Enjoying this page?

004_מסכת תענית פרק ד

(א) בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים (בַּשָּׁנָה) כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים, בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

(ב) אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת.

עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.

הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:

(ג) וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי.

וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְלֹא בְאֶחָד בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ).

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בְּרֵאשִׁית וִיְהִי רָקִיעַ.

בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ וְיִקּווּ הַמַּיִם.

בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַיִם וִיְהִי מְאֹרֹת.

בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם.

בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְתּוֹצֵא הָאָרֶץ.

בַּשִּׁשִּׁי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.

פָּרָשָׁה גְדוֹלָה, קוֹרִין אוֹתָה בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד, בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף.

וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע.

עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:

(ד) כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית.

קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה.

קֻרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה, קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה.

קֻרְבַּן עֵצִים אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה.

חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְבֶן עַזַּאי:

(ה) זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה.

זמן עצי הכהנים והעם - כשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה. ועמדו אלו, והתנדבו משלהם.

והתנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם.

וביום שמביאים העצים, מביאים עמהן קרבן נדבה. ועושים אותו היום יום טוב.

וכן כתוב בספר עזרא, (נחמיה ו) "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" וגו' להביא לבית אלהינו בעתים מזומנים לשנה:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה.

בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה.

בַּחֲמִשָּׁה בְאָב, בְּנֵי פַרְעשׁ בֶּן יְהוּדָה.

בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב.

בַּעֲשָׂרָה בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה.

וְעִמָּהֶם, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ.

וכל מי שטעה בשבטו - ולא היה יודע אם מי ילך, ילך עם בני זתוא:

וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי. בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.


ובני גונבי עלי - מפרש בגמרא, שפעם אחת גזרו האויבים שמד על ישראל, שלא יביאו ביכורים למקדש. והושיבו שומרים בדרכים על כך.

ועמדו אנשים כשרים שבאותו הדור, והביאו סלי ביכורים, וחפו אותם בקציעות, דהיינו תאנים יבשים, ונושאים על כתפם.

"עלי", הוא עץ גדול, עשוי כעין בוכנא, שכותשים בו הדייסא. והיו רגילין לכתוש בו הקציעות, לעשות מהם עיגולי דבילה.

וכשהיו פוגעים בשומרים, אומרים להם, אנו הולכים לעשות שני עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו, בעלי זה שעל כתפינו.

וכך היו מביאין ביכורים לירושלים.

ועל שם כך נקראו בני גונבי עלי. כלומר, גונבי לב השומרים, בעלי שעל כתפם.

"ובני קוצעי קציעות", על שם שחותכין עיגולי הדבילה במקצועות.

ואלו האנשים הכשרים עצמן, עמדו פעם אחרת.

שגזרו שמד, שלא להביא עצים למערכה.

ותקנו סולמות. והיו אומרים לשומרים, ליטול שני גוזלות משובך זה שלפנינו, בסולם זה שעל כתפינו, אנו הולכים.

ועל שם כך, נקראו בני סלמאי הנתוצאי, שהיו נותצים הסולמות, אחר שעברו מן השומרים. ומביאין מהם עצים למערכה.

וכל אלו מביאין עצים עם בני זתוא:

בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה.

בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה.

בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעשׁ שְׁנִיָּה.

שבו בני פרעוש שניה - שלאחר שסיימו, מטילין פייסות איזה באחרונה.

כדכתיב, "והגורלות הפלנו על קרבן העצים":

בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקֻרְבַּן עֵצִים:

שהיה בו הלל - לפי שאחד בטבת חל בחוכה לעולם, ובחנוכה גומרים את ההלל.

אבל הלל דראש חודש שאין קריאת ההלל בו אלא מנהג בעלמא, לא דחי מעמד.

ומהאי טעמא, לא חשיב, ראש חודש ניסן. דאית ביה נמי הלל, וקרבן מוסף, וקרבן עצים:

(ו) חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

(ז) שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.

עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

(ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

כחמשה עשר באב - שבו כלו מתי מדבר בשנת הארבעים.

ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט, שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל.

ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה. לפי שאז תש כח של חמה. שאין בה כח ליבש העצים מלחותן:

ויום הכפורים - שבו נתנו לוחות האחרונות. והוא יום מחילה וסליחה:

שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

שאולים - שכולן שואלין. אפילו עשירות. שלא לבייש את מי שאין לו:

כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

טעונים טבילה - קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.

יוצאות וחולות - כמו, "אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה לא):

וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ.

אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל.

וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.

באמו - כנסת ישראל:

מלך שלמה - הקב"ה שהשלום שלו:

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה.

זה מתן תורה - יום הכפורים שבו נתנו לוחות אחרונות:

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביום הכפורים:


ק