links to additional classes on bottome of page
(א) שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן.
(א) לזמן - להזדמן יחד' לברך בלשון רבים, "נברך שאכלנו משלו":
אָכַל דְּמַאי,
דמאי - פירות עמי הארץ קרויים, "דמאי". כלומר, "דא מאי?", מעושרין הן או לא.
לפי שהם חשודים על המעשרות, ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר.
ואם אכל ולא עשר, מברך עליו, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, דרוב עמי הארץ מעשרים הם:
וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ,
שנטלה תרומתו - ואע"פ שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה,
והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קריה "ראשית",
נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה, אחד מהחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו.
ואשמועינן מתני' דהכא, דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה.
דכתיב (במדבר יח) "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:
וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,
מעשר שני והקדש שנפדו - כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש.
וקא משמע לן תנא דאין החומש מעכב:
וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת,
והשמש שאכל כזית - דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות, אלא הולך ובא, אין מזמנין עליו, קא משמע לן.
ובכל הני אשמועינן, דאף על גב דדמו לאיסור, אין כאן ברכה בעבירה:
וְהַכּוּתִי,
והכותי - מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות, ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם, כמפורש בספר מלכים (ב יז).
והיו שומרים תורה שבכתב.
וכל מצוה שהחזיקו בה, מדקדקים בה יותר מישראל.
לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כגויים גמורים לכל דבריהם.
הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:
מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.
אֲבָל אָכַל טֶבֶל,
אכל טבל - דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל.
ופירוש "טבל", "טב לא".
ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן, כגון דגן שצמח בעציץ שאינו נקוב שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו:
וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ,
ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - לאו תרומת מעשר קאמר, דהאי טבל גמור הוא.
אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה, ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן.
וכל כמה שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו, אע"פ שהפריש תרומת מעשר, אין מזמנין עליו.
ואם היה מקדימו בשבלים קודם שנתמרח, לא היה צריך להפריש תרומה גדולה, כדכתבינן לעיל:
וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,
ומעשר שני והקדש שלא נפדו - אין צריך לומר שלא נפדו כלל, דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן.
כגון שפדה מעשר שני בגרוטאות של כסף, או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד) "וצרת הכסף", בדבר שיש בו צורה.
והקדש, שחללו על גבי קרקע ולא בכסף, ורחמנא אמר "ונתן את הכסף":
וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת,
והשמש שאכל פחות מכזית - משנה שאינה צריכה היא.
אלא איידי דהדר לרובא לצורך, הדר נמי להא:
וְהַנָּכְרִי,
והנכרי - בגר שמל ולא טבל מיירי.
ואשמועינן דכל כמה דלא טבל נכרי הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:
אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
(ב) נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם.
(ב) וקטנים אין מזמנים עליהם - דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין. אבל קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו.
ואיכא מרבוותא דאמרי, דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, והוא הנקרא קטן פורח, אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפילו יודע למי מברכין.
ובירושלמי מייתי הלכה למעשה, דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות.
ונשים מזמנות לעצמן,
ועבדים מזמנין לעצמן,
אבל נשים עם עבדים לא, משום פריצותא:
עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת.
עד כזית - וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
(ג) כֵּיצַד מְזַמְּנִין?
בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר - נְבָרֵךְ.
בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ.
(ג) בשלשה והוא אומר ברכו - דהא בלאו דידיה איכא זימון.
וכן כולם:
בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא.
אחד עשרה ואחד עשרה רבוא - הך רישא רבי עקיבא היא דאמר, "מה מצינו בבית הכנסת, משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים, הכא נמי אין חילוק":
בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ.
במאה אומר נברך לה' אלהינו - הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר "לפי רוב הקהל הן מברכין" שנאמר: "במקהלות ברכו אלהים".
ופסק הלכה, משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל, המברך אומר "נברך שאכלנו משלו", וכולן עונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".
ועשרה או מעשרה ולמעלה, המברך אומר, "נברך לאלהינו שאכלנו משלו", וכולן עונים, "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו":
בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ.
בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ.
בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ.
בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ.
כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:
רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך - והלכה כרבי ישמעאל:
(ד) שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק
(ד) אינן רשאים ליחלק - מכיון שחלה עליהם חובת זימון:
וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה.
וכן ארבעה וכן חמשה - אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זימון:
שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה.
ששה נחלקים - כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה.
אבל עשרה אין נחלקים, דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:
וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
(ה) שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן
וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.
(ה) ואם לאו אלו מזמנין לעצמן - ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות, אע"פ שאין רואים אלו את אלו השמש מצרפן:
אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
אין מברכין על היין - בורא פרי הגפן, עד שיתן לתוכו מים.
לפי שהיה יינם חזק מאד, ולא היה ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה, ומברכין עליו בורא פרי העץ, כענבים.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:
Class 001
Class 002