א מים אחרונים מצוה משום קדושה, להתקדש לברך ה' על המזון, שהידים שהן מזוהמות מלכלוך המאכל הן פסולות לברכה.
ועוד הוסיפו לעשות חובה גם על אותם שאין מזכירין את ה' בברכת המזון אלא שומעין מהמברך - לפי שאמרו: אחר כל אכילתך אכול מלח, ויש מלח סדומית שמסמא את העינים, ויש לחוש שמא נגע בידיו בגרגיר מלח סדומית או מלח אחר שטבעו כמלח סדומית, שהיה מעורב במלח שאכלו אחר הסעודה, וכשיתן אחר כך ידיו על עיניו יסמא אותן, אם לא יטול ידיו תחלה.
לפיכך אין להם לברך על נטילה זו, כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות. כגון המסנן מים בלילה מפני סכנות עלוקה, וכיוצא בזה.
אבל המברך שנוטל ידיו משום מצוה וקדושה היה ראוי שיברך עליה - אלא לפי שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים.
ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים בשמן ערב אחר הנטילה, להעביר הזוהמא מהידים.
ועכשיו אין לנו שמן ערב, וכיון שאין אנו עושים המצוה כתקנה, נהגו שלא לברך אפילו המברך ברכת המזון:
ב מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם כשהם על גבי קרקע. ואם אין לו כלי - נוטל על גבי עצים דקים וכיוצא בהם.
והוא הדין כל דבר שחוצץ בינם לקרקע אפילו רצפה - שאין רוח רעה אלא על גבי קרקע.
ובמקום שאין בני אדם עוברים שם - יכול ליטלם על גבי קרקע. לכן מותר ליטלם תחת השולחן. ואע"פ שלפעמים מסלקין השולחן - מכל מקום בין כך ובין כך יתנגבו:
ג אין נוטלין בחמין שהיד סולדת בו מפני שמפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ויש אוסרין אפילו בחמין שאין היד סולדת בו. ויש להקל בדברי סופרים:
ד א"צ ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות, שלמעלה ממנו אינו מגיע לכלוך המאכל.
וא"צ לשפוך עליה אלא פעם אחת.
ואין שיעור למים של נטילה זו. ואינם כמים ראשונים ששיעורם לא פחות מרביעית:
ה צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה בשעת הנטילה. כדי שתרד הזוהמא. (ולכן אין לרחוץ ידיו תוך הכלי, אלא ישפוך עליהם כדי שתרד הזוהמא. אבל אמצעים שבין גבינה לתבשיל של בשר - יכול לרחצן בתוך הכלי):
ו אם המסובין הם רבים מתחילין מן הקטן, שגנאי הוא לגדול ליטול ידיו וימתין יושב בטל עד שיטלו כולם. לפיכך מתחילין מן הקטן היושב בסוף, והגדול עוסק באכילה או בדבר אחר עד שיגיעו המים אליו.
ונוטלין כולם דרך ישיבתם. ואין מכבדין זה את זה, עד שיגיעו לחמשה האחרונים. - לפי שאין מכבדים בידים מזוהמות, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו, שאחד מהן הוא המברך - מתחילין מן המברך, ואח"כ אין מכבדין זה את זה.
וכן אם אין שם אלא חמשה - מתחילין מן המברך, כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שאלו הארבעה נוטלים - ששיערו חכמים שבשיעור נטילת ארבעה יוכל לעיין בד' ברכות של ברכת המזון. וכן בשיעור זה אין בו הפסק בין נטילה לברכה.
ומה שאמרו: תיכף לנטילת ידים ברכה - לאו תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. מכל מקום שלא לצורך - אסור להפסיק כלל.
ולכן מוזגין כוס של ברכת המזון קודם הנטילה, כדי לתכוף הנטילה לברכה בכל מה דאפשר.
ואסור להשיח בינתים איזה עסק וענין אחר אפילו בדברי תורה.
אבל שיחה בעלמא ב' וג' תיבות - אין לחוש, אלא משנטל הכוס בידו לברך. כמ"ש בסי' קפ"ג:
ז יש אומרים שמים אחרונים אין צריכים ניגוב. ויש מי שאומר: שהמברך מנגב ידיו תחלה ואח"כ מברך, אבל המסובין אינם צריכים לנגב לדברי הכל. וגם במברך יש להקל בדברי סופרים. עיין סי' קע"ג:
ח מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקה, אפילו בשמן ודבש וחלב - מפני שהם מעבירין את הזוהמא. חוץ מיין שאין נוטלין בו מפני חשיבותו. כמו שנתבאר בסי' ק"ס וקע"א.
וכן מים הפסולים לראשונים משום מלאכה או שינוי מראה- כשרים לאחרונים:
ט יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצויה בינינו, ומשום ידים מזוהמות אין חוששין, הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל, אין זה קרוי זוהמא לנו.
ומכל מקום מי שהוא איסטניס ורגיל לרחוץ ידיו אחר הסעודה - הרי הן לו ידים מזוהמות וצריך ליטלן קודם ברכת המזון.
ואפילו רוצה לברך על היין באמצע הסעודה - יקנחן קודם שיברך.
אבל נכון לכל אדם ליזהר במים אחרונים: