נו דין עניית הקדיש על ידי הקהל ובו ח' סעיפים:
א צריך ליזהר מאד בעניית הקדיש (והשומע ואינו עונה הוא בנידוי מ' יום) ויש להשתדל לרוץ לשמוע קדיש שקדושת הקדיש גדולה מכל הקדושות ויש יותר מצוה בעניית הקדיש מבעניית קדושה ומכל מקום אם יש לפניו ב' בהכ"נ באחד מגיעים לקדיש שאחר שמונה עשרה ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמונה עשרה:ב ויש לכוין היטב באמן יהא שמיה רבא שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ויש לענות אותו בקול רם שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות ומכל מקום לא יתן קולות גדולות שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא:ג יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא הוא תרגום של יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים לכן אין להפסיק בין יהא שמיה רבא למברך שלא להפסיק באמצע המאמר ומכל מקום אצ"ל בנשימה אחת.וצריך לומר מְבָרַךְ הב' בקמ"ץ והרי"ש בפת"ח שאז פירושו כמו מבורך שאם יאמר רי"ש בציר"י יהיה פירושו שיברך לאחרים.וצריך לומר לעלם בקמ"ץ העין.ויש לומר ולעלמי בוא"ו:ד מצות הקדיש הוא לשמוע מן הש"ץ יתגדל כו' וע"ז יענה איש"ר שאמן יהא שמיה רבא הוא ענייה על יתגדל כו' וצריך לשמוע לכוין על מה הוא עונה כמו שצריך לכתחלה לשמוע ולכוין לברכה שעונה עליו אמן וגם הש"ץ צריך לומר ג"כ (איש"ר) [יש"ר] כו' כמו הצבור.ומכל מקום אינו דומה לגמרי לעניית אמן שבדיעבד אם בא לבית הכנסת כשהצבור עונין כבר איש"ר עונה עמהם (איש"ר) [יש"ר] הואיל והוא שבח בפני עצמו אף ע"פ שאומרים אותו על יתגדל כו' אבל לא יענה אמן יהא שמיה רבא אלא א"כ יוכל לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש שאז אינה אמן יתומה בדיעבד אע"פ שלא שמע כיון שיודע על מה הוא עונה כמ"ש סימן (קכ"ה) [קכ"ד].אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע צריך לשמוע ולא יסמוך על מה שיוכל לכוין דעתו אחר כך ולכן יש לגעור בהמשיחים כשהש"ץ אומר הקדיש אפילו כשיש מנין בלעדם השומעים ומכוונים לש"ץ.ואם אין ט' שומעין לש"ץ לא יאמר כלל קדיש שכל דבר שבקדושה אי אפשר לומר בפחות מי' ט' שומעין ואחד אומר וכן צריך להזהיר להאומרים ועתה יגדל נא וגו' זכור וגו' שיאמרו קודם שיתחיל הש"ץ יתגדל (עיין סימן ס"ו):ה יש אומרים שא"צ לעמוד כשעונין קדיש וברכו אלא שכל קדיש שתפסו מעומד כגון שלאחר הלל טוב שלא ישב עד לאחר שיענה אמן יהא שמיה רבא וי"א שיש לעמוד כשעונה קדיש או כל דבר שבקדושה שיש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה' כל שכן אנחנו עמו וטוב לחוש לדבריהם (עיין סימן קמ"ו):ו יש מקומות נוהגין לענות אמן אחר בריך הוא שסוברים דבריך הוא חוזר על דקודשא והוא תרגום של הקב"ה אבל במדינות אלו אין מפסיקים כלל בין בריך הוא ללעילא מן כל ברכתא שסוברים דשמיה דקודשא הוא הפסק מאמר ובריך הוא לעילא כו' הוא ענין בפני עצמו ומכל מקום לא יפה עושים קצת שעונין בריך הוא לעילא שהוא כמו חירוף שמשמע שאינו מבורך אלא למעלה ולא למטה אלא יש להם לומר גם מן כל ברכתא כו' וגם לא יפה עושים החזנים שמפסיקים בניגונם בין מכל לברכתא בשבת ויו"ט:ז פעם אחת מצאו אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרו לו מה אלו טעונים אמר להם אף וחימה למה אמר להם לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין קדושה לקדושה בין קדוש לברוך בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך וכל המדבר בהן עליו נאמר ולא אותי קראת וגו'.יש למדין מכאן שהעונה אמן יהא שמיה רבא צריך לומר גם יתברך עד דאמירן בעלמא וי"א שיוצא ידי חובתו במה ששומע מהש"ץ דשומע כעונה ומה שאסרו לדבר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך אם הש"ץ הוא מאריך באמן יהא שמיה רבא והוא ענה כבר לא יספר כלום קודם שיתחיל הש"ץ יתברך ועוד שאפשר שלא הקפיד אליהו אלא על תיבת יתברך בלבד שצריך לאמרה ולהסמיכה לתיבת עלמיא אבל יותר אין צריך לומר אלא לשמוע כמו שאסור לומר יתגדל עם הש"ץ אלא צריך לכוין ולשמוע וכן נוהגין לענות עד יתברך ומנהג יפה הוא לפי שכשהש"ץ אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר כדי לענות אמן אחריו והמהירות מבטלת הכוונה לכן מוטב לשמוע:ח נוהגין שהש"ץ כורע ה' כריעות בקדיש ביתגדל וביהא שמיה רבא וביתברך ובבריך הוא ובאמן ולאחר שסיים הקדיש נוהגין לפסוע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום במרומיו כמו בסיום שמונה עשרה: