריכים לערב - כך דיני שיתוף.

ואפילו אם היה משותף עם שכניו בסחורה לזה ביין ולזה בשמן אינם צריכים להשתתף והוא שיהיו השמן והיין בכלי אחד כמו שעירובי חצרות צריך להיות בכלי אחד:

ד משתתפים בכל מיני מאכל ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון ב' סעודות שהוא שיעור השיתוף בתחלתו אפילו לאלף בני אדם כמו שנתבאר בעירובי חצרות.

בכל מיני מאכל מערבין חוץ מגודגדניות שהוקשו לזרע ותבלין ופולין יבשים ולא בעלי הבצלים שלא גדלו אורך הזרת ולא בכמהין ופטריות ולא בכפניות ולא בעדשים חיין ולא בחטים ושעורים חיין ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל - מפני שכל אלו אינן ראויים לאכילה אבל בירק חי משתתפים כמו שיתבאר והוא הדין לפתות שלנו שנאכלין ג"כ חיין ואינם גרועים מבשר חי שמשתתפים בו כמו שיתבאר:

ה בכל מיני משקים משתתפים חוץ מן המים לבדם וכן מלח לבדו לפי שאינן זנין הגוף כלל אבל אם עירב מים ומלח ביחד מזון הוא לטב(ו)ל בו פתו ומשתתפים בהם:

ו כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת שיעורו כדי ללפת בו פת הנאכל לב' סעודות שהן כששה ביצים כמו שנתבאר בסימן שס"ח וכל דבר שאין מלפתין בו את הפת שיעורו כדי לאכול ממנו בעצמו ב' סעודות.

ובשר חי אינו ראוי לליפתן וצריך כדי לאכול ממנו ב' סעודות והוא שיהא מליח והוא הדין לדג מליח אבל בשר צלי ליפתן הוא ושיעורו כדי ללפת בו ב' סעודות ואפילו אם יש כמה בני אדם שאוכלים בלא פת בטלה דעתם אצל כל אדם.

וחומץ שיעורו כדי לטבל בו ירק מזון ב' סעודות אם היה אוכל הירק לבדו בלא פת.

ויין מבושל לקינוח סעודה הוא בא (ולא לטבל) לפיכך שיעורו כדי שמביאים ממנו לקינוח ב' סעודות וכן כל כיוצא בזה.

ויין חי שיעורו ב' רביעיות לשתות רביעית בכל סעודה וכן שיעור שאר כל המשקים:

ז משתתפים בשני ביצים אפילו חיין בשני רמונים בחמשה אפרסקין (בעשרה אגוזים ואתרוג אחד) בליטרא ירק בין חי בין מבושל, בפולין לחים מלא היד, בתפוחי יער - מלא הקב (והוא הדין לתפוחי פרדס) וכן תמרים או גרוגרות מלא הקב ודבילה משקל מנה (והוא ליטרא):

ח משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם מישראל כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה בזמן שהיתה נאכלת לכהנים. אבל עכשיו אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם שכולנו טמאי מתים שאין לנו אפר פרה.

וכן הנודר מאוכל או נשבע שלא יאכלנו - משתתף בו כיון שראוי לישראל אחר. ואפילו נדר ונשבע שלא יהנה ממנו - לא נאסר בו בהנאה זו מה שמשתתף בו לפי שלא נתכוין אלא שלא להנות ממנו בדרך הנאתו. 

ויש אומרים שהנודר מאוכל אפילו לא נדר אלא מאכילתו ולא מהנאתו אינו משתתף בו לפי שהנודר הוא שאוסר את החפץ עליו שאומר קונם אוכל פלוני עלי דהיינו שאותו אוכל יהא נאסר עליו כקרבן ומתחלף הוא בהקדש, שההקדש הוא ג"כ שהחפץ מתקדש ונאסר על האדם, ובהקדש לדברי הכל אין משתתפים לפי שאינו ראוי לשום אדם. ויש להחמיר כדבריהם.

אמר ככר זו היום חול ולמחר תהא קדש או קונם - משתתף בהשבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי ומספק לא חל עליה קדושה לענין עירוב ושיתוף. ואף על פי שאי אפשר לאוכלה בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב והשיתוף - מכל מקום כיון שראויה לאכילה מבעוד יום וגם בבין השמשות לא חל עליה קדושה ודאית עדיין - מערבין לו בה. אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול שתהא מחוללת על מעות שיש לי - אין מערבין ומשתתפים בה, שמספק לא נפקעה קדושה והרי אינה ראויה עד שתחשך:

ט חצר הפתוחה לב' מבואות ושיתפה עם שניהם - מותרת בשניהם לטלטל מבתיה לכל אחת מהם ובלבד שלא תטלטל כלים ששבתו באחד מבתי מבוי זה למבוי הב' דרך חצרה שהרי המבואות לא שיתפו יחד. ואם נתנו ב' המבואות שיתופם בחצר זו בכלי אחד הרי כולם משותפים יחד כמו שנתבאר בסי' שע"ח ומותר לטלטל מזה לזה.

ואם לא שיתפה עם שום אחת מהם אם היא רגילה בשניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם אוסרת על שניהם ואם רגילה באחת ובשני אינה רגילה - זה שרגילה בו אוסרת וזה שאינה רגילה בו אינה אוסרת אע"פ שעוברת עליו בשבת.

ואם שיתפה עם זה שאינה רגילה בו הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם שכיון שחצר זו שיתפה עם השני הרי סילקה עצמה מזה שהיתה רגילה בו ואינה. 

ואין צריך לומר אם רגילה בשניהם ושיתפה עם אחת מהם שהותר השני לעצמו אם שיתפו ביניהם.

ואם המבוי שרגילה בו שיתפו ביניהם ואותו שאינה רגילה בו לא שיתפו ביניהם והיא לא שיתפה לא עם זה ולא עם זה דוחין אותה אצל זה שאינה רגילה בו שלא נשתתף ותסתלק מזה שרגילה בו שנשתתף שלא תעבור עליו בשבת כדי שיהא מותר לעצמו כיון שהיא אינה מפסדת בדבר שהרי לא שיתפה עמו ואסורה להשתמש בו ויש ריוח לאחרים שע"י זה יהיו מותרים להשתמש במבוי כופין אותה על מדת סדום שתעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף אע"פ שאינה רגילה בו ואין צריך לומר אם רגילה גם בו שאין לה לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו.

ולא אמרו שהעברה ברגל לבד בלי תשמיש אינה אוסרת אלא בב' חצרות זו לפנים מזו שאין הפנימית אוסרת על החיצונה בהעברת רגליה עליה לבד הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני חיצונה אבל המבוי הואיל ותשמישו שוה לכל החצרות הרגילות בו הרי הן אוסרות זו על זו אפילו בהעברה ברגל לבד בשבת אע"פ שמסלקת את עצמה מלהשתמש בו מחמת איסור מפני שלא עירבו יחד.

אבל חצר שסילקה עצמה מלהשתמש במבוי ועשתה מעשה המוכיח על סילוקה שבנתה איצטבא גבוה ד' טפחים על פתחה שוב אינה אוסרת על בני המבוי אף על פי שעוברת דרך עליהם בשבת ואפילו אין לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרשות הרבים: