שכא דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל או מעבד ולש ובו ט"ז סעיפים:
א חבילי פיאה איזוב וקורנית הכניסן לייבשן לעצים אין מסתפקין מהן בשבת הכניסן למאכל בהמה או אפילו הכניסן בסתם הרי סתמן ג"כ למאכל בהמה ומותר להסתפק מהן וקוטם ואוכל ביד אבל לא בכלי כדרך חול ומולל השרביטין בראשי אצבעותיו לאכול הזרע שבתוכן אבל לא בכל היד כדרך שהוא עושה בחול:
ב המעבד את העור הוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו מעבדין עורות תחשים ואילים והמולח את העור חייב משום מעבד שהמליחה היא מצרכי העיבוד.
אבל המולח בשר חי אפילו מולחו הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה ולא יסריח פטור שאין עיבוד באוכלין מן התורה אבל מדברי סופרים יש עיבוד באוכלין ולכן אסור למלוח בשר חי אפילו כדי לאכלו חי בשבת (אם עדיין לא נמלח להכשירו מדמו) לפי שהמלח מועיל לבשר חי (שלא נמלח עדיין) לרככו ולתקנו ולהכשירו לאכילה ודומה לעיבוד ואין צריך לומר שאסור למלחו כדי שיתקיים ולא יסריח אפילו במקום הפסד מרובה ואפילו נמלח והוכשר כבר מדמו וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו אפילו במקום הפסד מרובה:
ג וכן אסור לעשות מי מלח מרובים או שאר משקין עם מלח מרובים לתת לתוך הכבשים דהיינו מיני ירקות או שאר דברים שכובשים להתקיים (אפילו יאכל מהם גם לאלתר שאינו טורח בשביל החול לבד מכל מקום) כיון שכובש אותם להתקיים דומה לעיבוד שהמלח מקיימן ויש אומרים שהכובש אסור מפני שהוא כמבשל מדברי סופרים.
ואפילו לעשות מי מלח או שאר משקין עם מלח שלא לתת לתוך הכבשים אלא לטבול בהם את פתו ולתת לתוך התבשיל אסור לעשות מהם הרבה ביחד דהיינו לעשות בבת אחת לצורך טבול ב' סעודות אלא מעט לצורך סעודה אחת בלבד (מפני שכשהוא עושה מהם הרבה נראה כאלו עושה אותם לכבישה) ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי לעשות אלא סמוך לסעודה אבל לא מסעודה לסעודה מפני שאסור למלוח שום דבר להניחו שלא לאכלו לאלתר כמו שיתבאר ואפילו אם נותן בהם שמן בין נתינת המים לנתינת המלח והשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין אעפ"כ אסור.
ואם נותן ב' שלישי מלח ושליש מים או שאר משקים אסור לעשות אפילו מעט לצורך טבול סעודה זו מפני שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים שדרכו של מורייס לעשותו כך ואסור לכבוש בשבת משום עיבוד או משום בישול כמו שנתבאר:
ד כל דבר שהמלח מועיל לו לשנות את טבעו לרככו או להקשותו או להפיג מרירותו וכיוצא בענין זה, כגון צנון ובצל ושום וכיוצא בהם מדברים החריפים שכשהם שוהים במלח הם מזיעים ויוצא מרירותם ונעשים קשים, וכן פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן שהמלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן וכן מיני קשואים (שקורין אוגערקע"ס) חיין שהמלח מועיל להם, וכן כל דבר שרגילים לעשות ממנו כבשים - אסור למלוח מהם יותר מחתיכה לבדה כדי לאכלה לאלתר שכשהוא מולח ב' חתיכות יחד וכל שכן יותר הרי זה נראה ככובש כבשים.
ואפילו חתיכה אחת של צנון וכיוצא בו אסור לטבלה במלח להשהותה הרבה במלחה כדי שיצא מרירותה אחר שתזיע כי זהו דומה לעיבוד אבל מותר להטביל אפילו כמה חתיכות כל אחת ואחת לבדה ולהניחה לפניו כדי לאכלם לאלתר זו אחר זו בלי שיהוי כל כך ואף אם הן משתהין שעה מועטת ומזיעין קצת אין בכך כלום ובלבד שלא ישהה אותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה כגון מתחלת הסעודה עד סופה כדי שיזיעו הרבה שזהו דומה לעיבוד ואסור אפילו בחתיכה אחת לבדה.
ויש אוסרים להשהות כלל במלח אפילו שעה מועטת אפילו חתיכה אחת לבדה ולכן אסור לטבול ב' חתיכות אחת אחת לבדה ולהניחן לפניו לאכלן מיד זו אחר זו כי עד שיאכל הראשונה תשהה השניה במלחה ואינו מותר אלא לטבול חתיכה ולאכלה תיכף ומיד וכן נוהגין וכן הדין בכל דבר שהמלח מועיל לו ולפי סברא האחרונה אין הטעם במה שאסרו למלוח כמה חתיכות ביחד מפני שנראה ככובש כבשים אלא משום שעד שיאכל הראשונה תשהה השניה במלחה וכיון שהמלח מועיל לה הרי זה דומה לעיבוד.
לפיכך מה שנהגו לחתוך צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ אין איסור בדבר אע"פ שזהו דומה למולח הרבה חתיכות ביחד שאסור אפילו כדי לאכול לאלתר - מכל מקום כיון שאין משהין אותן כלל במלח לבדו אלא שופכים עליהם מיד חומץ ומינים אחרים אינו דומה לעיבוד. וכל שכן אם שופכים שם שמן, שהשמן מתיש את כח המלח.
ומכל מקום צריך ליזהר לשפוך את השמן או את החומץ תיכף ומיד אחר המליחה.
אבל מה שנוהגין קצת שעושין ירק (שקורין שלאטי"ן) שמולחין הירק תחלה בפני עצמו ומשהין אותו כך ומסננים המים שיוצאים ממנו ואח"כ מערבים אותו עם שמן וחומץ - זהו איסור גמור ודומה יותר לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח:
ה כל דבר שאין המלח מועיל לו לשנות טבעו אלא שהוא נותן בו טעם בלבד כגון ביצה ובשר [מותר למלחן. ומכל מקום] אסור למלוח כדי להניח לסעודה אחר.
ויש מי שאומר שאם יש איזה צד שטוב לו שימליחנו עכשיו ממה שימליחנו אחר כך סמוך לאכילה כגון שעכשיו הוא חם קצת ויקבל המלח בטוב יותר אין איסור בדבר.
(ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים אם צריך לכך):
ו מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמשו - שכיון שירקות הללו ראויים לאכילה ביומן - מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלם.
אבל אם אינן ראויים לאכילה היום שאסורים בטלטול - אסור להשקותן.
ולכן אסור להדיח בשר שלא נמלח שחל יום שלישי להיות בשבת, כדי שלא יאסר לבישול[1] - לפי שהוא אסור בטלטול אם הוא בשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו כמו שנתבאר בסי' ש"ח.
ואפילו אם הוא רך שראוי לכוס אין להקל - שכיון שאינו רוצה לאכלו היום יש איסור בהדחתו משום שטורח משבת לחול.
ואינו דומה לירקות שראויים היום לאכילת כל אדם ואינו ניכר כלל שטורח משבת לחול, כי שמא יאכלם היום. משא"כ בשר חי שאינו ראוי לכוס אלא למי שדעתו יפה, וגם אין דרכו כלל לכוססו חי אלא לבשלו, וניכר הדבר שטורח משבת לחול.
ואפילו ע"י נכרי אין להקל. שאף שהתירו במקום הפסד מרובה לעשות ע"י נכרי כל דבר שאינו אלא משום שבות כמ"ש בסי' ש"ז - מכל מקום כאן אין הפסד כל כך אם לא ידיחנו שיוכל לאכלו צלי:
ז הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת - מותר לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול, כגון ביד של סכין וכיוצא בו אפילו הרבה ביחד, אבל לא במדוך אפילו אינו של אבן כדרכו בחול אלא של עץ וכיוצא בו.
ויש אומרים שצריך גם כן שידוך גם כן בתוך הקערה וכיוצא בה, אבל לא במכתשת אע"פ שכותש ביד של סכין וכיוצא בו.
ואין לשום הפלפלין תוך בגד ויכתוש בסכין עליו - מפני שמוליד ריח בבגד, אע"פ שאינו מתכוין לכך כמ"ש בסי' תקי"א.
ויש מתירין לכתוש במכתש. (וטוב להחמיר במקום שאפשר).
אבל אסור לחתכם בסכין אפילו כדי לאכול מיד.
והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא ע"י תערובת:
ח אבל כל דבר הראוי לאכילה כמות שהוא, ואינו גדולי קרקע שאין במינו טחינה כלל, כגון בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם - מותר לחתוך דק דק (אפילו שלא לאכול מיד) מפני שאין טחינה באוכלין.
ואפילו היא גבינה קשה מאד - מותר, שהרי אפשר ללעסה בקושי ושם אוכל עליה. ומותר לחתכה (אפילו מי שאינו יכול ללעוס) בין בסכין בין בקרדום או מגירה - שאף שהם כלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסי' ש"ח.
אבל אסור לגוררה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות (שקורין רי"ב אייזי"ן בל"א) אפילו כדי לאכול מיד - דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת. והוא הדין בכלי אחר המיוחד לכך:
ט אבל בשר חי הואיל ואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו - אין שם אוכל עליו לענין זה ושייך בו טחינה. ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות. ואע"פ שהוא ראוי לכלבים - אין שם אוכל עליו בשביל כך הואיל ואינו עומד לכלבים אלא לאדם או לעופות מחמת חשיבותו, ולהם אינו ראוי בלא חתיכה זו:
י וכל זה בדבר שאינו גידולי קרקע, אבל כל דבר שהוא מגידולי קרקע אפילו הוא אוכל גמור יש בו משום טוחן, הואיל ויש במינו טחינה דהיינו בתבואה וקטנית. ולפיכך אסור לחתוך הירק דק דק כדי לאכלו, וכן גרוגרות וחרובים לפני זקנים, ואם חתך דק דק חייב משום טוחן.
אבל מותר לפרר הלחם דק דק לפני התרנגולים ואין בזה משום טוחן הואיל וכבר נטחנה התבואה שממנה נעשה הלחם ואין טחינה אחר טחינה.
וכל זה בחותך ומניח ואינו אוכל לאלתר אלא לאחר שעה. אבל מותר לחתוך דק דק כדי לאכול לאלתר או בשביל אחרים שיאכלו לאלתר או בשביל תרנגולים שיאכלו לאלתר - מפני שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות - אם כן דרך אכילתו כך הוא לאכול גם בחתיכות קטנות, וכל שהוא דרך אכילה אין בו משום מלאכה כמ"ש בסי' שי"ט לענין בורר אוכל מתוך הפסולת כדי לאכלו לאלתר, שאין בו משום מלאכה הואיל ודרך אכילה כך הוא ומותר אפילו לכתחלה. ויש מפקפקים על היתר זה.
ונכון לחוש לדבריהם ליזהר לחתוך את הירק (שקורין שלאטי"ן) לחתיכות גדולות קצת שאז אין בו משום טוחן לדברי הכל.
אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד וכן בצלים. ויש להם על מי שיסמכו ועל כל פנים צריכים ליזהר שלא יתחילו עד אחר יציאה מבית הכנסת - שצריך שיהא סמוך לסעודה ממש כמו שנתבאר בסי' שי"ט לענין בורר:
יא וכל זה לחתוך דק דק בסכין, אבל לדוך במדוך אפילו של עץ - אסור אפילו כדי לאכול מיד ואפילו באוכל גמור כמו גרוגרות וחרובים לפני זקנים. וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין - אסור לדוך אותם אפילו לאכול מיד. אבל מותר לרסקן בשינוי גדול כגון בעץ הפרור או ביד של סכין וכיוצא בו כמו שנתבאר בפלפלין:
יב אין כותתין מלח במדוך אפילו של עץ אלא צריך שינוי גדול כגון לרסקו בידו של סכין או בעץ פרור. אבל אסור לחתכו בסכין דק דק (שכיון שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י תערובת דינו כתבלין ולא כבשר וגבינה אף על פי שהוא ג"כ אינו מגדולי קרקע כמותם)
במה דברים אמורים במלח הגס בתחלתו אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין - מותר לחתכו בסכין דק דק כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן כמו שנתבאר:
יג דבר שאינו חפץ לאכלו (ולא להאכילו לתינוק) לאלתר - אסור ללעסו בשיניו משום טחינה:
יד חלות דבש שנתרסקו מהכוורת מבעוד יום - אסור לרסקן להוציא מהן הדבש' מפני שהוא מפריד אוכל מפסולת' דהיינו הדבש הראוי לאכילה מהשעוה שאינה ראויה לו ויש בזה משום מפרק וגם משום בורר אוכל מפסולת. ואף על פי שמרסק כדי לאכול לאלתר כמו שנתבאר בסימן ש"כ.
ואפילו יצא הדבש מעצמו אסור עד לערב גזרה שמא ירסק בידים כדי לאכלו היום, אלא אם כן נתרסקו החלות מבעוד יום שאז מותר הדבש היוצא ממנו בשבת כדין זיתים וענבים שנתרסקו מבעוד יום, כמ"ש שם ובסי' רנ"ב.
אבל מותר לאכול הדבש הדבוק על גבי חלות סביב אף על פי שלא נתרסקו מבעוד יום:
טו אסור לרדות דבש מהכוורת בשבת מדברי סופרים מפני שדומה לתולש במה דברים אמורים כשהחלות הן דבוקות בכוורת שנראה כעוקר דבר מגידולו אבל אם נתלשו מהכוורת מבעוד יום ומונחים כך בתוכה מותר להוציאן ולאכול הדבש הדבוק על גבן סביב ואפילו הן דבוקים בכוורת אלא שנתרסקו בתוכה מבעוד יום והדבש צף בכוורת מותר להוציאו ולאכלו:
טז הלש הוא מאבות מלאכות. ואינו חייב בנתינת המים לתוך הקמח בלבד אלא עד שיגבל כדרכו בחול. ואין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול כגון קמח או עפר לטיט של בנין, אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא בהם לאו בני גיבול הן והמגבלן פטור.
אבל אסור מדברי סופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב.
אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט שזהו שינוי מדרך החול. (ואפילו אם הגיבול הוא עב וקשה ונראה כלש - מותר כיון שמגבל בשינוי)
אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה גסה והרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא - מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת. והוא שיהיה הגיבול רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש. (אלא אם כן מגבל מעט מעט כמו שנתבאר בקלי)
ואפילו ברך צריך לשנות מעט אם עושה הרבה בבת אחת כיצד נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ אם הוא מקום שרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה ובמקום שרגילין בחול ליתן השתיתא תחלה יתנו בשבת החומץ תחלה.
ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול ובכולן חייב בנתינת מים לבד או אחד משאר משקיןרו ומי פירות אע"פ שלא גיבל כלל כי נתינת המים זהו גיבולו אלא אם כן הגיבול הוא רך שאז אין כאן לישה כלל ואין איסורו אלא מדברי סופרים והתירוהו לצורך השבת ע"י שינוי שיתבאר בין בדברים שהם בני גיבול בין בדברים שאינן בני גיבול ולפיכך בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה בשבת אפילו בשינוי מדרך החול אלא אם כן הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואח"כ החומץ במקום שזהו שינוי או להפך במקום שההפך הוא שינוי וכשנותן בשינוי מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך אבל גיבול עב אסור בכל ענין משום לש אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום אזי מותר לגבל בשבת (מעט מעט) בין בקלי בין בשתיתא.
ולפי סברא הראשונה חרדל שלשו מערב שבת יכול לערבו במשקה למחר בין ביד בין בכף וליתן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט:[2]