(א) סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה.

(א) סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה - דסוכה דירת עראי בעינן, דכתיב' (דברים טז) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים.

ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע:

רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר.

ורבי יהודה מכשיר - דסבר סוכה דירת קבע בעינן.

ואין הלכה כרבי יהודה:

וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְשֶׁאֵין לָהּ שְׁלֹשׁ דְּפָנוֹת, וְשֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָתָהּ, פְּסוּלָה.

ושאינה גבוהה עשרה טפחים - פסולה, דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה:

ושאין לה שלש דפנות - דכתיב, בסכת בסכת בסכות, שנים חסרים, ואחד מלא.

חד לסכך. דפירוש סוכה, סכך.

פשו להו תלתא, לשלש דפנות.

אתיא הלכה למשה מסיני, ובצריה לדופן חדא, ואוקמיה אטפח.

נשארו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.

לפיכך סוכה שיש לה שתי דפנות זו אצל זו, עושה דופן שלישי שיש בו טפח ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחת משתי הדפנות, שכל פחות משלשה כלבוד דמי ונחשב כאילו הוא דופן של ארבעה טפחים ונמצא רוב דופן עשוי, והרי יש לסוכה זו שלש דפנות.

וצריך לעשות לה צורת פתח - ואם שתי הדפנות הם זו כנגד זו וביניהם מפולש, מביא פס שיש בו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחת משתי הדפנות, ונחשב כאילו יש בפס זה שבעה טפחים שהוא שיעור הכשר סוכה לארכה ולרחבה.

שהסוכה צריכה שתהא שבעה על שבעה כדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו.

ששה על ששה לראשו ורובו, וטפח על טפח לשולחנו:

ושחמתה מרובה מצלתה פסולה - הא בשוין, שהחמה כצל כשרה.

ודוקא שהן שוין מלמטה בקרקעית הסוכה, דבידוע שלמעלה בסכך צלתה מרובה מחמתה, דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאסתירא מלרע:

סֻכָּה יְשָׁנָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

בית שמאי פוסלין - דבעו סוכה לשמה, וזו סתם נעשית.

ואילו תוך שלשים לחג, כיון ששואלים בהלכות החג שלשים יום קודם לחג, סתם העושה סוכה לשם חג הוא עושה.

אבל קודם שלשים סתמא לאו לשם חג הוא:

ובית הלל מכשירין - דלא בעו סוכה לשם חג:

וְאֵיזוֹ הִיא סֻכָּה יְשָׁנָה, כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קֹדֶם לֶחָג שְׁלשִׁים יוֹם.

אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חַג, אֲפִלּוּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה:

 

(ב) הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ תַחַת הָאִילָן, כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבָּיִת.

(ב) כאילו עשאה בתוך הבית - ופסולה:

סֻכָּה עַל גַּבֵּי סֻכָּה, הָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה.

תחתונה פסולה - דשני סככין יש לה.

וקרא קא פסיל סוכה שתחת הסוכה:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה, הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה:

אם אין דיורין בעליונה - שאינה ראויה לדירה.

כגון שאין גג התחתונה יכולה לסבול כרים וכסתות של עליונה.

ולא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה כשאינה יכולה לסבול כלל.

דבהא כולי עלמא מודו שהתחתונה כשרה בסכך העליונה.

שהגג שלה אינו חשוב גג, ולא הויא סוכה שתחת הסוכה.

ואם היא בריאה ויכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, כולי עלמא לא פליגי שהיא פסולה.

כי פליגי, כשיכולה לקבל על ידי הדחק.

כגון שגג התחתונה מתנועע ורופף מכרים וכסתות של עליונה.

תנא קמא סבר דבהכי מקרי סוכה שתחת הסוכה ופסולה.

ורבי יהודה סבר, כיון שאינה מקבלת כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק, אינה חשובה גג, ואין זו סוכה שתחת הסוכה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

(ג) פֵּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, אוֹ שֶׁפֵּרַס עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף, פְּסוּלָה.

(ג) נשר - שלא יהיו עלין וקסמין יורדין על השלחן - פירוש אחר, שלא ינשרו העלין לאחר שיבשו ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצלתה - וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך. ודוקא מפני הנשר, אבל לנאותה כרה:

או שפירס על גבי הקינוף - כלומר או אפילו לא פרסו מפני הנשר, אלא לנוי על מטתו על גבי הקינוף שהן ארבעה קונדסין לארבע רגלי מטתו שהן גבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליהן והרחיקוה מן הסכך דהשתא לא מסכך בדבר המקבל טומאה דהא לאו לסכוכי שטחיה התם:

פסולה - משום דאינו ישוב בסוכה דאוהל מפסיק ביניהם:

אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי הַמִּטָּה:

אבל פורס הוא על גבי מטה שיש לה נקליטין - שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין מזה לזה [כלונסא ופורס עליו סדין], ומשום דאין לה גג טפח רחב מלמעלה אל מקרי אוהל:

(ד) הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִ כֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה.

(ד) הדלה עליה - הגביה על גבה:

קיסום - אידר"א בלע"ז. והיא נדלה כגפן וכדלעת:

פסולה - לפי שאין מסככין במחבור:

וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה.

ואם היה הסיכוך הרבה מהם - שהיה שם סכך כשר הרבה יותר מהגפן והדלעת, כשרה, והוא שחבטן וערבן עם הסכך כשר ואין נראין בעין, דסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:

או שקצצן - אף לאחר שסכך בהן, כשרה, והוא שינענעם לאחר קציצה, דאי לאו הכי פסולה, דאמרה תורה (דברים טז) חג הסוכות תעשה, ולא מן העשוי, כלומר כשתעשה תהא ראוי לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאין ראוי לסוכה ואתה מתקנה, כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה, אבל כשמנענע הוי כסותר וחוזר ומסכך, שמגביה כל אחד לבד ומניחו וחוזר ומגביה את חברו ומניחו:

זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ.

וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ:

כל דבר שאינו כו' - לאפוקי כלי עץ ובגדי פשתן ומחצלאות שאע"פ שגידוליהם מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:

וגידוליו מן הארץ וכו' - דכתיב חג הסוכות [תעש לך באספך] מגרנן ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, כלומר מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות, מהם עשה סוכה:

(ה) חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן.

(ה) וחבילי זרדין - מין קנים. ובעודן לחים בהמה אוכלתן, וכשיבשו עומדים להיסק:

אין מסככין - כשהן קשורים, לא מפני שהן פסולים, אלא פעמים שאדם בא וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכה ליבשה ונמלך עליה לסכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול וזה לא נעשה אפילו לצל אלא ליבש והוי עשוי בפסול:

וְכֻלָּן שֶׁהִתִּירָן, כְּשֵׁרוֹת.

וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת לַדְּפָנוֹת:

וכולן - הפסולין ששנינו בסכך:

כשרים לדפנות - דסוכה סכך משמע ולא דפנות - הילכך סוכות תעשה לך מגרנך, אסכך משמע ולא אדפנות:

(ו) מְסַכְּכִין בַּנְּסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

(ו) מסככין בנסרים דברי ר' יהודה - בנסרים שיש בהם ארבעה שהוא שיעור מקום חשוב דברי הכל פסולה. פחות משלשה דברי הכל כשרה, דחשיבי כקנים. כי פליגי, משלשה ועד ארבעה, ר' יהודה סבר כיון דלית בהו שיעור מקום חשוב לא גזרינן שמא ישב תחת תקרת הבית. ור' מאיר סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן שמא יאמר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת תקרת ביתי. והלכה כר' יהודה:

וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.

נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו:

(ז) תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק וְנוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְפַקְפֵּק אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם.

(ז) תקרה - גג העשוי מקורות או נסרים:

מעזיבה - הטיט או הסיד שרגילין ליתן על גבי הקורות והנסרים קרוי מעזיבה:

מפקפק - סותר ומנענע כולן:

או נוטל אחת מבינתים - ונותן סכך כשר במקומה. ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים, הלכך בפקפוק סגי, ובלא פקפוק אי אפשר, משום תעשה ולא מן העשוי:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, וְאֵינוֹ מְפַקְפֵּק:

רבי מאיר אומר - לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, שכולן מודים שצריך לטול אחת מבינתים ופקפוק אינו מועיל. ור' מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים. והלכה כרבי יהודה שאמר משום בית הלל:

(ח) הַמְקָרֶה סֻכָּתוֹ בַשְּׁפוּדִין אוֹ בַאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, כְּשֵׁרָה.

(ח) שפודין - אין ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע:

[וארוכות] המטה - כלים המקבלים טומאה:

אם יש ריוח ביניהן כמותן - לאו דוקא כמותן ממש ולא יותר, דהא מקום שפוד כפרוץ הוא נחשב, וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול, אלא על כרחך הריוח שביניהן משהו יותר מכמותן:

הַחוֹטֵט בַּגָּדִישׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אֵינָהּ סֻכָּה:

החוטט בגדיש - נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ועושה חלל כשיעור סוכה והסכך נמצא עשוי עומד מאליו. והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה עשוי לשם סכך, וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה עשרה, [ואין] זו היא עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:

(ט) הַמְשַׁלְשֵׁל דְּפָנוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה.

(ט) המשלשל - מוריד. שהתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ואורג ובא כלפי מטה:

שלשה טפחים פסולה - היינו שיעור שיזדקר הגדי בבת אחת ויכנס, דאמרן דבכהאי גוונא אינה מחיצה:

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה.

כיון שהגיע לעשרה כשרה - ואפילו אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנה הרבה:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּה לְמַעְלָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, כָּךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים.

רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה דיו באריגת עשרה: כך מלמעלה למטה - ואפילו גבוהות מן הארץ הרבה. דסבר מחיצה תלויה מתרת. ואין הלכה כרבי יוסי:

הִרְחִיק אֶת הַסִּכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה:

הרחיק את הסיכוך - לאו בגובה קאמר, אלא ברוחב, שהניח אויר בין דופן לסכך באורך הסוכה או ברחבה:

(י) בַּיִת שֶׁנִּפְחַת וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּיו, אִם יֵשׁ מִן הַכֹּתֶל לַסִּכּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה.

(י) בית שנפחת גגו באמצעו והדפנות רחוקות מן הסכך כשר:

אם יש מן הכותל לסכך כשר ארבע אמות פסולה - פחות מכאן כשרה. דהלכה למשה מסיני דאמרינן דופן עקומה עד ארבע אמות, ורואים תקרת הבית כאילו נעקם ראש הדופן ובא עד הסכך הכשר - ולא יישן תחתיה:

וְכֵן חָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה.

וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה - וסיכך באויר של חצר רחוק מכותלי האכסדרה. ואכסדרה הוא מקום מוקף משלש מחיצות:

סֻכָּה גְדוֹלָה, שֶׁהִקִּיפוּהָ בְדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִים בּוֹ, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו אַרְבַּע אַמּוֹת, פְּסוּלָה:

שהקיפה בדבר שאין מסככין בו - דוקא מן הצד אמרינן שאין סכך פסול פוסל אלא בארבע אמות, משום טעמא דדופן עקומה. אבל באמצע הסוכה פוסל בארבעה טפחים. ואויר שאין שם סכך כלל בין באמצע בין מן הצד פוסל בשלשה טפחים:

(יא) הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכֹּתֶל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

(יא) כמין צריף - שאין לה גג וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה [כזה], ומתרחבים והולכים מלמטה:

או שסמכה - שהטה ראשי הקנים על הכותל והולכים בשיפוע למטה לארץ:

מפני שאין לה גג - אינו ניכר מהו גג ומהו כותל. דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא אם כן יש לו גג טפח - והלכה כרבי אליעזר:

מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.

מחצלת של קנים וכו' - במחצלת קטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה ואין מסככין בה. כי פליגי, בגדולה, תנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך עבידא וסתם קטנה לשכיבה, והכי קאמר, מחצלת גדולה סתמא לסיכוך, ואם פירש שעשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ולסיכוך מסככים בה, הכי קאמר, ומחצלת קטנה סתמא לשכיבה, ואם פירש שתהא לסיכוך מסככין בה:

לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה, עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.

רבי אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה - סתמן לשכיבה. ועשאה לשכיבה דקאמר, כלומר עשויות הן מתחילתן סתמא לשכיבה, הלכך אף הגדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. ואם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה: