רסו דין מי שהחשיך לו בדרך ובו כ"ז סעיפים:

א מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו נכרי - לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא יתננו לנכרי להוליכו לו בשבת עד מקום שביתתו שהוא תוך התחום ממקום שקדש עליו היום, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו. 

ואע"פ שלא נתן לו שכר על זה, שנמצא טורח בשביל ישראל, ואע"פ שנתן לו משחשכה [ואז אפילו אם הי' נותן לו שכר והי' טורח בשביל עצמו אבל משחשכה בכל אופן אסור לומר לנכרי] - הרי זה מותר, מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי נכרי שאין איסורן אלא מדברי סופרים יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה. 

ומכל מקום לכתחלה יש לו ליתנו לו מבעוד יום ולא לטלטל מוקצה בשבת:

ב במה דברים אמורים בכיסו. אבל אם מצא מציאה לא התירו לו ליתנה לנכרי אפילו מבעוד יום - לפי שאין אדם בהול כל כך על המציאה כמו על שלו ממש, ויוכל להעמיד עצמו שלא לבא לידי איסור של תורה בשבילה.

במה דברים אמורים כשעדיין לא הגביה אותה. אבל אם כבר הגביהה ובא לידו מבעוד יום נעשית כשלו ממש:

ג אם אין עמו נכרי או שאינו מאמינו לנכרי - מניח כיסו על חמורו. וכדי שלא יעבור על שביתת בהמתו יניחנו עליה לאחר שעקרה יד ורגל ללכת שעכשיו אין כאן איסור מן התורה. שאין איסור מן התורה במעביר ד' אמות ברשות הרבים או במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או במכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אלא כשאדם אחד עוקר את החפץ ממקום הנחתו ומעבירו או מוציאו או מכניסו. וכן אם אחר עקר החפץ והניחו על זה כשהוא עומד שמיד שהניחו עליו כשהוא עומד כבר נעשית הנחה לחפץ זה לעקירה זו הראשונה, ואח"כ כשזה עוקר רגליו ללכת הרי זה עקירה שניה לחפץ זה, וחייב. 

אבל אם אחר הניחו עליו לאחר שהוא עקר כבר רגליו ללכת - לא נעשית עדיין הנחה לעקירה הראשונה שעקר חבירו .ולפיכך אף שזה הוליך החפץ אח"כ הרבה פטור הוא מפני שלא עשה כל המלאכה - שחסרה לו העקירה שעשאה חבירו, אלא שאסור מדברי סופרים.

וכאן כשמניח על בהמתו אחר שעקרה יד ורגל - מותר אפילו לכתחלה שהתירו לו משום הפסד כיסו שלא יבא להוליכו בעצמו.

וכשהבהמה עומדת להשתין מים או להטיל גללים וכיוצא בזה, וכל שכן אם עומדת לנוח - צריך ליטול הכיס ממנה ולאחר שתחזור ותעקור יד ורגל ללכת יניחנו עליה. 

שאם לא יעשה כן יש כאן איסור של תורה שהרי כשעמדה נעשית הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא. וכשחוזרת לילך הרי היא בעצמה עושה עקירה לכיס, וכשתנוח אח"כ תעשה גם הנחה והרי כאן מלאכה גמורה.

ולכתחלה צריך ליטלו ממנה כשתרצה לעמוד קודם שעמדה, כדי שלא תעשה אפילו הנחה לעקירה הראשונה שעקר הוא. שאף שאין כאן אלא איסור מדברי סופרים אף אם תעשה הנחה זו מכל מקום כל מה שאפשר למעט באיסורי דברי סופרים צריך למעט. שהרי לא התירו אלא מפני הדחק.

וכן יעשה לעולם בכל פעם שתרצה לעמוד יטלנו מעליה, וכשתעקור ללכת יניחנו עליה (עד שיגיע לחצר החיצונה של העיר כמו שיתבאר):

ד ואפילו אם אין הבהמה שלו, שאין כאן איסור משום שביתת בהמתו - אעפ"כ צריך ליזהר בכל זה. דכיון שהוא מחמר אחריה, אם תעשה מלאכה גמורה - יעבור על לא תעשה אע"פ שאינה שלו.

ומכל מקום אם (א) אינה שלו - צריך להניחו עליה אפילו יש עמו נכרי. דכיון שהוא נזהר שלא תעשה מלאכה גמורה האסורה מן התורה אלא דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים אף אם אדם היה עושה כיוצא בו, א"כ מוטב שיעשה ע"י הבהמה דבר האסור לו בעצמו מדברי סופרים, משיעשה בעצמו דבר האסור מדברי סופרים דהיינו האמירה לנכרי ונתינת הכיס אליו שיוליכנו לו ויעשה שליחותו בשבת.

אבל כשהבהמה שלו והוא מצווה על שביתתה, אף שנזהר שלא תעשה מלאכה גמורה - מכל מקום יותר טוב שתשבות לגמרי לפיכך צריך ליתן כיסו לנכרי שאינו מצווה על שביתתו:

ה ואם הוא משא כבד שלא יוכל הנכרי לשאת אותו בידיו יתן גם החמור לנכרי במתנה גמורה או יפקירנה, ואזי דינה כבהמה שאינו שלו כלל, וכמו שנתבאר:

ו אף על פי שהתירו לו להניח כיסו על חמורו [שאיסורו הוא רק מד"ס (ובאופן שהחמור אינו עושה כל המלאכה ע"י עקירה והנחה כנ"ל, ודוקא כשאין שם גוי או אינו מאמינו כנ"ל) מן הטעם "שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ואם לא נתיר לו טלטול המעות והולכה על ידי חמורו (בלי עקירה או הנחה) שאין איסורן אלא מדברי סופרים יבוא להוליכו בעצמו ויעבור על איסור של תורה" . עכשיו מסביר אדה"ז שמטעם הנ"ל ש"אין אדם מעמיד עצמו וכו'" אין להתיר לו איסור רכיבה שהיא מדרבנן, (שמא יחתוך זמורה. אבל אין כאן איסור שביתת בהמתו כי החי נושא את עצמו?)

ואף באופן שאינו מספיק לו להניח על חמורו כי ירא שיגזלוהו ממנו לא ירכוב על החמור ויכסנו תחתיו- אלא יטלטלנו בעצמו, אם הוא כרמלית. אבל.] - לא התירו לו לרכוב עליו. [ועכשיו מסביר אדה"ז בהחצ"ע המציאות דלמה נצרך לרכוב בעצמו, ולמה אין מספיק לו להניח כיסו על חמורו]. 

(ואפילו אם הוא בענין שאם לא ירכב עליו והכיס תחתיו [ואז יהי' הכיס מכוסה] אלא יהא הכיס מגולה על חמורו יהיה (ב) שם חשש מלסטים שלא יגזלהו ממנו)

אף על פי כן לא התירו לו איסור רכיבה בדרכים שלנו. (שאין להם דין רשות הרבים גמורה, כמו שיתבאר בסימן שמ"ה.)  [אבל בדרכים שלהם - התירו, כיון שאם יטלנו בעצמו יעבור על איסור דאורייתא, התירו לו רכיבה, שלא יעבור על העברת ד' אמות מה"ת שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו]

[והטעם שלא התירו בדרכים שלנו הוא כי] ואף אם לא נתיר לו הרכיבה, לא יבא לידי איסור של תורה אף אם יוליכנה בעצמו. [א"כ אנו לא נתיר לו הרכיבה, וממילא יצטרך להשאיר שם כיסו, ואף אם לא ישמע לנו אלא יטלנו מ"מ אין כאן איסור תורה, ועכשיו מסביר אדה"ז שאם נתיר לו - הרי אנו מתירין איסור מד"ס, והחשש הוא שיעבור ויטלנו בעצמו שהוא ג"כ איסור מד"ס]

ומה הפרש לנו בין איסור הרכיבה ובין איסור הכרמלית - שניהם הם מדברי סופרים, לפיכך אין להתיר לו.

[לרכוב בכמלית, אלא לא יטלנו כלל, ואם לא ישמע לנו ויטלנו אינו עובר רק ד"ס א"כ אין להתיר לו. אבל אם הוא לא בדרכים שלנו אלא בר"ה אז כיון שאם מטלטלו בידים הוי איסור מה"ת, א"כ מתירין לו לרכוב על החמור שאיסורו הוא רק מד"ס בכדי שלא יבא לידי איסור מה"ת לטלטל בר"ה, כיון שבמציאות שלנו עכשיו אינו מספיק להניח על החמורו כי חושש שיגזלוהו ממנו. אבל בכרמלית ששם אין איסור מה"ת, לא התירו לו לרכוב אלא יטלטלנו בעצמו בכרמלית, כי איסור טלטלו בכרמלית לא גרע מאיסור רכיבה. ומה שכן התירו הוא]

([כשאינו חושש שיגזלוהו אז אמרנו לעיל בר"ה גמורה, שהתירו לו שלא יבא לידי איסור תורה וכאן מוסיף אדה"ז שגם בדרכים שלנו התירו להניח הכיס על החמור ואח"כ הוא נותן ולוקח מהחמור ואינו עושה עקירה והנחה]    אלא טלטול המעות [איסור מד"ס, כשמרים ומניח המעות על הבהמה], והולכה על ידי הבהמה בלא עקירה והנחה [שאפילו באדם אינו מלאכה גמורה, והתירו את זה] - כדי שלא יבא להוליך בעצמו ויטלטל ג"כ המעות [ויעבור על איסור דברי סופרים לטלטל מעות בשבת] ויעשה ג"כ עקירה והנחה [ויעבור על מלאכה גמורה של העברת ד"א, אף שהוא בכרמלית שאיסורו הוא רק מדרבנן]. ומוטב להתיר לו מעט מדברי סופרים [היינו טלטול מעות ומלאכה שאינה גמורה, מד"ס], משיעבור על הרבה מדברי סופרים בזדון [היינו טלטול מעות ע"י עצמו ומלאכה גמורה ע"י עקירה והנחה]. אבל) 

הרכיבה (אין להתיר לו) אלא ילך ברגליו:

ז ואפילו אם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני חשש סכנה, וכשירכב על החמור יהיו רגליו תלויות למעלה מי' טפחים מן הארץ, וכל למעלה מי' טפחים אין בו משום איסור תחומין, כמו שנתבאר בסי' רמ"ח. וכשילך ברגליו יעבור על איסור תחומין, ואפילו איסור תחומין שהם מן התורה, כגון חוץ לי"ב מיל להאומרים שהם מן התורה - אעפ"כ ילך ברגליו.

לפי שאף שכשירכוב יהיו רגליו למעלה מי' טפחים - מכל מקום כיון שהוא יושב במקום שנוח תשמישו, דהיינו על גבי החמור שהוא מקום נוח לתשמיש ישיבה, ורגלי החמור נוגעים בארץ - הרי זה דומה להולך בקרון, שאע"פ שגבוה י' טפחים מכל מקום אם יש בו ד' על ד' יש בו משום תחומין. כמו שיתבאר בסי' ת"ד.

ומכל מקום אם הוא בענין שיש חשש סכנה אם לא ירכב וילך בקרון, כגון שהולך במדבר עם שיירא ולא יוכל ללכת עמהם אם ילך ברגליו וכל כיוצא בזה - יכול לרכוב ולילך בקרון אף כשעודנו בתוך התחום שאין שם איסור כלל בהליכה ברגל:

ח וכשאין שם חשש סכנה וצריך לירד מן הקרון, אם לא ירד ממנו מבעוד יום - צריך להסיר ממנו כל חפציו ולהניחם על הקרון קודם שירד ממנו, אם גוף העגלה עצמה בלא הגלגלים היא רחבה ד' וגם היא גבוהה י' טפחים בלא הגלגלים שאז היא רשות היחיד גמורה, אע"פ שיש חלל הרבה תחתיה, א"כ כשירד על הארץ שהיא כרמלית אסור לו לטלטל מכרמלית לרשות היחיד. 

ואם אין העגלה גבוהה י' טפחים בעצמה אע"פ שגבוהה י' טפחים עם הגלגלים אינה רשות היחיד אם יש תחתיה חלל ג' טפחים, כמו שיתבאר בסי' שמ"ה, ומותר לטלטל מכרמלית לתוכה. ואם אין רחבה ד' טפחים אע"פ שגבוהה בעצמה י' טפחים הרי זה מקום פטור, ומותר לטלטל אפילו מרשות הרבים לתוכו. ואם היא מלמעלה רחבה ד' טפחים אע"פ שמלמטה אינה רחבה ד' טפחים הרי זו רשות היחיד כמו שיתבאר שם:

ט אם אין עמו לא חמור ולא נכרי - אם יש עמו חרש ושוטה וקטן יתן כיסו להשוטה שיוליכנו לו שהוא פטור מכל המצות. ולא יתננו לחרש וקטן אע"פ שגם הם פטורים - מכל מקום החרש יש לו דעת מועטת ומתחלף בפיקח, והקטן יבא לכלל דעת ולהתחייב במצות. אבל השוטה אין לו דעת כלל ולא יבא לכלל דעת.

אבל אם אין עמו שוטה אלא חרש או קטן - יתננו להם ואם יש עמו חרש וקטן יתננו לאיזה שירצה לפי ששניהם שקולים. שהחרש יש לו דעת מועטת והקטן אע"פ שאין לו דעת כלל מכל מקום יבא לכלל דעת גמורה כשיגדל:

י ויכול ליתנו לקטן אפילו הגיע לחנוך והוא בנו שחייב לחנכו במצות - מכל מקום חינוך זה אינו אלא מדברי סופרים והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו.

ומכל מקום כשנותנו לו, או אפילו לחרש ושוטה - צריך ליתנו להם כשעקרו רגליהם ללכת וליטלו מהם כשהם רוצים לעמוד כדי שלא יעשו עקירה והנחה כמו שנתבאר למעלה, שאף שאינו מצווה על שביתתם מכל מקום הרי אסור להאכילם דבר האסור בידים מן התורה כמו שיתבאר בסי' שמ"ג. וזה שנותן להם כיסו אף על פי שנותן (ג) להם מבעוד יום מכל מקום כיון שיודע שיוליכוהו בשבת ולדעת כן נותן להם הרי זה כמאכילם איסור בידים. לפיכך אין היתר אלא שלא יעשו עקירה והנחה שאז אין בזה איסור של תורה, (אף אם היה ברשות הרבים גמורה) והתירו לו חכמים איסור של דבריהם כדי שלא יבא לעשות בעצמו.

ומכל מקום אם היה עמו חמור - יניחנו על חמורו ולא יתננו לאחד מאלו שהם בכלל אדם ויש במינם שחייבים במצות ויתחלפו בהם:

יא ואם אין עמו שום אחד מכל אלו - התירו לו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום פחות פחות מד' אמות. דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, ויחזור וילך פחות מד' אמות, ויעמוד מעט לנוח. וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו. ואם עמד לתקן משאו - אין עמידה זו מפסקת אלא צריך שיעמוד כדי לנוח.

ויש מחמירין בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות, שישב בכל פחות מד' אמות. אבל העמידה אינה כלום כיון שאין כוונתו בעמידתו בשביל לנוח ולהנפש אלא הוא רוצה לנוח כדי להתיר איסור טלטול ד' אמות. 

וטוב לחוש לדבריו במקום שאפשר:

יב ומכל מקום אין פחות פחות מד' אמות מועיל אלא לענין איסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים אבל לא לענין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ולא לענין הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. אלא כיצד יעשה - כשמגיע לביתו עם כיסו אם יכניסנו כדרכו נמצא מכניס מרשות הרבים או כרמלית לרשות היחיד, אלא מיד שיגיע לפתח ביתו קודם שיעמוד שם יזרקנו לביתו כלאחר יד, דהיינו שלא כדרך זריקה כגון מכתיפיו ולאחריו. ואין בזריקה זו איסור מן התורה. ואף אם היא רשות הרבים גמורה, אלא מדברי סופרים, והתירו לו כדי שלא יבא להכניסו כדרכו:

יג ואם אינו יכול להוליכה פחות פחות מד' אמות מפני שמתיירא מלסטים שלא יגזלוהו ממנו. וכן אפילו אם יש עמו חמור ומתיירא להניחו עליו מפני הלסטים, שאם יניחנו עליו ויטלנו בכל עת שיעמוד כמו שנתבאר - יראוהו הלסטים ויגזלוהו ממנו (ד) יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו שאין כאן איסור של תורה אף אם היא רשות הרבים גמורה, אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום שלא היתה העקירה בשבת, וכל זמן שהוא רץ אין כאן עקירה והנחה עד שיגיע סמוך לבית ואז קודם שיעמוד לפני פתח ביתו ותיעשה הנחה - צריך הוא לזרוק כיסו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

ובזמן הזה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית -  יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה רק קודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד, שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא הנחה:

יד במה דברים אמורים כשהוא רץ אבל לילך לאט לא התירו לו אפילו אם התחיל מבעוד יום - לפי שלפעמים יעמוד מעט בלא דעת ויחזור וילך ונמצא עושה עקירה והנחה בשבת משא"כ כשהוא רץ יש לו היכר וזכרון בריצה זו שאסור לו לעמוד ולא יבא לשכוח:

טו וכן מי שהיתה חבילתו על כתיפו וקדש עליו היום - רץ תחתיה אפילו ברשות הרבים עד שמגיע לפני פתח ביתו ויזרקנה שם כלאחר יד. ואף אם עמד באמצע מרוצתו לתקן המשוי (ה) - פטור. 

(אלא שלכתחלה אסור לעמוד כלל אלא אם כן אי אפשר לו בענין אחר):

טז וכל זה במי שהחשיך לו בדרך שאינו פושע שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום לבא לעיר. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה והוציא כיסו עמו לרשות הרבים או אפילו לכרמלית ושכח אח"כ להסירו ממנו ולהצניעו קודם שחשכה - לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו, אפילו לומר לנכרי להצניעו - הואיל ופשע בו שיצא עם כיסו סמוך לחשכה כמ"ש בסי' רנ"ב:

יז אבל אם היה כיסו תלוי בחגורו ושכחו (ו) ולא ידע בו בשעת יציאתו לרשות הרבים סמוך לחשכה. ואפילו שכח כיסו עליו עד שחשכה ואחר כך (הוציאו) יצא עמו לרשות הרבים. או אפילו ידע שכיסו עליו בשעת יציאתו אלא שיצא מבעוד יום ולא סמוך לחשכה שאינו פושע בזה, ואח"כ שכחו להצניעו עד שחשכה - מותר לו ליתנו לנכרי שיביאנו לו לביתו. ואם אין עמו נכרי או שאינו מאמינו יוליכנו פחות פחות מד' אמות ויזרקנו לביתו כלאחר יד. ואם מתירא שלא יגזלוהו ממנו - רשאי לרוץ עד לפני ביתו כמו שנתבאר, שהתירו כל זה כדי שלא יבא להוליכו כדרכו בעקירה והנחה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ובודאי לא יעזבנו בשוק כשאי אפשר לשמרו שם (ע"י שומר נכרי או שומר ישראל) עד למוצאי שבת:

יח אבל אם אפשר לשומרו שם עד למוצאי שבת - אסור להביאו לביתו אפילו ע"י נכרי אלא מתיר חגורה בשוק והכיס נופל ואומר לנכרי לשומרו. ואם מביאו הנכרי מעצמו אין צריך לומר לו כלום:

יט ומי ששכח כיסו עליו ונזכר בשבת כשהוא בתוך הבית או בתוך החצר או אפילו בתוך עיר המעורבת - יכול לילך עמו עד לתוך חדר מוצנע ושם יתיר חגורו והכיס נופל. ואין בזה איסור טלטול מוקצה - דכיון שהמוקצה ישנו עליו כבר הרי הוא יכול לנושאו עליו לכל מקום שירצה כמו שיתבאר בסי' ש"ח. 

(ועוד שזהו טלטול ע"י גופו ולא בידיו ואין בו איסור כלל, כמו שיתבאר בסי' שי"א):

כ וכל זה בכיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום. אבל אם מצא ארנקי בשבת (אפילו בתוך עיר (ז) המעורבת) אסור אפילו לומר לנכרי ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר דכיון שאדם יכול להעמיד עצמו עליה - לא התירו לו שום איסור של דבריהם.

(אפילו איסור טלטול מוקצה ע"י נכרי, שאף שיש מתירין איסור זה במקום הפסד מרובה - מכל מקום כאן אינו מפסיד כלום משלו אלא שנמנע מהריוח).

ומכל מקום מותר לישב אצלו ולשמרו עד למוצאי שבת - שמותר לשמור המוקצה בשבת כמ"ש בסי' ש"[ו] וכל שכן שמותר לומר לנכרי לשומרו. (ואם מביאו (ח) מעצמו אין צריך לומר לו כלום):

כא מי שבא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה (שנטל המשוי מעליה כשרצתה לעמוד והניחו עליה כשהיא מהלכת או שהחשיך כשהיא הלכה סמוך לעיר) (ט) כשיגיע לחצר החיצונה של העיר שהוא מקום המשתמר הראשון נוטל מעליה הכלים המותרים לטלטלם בשבת.

(ולכתחילה יטלם (י) קודם שעמדה בחצר, כדי שלא תעשה היא הנחה. ואם עמדה אין בכך כלום שהיא הנחה בלא עקירה. שהרי כשהגיע לפני פתח החצר שעמדה שם מעט קודם שנכנסה צריך היה ליטול המשוי מעליה קודם שעמדה ולהניחו עליה אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר כדי שלא תעשה היא הנחה ועקירה כמו שנתבאר למעלה).

ואפילו אם המשוי הוא יותר מט"ו סאין שאם היה על עגלה היה אסור להורידו ממנה בשבת כמו שיתבאר בסי' של"ג - מכל מקום מעל הבהמה לא גזרו על זה מפני צער בעלי חיים:

כב ואם יש עליה דברים המוקצים מתיר את החבלים של האוכף שהשקים קשורים בהם והשקים נופלים מאליהם:

כג היו בשקים דברים המשתברים אם יפלו כגון כלי זכוכית האסורים לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום, לפי שהם מאוסים ואי אפשר להשתמש בתוכם. ומוקצה מחמת מיאוס כזה אינו מותר בטלטול בשבת אלא אם כן ראוי לכסות בו כלים וכיוצא בזה כמו שיתבאר בסי' ש"ח, אבל אלו אינן ראוים לכך שמקפיד עליהם להשתמש בהם בענין זה שלא יפלו וישתברו. 

כיצד יעשה ליטלם מעל החמור - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם ומתיר החבלים והשקים נופלים על הכרים וכסתות:

כד במה דברים אמורים (יא) בשקים קטנים שיכול לשמוט הכרים מתחתיהם (לכשירצה) ששומט כר העליון מתחתיהם ונופלים על השני ומן השני על השלישי וכן עד שמגיעים לארץ שהשקים לא נעשו בסיס לדבר האיסור כיון שלא היו השקים עליהם בבין השמשות שהוא תחלת כניסת השבת. 

אבל אם הם שקים גדולים שאי אפשר לשמוט הכרים מתחתיהם - אסור להניחן תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו. אלא פורקן מן החמור בנחת שלא ישברו. 

ואע"פ שאי אפשר לפריקה בנחת בלא טלטול קצת - מכל מקום התירו לו דבר זה מפני הפסד מרובה. וצריך ליזהר שלא יסמוך על הבהמה כשפורק מעליה כמו שיתבאר בסי' ש"ה:

כה ואם אי אפשר לפרוק בנחת שלא ישברו - יש מתירין להניח כרים וכסתות תחתיהם שלא גזרו על ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה.

אבל אינו יכול להניחן על החמור עד למוצאי שבת מפני צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה:

כו וכל זה בכלים המוקצים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל אם היו חתיכות זכוכית רחבות שעושים מהן חלונות שאין בשבירתן אלא הפסד מועט, שהרי סופן להחתך לחתיכות קטנות - אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות אפילו הן משאות קטנים שאפשר לשמוט הכרים מתחתיהם - מכל מקום עד שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי כבר הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה ואסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה שלא במקום הפסד. 

וכל שכן שאסור לפורקן בנחת שאי אפשר בלא טלטול קצת אלא צריך להתיר החבלים שיפלו השקים מעל הבהמה:

כז מי שחשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבית המדרש שבשדה וחשכה לו - מותר לילך בהם לביתו. אע"פ שאסור לצאת בתפילין בשבת - מכל מקום משום בזיון התפילין שלא יניחן בשדה או בבית המדרש שבשדה שאינו מקום המשתמר התירו לו לילך לבוש בהן עד ביתו שיצניען שם. וכשהוא מהלך בהן צריך להניח ידו עליהן לכסותן מפני הרואים שלא יחשדוהו. 

ואם יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין שם - חולצן ומצניען שם ולא ילך בהן עד ביתו. 

(וכבר נתבאר זה בסי' ל'):