שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת ובו כ"ה סעיפים:
א המנער טלית חדשה שחורה מן הטל שעליה - חייב מפני שניעורה מן הטל הוא מיפה ומועיל לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור.
אבל אם אינו מקפיד עליה שאף אם לא היה מנערה לא היה נמנע מללבשה - אין יפוי זה חשוב אצלו ככיבוס, ומותר לו לנערה קודם שילבשנה.
אבל אם היא לבנה או אדומה או שאר מיני צבעונים או שאינה חדשה - אין הניעור יפה לה כמו כיבוס, ולכן מותר לנערה אף אם מקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור.
ועד אימתי נקראת חדשה - כל זמן שלא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין היא בחידושה:
ב במה דברים אמורים בטל, אבל אם ירדו גשמים (הרבה) על שום בגד בין לבן בין שחור ושאר מיני צבעונין, וכל שכן אם נפל במים - הואיל ונבלעו בו מים אסור לנערו, מפני שדרך כל בגד בלוע ממים כשמנערין אותו נסחטין ממנו מים.
והוא שהבגד חדש, שמן הסתם הוא מקפיד עליו ביותר לנערו מיד מפני שמתקצר במים. אבל אם אינו מקפיד עליו - מותר לנערו.
(שאף אם יסחוט ממנו המים הרי אינו מתכוין לכך ודבר שאינו מתכוין מותר, אבל כשהוא מקפיד עליו לנערו אזי הוא כפסיק רישיה ולא ימות, שקרוב לודאי שיסחטו המים ממנו בניעורו)
ויש מי שאוסר אף אם הוא בגד ישן שאינו מקפיד עליו. וטוב לחוש לדבריו:
ג יש מי שאומר שאסור לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו, אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור - משום שהוא ככיבוס, שהאבק מקלקל מראיתו, וניעורו ממנו הוא כיבוס. וטוב לחוש לדבריו.
אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד - שאין הנוצה דבוקה בבגד כמו האבק והעפר ואין הסרתה דומה כלל לכיבוס.
(ואין איסור בהסרת הנוצות משום טלטול מוקצה - לפי שמן הסתם כבר היו בכר או בכסת ונפלו מהן על הבגד, והרי הן ראויות להחזירן להן ולשכב עליהן, ולכך אינן מוקצות כלל. אבל נוצות שלימות שאינן ראויות לכר וכסת עד שימרוט אותן מקנים שלהן שהם קשים ואינם ראוים לשכב עליהן - אסור לטלטלן בשבת כמ"ש בסי' תצ"ט לענין יו"ט)
ואם מותר להסירם על ידי מכבדת העשויה מקסמים - יתבאר בסי' של"ז. וכן אם ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו - מותר לקלפו:
ד הקורע על מנת לחזור ולתפור ע"ד שנתבאר בסי' רע"ח - חייב שהוא מאבות מלאכות. שכן במשכן יריעה שנפל בה תולעת ומנקב בה נקב קטן ועגול, וכדי לתופרו צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטים קמטים, והקורע שלא על מנת לחזור ולתפור - פטור אבל אסור מדברי סופרים.
לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים - מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו - אין בכך כלום, כיון שלא נתכוין לכך ואין כאן פסיק רישיה שכיון שהתמהמה היה אפשר שלא יקרעו.
ומותר לפצוע את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע, כמו שיתבאר בסי' תק"ח:
ה דרך האומנים העושים כלי מתכת להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר כדי להשוות עקמימותו בהכאה זו. והכאה זו היא גמר מלאכת הכלי והוא אב מלאכה שהיתה בכלי המשכן. וכל העושה שום דבר שהוא גמר עשיית הכלי ותיקונו הרי גמר זה נחשב למלאכה והוא תולדות מכה בפטיש, שהיה במשכן. כגון הצר צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב.
שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה - מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו, הרי הוא נחשב למלאכה.
וכן כל העושה איזה תיקון לכלי - הרי תיקון זה נחשב למלאכה וחייב.
ואין צריך לומר העושה כלי מתחילתו שחייב משום מכה בפטיש אף אם הוא בענין שאין בו משום בונה, כמו שיתבאר בסי' שי"ד וסי' שכ"ב:
ו לפיכך הלוקט יבלת שעל גבי הבגדים, כגון אלו היבלת שבכלי צמר הנשארים בהם מן האריגה, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בבגד שלא במתכוין - הנוטל אותם לאחר האריגה חייב משום מכה בפטיש, אם הוא מקפיד עליהם, דהיינו שהוא מסירם בכוונה כדי ליפות הבגד - שיפוי זה הוא חשוב גמר עשיית הבגד ותיקונו לפי שמקפיד עליהם.
אבל אם אינו מקפיד עליהם ואינו מסירם אלא דרך מתעסק בעלמא - פטור אבל אסור מדברי סופרים:
ז שלל שעושים החייטים דהיינו שבתחילת תפירתם מחברים בחוטין את עליונות הבגד עם מה שתופרים תחתיו ואחר גמר תפירתם מוציא חוטין אלו מן הבגד - יש להסתפק אם המוציאם בשבת חייב משום מכה בפטיש, אם מקפיד עליהם. ואם אסור מדברי סופרים, אם אינו מקפיד עליהם.
ויש להחמיר:
ח מותר לקפל הבגדים קודם לבישתם כדי שיתפשטו מקמטיהם ויהיו מהודרים עליו כשילבישם והוא שילבישם בו ביום וכן אחר שלבשם ופשטם מעליו יוכל לחזור ולקפלם אם דעתו לחזור וללבשם בו ביום שנמצא קיפול זה הוא לצורך השבת אבל אם אין דעתו לחזור וללבשו עד למוצאי שבת אסור לקפלו בשבת (מטעם שיתבאר) ולכן אסור לקפל הטלית של מצוה שפושטין בשבת שחרית במקומות שאין חוזרין ומתעטפין בהם במנחה:
ט לא התירו לקפל אפילו לצורך השבת אלא באדם אחד אבל שנים לא יקפלו בגד אחד - מפני שכששנים מקפלים הן מפשיטים קמטיו (בידיהם בקיפולם) ונראין כמתקנין כלים בשבת. (משא"כ כשאחד מקפל מתפשטים הקמטים מאליהן)
ואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים אבל לא בישנים - שהישנים קיפולם מתקנם יותר מן החדשים שהחדשים קשים מאליהן ואין ממהרין לקמוט.
ואפילו בחדשים לא התירו אלא בלבנים אבל לא בצבועים שהצבועים קיפולם מתקנם יותר.
ואפילו בלבנים לא התירו אלא כשאין לו בגד אחר מקופל להחליף היום שאז התירו לו משום כבוד שבת שלא ילך בבגדים מקומטים אבל אם יש לו בגד אחר מקופל אסור לקפל את זה משום שעכ"פ נראה קצת כמתקן כלי בשבת.
ויש מי שאומר שלקפל שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין אף (לצורך מחר) ובשני בני אדם והוא בגד ישן וצבוע ויש לו להחליף לפי שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן שום תיקון כלי כלל ונראין דבריו:
י אין מציעין המטה משבת למוצאי שבת אע"פ שיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו - מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליה עד למוצאי שבת הרי הוא מכין משבת לחול, ואסור מדברי סופרים.
ומכל מקום אם המטה עומדת בחדר שדר שם ויש בזיון ודבר מגונה הוא אם תעמוד כך בלא הצעה - מותר להציעה שזהו ג"כ לצורך השבת ולכבודו.
ומציעין מליל שבת לשבת אפילו עשר מטות ויותר - שאם יצטרך לישן באחת מהן יישן.
ומכל מקום טוב יותר להציען מערב שבת (עיין סי' רס"ב):
יא מכבש[1] והוא כלי שכובשין בו הבגדים אחר הכביסה, והן שתי לוחות זה על זה[2] והבגדים ביניהם[3] ועמודים מנוקבים קבועים בארבע זויות של לוח התחתון[4] וכנגדם יש נקבים בלוח העליון בארבע זויותיו ותוחבין העמודים בנקבי העליון ומורידין העליון למטה על הבגדים לכבשן ואח"כ תוחבין יתידות בנקבי העמודים שלא יעלה העליון למעלה - מותר להתיר מכבש זה בשבת דהיינו ליטול היתידות מהעמודים ולפותחו ליטול ממנו הבגדים לצורך שבת.
במה דברים אמורים במכבש של בעלי בתים. אבל מכבש של כובסים אסור להתירו, מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה.
ואפילו אם היה מותר כבר מערב שבת אסור לשמוט ממנו בגדיו ללבשם בשבת גזירה שמא יבא להתירו בשבת:
יב חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו, ואף הליבון שלו מצהיל יותר על ידי שפשוף זה - אעפ"כ מותר לשפשפו בשבת ואינו נראה כמלבן - לפי שהדבר ידוע שכוונתו בשביל לרככו ולא בשביל להצהיל הליבון, שאין אדם מקפיד כל כך על ליבונו וציהולו של חלוק, שהוא בגד תחתון.
אבל הסודר שהוא בגד עליון ואדם מקפיד יותר על ליבונו וציהולו - אסור לשפשפו בידים, מפני שנראה כמתכוין להצהיל הליבון, והרי זה דומה למלבן.
ויש אומרים: שלא התירו אף בחלוק אלא כשהוא של צמר או של משי, אבל של פשתן וכן כל שאר כלי פשתן - אסור לשפשפם אפילו מעט בידים כדי לרככם מפני שריכוכם זהו ליבונם.
ונכון לחוש לדבריהם כיון שהוא דבר שאין בו צורך כל כך.
ומנהג העולם להקל לשפשפם בידים לרככם (אלא שנזהרין[5] לרכך בכלי המיוחד לכך):
יג אסור לעשות קמטים בענק שבצואר, שקורין (קאלנע"ר) בעצים המיוחדים לכך. וכן הקמטים שעושות הנשים בבתי זרועותיהם - אסורות לעשות בשבת ויו"ט ואפילו בחולו של מועד, כמו שיתבאר בסי' תקי"ט ותקמ"א:
יד טיט שעל רגלו או על מנעלו - מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, גזירה שמא ישוה גומות שבקרקע בכוונה. לפי שדרך אדם לחזר אחר מקום גומא לקנח בו רגליו שהטיט מתקנח שם היטב, ומתוך שהוא עסוק לקנח יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויכוין להשוות הגומות בקינוחו.
ויש מתירין אף בקרקע - שאין חוששין שישוה גומות במתכוין, ואם הושוו הגומות מאליהן ע"י קינוחו אין בכך כלום שדבר שאינו מתכוין מותר.
ויש אוסרין אף בכותל של חומה מפני שנראה כמוסיף על הבנין.
ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל. ומותר לקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה אלא שלכתחלה טוב לקנח בקורה או בכותל של עץ שהוא מותר לדברי הכל. וכן בחתיכת חרס המותרת בטלטול ע"ד שיתבאר בסי' ש"ח.
ואם אין לפניו אחד מכל אלו - יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה מלקנח בקרקע מפני שרבו המתירין על האוסרין לקנח בכותל של חומה:
טו הממחק את העור, דהיינו שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שיחליק פני העור - חייב והוא מאבות מלאכות, שכן היו עושין במשכן בעורות תחשים ואילים מאדמים.
לפיכך אין מגרדין סנדל או מנעל בין חדש בין ישן אפילו בגב הסכין ואין צריך לומר בחודו או בצפורן מפני שקולף את העור מעט והרי זה ממחק:
טז לפיכך הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת - לא יפה הם עושים שהרי הוא חד כמו גב הסכין, ולכן צריך לעשותו עב ורחב בראשו:
יז טיט שעל גבי בגדו לא ישפשפו מבחוץ (דהיינו במקום הטיט) - מפני שנראה כמלבן, אלא ישפשפו מבפנים. כיצד לוקח הבגד מבפנים (דהיינו בצד הב' כנגד הטיט) ומשפשפו שאז אין הדבר ניכר כל כך שמעביר את הטיט שיהא נראה כמלבן.
ויכול ג"כ לגרד הטיט בצפורן או בסכין אפילו בחודו שאין לחוש בבגד לממחק.
במה דברים אמורים בטיט לח, אבל בטיט יבש יש אומרים שאפילו לשפשפו מבפנים אסור, ואין צריך לומר לגרדו - מפני שטיט היבש מתפרר לפירורים דקים על ידי שפשוף או גרידה, והרי זה כעין תולדת הטוחן שמחלק גוף אחד לגופים דקים הרבה, ואסור מדברי סופרים.
אבל מן התורה אין איסור כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר ונטחן.
ואף להאומרים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה - מכל מקום כיון שאינו צריך לגוף דבר המתפרר אין פירור זה תולדת הטוחן, שאין דרך לטחון אלא כשצריך לגוף דבר הנטחן:
יח במה דברים אמורים שאסור מדברי סופרים כשיש שם ממשות הטיט, שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים - זה דומה לטוחן.
אבל אם אין שם אלא מראה הטיט ומגרד שם לבטל המראה - אין זה דומה לטוחן ומותר.
וכן מי שבגדו מטונף קצת ואין שם ממשות הצואה אלא המראה בלבד - יכול לגרד שם להסיר המראה כדי להתפלל בנקיות, אע"פ שמותר להתפלל כך בלא גרידה, כמו שנתבאר בסימן ע"ו:
יט מנעל או סנדל שיש עליו טיט או צואה - מותר לשכשכו במים להעבירן מעליו. וכן שאר כל כלי עור שנתלכלכו - מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך או לשכשכו במים עד שיעבור. ואין בזה משום כיבוס - שאין כיבוס בעור בשכשוך לבדו. אבל אסור לשפשפו צדו זה על צדו זה לאחר שבאו עליו מים שזהו כיבוס גמור ואסור גם בעור (מדברי סופרים. אבל מן התורה אינו חייב אף אם סחטו אח"כ):
כ אבל בגד שיש עליו איזה ליכלוך, כגון טפת דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה אם נתן על מקום המלוכלך מים (או שאר משקה המלבן) אפילו כל שהוא - חייב אע"פ שלא שכשך כלל. לפי ששריית בגד זהו כיבוסו.
(ואפילו שאר משקים שאינם מלבנים אלא מלכלכים אעפ"כ אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו מטעם שיתבאר)
אלא יקנח הלכלוך בסמרטוט, ויזהר לקנח בקל ולא ידחוק פן יסחוט לכלוך הבלוע בבגד - שיש איסור בסחיטתו מדברי סופרים כמו שיתבאר בסימן ש"כ:
כא אבל בגד שאין עליו לכלוך וטינוף אע"פ שהושחר מחמת לבישה או תשמיש אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו ומותר ליתן עליו מים מועטים אבל לא מרובים משום גזרה שמא יבא לסחטו אחר כך להוציא מימיו אלא אם כן הוא בגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטם ממנו אף בחול כמו שנתבאר בסי' ש"א.
ויש חולקין על זה ואומרים שאף בגד שאין עליו שום לכלוך שרייתו זהו כיבוסו אף אם ליבונו מצהיל מאד ולכן אסור ליתן עליו אפילו כל שהוא מים או שאר משקה המלבן אע"פ שאינו מתכוין לליבון דפסיק רישיה הוא <(א)> ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה הואיל ומה שהבגד מתלבן נוח הוא לו אף על פי שאינו מתכוין לכך עיין סי' רע"ח) ולפי זה מים שיש בהם תולעים אסור לשתותם על ידי מפה בשבת אף על פי שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו.
אבל יש מקילין אף לפי סברא זו במעט מים שאין אומרים שרייתו בהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו ולכן מותר לשתות המים על ידי מפה הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין לליבון כלל ואין למחות ביד המקילין כיון שלסברא הראשונה מותר בכל ענין אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לכנוס לספק איסור של תורה).
ואין חילוק בכל זה בין בגדים לבנים לצבועים שגם בצבועים שייך איסור כיבוס כמו שנתבאר למעלה בין שהם של פשתן בין שהם של צמר או משי או שאר מינים.
ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו אלא כשהוא בדרך נקיון אבל אם הוא בדרך לכלוך כגון המסתפג בסדין אחר הרחיצה וכן המנגב ידיו במפה אחר הנטילה אע"פ שיש רוב מים על גופו ועל ידיו ומטפיח הסדין והמפה אין בזה משום כיבוס שאינו כיבוס אלא לכלוך ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו לפי שזהו ג"כ דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו דרך נקיון כלל ויש מחמירין שלא יהא ריבוי מים על ידיו אלא ינגבן בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו במפה וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו הפסד כלל אבל המנהג להקל וכן עיקר.
ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל עליו תינוק מי רגלים כדי לבטל את מי רגלים בהמים שיבאו עליהם מניגוב ידיו על דרך שנתבאר בסי' ע"ז ואין בזה משום כיבוס כיון שהוא דרך לכלוך ע"י ניגוב ידיו ולא דרך נקיון אבל אסור ליטול ידיו במים על המי רגלים כדי לבטלם שאף שהמים היורדים מידיו נקראים שופכים אין זה נקרא דרך לכלוך כיון שהם צלולים וראוים לכיבוס ושרייתם זהו כיבוסם לפי סברא האחרונה שנתבאר למעלה שאומרים שריית בגד זהו כיבוסו אף כשאין עליו שום לכלוך וטינוף ואם יש על בגדו צואה ושאר דבר מטונף אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים אף שהוא דרך לכלוך כיון שמעביר בזה לכלוך יותר גדול משא"כ במי רגלים שאינו מעבירם מהבגד על ידי הניגוב אלא שמבטלם ומטהרם כדי שיוכל להתפלל ולכתחלה טוב ליזהר שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת אם לא על כר:
כב מי שנתלכלכו ידיו בטיט מקנחם בזנב הסוס או בזנב הפרה או במפה הקשה העשוייה לאחוז בה הקוצים אבל לא במפה שמקנחים בה הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה:
כג כוס שהיה בו מים או יין או שאר משקים אפילו שאינם מלבנים אסור לנגבו במפה אפילו אם אינו מקפיד על מימיה לסחטם - שכיון שהכוס צר אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה ע"י הנגוב, ויש בזה איסור מדברי סופרים עכ"פ אף במשקים שאינם מלבנים כמו שיתבאר בסי' ש"כ.
אבל מותר לקנח הספסל וכיוצא בבגד שאינו מקפיד על מימיו לסחטו אחר הקינוח אף בחול אבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן פניו) מפני שלא גזרו כלל על זה כמו שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם):
כד אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל ודרך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין מראשו וזקנו כשרואה בה שהן מדולדלין ויש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויסיר בה הנימין כדרכו בחול ואף אם הוא קבוע ומחוברת בכותל אסור שלא חלקו חכמים בגזרתם במראה זו שיש בה חשש זה לפעמים וגם הנשים אסורות להסתכל במראה זו מפני שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות מתוך השחורות:
כה אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה אפילו אינה קבוע אם הוא בענין שאין איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה על דרך שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ו: