328 - שכח דין חולה בשבת ובו נ"ה סעיפים

'

שכח דין חולה בשבת ובו נ"ה סעיפים:

א מי שיש לו מיחוש בעלמא שאין בו חשש סכנה כלל והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה בשבת אפילו ע"י נכרי אלא ע"ד שיתבאר ואפילו דבר שאין בו משום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים ואין בו שום איסור כלל לבריא מכל מקום כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה אסור משום גזרה שמא ישחוק סממנים לרפואה כשיהיה מותר לעסוק ברפואות בשבת ויתחייב משום טוחן:

ב מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים והנשאל הרי זה מגונה שהיה לו לדרוש ברבים שמותר ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת שנאמר אשר יעשה האדם וחי בהם מה תלמוד לומר וחי בהם כלומר ראה שיהא חי ודאי בעשיית המצות ולא שיבא על ידי כך לידי ספק סכנה ומכל מקום אפילו בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה שהיא ידועה לכל או על פי מומחה וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בה אם לאו מחללין מספק:

ג כל מכה של חלל דהיינו באיברים הפנימיים מהשינים ולפנים ושינים עצמן בכלל מחללין עליה את השבת והוא שנתקלקלו השינים או אחד משאר איברים הפנימיים מחמת מכה או שיש בהם בועא וכיוצא בזה אבל מיחושים בעלמא אינן נקראים מכה ואין מחללין עליהם אפילו אם כואב לו מאד.

ואם מצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל על ידי נכרי אפילו במלאכה גמורה (ואם אינו מצטער כל כך מותר לעשות ע"י נכרי כל דבר האסור משום שבות) כמו שיתבאר ולכן מי שחושש בשינו ומצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו (אזי מותר לחלל ע"י נכרי) אומר לנכרי להוציאו ואף שהישראל ממציא לו שינו ומסייע קצת בהוצאתו אין בכך כלום שמסייע אין בו ממש לפי שאף אם לא היה הישראל מסייעו סיוע זה אלא שלא היה מעכב על ידו היה הנכרי יכול לעשות דבר זה בלבדו (ולהאומרים מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה אסורה אלא מדברי סופרים מותר להוציאו ע"י נכרי אף אם לא חלה ממנו כל גופו כמו שיתבאר:)

ד מכה של חלל אינה צריכה אומד אלא אפילו בסתם, שאין שם בקיאין שמכירין בה שצריך חילול וגם החולה אינו אומר כלום - עושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה, אע"פ שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא - כיון שמכל מקום החולי יש בו סכנה. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול - אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל. וכל שכן אם החולה או הבקי אומר שאין צריך.

ויש אומרים: שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יסתכן, אבל כל שאין במניעת אותו דבר סכנה אע"פ שמכל מקום צריך הוא לו ורגילין לעשותו לו בחול - אין עושין אותו בשבת אלא ע"י נכרים כדין צרכי חולה שאין בו סכנה.

(וכן יש לנהוג במדינות אלו שנוהגים להחמיר אפילו בדבר שיש סכנה במניעתו שלא לעשותו ע"י ישראל כל שאפשר לעשותו ע"י נכרי בלא דיחוי ועיכוב כלל כמו שיתבאר, א"כ בדבר שאין במניעתו שום סכנה כלל יש לעשותו ע"י נכרי אף אם יש לחוש שיתעצל קצת. אבל אם אין שם נכרי כלל יש לסמוך על סברא הראשונה. ומכל מקום כל בעל נפש יחוש לעצמו באיסור של תורה):

ה מכה שאינה של חלל - נשאלין בבקי ובחולה, אם יאמר אחד מהם שצריך לחילול או שיאמר שאם לא יחללו אפשר שיכביד עליו חליו, והוא בענין שיש לחוש שאם יכביד עליו חליו אפשר שמסתכן - מחללין, ואם לאו - אין מחללין:

ו מכה שעל גב היד או על גב הרגל, אפילו עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל, וכן מי שבלע עלוקה, והיא תולעת קטנה ומצויה במים וכשבאה לבשר אדם מוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה, וכשאדם בולעה בתוך המים הוא[1] מוצצת ליחה שבמעיו ונמצא כריסו צבה, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו - הרי הם כמכה של חלל:

ז וכן מחללין על כל מכה שנעשית מחמת ברזל אפילו על הבשר מבחוץ שלא על גב היד והרגל. וכן מחללין על שחין הבא בפי הטבעת ועל סימטא (והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז) ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או אפילו אינו חם ביותר אלא שהוא עם סימור דהיינו עם קרירות (שקורין שוידרי"ן בל"א) והוא שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות אבל קדחת המצוי שתחלתו קר וסופו חם אין בו סכנה:

ח מי שאחזו דם (והוא בענין שיש בו חשש סכנה) מקיזין אותו ואפילו הולך על רגליו ואפילו הוא יום הראשון שאחזו הדם (ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן במים מפני שנראה כמיקר ולא כמתכוין לרפואה):

ט החושש בעיניו או בעינו אחת ויש בה ציר, או ששותת ממנה דמעות מחמת הכאב או ששותת דם או שיש בה ריר שמגליד תמיד או שהכאב נועץ בה כמו מחט או שהוא שורף וקודח - מחללין בתחלת החולי של כל אלו, מפני שאז יש סכנה שאם תפקע העין ימות, שמאור העין תלוי בלב. אבל בסוף החולי של כל אלו דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט - אין עושין אפילו ע"י נכרי אלא דבר שהוא משום שבות, כגון לכחול בסמנים השחוקים מאתמול, כמו שיתבאר:

י כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ - מחללין עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר צריך חילול ורופא אחד אומר אין צריך חילול - מחללין, שכל ספק נפשות להקל.

ואפילו אין שם רופא מומחה אלא שאחד אומר שהוא מכיר בחולי זה ונראה לו שהוא צריך חילול - מחללין על פיו כי כל בני אדם חשובין מומחין קצת וספק נפשות להקל (ואפילו אם אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול מחללין והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה) ומכל מקום אינו נאמן להכחיש את המומחה האומר שאין צריך חילול אפילו אם זה אומר שבודאי צריך חילול. וכל זה בישראל אבל סתם נכרים שאינן רופאים אין מחזיקים אותם כבקיאים לחלל שבת על פיהם כשאין שם ישראל המכיר חולי זה:

יא אם לא רצה החול[ה] לקבל התרופה שאינו רוצה שיחללו עליו שבת - כופין אותו שהיא חסידות של שטות:

יב חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר אין צריך - שומעין לחולה, כי: לב יודע מרת נפשו[2] ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו שומעין לרופא:

יג חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת ח' ימים אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצא שלא נחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו ב' שבתות, שאף שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו שיתקיים ח' ימים - מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד. אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשהוי מועט זה לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו.

ומכל מקום אף אם יש לפנינו נכרים או קטנים שאינן בני מצות, אין אומרים הרי אפשר לעשות ע"י אלו ולא יתחלל שבת ע"י ישראלים בני מצות - לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו, ואין כאן חילול כלל.

ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו לעשות ע"י נכרי או קטן או מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו - יש איסור בדבר מדברי סופרים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע"י המחוייבים במצות, ושמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרים או קטנים לא ירצו לחלל ע"י גדולי ישראל. 

ואפילו בנשים שהן מחוייבות במצות ואין בהן חשש זה - אעפ"כ אין מוסרין להן לבדן העסק והפיקוח הזה שיעשה על ידן כי שמא יתעצלו או יפשעו בו.

אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה מתעסקת ע"י הישראל, שכיון שהישראל עוסק בו אף היא מזדרזת על ידו. 

ומכל מקום מצוה מן המובחר להשתדל לעשות הכל ע"י ישראלים גדולים בחכמה, ולא על ידי הדיוטות ונשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבאו להקל שלא במקום פיקוח נפש. וגם כדי להורות הלכה למעשה ברבים.

ויש אומרים שכיון שהשבת דחויה היא ולא הותרה כלל - מה שאפשר לעשות שלא יהא חילול מן התורה צריך לעשות שלא יהא חילול במלאכה מן התורה. ולכן אם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי - עושה ע"י שינוי שאז אין איסור מן התורה. ואם אפשר לעשות ע"י נכרי בלא איחור כלל - צריך לעשות ע"י נכרי מן התורה. ולא אסרו לעשות ע"י נכרי אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל הנכרי ויבא לידי דיחוי ועכוב אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום.

והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ המנהג במדינות אלו כסברא האחרונה. אבל טוב שלא לנהוג כן כי יש חשש שמא יראו עכשיו שאין עושין רק ע"י נכרי יסברו שיש איסור בזה לעולם על ידי ישראל ולפעמים לא יהיה נכרי מצוי ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על הנכרי. ועכ"פ הרוצה לעשות ע"י נכרי יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהנכרי הוא מזומן כאן:

יד כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח, אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכן כל כיוצא בזה:

טו ננעלה דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות:

טז היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר - שוחטין לו. ואין אומרים נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה - כי השבת ניתנה לדחות כבר בהבערה ובבישול. 

ועוד שבנבלה עובר על כל כזית וכזית. ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן התורה בכל אכילה ואכילה - משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אע"פ שהוא חמור. 

ועוד שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן. 

ומכל מקום אם החולה צריך לאכילה לאלתר והנבלה מוכנת מיד והשחוטה מתאחרת לו - מאכילין אותו הנבלה.

אבל אם הוא צריך להרתיח לו יין - ימלא ישראל ויחם נכרי לפי המנהג שנתבאר למעלה, וישגיח עליו (עיין ביו"ד סי' קנ"ג וקנ"ה) שלא יגע בו קודם שירתיח. ואף אם יגע בו אין בכך כלום כי אעפ"כ לא יהיה בו אלא איסור מדברי סופרים משא"כ כשיחם הישראל יעשה איסור של תורה. ואין לחוש כלל שיקוץ החולה בו לפי שאין איסורו חמור כל כך:

יז אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת - כולן פטורין. ויש להם שכר מאת ה' אפילו הבריא בראשונה:

יח אמדוהו לב' גרוגרות ולא מצאו אלא ב' גרוגרות מחוברות כל אחת בעוקץ אחד בפני עצמו ועוד ג' גרוגרות מחוברות שלשתן בעוקץ אחד כורת העוקץ שיש בו גשאף שמרבה בגרוגרות מכל מקום ממעט בתלישה שהיא עיקר המלאכה. אבל אם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב' שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו אע"פ שאינו מרבה בטורח המלאכה, שהכל נעשית בבת אחת. ומכל מקום אם הדבר בהול אין מדקדקים בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב:

יט חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך, כנפל למשכב הוא דומה - הרי צרכיו נעשין ע"י נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה, כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך. 

ואע"פ שכל מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה - אעפ"כ התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת שאי אפשר בענין אחר כיון שהוא מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור.

אבל אין מחללין עליו שבת ע"י ישראל באיסור של תורה, אפילו יש בו סכנת אבר כל שאין בו סכנת נפש.

ולחלל עליו ישראל באיסורי דברי סופרים בידים, כגון לעשות לו כל רפואה שהיא אסורה משום גזרת שחיקת סמנים, אע"פ שאין בה בעצמה שום סרך מלאכה בעשייתה אפילו מדברי סופרים, או אפילו יש גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה - מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך החול, אם יש בו סכנת אבר אע"פ שלא נפל למשכב וגם לא חלה ממנו כל גופו.

אבל אם אין בו סכנת אבר אלא שנפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים ע"י ישראל אלא בשינוי מדרך החול. וע"י שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו כמו שיתבאר שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים. ואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה אע"פ שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים כמו שיתבאר - מכל מקום כיון שהוא (דבר שאי אפשר לעולם לעשותו ע"י נכרי והוא) חולה בכל גופו התירו לו. ויש אוסרין. ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:

כ ואם לא נפל למשכב וגם אינו מצטער כל כך עד שנחלש כל גופו (אבל על כל פנים יש לו צער גדול) - מותר לעשות לו על ידי ישראל כל שבות הנעשה בשינוי אפילו הוא מלאכה. אבל אסור לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה וכל שכן שאר שבותים שלא בשינוי אע"פ שאין בהם סרך מלאכה. וכן לעשות מלאכה גמורה ע"י נכרי שזהו שבות גמור שלא בשינוי.

ואם אין לו צער גדול ולא חולי הכולל כל הגוף אלא מקצת חולי אזי מותר לו לעשות כל שבות מדברי סופרים ע"י נכרי, אפילו שלא בשינוי כמ"ש בסי' ש"ז אבל לא ע"י ישראל אפילו בשינוי. ולכן מותר לעשות לו רפואה מבחוץ ע"י נכרי שיניחנה שם עליו כיון שהוא אינו עושה מעשה בזה. ואף שמסייע לו קצת - אין בכך כלום כמו שנתבאר למעלה. (אבל אסור לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה ע"ד שיתבאר).

אבל אם אין לו אפילו מקצת חולי אלא מיחוש בעלמא - אסור לעשות לו אפילו ע"י נכרי שום דבר הניכר שהוא לרפואה כמו שנתבאר למעלה:

כא כל שאסור לעשות ע"י ישראל - אסור אפילו ע"י החולה בעצמו. אבל כשעושה לו הנכרי מותר לחולה לסייעו קצת, כגון נכרי הכוחל לעין ישראל בסוף החולי שהיא קודחת מעט - מותר לו לפתוח ולסגור העין שיכנס בה הכחול יפה - שמסייע אין בו ממש כל שהיה יכול הנכרי לעשותו בלבדו בלא סיוע הישראל אלא שלא היה הישראל מעכב על ידו כמו שנתבאר למעלה. ואפילו כשהנכרי עושה לו מלאכה גמורה במקום שמותר - מותר לחולה לסייעו בענין זה שנתבאר.

(ואע"פ שהמסייע למלאכה גמורה הוא שבות גמור מדברי סופרים כמ"ש בסי' שמ"ו, ואף כשמסייע לשבות עכ"פ הוא שבות דשבות - מכל מקום כאן כיון שהתירו שבות אמירה לנכרי לצורך החולה הוא הדין שיש להתיר שבות הסיוע כיון שיש בו ג"כ צורך החולה שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיתה נעשית ע"י הנכרי לבדו כגון סגירת העין שיכנס בו הכחול יפה וכן פתיחת העין להכניס בו הכחול או לפתיחת הפה להוציא השן אף שהיה הנכרי יכול לעשותה בלבדו - מכל מקום לא הצריכו חכמים לכך להטיל זה על הנכרי ושלא יעשהו מי שהדבר שייך לו לעשותו דהיינו החולה בעצמו. אבל כשהנכרי עושה שאר דבר האסור אפילו מדברי סופרים אין לישראל (אחר) לסייעו בעשייתו כיון שאין צורך כלל בסיועו שהרי הנכרי יכול לעשותו בלבדו. אבל אם יש איזה צורך בסיועו שעל ידי כך נעשית הרפואה יותר בטוב ממה שהיה עושה הנכרי בלבדו מותר אף לישראל אחר לסייעו קצת).

ואם אי אפשר להעשות כלל בלתי סיוע הישראל - אסור אף לחולה עצמו לסייעו:

כב מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול - שסתם צרכי קטן דינם כצרכי חולה שאין בו סכנה ומותר להאכילו מוקצה אפילו בידים אם אי אפשר בענין אחר:

כג לא התירו אמירה לנכרי בשביל חולה אלא כשצריך לה בשבת אבל לא לצורך מוצאי שבת:

כד הקיז דם ונצטנן - סכנה היא ועושין לו מדורה בשבת אפילו בתקופת תמוז. אבל לחולה אחר אע"פ שיש בו סכנה - מכל מקום אין בצינה סכנה לו שאפשר לחממו בבגדים לכן אין עושין לו מדורה אלא ע"י נכרים אלא אם כן אין שם בגדים לחממו בהם.

ולהאומרים שכל חולה שיש בו סכנה עושין לו ע"י ישראל כל מה שרגילין לעשות לו בחול אע"פ שאין במניעת הדבר ההוא סכנה (מכל מקום) מותר לעשות לו גם כן מדורה ע"י ישראל כדרכו בחול (וכבר נתבאר למעלה היאך יש לנהוג במדינות אלו):

כה אין נותנין יין לתוך העין מפני שניכר הדבר שמתכוין לרפואה. אבל מותר ליתנו על גבי העין מפני שאינו נראה אלא כרוחץ ולא כמתכוין לרפואה. והוא שאינו פותח וסוגר העין, אבל אם פותחה וסוגרה שיכנס בה היין ניכר הדבר שמתכוין לרפואה ואסור. ועכשיו שאין דרך לרחוץ ביין - אסור בכל ענין כשמתכוין לרפואה:

כו רוק תפל דהיינו כל שלא טעם כלום משניעור משינתו והוא חזק ומרפא - אסור ליתנו אפילו על גבי העין שאינו נראה כרוחץ - שאין דרך לרחוץ ברוק מפני מאיסותו. 

אבל אם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו אע"פ שרוק תפל מעורב בהם - מותר מפני שאינן מאוסין לרחוץ בהם. 

ואם אינו יכול לפתוח עיניו מותר ללחלחם אפילו ברוק תפל לבדו שלא אסרו אלא במתכוין לרפואה אבל זו אינה רפואה:

כז שורה אדם קילורין רכין וצלולין מערב שבת ונותן על גבי העין בשבת לרפואה ואין גוזרים משום שחיקת סמנים - שכיון שהצריכוהו לשרותן מערב שבת יש לו היכר בזה, שאסור לעסוק ברפואות בשבת. ואין לחוש למראית העין מפני שאינו נראה אלא כרוחץ, שכיון שהוא רך וצלול סבור הרואה שהוא יין. ובלבד שלא יפתח ויסגור העין שאז מוכח שמתכוין לרפואה. אבל קילור עב אסור ליתנו על גבי עין בשבת מפני שניכר שהוא לרפואה. ואם הניחו עליה מבעוד יום - מותר כמ"ש בסי' רנ"ב:

כח מעבירין גלדי מכה, וסכין בשמן במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז. אבל לא יסוך בחלב מפני שנימוח ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו. ואפילו בגמר מכה דהיינו שכבר נתרפאה ואין לו צער ממנה - מותר להעביר גלדיה ולסוכה לתענוג בעלמא.

אבל אין נותנין שמן וחמין מעורבים יחד על גבי מכה, ולא על גבי מוך ליתנו עליה, מפני שניכר שמתכוין לרפואה. אבל נותנן על בשרו חוץ למכה שאז אינו מוכח שמתכוין לרפואה, והם שותתים ויורדים למכה.

אבל מותר לתת עליה שמן לבדו במקומות שדרכן לסוך שלא לרפואה. וכן מותר לתת עליה חמין לבדן אם הוחמו מערב שבת. וכן (מותר ליתן שמן לבדו) על גבי מוך ליתנו עליה (אבל לא חמין אפילו לבדן (אם אין המוך (עיין סי' ש"א) מיוחד לכך) משום גזרה שמא יסחוט. אבל בשמן אין גוזרים שמא יסחוט כמ"ש בסי' ש"כ):

כח מעבירין גלדי מכה וסכין בשמן במקומות שדרכן לסוך אף שלא לרפואה' כמ"ש בסי' שכ"ז. אבל לא יסוך בחלב מפני שנימוח, ואסור מטעם שנתבאר בסי' שכ"ו. ואפילו בגמר מכה דהיינו שכבר נתרפאה ואין לו צער ממנה מותר להעביר גלדיה ולסוכה לתענוג בעלמא.

אבל אין נותנין שמן וחמין מעורבים יחד על גבי מכה, ולא על גבי מוך ליתנו עליה - מפני שניכר שמתכוין לרפואה. אבל נותנן על בשרו חוץ למכה שאז אינו מוכח שמתכוין לרפואה והם שותתים ויורדים למכה. אבל מותר לתת עליה שמן לבדו במקומות שדרכן לסוך שלא לרפואה. וכן מותר לתת עליה חמין לבדן אם הוחמו מערב שבת. וכן (מותר ליתן שמן לבדו) על גבי מוך ליתנו עליה (אבל לא חמין אפילו לבדן (אם אין המוך (עיין סי' ש"א) מיוחד לכך) משום גזרה שמא יסחוט אבל בשמן אין גוזרים שמא יסחוט כמ"ש בסי' ש"כ):

כט מותר ליתן על גבי המכה ספוג וחתיכות בגדים יבשים אם הם חדשים - מפני שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו בגדיו את המכה, אבל לא חתיכות בגדים ישנים שהן מרפאות. 

במה דברים אמורים כשלא היו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה שוב אינן מרפאות אע"פ שהן ישנות, ומותר ליתנו על גבי מכה בשבת:

ל נותנין עלה על גבי המכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. והוא הדין כל עלין שהן מרפאין. ואם נתנם עליה מבעוד יום והסירם מעליה משחשכה אפילו במזיד - מותר להחזירה - מפני שלא אסרו כל רפואה משום גזרת שחיקת סמנים אלא כשמתחילה בשבת אבל לא כשכבר עשאה לו מבעוד יום ומחזירה לו בשבת.

אבל רטייה שהסירה מעל גבי המכה במזיד, אפילו עודה בידו - אסור להחזירה גזרה שמא ימרח ויחליק הגומות שבה ויתחייב משום ממחק, כמ"ש בסי' שי"ד. 

אבל אם הוחלקה מעל גבי המכה מאליה משחשכה - לא גזרו בזה ומותר להחזירה. ואפילו אם נפלה ממנו לגמרי דינה כהוחלקה. 

במה דברים אמורים כשנפלה על גבי כלי אבל אם נפלה על גבי קרקע - אם בא להחזירה הרי זה כמניחה בתחלה בשבת, ואסור גזרה שמא ימרח ומשום גזרת שחיקת סמנים.

וע"י נכרי מותר להניחה על המכה אפילו בתחלה אם יש לו ממנה צער ומקצת חולי כמ"ש למעלה. 

אבל אסור לומר לנכרי לעשות הרטייה בשבת שמירוח הרטיה הוא מלאכה גמורה וע"י נכרי הוא שבות גמור ולא התירוהו אלא אם כן חלה כל גופו או שיש סכנת אבר, כמ"ש למעלה.

מגלה אדם קצת רטייה ומקנח פי המכה ומחזירה עליה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנח פי המכה ומחזירה עליה - שכיון שאינו מסירה כולה בבת אחת מותר להחזירה אבל לא יקנח את הרטייה מפני שהוא ממרח:

לא מכה שנתרפאה מותר ליתן עליה רטייה בתחלה בשבת - מפני שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו. ואין לחוש שמא ימרח או ישחוק סמנים שכיון שכבר נתרפאה אינו בהול עליה כל כך שיבא לידי מירוח ושחיקת סמנים:

לב המפיס מורסא בשבת - אם כדי לעשות לה פה בשביל שיכנס בה האויר לרפואה הרי זה חייב משום מכה בפטיש, מפני שהוא מתקן לה פתח וכל המתקן פתח לשום דבר תלוש חייב משום תיקון כלי שהוא תולדת מכה בפטיש כמ"ש בסי' שי"[ד], ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה לכן גם בתיקון פתח למכה יש בו משום מכה בפטיש. ואע"פ שאין חייבין אלא על פתח העשוי להכניס ולהוציא כמ"ש שם, הרי אף פתח זה עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד.

ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה המצערתו בלבד ולא כדי להכניס בו אויר לרפואה - מותר, ואע"פ שממילא נעשה פתח הראוי להכניס ולהוציא - מכל מקום כיון שאינו צריך לכך הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה - מכל מקום כאן כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו - אין זה חשוב תיקון כלל והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום, אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח ומשום צערו לא גזרו.

ויש מי שאומר שלא התירו אלא כשמפיסה לצורך הליחה של עכשיו בלבד ואינו חושש אם תחזור ותסתום. אבל אם חפץ שתשאר כך פתוחה להוציא ליחה תמיד אע"פ שאינו מתכוין להכניס לה אויר - אסור. וטוב לחוש לדבריו לעשות ע"י נכרי:

לג אבל אסור לחוך שחין שמוציא דם ויש בו משום חובל, ואינו דומה להוצאת ליחה שהליחה אינה מחוברת ומובלעת בבשר אלא כמופקדת ונתונה בתוך כלי וכשמפיס השחין להוציאה אינו אלא כפותח כלי להוציא מה שבתוכו, מה שאין כן בדם שהוא מחובר ומובלע בבשר:

לד נקב שבמכה שכבר נפתח ובא להרחיבו בשבת - אפילו כל שהוא אסור. אבל אם חזר ונסתם יש להסתפק אם מותר לחזור ולפתחו בשבת כבתחלה כמו שמותר לפתוח נקב שנסתם בכלי כמ"ש בסי' שי"ד.. וכן אותם שיש להם נקב בזרוע שקורין אפטור"א ונסתם הנקב קצת - יש להסתפק אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח. ורטייה מותר ליתן על האפטור"א שהרי היא כמכה שנתרפאה שמותר ליתן עליה רטייה כמ"ש (בסי' זה). ויש מי שאוסר ליתן על האפטור"א (ויש לחוש לדבריו).ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה בשבת דפסיק רישיה הוא. 

אבל מותר להחליף בגד אחר שאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער מזה. במה דברים אמורים במכה זו שיש בה נקב אבל במכה שאין בה נקב אסור להחליף הבגד או הנייר (לפי) שמושך ליחה מהמכה (בנטילתו אותם מעליה) ואסור משום מפרקף כמו שיתבאר וכל שכן שלא יניח צוק"ר זל"ב על המכה שאין בה נקב:

לה מי שנגפה ידו או רגלו שלא מחמת ברזל צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה. ואם הוא מעונג אף היין מועיל לו כמו החומץ ואסור כשאין המכה על גב היד או על גב הרגל שאז מותר לחלל עליה אפילו במלאכה גמורה וכן אם היא מחמת הכאת ברזל כמ"ש למעלה:

לו מי שנשמט פרק ידו או רגלו דהיינו שיצא העצם ממקומו לא ישפשפנו הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

לז צפורן שפירשה וציצין שהם כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן אם פירשו רובן כיון שהם קרובים להנתק אין בהם משום גוזז מן התורה אפילו כשחותכן בכלי אלא שאסור מדברי סופרים אבל להסיר ביד שאין זו דרך גזיזה מותר אפילו לכתחלה אם הן מצערות אותו. 

והוא שפירשו כלפי מעלה דהיינו שהתחילו לפרוש [ל]צד הצפורן ויש אומרים שכלפי מעלה הוא כלפי הגוף ולא כלפי הצפורן וצריך לחוש לשני הפירושים. 

ואם לא פירשו רובן ונטלן ביד פטור אבל אסור חתכן בכלי חייב משום גוזז ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ויש אומרים שבגוזז חייב לדברי הכל מטעם שיתבאר בסי' ש"מ:

לח החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ויפלוט - שניכר הוא שהוא לרפואה. אבל מגמע ובולע או מטבל בו פתו ויאכלנו כדרכו בחול.

ואפילו על ידי נכרי אסור לעשות לו שום דבר אף על פי שאין באותו דבר שום סרך מלאכה אפילו מדברי סופרים אלא שניכר שהיא לרפואה.

במה דברים אמורים במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער כל כך עד שנחלש כל גופו ממנו - מותר לעשות על ידי נכרי כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה:

לט החושש בגרונו לא יערענו בשמן דהיינו להשהות שמן בפיו טרם שיבלענו - שניכר שמכוין לרפואה. אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא. ויש אוסרים אפילו לבלוע מפני שהשמן הוא מזיק לגוף ואין דרך לשתותו אלא לרפואה. והכל לפי המקום והזמן שאם אין דרך בריאים לבלוע - אסור. אבל מותר ליתן שמן הרבה לתוך אניגרון ולבלוע שאז אינו מזיק לגוף ואינו ניכר שמתכוין לרפואה אלא לשתיה, ובלבד שיבלענו מיד ולא ישהנו בפיו ואין צריך לומר שלא יפלטנו שאז ניכר שמתכוין לרפואה:

מ הגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן הבהמה - מותר לינק בשבת מפני שמפרק כלאחד יד הוא, שאין דרך לינק בפיו אלא לחלוב לתוך כלי ולשתות ממנו, לפיכך אין ביניקה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים ומשום צערו לא גזרו. במה דברים אמורים בצער של הגונח אבל אם אין לו אלא צער של רעב - אסור לינק מהבהמה בשבת. אבל ביו"ט מותר לינק (אם אי אפשר לו לחלוב ע"י נכרי וגם אין לו מאכל לחלוב לתוכו):

מא לא תקיל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה להניק את בנה - מפני שהחולב לתוך כלי מפרק גמור הוא וחייב משום דש, ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה. אבל מותר לאשה לקלח מהחלב בכדי שיאחוז התינוק את הדד וינוק - שכיון שהחלב הזה הולך לאיבוד אין בו משום מפרק מן התורה אלא מדברי סופרים, כמ"ש בסי' ש"כ ולצורך התינוק לא גזרו. אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה - מפני שאין בו סכנה וגם לא צער גדול כדי שנתיר לו איסור מדברי סופרים ע"י ישראל, כמו שהתירו בגונח ודומיו, עיין סוף סי' ש"ל:

מב אין לועסין מין שרף הנקרא מצטכי, ולא שפין את השינים בסם. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם אינו מתכוין אלא משום ריח הפה - מותר:

מג כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים - מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהם קשים לקצת דברים וניכר קצת שמתכוין לרפואה, כגון טחול שקשה לבני מעיים אלא שיפה ומועיל לשינים או כרשינין שקשין לשינים אלא שיפין ומרפאין לבני מעים, אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים גם שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה.

וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים - אסור לאכלו ולשתותו לרפואה גזרה משום שחיקת סמנים. והוא שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא אע"פ שכואב לו מאד. אבל אם חלה ממנו כל גופו, אע"פ שמתחזק והולך ואין צריך לומר אם נפל למשכב כבר נתבאר למעלה שיש מתירין.

אבל אם אין לו מיחוש כלל ואינו מתכוין כלל לרפואה אלא לצורך אחר כגון האוכל שרפים מתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול - מותר. אבל כשמתכוין לרפואה אסור אע"פ שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש:

מד אין עושים אפיקטוזין, דהיינו גרמת קיא שלא לצורך רפואה אפילו בחול משום הפסד אוכלין שבמעיו, שמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל. ואם מצטער מרוב המאכל בחול מותר אפילו בסם ובשבת אסור בסם מפני שדומה לרפואה אבל מותר להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא:

מה החושש במעיו מותר לכפות עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל. וכן מותר להעלות אזנים דהיינו גידי האוזן שיורדין לפעמים ומתפרקין הלחיים - מעלין אותם בין ביד בין בכלי. וכן להעלות אונקלי דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים - מפני שכל אחד מאלו אין עושין אותו בסממנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם:

מו וכן מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן ומלח - מותר לסוכם בשבת מטעם זה. ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות - כי אותו אפר פעולתו כרפואה לשאר דברים ג"כ ושייך בו גזרת שחיקת סמנים:

מז אסור לשפשף על הגוף בכח אפילו לתענוג בעלמא, כמ"ש בסי' שכ"ז. ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע. וכן אסור לייגע עצמו בשאר דבר כדי שיזיע לרפואה - גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה. ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים:

מח רוחצין לרפואה במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריא ובמים היפים שבים הגדול, אע"פ שהם מלוחים - לפי שכן דרך לרחוץ בהם אף שלא לרפואה ואינו ניכר שמכוון לרפואה. אבל לא במים הרעים שבים הגדול ולא במי משרה שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם שלא לרפואה. 

במה דברים אמורים כששוהה בהם אבל אם אינו שוהה - מותר, שאינו נראה אלא כמיקר. ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה - אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפילו אינו שוהה בהם:

מט אין רוחצין במים המשלשלים, ולא בטיט שטובעין בו, ואין שותין משקה המשלשל אפילו הוא מאכל בריאים ואינו שותהו לרפואה כלל - מפני שכל אלו צער הם וכתוב: וקראת לשבת עונג:

נ לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו ואין בכך משום צידה אפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה:

נא נותנין כלי על גבי העין להקר, והוא שיהא כלי המותר בטלטול. והוא הדין מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח:

נב עצם שיצא ממקומו - אסור להחזירו מפני שדומה לבונה (ועוד שכל רפואה אסורה) ואפילו לשפשפו הרבה בצונן אסור כמ"ש למעלה. אבל עצם שנשבר מחזירים אותו למקומו שאם לא יחזירוהו בשבת יש בזה סכנה לאותו אבר ובמקום סכנת אבר לא גזרו:

נג אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם - מפני שהדם יצבע אותו ואף על פי שמקלקל הוא מכל מקום אסור מדברי סופרים. וכל שכן בבגד אדום שמתקנו ואי אפשר לו להוציא תחלה את הדם מהמכה משום חובל כמ"ש למעלה אלא כיצד יעשה כורך עליה קורי עכביש ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואח"כ כורך עליה סמרטוט. 

ויש מפקפקים לאסור כריכת קורי עכביש מפני שמרפאים אלא ירחוץ במים או ביין תחלה להעביר הדם שבמכה ואח"כ יכרוך עליה הסמרטוט וטוב לחוש לדבריהם אבל העיקר כסברא הראשונה:

נד אסור למצוץ בפיו דם מהמכה משום חובל ובמילה לא התירו אלא מפני הסכנה ולכן אסור למצוץ דם שבין השנים (ואע"פ שהוא מפרק כלאחר יד מכל מקום אסור מדברי סופרים) ואסור להניח על המכה דבר המושך דם וליחה משום מפרק ואף על פי שמושך מעצמו מכל מקום כיון שהוא מניחו שם כדי למשוך הרי זה כחובל ומפרק בידיו:

נה אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת - משום השרת נימין כמו שנתבאר בסי' שי"ב. 

אבל אסור לעשות קריסטי"ר אפילו ע"י שינוי אפילו הכינה מאתמול (משום גזרת שחיקת סמנים) אם לא בחולה. וגם בחולה צריך ליזהר שלא יבא לידי מלאכה גמורה של תורה. (וכן) אם אפשר לעשות ע"י נכרי יעשה ע"י נכרי:

  1. 1 אולי צ"ל היא
  2. 2 משלי