קפ דין פירורי הפת ובו ו' סעיפים:
א כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אין רואה סימן ברכה לעולם. שנאמר: "אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו".
אבל בברכה מהו אומר: "אכול והותר":
ב ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון, כדי שיהא ניכר שמברך ה' על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו:
ג אם לא נשאר לו לחם על השולחן, לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן - מפני שנראה כעורך שולחן לעבודה זרה. כמו שאמר הכתוב: "העורכים לגד שולחן וגו'".
אבל אם היתה שלימה מונחת כבר על השולחן, כמו שבשבת בוצעים על לחם משנה - טוב שלא להסירה עד אחר ברכת המזון:
ד בימי חכמי התלמוד, שהיו מסלקים את השולחנות הקטנות שלפני כל אחד ואחד קודם מים אחרונים והיו נוטלים מים אחרונים במקום השולחנות - היו צריכים לכבד קרקע הבית במקום השולחנות קודם הנטילה, שלא ישארו שם פירורי פת וימאסו במי הנטילה.
ואע"פ שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית - חוששים שמא יהיה השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח על השולחן גם פירורים שיש בהם כזית כשמסיר הלחם מעל השולחן ואח"כ יפלו ממנו כשמסלקין אותן משם וימאסו במי הנטילה - לכך יכבד תחלה.
אבל אנו, שאין אנו מסלקין השולחן, ואנו נוטלים הידים במקום שאין שם פרורים - א"צ לכבד תחלה:
ה אע"פ שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית בידים - לא יזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם, מפני שקשה לעניות כשדורסים על פירורי לחם.
ולא התירו אלא לאבדם, כגון להשליכם למים וכיוצא בזה:
ו נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון - כי השלחן דומה למזבח. ובמזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", לפי שהברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עונותיו בהכנסת אורחים, שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה.
ונהגו במקומות הרבה שלא לכסותו בשבת ויום טוב. כי בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ופגע רע.
ומנהגן של ישראל תורה היא: