המצווה הצ"ד
הציווי שנצטווינו לקיים כל מה שהטלנו על עצמנו בדיבור - שבועה, ונדר, וקרבן, וכיוצא בזה.
והוא אמרו יתעלה: "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דברים כג, כד).
ואף על פי שכבר חילקו את המילות של פסוק זה, ופירשו כל מילה ממנו בעניין [לעצמו] - מכל מקום הכוונה היוצאת מכל מה שהזכירו לך, היא: שקיום כל מה שיבטא האדם המטיל על עצמו איזה דבר, הוא מצוות עשה. והעברה על כך, מצוות לא תעשה.
ונבאר את זה כשנזכיר מצוות לא תעשה.
ולשון ספרי:"מוצא שפתיך - מצוות עשה".
ואתה יודע, שאין שום עניין יוצא ממילת "מוצא שפתיך" לבדה.
אלא הכוונה היא מה שהזכרתי לך בהבנת פשטיה דקרא, שחייב לעשות כל מה שהוציא בשפתיו.
וכבר נכפל הציווי במצווה זו. והוא אמרו יתעלה: "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות, בשבועות, ונדרים, ובסוף מנחות, וגם במסכת קנים.
כלומר: שנתבאר הדין שיש לדקדק, שיעשה האדם את הדבר שהטיל על עצמו, ומה הדרך להפטר, אם יש לו ספק במה שאמר.