[כ"ח שבט, תשי"ח]
...נעם לי לקרות בו ר"פ מפעולותיו בקדש - הפצת היהדות בכלל, והפצת המעינות ביחוד.
כן, ת"ל, על הרושם שעשה הבקור כאן על אלו שכותב אודותם, אבל ביחד עם זה מובן שצריך בזה זהירות יתירה שלא להסתפק בהנ"ל, ולומר שישו בני מעי כיון שכבר נראות פעולות טובות.
כי, וכמדומה נכתב עד"ז כמה פעמים - רושם מהתועדות וכיו"ב, הרי זה בגדר חרישה ולכל היותר זריעה, וכמה מלאכות, ומלאכות חשובות, צריכות לבוא לאחרי כן - בכדי שתהי' הצמיחה ועשית פירות כפי הדרוש,
ואדרבה - כיון שהצליחה החרישה והזריעה, שבזה הרי השקיעו כחות וראו גם סייעתא דשמיא, מובן שגדולה פי כמה אחריות כל אלו הצריכים להתעסק לאחרי זה בכל המלאכות הדרושות בכדי שתהי' הצמיחה כדבעי ועד לקצירה ולקיטת פירות.
בודאי אין הנ"ל צריך לביאור נוסף לרוב פשיטות הדבר, אלא שלהיות העבודה במקומו בגדר התחלה, ה"ז התקופה להבטיח (באוואראנען) שלא תהי'
הערכה - (אפשאצונג) - מוגדלה של תופעות אפילו של תופעות טובות ונעימות שיש להעריך אותן, אבל לא להגזים ההערכה. וק"ל.
מובן שכל הנ"ל שייך גם לאלו שהתרשמו מהבקור - שגם הם זקוקים לזהירות האמורה, ז.א. - לדעת שאין ההתפעלות תכלית המכוון וצ"ל דוקא שוב - בקיום התורה והמצוה ועד לחיי היום יומים.
ויהי רצון שיבשר טוב גם בזה, ובמדה ההולכת וגדלה - כציווי (והבטחת) התורה מעלין בקדש.
נדפסה בלקו"ש ח"כ ע' 611.