השורש החמישי:
שאין ראוי למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה.
פעמים יבוא בטעם המצוות מעין לאווין, ויחשב בם שהם מכלל מה שיימנה לעצמו.
וזה כאומרו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה... ולא תחטיא את הארץ" (דברים כד, ד), הוא טעם לאסור מה שקדם, כאילו יאמר: "כי אתה אם תעשה זה, תרבה ההפסד בארץ".
וכאומרו "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ" (ויקרא יט, כט).
וכן אומרו "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). אחר זוכרו איסור המינים שנאסרה אכילתם, כאילו הוא יספר כי עשיית זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש.
ובביאור אמרו בספרי, באומרו יתברך אחר שהקדים האזהרה מקחת כופר לרוצח "ולא תטמא את הארץ" (במדבר לה, לד) - מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ. הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם, לא שהוא דבר אחר.
וכן אומרו "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא, יב) - הא אם יצא חלל".
וכבר טעה זולתנו בזה השורש גם כן, ומנה אלו הלאווין כולם מבלתי התבוננות.
ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו: "זה הלאו מאיזה דבר מזהיר?"
ולא יהיה לו אז מענה כלל.
ובזה יתבאר ביטול מנינו.
וזה מה שכוננו לבארו בשורש הזה.