של דיני יולדת בשבת ובו י"א סעיפים:
א יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה קורין לה חכמה ממקום למקום ומיילדין אותה ובלילה מדליקין לה הנר אפילו היא סומא ואפילו אין הנשים המתעסקות עמה צריכות לנר שהיו יכולות להתעסק עמה כל צרכה בלא נר אעפ"כ מדליקין בשבילה שאע"פ שהיא אינה רואה מתיישב לבה יותר כשיודעת שיש כאן נר שאומרת בלבה אם יש דבר הצריך לי חברותי רואות ועושות לי משא"כ כשתדע שאין כאן נר יש לחוש שתסתכן מפחד לבבה אשר תפחד שמא אין עושין לה יפה מה שהיא צריכה.
ומכל מקום הואיל וכאב היולדת דברים טבעים הם ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו חכמים לשנות בכל מה שאפשר לשנות בו כגון אם צריכים להביא לה כלי דרך רשות הרבים תביאנו לה חברתה תלוי בשערה שהיא הוצאה שלא כדרכה ואין בה איסור מן התורה וכן כל כיוצא בזה ואם צריכה לשמן לא תסוך חברתה שמן בשערותיה ותבא אצלה ותסחוט אותן אלא תביאנו בכלי תלוי בשערה שמוטב לעשות הוצאה בכלי ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה אע"פ שסחיטת שער אינה אסורה אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר בסי' שכ"ו:
ב נכריה אין מילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת כגון שכבר נעקר הולד לצאת שאין בהוצאתו משום עוקר דבר מגדולו וגם הישראלית היא מילדת ידועה ונותנים לה שכר שמותר לה לילד נכריות בחול משום איבה מכל מקום בשבת אין כאן איבה שיכולה להשמט ולומר הנשים שלנו ששומרות את השבת מותר לילד אותן בשבת אבל שלכם שאינן שומרים את השבת אסור לנו לילד אותן בשבת.
ואפילו ישמעאלית שאינן עובדים עבודה זרה (ואין איסור לילד אותן בחול כמו בנכרים עובדי עבודה זרה שאסרו אותן מפני שמילדת בן לעבודה זרה - מכל מקום בשבת) אסור משום מלאכה שלא לצורך כמו שיתבאר בסי' של"ב (הואיל ואפשר להשמט בלי איבה)
אבל הקראי"ם כיון שהם שומרים שבת מותר לילד אותן (בשכר בדבר שאין בו חלול שבת משום איבה) ואפילו בנכרים עובדי עבודה זרה אם אי אפשר להשמט בלי איבה מותר בדבר שאין בו חילול שבת:
ג מאימתי נקראת יולדת לחלל עליה את השבת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך - כיון שנראה אחד מכל אלו מחללים עליה השבת לכל צרכיה אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב.
אבל לקרות חכמה ממקום למקום שהוא דבר הצריך שהות ועיכוב מותר מקודם לכן משעה שמרגשת קצת אפילו בספק. וטוב ליזהר שכשתגיע האשה לחדש ט' יזמין הכל מערב שבת כדי שלא יצטרכו לחלל שבת:
ד כל ג' ימים הראשונים היא חשובה כמסוכנת ודאי, מפני שאיבריה מתפרקים ומרוסקת היא - לפיכך מחללים עליה את השבת אפילו אומרת איני צריכה לחילול, אלא שחברותיה אומרות שצריכה, אפילו אין בהן חכמה ולא רופא - עושין לה כל צרכיה, שהדברים שעושים לחיה בחול ידועים הם לכל.
ואפילו אוכלת מאכל שאר בני אדם אנו אומרים שאין מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה.
אבל אם חכמה או רופא אומרים שאינה צריכה לחילול שומעים להם, כי הרבה יולדות יש שאין עושין להן חמין בכל יום.
וכן נוהגים עכשיו בקצת מקומות שאוכלות בשבת חמין של אתמול:
ה משלשה ועד סוף שבעה - אמרה איני צריכה אין מחללין אפילו חברותיה אומרות שצריכה, לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה בחול, ואפשר שיכולה להמתין עד לערב - אלא אם כן שחכמה או רופא אומרים שצריכה שאז מחללין גם בשאר חולים, כמ"ש בסי' שכ"ח.
וכל זה כשהיא אומרת איני צריכה אבל בסתם שהיא אינה אומרת כלום וחברותיה אינן יודעות - מחללין. אבל אם חברותיה אומרות שאינה צריכה - אין מחללין אלא אם כן היא אומרת צריכה אני, שאז אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה מחללין כי לב יודע מרת נפשו, וכמו שיתבאר בסי' תרי"ח לענין שאר חולים.
ומסוף ז' ואילך אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה אלא הרי היא עד ל' יום כחולה שאין בו סכנה שכל צרכיו נעשים ע"י נכרי, חוץ מלענין מדורה שאם היא צריכה לכך עושים לה ע"י ישראל, מפני שהצינה סכנה היא לה כל ל' יום. ואפילו בתקופת תמוז.
ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד מדורה זו נתבאר בסי' רע"ו:
ו ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת אלא אם ילדה בד' בשבת סמוך לערב הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה אע"פ שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת. וכן לענין שבעה ושלשים:
ז היושבת על המשבר ומתה - מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את בטנה ומוציאין הולד שמא ימצא חי. ואע"פ שרוב הפעמים הוא מת קודם לאמו - מכל מקום בפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב ולפעמים יוכל לחיות אחר מיתת אמו. ואע"פ שעובר זה לא היה לו חזקת חיות מעולם - מחללין עליו מספק כמו על מי שהיה לו חזקת חיות.
ומה שאין נוהגין כן עכשיו אפילו בחול - מפני שאין אנו בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות כי שמא נתעלפה ואם יקרעו בטנה ימיתוה, וצריכים להמתין ובתוך כך ודאי מת הולד:
ח הולד שנולד בשבת - עושין לו כל צרכיו: מרחיצין אותו, ומולחין אותו שיתקשה הבשר, וטומנין את השליא כדי שיחם הולד, וחותכים את הטבור - שכל דברים אלו יש לו צער מהם אם לא יעשו אותם לו, וכיון שאין בהם מלאכה של תורה התירו חכמים.
במה דברים אמורים בולד של קיימא, דהיינו שנולד לט' או לז' בודאי (כגון שפירש ממנה בעלה אחר שבעל). אבל נולד לח' או ספק בן ז' ספק בן ח' - אין מחללין עליו בין בדברים אלו בין אפילו בדברים שיש במניעתו סכנה לו, כגון לפקח עליו את הגל. אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו שאז בודאי נגמר לז' אלא שנשתהה לצאת ממעי אמו אחרי גמרו ולפיכך אפילו הוא ודאי בן ח' כגון שפירש ממנה בעלה אחר שבעל - הרי דינו כבן ז' ודאי לכל דבר, ומלין אותו בשבת.
אבל אם היה שערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן אפילו הוא ספק בן ח' - דינו כודאי בן ח' לכל דבר. ואפילו לענין פיקוח נפש שמחללין מספק אפילו על עובר שלא היה לו חזקת חיות מעולם לפי שחוששים שמא כלו לו חדשיו וגמרו כבר שערו וצפרניו, אבל זה שאנו רואין בו שלא גמרו קרוב לודאי הוא שהוא בן ח' שלא היה נגמר עד חדש הט' ומיהר לצאת קודם זמנו ונפל הוא.
ואפילו לטלטלו אסור כמו שאסור לטלטל את האבן. ולכן אין מלין אותו בשבת. ואין אומרים נמול ממה נפשך אם בן ז' הוא הרי מילתו דוחה שבת ואם בן ח' הוא אין כאן חילול שבת במילה זו שהרי הוא כמחתך בשר בעלמא - שכיון שקרוב לודאי שהוא בן ח' לא רצו חכמים להתיר טלטול בשביל מילתו במקום שקרוב לודאי שאין מילתו כלום.
ויש חולקין על זה ואומרים: שכיון שאפשר שהוא בן ז' וכל בן ז' אינו נפל אף על פי שלא נגמרו שערו וצפרניו, ולכן אין איסור כלל לטלטלו בשבת. וכן מלין אותו בשבת ממה נפשך. אבל אין מחללין עליו שבת לדברי הכל בין בדבר שיש בו סכנה לו במניעתו בין בדברים שהתירו לעשות לולד ביום הולדו משום צערו, אף על פי שאין בהם מלאכה של תורה.
ולפי סברא זו מלין עכשיו כל ולד אפילו נולד לח' - כי אין אנו בקיאין בחדשי העיבור כי פעמים שהאשה מתעברת בסמוך לטבילתה ופעמים אינה מתעברת עד אח"כף ואפשר שהוא בן ז' ואף על פי שלא נגמרו שערו וצפרניו - מלין אותו וכן מותר לטלטלו בשבת.
(ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל. ולכן המיקל בטלטול כסברא האחרונה לא הפסיד. אבל לענין מילה בשבת - שב ואל תעשה עדיף.
וטוב לחוש לדברי האוסרים. ואף שאין איסור בטלטולו יש איסור במילתו בשבת שלא לצורך כמו שיש איסור בחתיכת הטבור בשבת אף לפי סברא האחרונה כמו שנתבאר):
ט אפילו בן ח' ודאי שאסור בטלטול לדברי הכל - הרי אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה. וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה - שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק אלא מדברי סופרים ומשום צערה לא גזרו:
י מיישרים אברי הולד של קיימא שנתפרקו מחמת צער הלידה. במה דברים אמורים ביום הלידה אבל אח"כ אסור מפני שנראה כבונה. אבל לכרכו בבגדיו כדי ליישר אבריו - מותר לעולם מפני שדרכו בכך גם בחול ואינו נראה כבונה בשבת. אבל תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו בשבת - אסור לכרכו כדי ליישרם:
יא אם נפלה ערלת הגרון של הולד - מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אע"פ שלפעמים יקיא על ידי זה: