רסא זמן הדלקת נרות לשבת ובו ז' סעיפים:
א ספק חשכה ספק אינה חשכה, וזהו נקרא: בין השמשות בכל מקום, והוא כדי מהלך ג' רביעי מיל (ועוד מ"ט אמות) קודם צאת ג' כוכבים בינונים - אסור לעשות בו מלאכה מן התורה כיון שהוא ספק לילה. ואם עשה - חייב אשם תלוי.
ואפילו דבר שאין איסורו בשבת אלא מדברי סופרים - אסור לעשות ג"כ בבין השמשות.
ואפילו אם נסתפק לו אם הוא בין השמשות או יום - אין זה כלום. שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה, אינו כלום. שאם הוא אינו יודע, אחרים יודעים.
ולדבר מצוה - מותר לעשות בה כל דבר שהאסור בשבת עצמה הוא מדברי סופרים.
וכן אם הוא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות - בין השמשות הרי זה מותר:
ב לפיכך, מותר לערב עירובי חצרות בבין השמשות, אם לא עירב מבעוד יום - לפי שהוא נחפז ונצרך לעירוב כדי שיוכל לטלטל בחצר, וגם הוא דבר מצוה, כמו שיתבאר בסי' שס"ו.
וכן מותר להטביל כלים בבין השמשות, אם לא טבלם מבעוד יום והוא צריך להם לשבת, שאין לו כלים אחרים.
וכן מותר לעשר פירות, אם אין לו מה יאכל בשבת, שזהו צורך מצוה.
אבל אסור להפריש חלה בחוץ לארץ, שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר השבת ולהפריש מן המשוייר.
ומותר לעשר את הדמאי, ולהטמין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל (א) מטעם שנתבאר בסי' [רנ]"ז.
ומותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך שבת בין השמשות - שזהו לצורך מצוה.
ומותר לומר לו להדליק בין השמשות נר של יום מיתת אביו או אמו. שמאחר שהעולם נזהרים בזה - הרי זה כצורך גדול. וכל שהוא צורך גדול בענין שאם לא יעשנו יהיה לו צער - לא גזרו עליו בבין השמשות, אע"פ שאין בו צורך שבת כלל.
וכן במקום הפסד מרובה - לא גזרו על שבות בבין השמשות.
אבל אסור לערב עירובי תחומין בבין השמשות, אפילו לדבר מצוה, וצורך גדול, והפסד מרובה. מטעם שיתבאר בסי' תט"ו.
ועוד, לפי שעל ידי העירוב (ב) קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקנות קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה.
(ששבות זה לקנות קנין - הוא חמור משאר כל השבותים) (שאיסורו מפורש בדברי קבלה. בנחמיה סי' יג)
ומכל מקום אם עבר ועירב אפילו לדבר הרשות - עירובו עירוב. כמ"ש בסימן תט"ו:
ג וכל זה, [שיש קולות בבין השמשות] כשעדיין לא קיבל עליו שבת.
אבל אם כבר קיבל עליו שבת: בתפלת ערבית של שבת - שהתפלל מבעוד יום. או שענה ברכו עם הצבור. או שרוב הצבור ענו ברכו, אף על פי שהוא לא ענה עמהם - שחל עליו השבת בעל כרחו, אע"פ שאינו רוצה לקבלו. כמ"ש בסי' רס"ג - אסור לו לעשות בעצמו כל שבות, אפילו קודם בין השמשות, אפילו לדבר מצוה וצורך גדול. כגון: להטמין חמין לשבת בדבר שאינו מוסיף הבל. אפילו אין לו מה יאכל בשבת.
וכן, [אסור] לערב עירוב חצרות, אף על פי שצריך מאוד לטלטל בחצר צרכי שבת. וכל כיוצא בזה.
אבל מותר לומר לנכרי לעשות אפילו מלאכה גמורה. ואפילו לדבר הרשות - אם הוא הרבה קודם הלילה - לפי שבוודאי יש מקומות ישראל שלא קיבלו עדיין את השבת ועושים מלאכות אפילו בעצמן, והיאך נאסור לאלו שקיבלו - שלא יעשו אפילו על ידי נכרי?!
אבל אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת - אסור לעשות ע"י נכרי, אפילו דבר שהוא משום שבות. אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק.
אבל לדבר מצוה או לצורך גדול - מותר לעשות ע"י נכרי אפילו מלאכה גמורה. ואפילו בבין השמשות אע"פ שכבר קבלו השבת. שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת, אלא לענין לעשות בעצמו.
אבל לענין אמירה לנכרי אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה ע"י נכרי לדבר מצוה או צורך גדול. כמו שנתבאר:
:
ד יש אומרים: שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש, באיסור עשיית מלאכה - בכניסת שבתות ויו"ט, וביציאתם.
שנאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (מערב עד ערב תשבתו שבתכם)". יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר: "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר: "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן, שמוסיפים מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר: "מערב עד ערב". אין לי אלא יום הכיפורים, ימים טובים מנין? תלמוד לומר: "תשבתו". שבתות מנין? תלמוד לומר: "שבתכם". הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות מוסיפים מחול על הקדש מלפניה ולאחריה:
ה זמן תוספת זה מלפניה, הוא מתחלת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות והוא כדי ג' מילין ורביע. - שמתחלת השקיעה עד צאת ג' כוכבים הוא מהלך ד' מילין.
ובין השמשות הוא קודם צאת הכוכבים מהלך ג' רביעי מיל, נשארו ג' מילין ורביע מתחלת השקיעה עד בין השמשות.
והזמן הזה - אם רצה לעשותו כולו תוספת - עושה. רצה לעשות ממנו מקצת - עושה. ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש.
אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת - שהרי הוא ספק לילה ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת.
ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה, דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה - הרשות בידו. ונאסר בעשיית מלאכה.
אבל אם קיבל קודם פלג המנחה - אין קבלתו כלום, ומותר בעשיית מלאכה.
ומכל מקום, לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה אם קיבל שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה.
לפי שיש אומרים שמתחלת השקיעה ואילך הוא לילה גמור מן התורה. (שאז הוא זמן ראיית ג' כוכבים בינונים לפי דבריהם) ובין השמשות שהוא כדי הילוך ג' רביעי מיל - קודם תחלת השקיעה. ופלג המנחה הוא שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה.
ויש אנשי מעשה שעושין לכתחלה כסברא זו, שפורשים ממלאכה שעה ורביע זמניות קודם תחלת השקיעה.
אבל אין למהר להדליק הנר ולהתפלל ערבית של שבת עד שעה ורביע זמניות שקודם צאת הכוכבים ולא שקודם תחלת השקיעה.
ואפילו בדיעבד אם הדליק אז הנר - צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כמו שיתבאר בסי' רס"ג.
וכן אם התפלל אז - צריך לחזור ולהתפלל אח"כ - לפי שהעיקר כסברא הראשונה:
ו מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות, ואינו יודע מאימתי יוסיף עליו - (צריך להסתלק מכל ספק, ולקבל שבת הרבה קודם תחלת השקיעה. ולכן) ידליק הנרות בעוד שהשמש בראשי האילנות.
ואם הוא יום המעונן - ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום.
ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולין - ידליק כשהעורבים יושבים שם מבעוד יום:
ז יש מקומות נוהגים לומר: "מזמור שיר ליום השבת" קודם ברכו. ובאמירת מזמור זה הם מקבלים תוספת שבת עליהם, ונאסרין בעשיית מלאכה.
אבל במדינות אלו, אע"פ שנוהגים לומר ג"כ מזמור זה קודם ברכו, אף על פי כן עושים כל המלאכות עד: "ברכו" ממש. לפי שמתחלה, כשהתחילו לומר זה המזמור, לא היה בדעתם לקבל תוספת שבת באמירת מזמור זה אלא באמירת ברכו: