רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן ובו כ"ה סעיפים

'
רסג מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן ובו כ"ה סעיפים:

 

א תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת, בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת - משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן.

וחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאכלה אצל אור הנר - שזה בכלל עונג שבת הוא. 

(א) ועיקר מצות הדלקת נרות, הוא נר זה שאוכל אצלו. 

ויהא זהיר בו לעשותו יפה. וכל הזהיר בו - זוכה לבנים תלמידי חכמים. שנאמר: כי נר מצוה ותורה אור - על ידי נר מצוה בא אור תורה.

ויש מכוונים לעשות ב' פתילות בנר זה: אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור. ובנרות של שעוה או של חלב וכיוצא בהן - מדליקין ב' נרות.

ויכולין ג"כ להוסיף ולהדליק ג' או ד' - כי יכולין להוסיף על דבר המכוון כנגד דבר אחר, רק שלא יפחות. 

ולכן, אשה ששכחה פעם אחת להדליק - נוהגין שמדלקת כל ימיה ג'. 

ואם שכחה כמה פעמים - מוספת בכל פעם, כדי שיהיה לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת, ולא תבא לידי שכחה. 

אבל אם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה - אינה צריכה להוסיף כנגד זה.

ויש נוהגין להדליק לעולם ז' נרות.

ויש נוהגים להדליק עשרה, מטעם הידוע להם.

ונוהגין להדליק בבית הכנסת ב' נרות של שעוה כרוכים, לזכור ש"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".

ואף בביתו טוב לעשות כן לפי טעם זה. 

וגם [היינו שטעם המנהג הוא גם] כדי להרבות האורה, להידור מצוה.

ועל נרות של בית הכנסת אין מברכין, מטעם שיתבאר:

 

ב מי שאין לו מעות לקנות נר לשבת - חייב אפילו לחזר על הפתחים בשביל נר זה. ואין זה בכלל: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" - לפי שזהו בכלל עונג סעודת הלילה, שכשאוכלה בלא נר - אין לו עונג ממנה כל כך. וסעודת הלילה היא מעיקר סעודות השבת, ואינה דומה לסעודה שלישית, שעליה אמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כמו שנתבאר בסימן רמ"ב:

ג ואפילו מי שיש בידו מעט מעות וצריך ליקח בהם מאכלים לשבת ולא יהיה לו במה לקנות נר - הרי הנר קודם לכל המאכלים של שבת, חוץ מפת. שהפת קודמת לנר, שהיא עיקר מצות הסעודה. כמו שיתבאר בסי' רע"ד:

ד ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ונר לשבת - נר שבת קודם. ואף על פי שקידוש היום הוא מן התורה - מכל מקום על היין אינו אלא מדברי סופרים. וגם אפשר לקדש על הפת. ולפיכך נר שבת קודם משום שלום ביתו, שמצטערין בני ביתו לישב בחשך ולאכול. ולכן אם יש לו נר אחד לאכול אצלו די בכך ויקנה אחר כך יין לקידוש:

ה אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אלא שהנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. ועוד מפני שהיא כבתה נרו של עולם, לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה.

ולפיכך אף אם ירצה הבעל להדליק בעצמו - האשה קודמת. ומכל מקום טוב שהוא יתעסק בתיקון הפתילות והנרות. וגם ידליק בשאר חדרים שאין אשה מדלקת שם. ונוהגין כשהאשה יולדת - הבעל מדליק ומברך בשבת הראשונה. אבל בשאר השבתות אע"פ שהיא נדה, וכן בכל פעם כשהיא נדה - מברכת בעצמה (עיין סי' פ"ח):

ו לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, לפי שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת. וגם לא יאחר.

ואם רוצה להדליק הנר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת באותה שעה סמוך להדלקה - רשאי. כי כיון שמקבל עליו שבת לאלתר, אין זו הקדמה. ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע זמניות קודם הלילה (עיין סי' רס"א).

ואם הדליק הנר בעוד היום גדול ולא קיבל עליו שבת מיד - צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהיה ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד השבת.

ומכאן סמכו הקדמונים שהיו משגרים התינוק[ו]ת מבית הכנסת לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק אז. ולא ידליקו קודם מנחה, כיון שאינן מקבלים אז עליהם את השבת:

ז יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית מלאכה, אלא אם כן התנה שאינו מקבל עליו שבת בהדלקה זו.

ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותה, שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו. אבל יכולות להדליק נרות הרבה שכולן מצות הדלקה אחת הן ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה.

ויש חולקים על זה ואומרים שאין קבלת שבת תלויה כלל בהדלקת נרות אלא בהתחלת תפלת ערבית של שבת, שכיון שאמר הש"ץ ברכו הכל פורשים ממלאכתם. וכן עיקר

(ומכל מקום לדברי הכל צריך שיקבל שבת לאלתר אחר ההדלקה כמו שנתבאר למעלה).

אבל המנהג הוא כסברא הראשונה שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת עליה בהדלקה זו, ולכן תתפלל מנחה תחלה.

אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד ברכו. ואפילו אותה אשה אם התנית תחלה אפילו בלבה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו - מועיל לה תנאי זה במקום הצורך.

אבל שלא במקום הצורך - אין לסמוך על התנאי. לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל כלל לפי דעת האומרים שקבלת שבת תלויה בהדלקת נר שבת.

וכל זה כשהדליקה הנרות שעל השלחן שהן עיקר המצוה ובהן תלויה קבלת השבת. אבל שאר הנרות שמדלקת בבית ובשאר חדרים - אין קבלת שבת תלויה בהן לדברי הכל. ומותר לה לעשות אחריהן כל המלאכות עד שתדליק נרות שעל השלחן.

וכל זה באשה אבל באיש המדליק אין בו שום מנהג כלל ומעמידין על עיקר הדין שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות אלא באמירת ברכו.

ומכל מקום טוב להתנות לכתחלה:

ח המדליק נר של שבת ויו"ט, אחד האיש ואחד האשה - חייבים לברך עובר לעשייתן בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת או של יו"ט כדרך שמברכים על שאר כל מצות מדברי סופרים עובר לעשייתן.

והמנהג שמברכים אחר ההדלקה - לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק.

ואף ביו"ט מדליקין תחלה כדי שלא לחלק בברכה אחת לברך אותה פעמים קודם הדלקה ופעמים אחר כך.

וכדי שתהא הברכה עובר לעשייה - אינה נהנית מן האור עד אחר הברכה, דהיינו שמשימה ידה לפני הנר מיד אחר ההדלקה עד אחר גמר הברכה, ואז מסירה ידה ונהנית מן האור, וזה נקרא עובר לעשייה:

ט בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם - צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אע"פ שאינם אוכלים שם. לפי שהדלקת נר בשבת חובה אף בלא אכילה, כדי שלא יכשל בעץ ואבן, כמ"ש למעלה.

אבל מי שהוא אצל אשתו ומדליק בכל החדרים שהולך שם בשבת כמו שנתבאר למעלה - אין צריך לברך עליהם. לפי שאשתו מברכת בשבילו בבית אכילה. אבל כשאינו אצל אשתו אינו נפטר בברכת אשתו כשיש לו חדר מיוחד שם במקום שמתארח.

ואם אין לו חדר מיוחד שם (ואפילו אם יש לו אלא שבעל הבית משתמש שם ג"כ וצריך הבעל הבית להדליק שם נר שלו) - אין האורח צריך להדליק שם כלל. כיון שיש לו שלום בית במקום שהוא שם. וגם מצות הדלקת נר שבת הוא מקיים במה שמדליקים נר שבת בביתו (משלו).

אבל אם אין לו מי שידליק בביתו (או אפילו אם מדליקים שם אלא שאינן מדליקים משלו - אינו נפטר בהדלקתם, אף אם הוא בענין שכשהיה אצלם נפטר בהדלקתם. כגון שסמוך על שלחנם שנעשה מכלל בני ביתם ונפטר בנר שלהם. מכל מקום עכשיו שאינו אצלם אינו נפטר בנרם אלא) צריך הוא לקיים מצות הדלקת נר שבת במקום שהוא ע"י שיתן פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בנר שלו או שיקנה לו בעל הבית חלק בנר שלו במתנה, כמו שיתבאר בסי' תרע"ז לענין נר חנוכה.

(במה דברים אמורים כשאוכל שם משלו אבל אם הוא סמוך על שלחן בעל הבית נעשה כבני ביתו של בעל הבית ויוצא בנרו של בעל הבית ואינו צריך להשתתף עמו כלל כמו שיתבאר שם) וכל זה כשאין לו חדר מיוחד שם:

י ב' או ג' בעלי בתים שאוכלין על שלחן אחד ומברכים כל אחד על מנורה שלו - יש מפקפקין לומר שיש כאן ברכה לבטלה. לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון.

ויש מיישבין המנהג, שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית.

ומכל מקום אפילו לפי דעתם לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה.

ולדברי הכל יכול השני לברך בחדר המיוחד לו, אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה, מטעם שנתבאר למעלה.

ואפילו בחדר המיוחד לראשון [היינו לא רק כשהשני יש לו חדר מיוחד יכול להדליק אלא אפילו החדר שרוצה להדליק בו מיוחד הוא להראשון והראשון כבר הדליק יכול השני להדליק שם], אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו חדר, ועדיין לא היה שם [היינו שהראשון לא נכנס לחדר זה עדיין לפני כניסת שבת, שאז יכול השני להדליק במקום זה שהראשון חייב. אבל כשנכנס הרי נתחייב הראשון ונפטר בזה שהדליק במקום אחר. צריך לעיין במקורות] - יכול השני להדליק שם משלו [כשיש להשני נרות שלו] או ממה שיקנה לו הראשון, ולברך על הדלקה זו, אע"פ שהוא [השני] לא ישתמש כלום אצל נרותיו:

יא ולפיכך נוהגות מקצת הנשים בליל טבילה, שהן צריכות לחפוף ראשן וגופן בחמין מבעוד יום בבית המרחץ אצל המקוה, ואי אפשר להן להדליק הנרות קודם לכתן לשם לפי שהן מקבלות השבת ע"י הדלקת הנרות כמו שנתבאר, ואסורות לרחוץ בחמין אח"כ, ואינן רוצות לילך בין חפיפה לטבילה לביתן להדליק נרות - שמתייראות שלא יטנפם בלכתן ותהא בהם חציצה.

לכן מדליקין נרות שלהן בין חפיפה לטבילה בבית הכנסת של נשים אם הוא סמוך לבית הטבילה, והשמש משתמש שם שום דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה. וכל שכן אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה בו בלילה לצורך אכילה.

אבל אינה יכולה להדליק ולברך על נרות המיוחדים לבית הכנסת שדרך להדליקן שם בכל שבת, אפילו אם תרצה להשתמש צרכי אכילה לאורן - לפי שנרות הללו אינן עשויים להאיר ולהשתמש לאורן אלא לכבוד בלבד.

ומכל מקום יותר טוב שבליל טבילה ידליק הבעל ויברך. (או תלך בין חפיפה לטבילה לביתה להדליק שם. וכל שכן אם אפשר שתחוף בביתה, שזה יותר טוב. ואם אי אפשר בכל אלה תדליק ותברך קודם לכתה לבית הטבילה (ב) ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, שתנאי זה מועיל במקום הצורך כמו שנתבאר)

וכן תעשה כשיש חופה בערב שבת וצריכה לילך לשם ותתאחר שם עד אחר שקיעת החמה ואי אפשר לה שתקבל שבת קודם לכתה לשם. (אזי תדליק ותברך ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו. ומכל מקום אין לה להתנות תנאי זה אלא אם כן הבעל יקבל עליו שבת מיד סמוך להדלקתה. דכיון שהיא אינה מקבלת לאלתר לאחר הדלקתה שצריכה לשהות הרבה בחפיפתה או בלכתה לחופה, אם כן אם גם הבעל לא יקבל לאלתר יצטרך לכבות הנר ולחזור ולהדליקו סמוך לקבלת שבת, כמו שנתבאר למעלה ונמצא שבירכה לבטלה).

אבל אין לה להדליק לכתחלה קודם לכתה בלא ברכה, ובבואה מהטבילה משחשכה או מהחופה תפרוש ידיה לפני הנרות ולברך אז קודם שתהנה לאורן. וכן אם דעתה לבא מהחופה בבין השמשות אין לה לסמוך על זה שלא להדליק קודם לכתה ושתצוה לנכרי להדליק כשתבא בבין השמשות, ושתברך היא על ידי פרישת ידיה מיד אחר הדלקת הנכרי, שלא תהנה לאורן עד אחר ברכתה - לפי שהאיך תברך; וצונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן או על ידי הנכרי.

ומכל מקום (ג) בדיעבד ששכחה ולא הדליקה קודם בין השמשות (ד) ונזכרה בבין השמשות - יש להתיר לה לצוות לנכרי להדליק ושתברך היא קודם שתהנה לאורן.

(דכיון שעיקר מצות הדלקת נר שבת אינה ההדלקה בלבד אלא ההנאה והתשמיש לאורה היא עיקר המצוה אלא שההדלקה היא התחלה והכנה למצוה זו ולכן מברכים עליה. וזו ששכחה ולא בירכה בתחלת המצוה יכולה לברך קודם עיקר המצוה דהיינו קודם שתהנה לאורן)

ומכל מקום לא תצוה להדליק אלא נר אחד על השלחן שזהו עיקר המצוה.

(אבל נר אחד אפשר להתיר לה אף אם יש שם כבר נר דלוק, שמאחר שהנשים נזהרות מאד בברכה זו הרי זה כצורך גדול שהתירו בו שבות בבין השמשות, כמו שנתבאר בסי' רס"א):

יב סומא יכולה ג"כ לברך על נר שבת, שהרי היא נהנית ג"כ ממאורות, כמו שנתבאר בסי' ס"ט. ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח - יברך הבעל.

אך אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שבירכו והדליקו - אין לה לברך שהרי אז אין מצוה בהדלקה זו אלא משום שמחה יתירה כמו שנתבאר למעלה, ולה אין שמחה כלל מאור הנר:

יג מצוה לעשות לכתחלה נרות ארוכים שידליקו עד הלילה. ומכל מקום אם עשה נרות קטנים שאינן דולקים עד הלילה, אין כאן ברכה לבטלה שכיון שאכל לאורן ונהנה מהן בסעודת שבת.

אבל אם לא אכל לאורן, כגון שאכל בחצר, וע"ד שיתבאר בסי' רע"ג - אם אינן דולקות עד הלילה שאז הוא נהנה מהן בחזרתו לבית שלא יכשל בעץ ואבן באישון אפילה ולילה, הרי בירך לבטלה.

ומכל מקום אם הוא בענין שהיה שם קצת חושך באיזה מקום סמוך לחשכה אם לא היו דולקות שם, והשתמש שם באותו מקום שום דבר לאורן - אין בזה איסור:

יד אם הדליק נר במקום שאין משתמשין בו כלום בשבת, שאינו חייב להדליק שם נר ואחר כך נטל נר זה הדלוק והניחו במקום שמשתמשים בו - לא יצא ידי חובתו בנר זה. דכיון שבשעה שהדליקו היה במקום שאין משתמשים בו בשבת, אינו ניכר שהודלק לכבוד השבת. ואם ברך על הדלקתו הרי זו ברכה לבטלה.

אבל יכול לברך ולהדליק במקום שמשתמשין בו בשבת אע"פ שאין משתמשים שם צרכי אכילה אם הוא חדר שלו או שהוא מיוחד לו, בין שיניחנו דולק שם בין שיניחנו אח"כ אפילו במקום שאין משתמשים בו כלום בשבת וידליק כאן נר אחר. דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח שעה מועטת כאן במקום החייב בנר שבת - אין כאן ברכה לבטלה.

ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר לברך על אותן הנרות שהן כבר על השלחן ולא על שאר הנרות, אפילו אותן שבתוך הבית. ואפילו רוצה להניחן אח"כ על השלחן - לפי שעיקר המצוה הן הנרות שעל השלחן שאוכלין לאורן, וראוי שתהא הברכה על אותן המונחים במקום שהוא עיקר המצוה. ומכל מקום די שם בנר אחד (או ב' נרות כנגד זכור ושמור).

אבל אם יש נשים רבות בבית אחד יכולות לברך לכתחלה גם בשאר מקומות. ובלבד שיהא מקום שמשתמשים בו בשבת אע"פ שאין משתמשים בו צרכי אכילה, אם הוא חדר המיוחד לה או לבעלה.

ואם אינו מיוחד לה אינה יכולה להדליק שם אלא אם כן משתמשים שם צרכי אכילה אע"פ שהם אין משתמשים שם כלום אלא בעל הבית ובני ביתו או אפילו אחרים משתמשים שם צרכי אכילה:

טו (בד"א כשאוכלת משלה, אבל אם היא (ה) סמוכה על שלחן בעל הבית אינה יכולה לברך שם אלא אם כן החדר מיוחד לה או לבעלה' שאם לא כן אינה חייבת כלל להדליק שם שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל. לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו.

ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם, לפי שמשתמש שם בשבת אפילו משתמש שם צרכי אכילה, ואפילו אם הוא או מקצת בני ביתו אוכלים שם - מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם כמו שנתבאר למעלה, א"כ גם שלוחו אינו יכול לברך שם.

ויש חולקים על זה. וכן נתפשט המנהג במדינות אלו):

טז אע"פ שלא התפללו הקהל עדיין אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבעוד יום - חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה, אפילו אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין, אין זה מועיל כלום, כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפלה:

יז אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם ואסורים במלאכה אע"פ שלא היו בבית הכנסת אצל קבלת שבת. ואפילו אומרים בפירוש שאינם רוצים לקבל שבת עדיין:

יח ואם אירע שאחד לא תיקן עדיין מאכלו לשבת כשהצבור רוצים לומר ברכו - יש להם להמתין עליו (ממדת חסידות) ואם הוא סמוך לבין השמשות - אל ימתינו:

יט אבל אם רוב הקהל לא היו בבית הכנסת אינם נמשכים אחר המיעוט. ועיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין הקהל המתפללין באחד מהם נמשכים אחר המתפללים באחרים אע"פ שהמה המיעוט נגד האחרים.

(ויחיד שלא היה בבית הכנסת שקבלו בה שבת, אע"פ שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו בית הכנסת - אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת אפשר להתירו במלאכה):

כ אדם שבא לעיר וכבר קבלו אנשי העיר שבת עליהם, אע"פ שעדיין היום גדול - חל עליו השבת ג"כ. ואם היה עליו שום חפץ מוקצה או מעות לא יטלטלנו בידיו להסירו ממנו אלא יעשה כמו ש[י]תבאר בסי' רס"ו במי ששכח כיסו עליו בשבת וע"ש:

כא מי שטעה ביום המעונן וסובר שהוא (ו) חשכה ממש והתפלל ערבית של שבת ואח"כ נודע לו שעוד היום גדול, אע"פ שכשהתפלל היה מפלג המנחה ולמעלה שהוא זמן הראוי לתוספת שבת - צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית, כיון שהוא לא נתכוין בתפלתו מפני קבלת תוספת שבת אלא מפני שהוא לילה, והרי התפלל בטעות. ומותר לו לעשות מלאכה קודם קבלת שבת בתפלה השניה, לפי שקבלה הראשונה היתה בטעות ואינה חשובה כלום:

כב במה דברים אמורים ביחידים, אבל צבור שטעו ביום המעונן והתפללו ערבית של שבת בעוד היום גדול אינם צריכים לחזור ולהתפלל אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה. לפי שאין מטריחין על הצבור. וכיון שאינם צריכים לחזור ולהתפלל חל עליהם קבלת השבת שבתפלה הראשונה ואסורים במלאכה.

ומכל מקום אם יש מיעוט שלא קיבלו עדיין שבת אינן נמשכים אחר הרוב, כיון שקבלת הרוב היתה בטעות. (ז) 

ויש חולקין על זה ואומרים שאף אם כל הצבור קבלו בטעות - מותרים כולם במלאכה אע"פ שאינם צריכים לחזור ולהתפלל לפי שאין מטריחין עליהם, אבל קבלתם אינה כלום כיון שהיא בטעות.

ויש לסמוך על דבריהם אם צריכים לכך:

כג מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת, דהיינו שאמרו ברכו - לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת בשעה שהקהל מתפללין ערבית. שמאחר שהקהל קדשו היום אין לו לעשותו חול אצלם. אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול.

והוא שלא ענה עמהם אחר ברכו אבל אם ענה הרי קבל עליו שבת ואסור לו להתפלל מנחה של חול אלא יתפלל ערבית שתים כדין טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת שנתבאר בסימן ק"ח:

כד ואם בא לבית הכנסת סמוך לברכו יתחיל להתפלל מנחה של חול. ואע"פ שמיד בעודו מתפלל מנחה יאמרו הצבור ברכו ויקבלו שבת - אין לו לחוש במה שהוא מתפלל אצלם תפלה של חול כיון שהתחיל בהיתר.

ואע"פ שכל דבר שצריך להתחיל בהיתר צריך להקדים כל כך בענין שיוכל לגמור קודם שתגיע שעת האיסור. אבל אם ידוע שימשוך תוך שעת האיסור הרי זה כמתחיל באיסור, כמו שנתבאר בסימן רל"ה - מכל מקום כאן אין להקפיד כל כך. לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל צבור המתפלל של שבת אינו אלא חומרא בעלמא:

כה מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת - יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת - דכיון (ח) שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל.

(ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל (עיין סי' רס"א).

וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה - מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו אע"פ שאח"כ יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון: