ז דין ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים ובו ז' סעיפים:
א כל היום, כשעושה צרכיו, בין קטנים בין גדולים, מברך "אשר יצר".
אבל א"צ לברך: "על נטילת ידים".
אפילו היו ידיו מלוכלכות, ששפשף בהם או קנח בהם.
ואפילו רוצה ללמוד או להתפלל מיד.
ואע"פ שאי אפשר לו להתפלל אא"כ נטל ידיו במים, אם יש לו מים?
מכל מקום לא תיקנו חכמים לברך על הנטילה אלא בשחר, משום דנעשה כבריה חדשה, וכמו שנתבאר בסי' ד', ובנטילת ידים לאכילה, משום סרך תרומה:
ב המטיל מים ולא שפשף:
אם נזהר שלא ליגע בערותו, א"צ ליטול ידיו כלל, אפילו אם רוצה להתפלל מיד.
מכל מקום, נכון הדבר שירחוץ ידיו קודם שילמוד או שיזכור את השם.
משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל":
ג מי שהטיל מים ושכח לברך "אשר יצר".
אע"פ שהסיח דעתו מלהטיל עוד מים ואח"כ נמלך והטיל עוד מים, אפ"ה א"צ לברך ב' פעמים "אשר יצר".
אלא מברך פעם אחת, ועולה לו אף למה שהטיל בתחלה.
הא למה זה דומה?
למי שאכל והסיח דעתו מלאכול עוד, ושכח ולא בירך ברכת המזון, ואח"כ נמלך וחזר ואכל, שא"צ לברך ברכת המזון ב' פעמים אלא פעם אחת, ועולה לו אף למה שאכל בתחלה:
ד אין שיעור להטלת מים.
כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך.
שאם יסתם הנקב מלהוציא הטיפה ההיא, היה קשה לו, וחייב להודות.
ולכן כשאדם רוצה לילך לבית הכנסת להתפלל או הולך לאכול, ובודק את עצמו שמא יצטרך לנקביו, ומטפטף מעט - צריך לברך "אשר יצר" כיון שנפתחו נקביו:
ה לא יאמר: "רופא חולי כל בשר", אלא "רופא כל בשר":
ו מי ששותה סם המשלשל ובדעתו לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם, כיון שלא הסיח דעתו מעשיית צרכיו, לפיכך לא יברך "אשר יצר" עד אחר גמר ההוצאה:
ז מי שאכל דבר שצריך לברך ברכה אחרונה ושכח ולא בירך, והטיל מים ונזכר קודם שבירך "אשר יצר".
יברך תחלה "אשר יצר" ואח"כ הברכה האחרונה.
מפני שתדיר קודם לשאינו תדיר: