003 —מאמרים מלוקט חלק ד - י"ב תמוז ה'תשי"ז

הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי

Mamer - "Hashem Li Be'ozri Va'Ani Ere'eh BeSon'ai"
The Rebbe explains the verse "Hashem Li Be'ozri" as teaching that true help comes from refining the Divine sparks in the world. By serving with both acceptance (kabbolas ol) and inner desire (ratzon d'libba), one unites faith and intellect, revealing G-dliness in all creation.

Video part 1  Video part 2  Video part 3

בס"ד. י"ב תמוז ה'תשי"ז*

 

הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי[1], ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה והגאולה במאמרו ד"ה זה[2] (שאמרו בי"ב תמוז הראשון, תרפ"ז), דמשמעות הלשון הוי' לי בעוזרי הוא שישנם עוזרים אחרים, והבקשה היא שגם הקב"ה יהי' בין העוזרים, ואינו מובן[3], הרי כל ישראל מאמינים באמונה פשוטה שהוא ית' לבדו הוא העוזר והמושיע להאדם בכל עניניו, והיאך אומר הוי' לי בעוזרי, דמשמעות הלשון הוא שישנם עוזרים אחרים, שהם העוזרים האמיתים, והקב"ה מצטרף עמהם. וגם צ"ל מהו הבקשה ואני אראה בשונאי (שיראה נקמה בשונאיו), דלכאורה הוי לי' לבקש שהאויבים והשונאים יהפכו לאוהבים. והגם דשנאתו של דוד היתה רק לשונאי הוי' כמ"ש[4]הלא משנאיך הוי' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, מ"מ, הרי כתיב[5] יתמו חטאים ולא חוטאים [דענין זה הוא גם בשונאי הוי', וכמו שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, ובמיוחד בבעל הגאולה, שקירבו גם את אלו שנכללים בהסוג המדובר בתניא פרק לב בסופו, והחזירו אותם למוטב][6], והוה לי' לבקש שיעשו תשובה, ומהי הבקשה ואני אראה בשונאי.

בולהבין זה מקדים בהמאמר[7] מה שאמר דוד[8] זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, שבעת היותו נע ונד מטולטל בגירות (מגורי מלשון גירות[9]) ומלא פחדים (מגורי מלשון מגור ופחד[10]) משונאיו ומרודפיו, הי' מתענג ושמח בדברי תורה (חוקיך), שהיו ערבים ומתוקים לו כמו זמירות וניגונים. וצריך להבין, הרי יש ריבוי מיני תענוגים, ומדוע מדמה דוד התענוג שהי' לו בדברי תורה להתענוג שבזמירות דוקא. וגם צריך להבין, הרי במצוות יש ג' סוגים, משפטים עדות וחוקים[11], משפטים הם המצוות שמחוייבים גם מצד השכל (כמו גזל גניבה אונאה כיבוד אב ואם). עדות הם המצוות שהם אות וזכרון (כמו שבת פסח סוכה ותפילין), דגם מצוות אלו יש להם מקום בשכל. דהגם שהשכל מצד עצמו (לולי ציווי התורה) לא הי' מחייבם [ודלא כהמצוות דמשפטים שגם אלמלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה[12]], מ"מ, לאחרי שהתורה ציוותה עליהם, גם השכל מסכים לזה. משא"כ חוקים, הם המצוות שאינם ע"פ טעם, ורק בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי[13]. וצריך להבין מ"ש זמירות היו לי חוקיך, הרי פשוט שהתענוג והשמחה של דוד המלך בעסק התורה הי' בכל דיני התורה (גם בהדינים דעדות ומשפטים), ומהו אומרו זמירות היו לי חוקיך, חוקיך דוקא.

גוהענין הוא, דזמירות הוא גם ענין שבח[14]. כדאיתא בתניא[15], דמה שדוד קרא דברי תורה בשם זמירות הו"ע שבחא דאורייתא. שדוד הי' משבח את התורה בזה שחיות כל העולמות תלוי בדקדוק אחד מדקדוקי התורה. והשייכות דפירוש זה לפירוש הפשוט בזמירות היו לי חוקיך גו', הוא, דע"י ההתבוננות במעלת ושבח התורה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, עי"ז פעל בעצמו שכל עניני העולם לא יתפסו מקום אצלו, וגם כשהי' לא-טוב לו בגשמיות, הי' עוסק בתורה בשמחה גדולה[16]. ובהמאמר דבעל הגאולה[17] מבאר עוד פירוש בזמירות היו לי חוקיך, זמירות הוא מלשון חיתוך וכריתה, כמו לזמר עריצים[18] דע"י עסק התורה של דוד המלך, נתבטלו כל שונאיו ורודפיו. וכמארז"ל[19] השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. ויש לקשר שני הפירושים, דע"י עסק התורה באופן דזמירות כהפירוש בתניא, שהי' נרגש אצלו שחיות כל העולמות תלוי ב(דקדוק אחד של) תורה, עי"ז נעשה, דמה שאינו מתאים לתורה, ומכ"ש מה שמנגד לתורה, לא יהי' לו חיות, זמירות מלשון לזמר עריצים. ועפ"ז יובן גם מ"ש זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), כי שני ענינים הנ"ל שבזמירות דתורה (שבחא דאורייתא, ולזמר עריצים), הם, בעיקר, מצד ענין החוקים שבתורה.

דוהענין הוא, דשתי חלוקות הכלליות שבמצוות[20], מצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם ומצוות דחוקים שלמעלה מהטעם, הם שני ענינים כלליים בעבודת ה', העבודה דטעם ודעת (משפטים) והעבודה דקבלת עול (חוקים), שצריכים להיות בכל מצוה ומצוה. והענין הוא, דבמצוות יש שני ענינים[21]. א', שהמצוות הם רצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דענין זה הוא בכל המצוות בשוה. וב', דלאחרי שהרצון נתלבש בחכמה (דתורה), הנה עי"ז נוסף טעם לכל מצוה, וג"ז שע"י כל מצוה נמשך אור וגילוי פרטי. דזהו מה שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים דמלכא[22], דכל אבר הוא כלי לכח פרטי[23]. וטעמים אלו הם מצד חכמה דתורה כמו שהיא למעלה. ומזה נמשכו (ע"י ריבוי השתלשלות) טעמי המצוות שבגליא דתורה (הטעמים דעדות ומשפטים כמו שהם בפשטות)[24]. וזהו מה שבקיום המצוות צריך להיות שתי כוונות, כוונה כללית וכוונה פרטית[25], שמצד הרצון (שלמעלה מטעם) צ"ל הכוונה כללית (קב"ע) לקיים רצון ה', ומצד הענין דטעמי המצוות צ"ל הכוונה פרטית השייכת לאותה המצוה.

הוזהו מה ששני הענינים דחוקים ומשפטים הם שני ענינים כלליים שבכל מצוה ומצוה. שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו החוקים[26]. וכן לאידך, שגם בהמצוות דחוקים יש הטעם והכוונה פרטית שבהם, מה שע"י כל מצוה (גם המצוות דחוקים[27]) נמשך אור וגילוי פרטי. ויתירה מזו, דכל אחד משני ענינים אלו (חוקים ומשפטים) הו"ע כללי בעבודת האדם, לא רק בקיום המצוות אלא גם בכללות הנהגת האדם. דענין המשפטים הוא (כמבואר בהמאמר[28]) לשפוט כל דבר, אם זה מתאים ע"פ שכל וחכמת התורה, וגם כשהדבר מצד עצמו אין בו שום שמץ איסור, צריך לשקול היטב אם זה לא יגרום חלישות באיזה מצוה או מנהג ישראל, שאז צריך לדחות את הדבר מכל וכל. וענין חוקים הוא העבודה דקבלת עול מלכות שמים, שצריכה להיות לא רק בעת קיום מצוה אלא במשך כל היום[29].

ווזהו זמירות היו לי חוקיך (חוקיך דוקא), דכוונת הכתוב בחוקיך היא (לא להסוג דחוקים, כ"א) לכל המצוות, דכאשר קיומם (וכן לימודם) הוא מצד ציווי וגזירת הקב"ה (באופן דחוקיך, חוקה חקקתי גזירה גזרתי), אזי דוקא זמירות היו לי. והענין הוא, דזה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי (דקדוק אחד מדקדוקי) תורה, הוא בעיקר מצד זה ששרש התורה הוא בכתר שלמעלה מהחכמה, שמצד בחינה זו, המצוות וכן כל דקדוקי ההלכות שבהם, הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית', רצון שלמעלה מטעם. דבבחינת התורה כמו שנמשכה בחכמה, מכיון שהמצוות והדקדוקים שבהם (מצד בחינת החכמה) הם מצד הטעם, שבכדי שע"י התפילין יומשכו מוחין העליונים בעולמות צריכים להיות באופן כזה דוקא, הרי בהכרח שיש איזה ערך ותפיסת מקום להעולמות, ולכן מדייק זמירות היו לי חוקיך (דוקא) בבית מגורי, דכשעסק התורה שלו הוא באופן שיודע ומרגיש שכל דקדוקי התורה הם מצד זה שכן עלה ברצונו ית' (חוקיך), אזי נרגש אצלו איך שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה, ובמילא, הדברי תורה שלומד הם לו זמירות (תענוג ושעשועים) גם בבית מגוריו, כי כל הרדיפות שסובל משונאיו אינם תופסים מקום אצלו, ויתירה מזו, שעי"ז נמשך כן גם בעולם, שהשונאים והרודפים מתבטלים, זמירות מלשון לזמר עריצים.

זוביאור הענין בעומק יותר, יובן בהקדים תחילה ענין עדות. שגם ענין זה הוא בכל המצוות (גם בהמצוות דחוקים ודמשפטים), ע"ד שנת"ל בנוגע למשפטים וחוקים. והענין הוא, כמו שמבאר בעל הגאולה בהמאמר ד"ה ויקם[30] עדות ביעקב ותורה שם בישראל[31], דמה שהמצוות (גם המצוות דמשפטים ודחוקים) נק' עדות הוא לפי שהם ממשיכים ומגלים העלם העצמי דעצמות אוא"ס, שלמעלה מההעלם השייך לגילוי. דכמו שענין העדות בפשטות הוא על דבר הנעלם דוקא, דעל דבר הגלוי אין שייך עדות, מכיון שהוא גלוי, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי אין צריך עדות[32], עד"ז הוא ברוחניות, דאור הממלא הוא דבר הגלוי שמושג מצד השכל, וכידוע[33] בענין ומבשרי[34] אחזה אלוקה, דכמו שברור לאדם שיש נפש שמחי' את גופו, דע"י שמרגיש שגופו חי הוא יודע ברור שאין זה מצד הגוף עצמו אלא שיש נפש שמחי' את גופו, כמו"כ הוא גם בנוגע לעולם, דע"י שרואים עולם חי יודעים בבירור[35] שיש חיות אלקי שמחי' את העולם. ואור הסובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות הוא מילתא דעבידא לאגלויי (העלם ששייך לגילוי). וכמבואר בכ"מ[36], דע"י ההשגה באור הממלא שמתלבש בעולמות, שהוא הארה בלבד (כדמוכח מזה גופא שהוא בהתלבשות), מזה באים לידי ידיעה שישנו אור שהוא מופלא מעולמות, שהוא המקור שממנו נמשך ההארה שבהתלבשות. והוא ע"ד מה שהשכל גופא מכריח שיש למעלה מהשכל. וענין העדות הוא בעצמות אוא"ס, שלמעלה גם מסובב, שהוא נעלם לגמרי, ואין שייך בו שום ידיעה והשגה, גם לא ידיעת השלילה[37]. וזהו מה שכל המצוות נק' עדות, לפי שהם ממשיכים ומגלים עצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב.

חוצריך להבין, והרי זה שהמצוות הם עדות על עצמות אוא"ס הוא מפני שהם רצונו ית', רצון שלמעלה מטעם[38], ומהו החילוק בין ענין עדות לענין חוקים. וגם צריך להבין השייכות של הסוג דמצוות שנק' עדות מפני שהם אות וזכרון, ענין הטעם, עם ענין העדות שבכללות המצוות, זה שהם מעידים על עצמות אוא"ס מפני שהם רצון שלמעלה מטעם. והענין הוא, דענין העדות שבמצוות בעבודת האדם היא העבודה דרעותא דלבא[39], דרעותא דלבא הוא הרצון באלקות שמצד עצם הנשמה, שעי"ז תופסים בהעצמות, כמאמר[40] לית מחשבה תפיסא בי' כלל (בי' קאי על פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מסובב, שאינו נתפס בשום השגה, גם לא בהשגת השלילה) אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. והעבודה דחוקים היא העבודה דקבלת עול. דהחילוק שבין שתי עבודות אלו הוא, דבהעבודה דרעותא דלבא, מכיון שיש לו רצון, הגם שהרצון הוא מצד ההתקשרות דעצם הנשמה בעצמות אוא"ס, ה"ה בבחינת מציאות עדיין[41]. וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהי' גילוי אלקות בעולם ושתושלם הכוונה דדירה[42] לו ית' בתחתונים, מ"מ, עצם ענין הרצון הוא מציאות. ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול[43], שהוא כמו עבד שאין לו שום רצונות כלל, וכל מה שעושה הוא מצד עול האדון שמוטל עליו, שמצד זה הוא מוכרח לקיים רצון האדון.

טוהנה החילוק שבין העבודה דעדות להעבודה דחוקים הוא דוגמת החילוק שביניהם בענין המצוות עצמם. ויובן זה ע"פ הידוע[44] שהרצון דמצוות כמו שהוא מצד העצמות הוא רצון עצמי שאינו בשביל איזה כוונה שתושלם ע"י המצוות, והתכלית דמצוות (מצד רצון זה) הוא המצוות עצמם. ומזה מובן, דזה שהמצוות ממשיכים ומגלים עצמות אוא"ס בעולם, עם היות שההמשכה היא מצד זה שהמצוות הם רצונו ית' שלמעלה מטעם, מ"מ, מכיון שזהו ענין שנעשה ע"י המצוות, הרי זה בדוגמת טעם. ואמיתית הענין דרצון העצמי של עצמותו ית' הוא בהמצוות גופא. וזהו מה שהעבודה דעדות היא העבודה דרעותא דלבא והעבודה דחוקים היא העבודה דקבלת עול, כי ענין העדות שבמצוות, מכיון שהוא המשכה וגילוי, הכלי לזה הוא הרצון, שגם הרצון שמצד עצם הנשמה היא תנועה דהמשכה והתפשטות (מציאות), והכלי לענין החוקים דמצוות שהוא רצון עצמי ממש שלמעלה מגילוי הוא הביטול דקבלת עול, ביטול שמצד העצם שלמעלה מכל ענין דהתפשטות.

יו"דוזהו זמירות היו לי חוקיך (דוקא), שכוונתו בזה היא לשלול לא רק הענין דמשפטים אלא גם הענין דעדות. כי בדרגת העדות נשארה עדיין איזו מציאות. ולא רק מצד האדם, שגם הרצון שלו שלמעלה מטו"ד (רעו"ד) הוא מציאות (כנ"ל), אלא גם מצד המצוות שבדרגת עדות, מכיון שענינם הוא המשכת וגילוי אוא"ס בעולם. ואמיתית ושלימות ההכרה שכל העולמות בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד דתורה הוא דוקא בהדרגא דחוקים, שהדקדוקים דתורה (שמצד בחינה זו) הם ענין עצמי מצד שרשם העצמי שבתורה, שלמעלה משייכות לעולם.

יאוממשיך בהמאמר[45], דמה שדוד נענש על זה[46] הוא כי עסק התורה דדוד הי' באופן דלזמר עריצים (כנ"ל), ותכלית הכוונה היא כמ"ש[47] לא תהו בראה לשבת יצרה, להתעסק בעבודת הבירורים ולהמשיך גילוי אור בעולם. דזהו המעלה שבתפלה לגבי תורה, דתפלה הוא בירור והעלאה, היינו שע"י התפלה מתבררים הניצוצות ומזדככים ועולים למעלה, משא"כ תורה היא המשכה מלמעלה, והבירור ע"י התורה הוא בדרך דחי'. וכשרצה דוד לברר בירורים ע"י התורה, שהוא בדרך דחי', לזמר עריצים, נענש על זה, כי תכלית הכוונה הוא לשבת יצרה.

וצריך להבין, הרי עסק התורה דדוד באופן דזמירות היו לי חוקיך הוא בבחינת התורה כמו שהיא מצד רצון העצמי (כנ"ל בארוכה), והיאך שייך שזה יהי' שלא כפי אמיתית הכוונה. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ מ"ש בהמאמר בתחילתו בענין הוי' אחד[48], דפירוש אחד זה הוא יחיד, ומה שאומרים אחד ולא יחיד הוא להורות דהוי' ואלקים כולא חד[49]. והענין הוא, דאמיתית ענין אחדות הוי' הוא שהאחדות היא גם מצד העולם. וזהו מ"ש הוי' אחד, דבאם הי' כתיב הוי' יחיד, הי' הפירוש בזה שיחודו ית' הוא מצד אוא"ס (ולא מצד העולם), ובכדי להדגיש שיחודו ית' הוא גם מצד העולם, ואפילו מצד העולם כמו שנברא משם אלקים שמעלים ומסתיר על שם הוי', לכן נאמר[50] הוי' אחד, שגם החי"ת והדל"ת שהם ז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, הם בטלים להאל"ף יחידו של עולם[51]. דמכיון שהוי' ואלקים כולא חד, הרי שם אלקים אינו מסתיר באמת, ולכן, גם העולם שנתהווה משם אלקים הוא בטל באמת ואין עוד מלבדו[52]. ועד להביטול בדרגת ואופן דיחיד שלמעלה מאחד. וע"י היחוד דשני הענינים (שיחודו ית' הוא באופן דיחיד, ושענין זה הוא גם מצד העולם), עי"ז הוא גילוי כח העצמות שכולל ומחבר הענין דאחד ודיחיד.

יבויש להוסיף, דשם הוי' (הוי' אחד) מורה על כל ג' הענינים (אחד ויחיד וכח העצמות שמחברם). דבהוי' יש ג' ענינים: א' הוי' מלשון מהוה[53], דפירוש זה בשם הוי' מורה על שייכותו לעולמות, ב' הוי' מלשון הי' הוה ויהי'[54], דפירוש זה בשם הוי' מורה שהוא למעלה מעולמות, וענין הג' בשם הוי' הוא שהוי' הוא שם העצם[55], היינו שהוא מורה על עצמותו ית'. דהגם שבפרדס[56] כתב דזה ששם הוי' הוא שם העצם הוא רק לעצם הספירות, היינו האורות המתלבשים בכלים, הרי המסקנא דתורת החסידות[57] היא דפירוש שם העצם הוא בהעצמות. והנה מכיון שכל ג' הענינים הם באותו שם, הרי מובן[58] שהם שייכים זל"ז. והיינו דההתאחדות דשני הפירושים בהוי', הוי' לשון מהוה והוי' מלשון הי' הוה ויהי' כאחד, הוא מצד זה שהוי' הוא שם העצם. ונמצא, דע"י שהוי' שלמעלה מעולמות (הי' הוה ויהי' כאחד) נמשך בהוי' לשון מהוה, אף שבחיצוניות הו"ע של ירידה, הנה עי"ז דוקא מתגלה שם העצם שבו. ולא עוד אלא שגילוי שם העצם דהוי' הוא בעיקר בהוי' לשון מהוה. וכמבואר בכ"מ[59] דמה ששם הוי' הוא שם העצם שמורה על העצמות הוא כי ההתהוות יש מאין היא דוקא בכח העצמות שמציאותו מעצמותו[60].

יגועפ"ז יובן גם מ"ש הרמב"ם[61] (הובא במאמר הנ"ל בתחילתו) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. דמצות הידיעה היא בג' ענינים. שיש שם מצוי ראשון, שהוא ממציא כל נמצא, ושכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. דג' ענינים אלו הם נגד ג' ענינים הנ"ל בהוי'. יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא ר"ת הוי'[62]. מצוי ראשון הוא שהוא קדום לכל, למעלה מהבריאה. ממציא כל נמצא הוא הוי' לשון מהוה. וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאואמיתת המצאו הוא העצמות שמציאותו מעצמותו[63], דהתהוות הנמצאים יש מאין הוא בכח העצמות (כנ"ל), ענין שם העצם.

ידויש לומר, דזהו גם מה שהוי' הוא ר"ת יסוד היסודות ועמוד החכמות, דיסודות וחכמות הם שני ענינים הפכיים. דיסודות הם ההנחות הפשוטות שלמעלה מהבנין, מהסברה, שהם יסודי ההשגה, וחכמות הם הסברות השכליות שנתפסות בהשכלה ועד ששייך בהם שקו"ט. דבעבודת האדם ענין היסודות הוא האמונה פשוטה שלמעלה מהשכל, וחכמות הו"ע ההשגה. וי"ל דשרש היסודות הוא בהוי' שלמעלה מעולמות (הי' הוה ויהי' כאחד), ושרש החכמות הוא בהוי' לשון מהוה, והכח שמאחד היסודות והחכמות, שהאמונה שלמעלה מהשכל תומשך גם בשכל, הוא משם הוי' שם העצם.

ועפ"ז יובן מה שדוד נענש על מה שאמר זמירות היו לי חוקיך, כי התורה כמו שהיא מצד רצון העצמי שלמעלה מטעם (יסודות) היא דוגמת הוי' מלשון הי' הוה ויהי' כאחד שלמעלה מעולם, שלכן, הבירור שמצד בחינה זו הוא באופן דדחי' (ולא בדרך בירור), זמירות מלשון לזמר עריצים. ומכיון שאמיתית ענין אחדות הוי' הוא שהאחדות היא גם מצד העולמות, לכן צ"ל ההמשכה דעדות ומשפטים דתורה (חכמות) שיהי' גילוי אלקות בעולם. ועי"ז מתגלה העצם דתורה שלמעלה גם מחוקים, שם העצם.

טווזהו הוי' לי בעוזרי, עוזרי קאי על הניצוצות המתבררים, שהם העוזרים האמיתים של האדם [וע"ד הידוע[64] בענין כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם[65], דע"י שהאדם מברר את הניצוצות שבדצ"ח, נמשך לו תוספת כח בעבודתו, שהניצוצות עוזרים ומסייעים לו], ופי' הוי' לי בעוזרי הוא שהניצוצות המתבררים (עוזרי), הגם שענין הבירורים הוא מלמטה למעלה (ענין דעולם), יומשך בהם גילוי שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות. וחיבור ב' ענינים אלו הוא מהוי' שם העצם. וזהו גם ואני אראה בשונאי, דגם אלו שהם שונאי דוד שהם שונאי הוי', אין צריך לדחותם לגמרי כ"א לברר הניצוצות שבהם, וע"י שמוציאים הניצוצות מהם הנה הרע שבהם מתבטל. ועי"ז באים לראי' באלקות, אראה בשונאי, ראיית אלקות במוחש גם בעניני עולם. וכמו שהי' אצל בעל הגאולה, שגם המנגדים, אף שנשארו במציאותם, הוכרחו (ע"י הניצוצות שבהם) לעשות כפי הכוונה, והי' גילוי אלקות (דלמעלה מהטבע) במוחש (בטבע). ועי"ז המשיך הכח לכל ההולכים באורחותיו להמשיך גילוי אלקות דלמעלה מהטבע בטבע, וזה נעשה הכנה קרובה שתושלם הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, שהתחתונים יהיו דירה לו ית', לו לעצמותו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* יצא לאור בקונטרס חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז – תשמ"ז, "לקראת חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז.. תמוז ערב חג הגאולה ה' תהא זו שנת משיח".

  1. 1 תהלים קיח, ז.
  2. 2 נדפס בסה"מ קונטרסים ח"א קעט, א ואילך. תרפ"ז ע' רא ואילך.
  3. 3 ראה גם רד"ה זה בלקו"ת דרושים לשמ"ע (פח, ב).
  4. 4 תהלים קלט, כא. וראה שבת קטז, א. תניא ס"פ לב.
  5. 5 תהלים קד, לה. ברכות יו"ד, רע"א.
  6. 6 ראה בהשיחה (ס"י) שנאמרה בההתוועדות בהמשך להמאמר (תורת מנחם – התוועדויות ח"כ ע' 114 ואילך).
  7. 7 פרק ב. וראה שם רפ"ד.
  8. 8 תהלים קיט, נד.
  9. 9 ראה מצודת דוד עה"פ.
  10. 10 ראה פרש"י ד"ה זמירות – סוטה לה, א. מצודת ציון עה"פ.
  11. 11 ראה רמב"ן עה"פ ואתחנן ו, כ. וראה בארוכה ד"ה ויקם עדות ה'ש"ת פ"א-ב. ד"ה אם בחוקותי ה'ש"ת פ"ד (סה"מ ה'ש"ת ע' 51 ואילך. שם ס"ע 90 ואילך). ד"ה רבי אומר ה'תש"ב פ"ב (סה"מ ה'תש"ב ע' 115 ואילך). סה"מ אידיש ס"ע 45 ואילך. ובכ"מ.
  12. 12 עירובין ק, ב.
  13. 13 ראה תנחומא חוקת ג. שם ח. במדב"ר ר"פ חוקת. ועוד.
  14. 14 ראה גם תרגום עה"פ: תושבחן הוו לי. ובאוה"ת להצ"צ עה"פ ס"ד (יהל אור ע' תסב): החכמה של הזמירות . . לעורר ההתפעלות . . וכמו"כ ענין השבחים למעלה הוא לעורר גילוי המדות.
  15. 15 קו"א ד"ה דוד זמירות (קס, א ואילך).
  16. 16 ראה קו"א שם. ד"ה הוי' לי בעוזרי תרפ"ז הנ"ל פ"ב ופ"ד.
  17. 17 פרק ד.
  18. 18 ראה שהש"ר פ"ב, יב (הובא בהמאמר שם, ובאוה"ת שם ס"ג – ס"ע תסא ואילך).
  19. 19 גיטין ז, א. וראה תו"א מקץ לא, סע"ג שמביא מארז"ל זה לענין זמירות היו לי חוקיך.
  20. 20 ראה ד"ה רבי אומר ה'תש"ב שם, דג' החלוקות דעדות חוקים ומשפטים "הן שתי חלוקות כוללות". ועפ"ז יומתק זה שבהמאמר (דתרפ"ז) מבואר רק ענין חוקים ומשפטים.
  21. 21 ראה שער האמונה פי"ג. עטרת ראש דרוש לעשי"ת נח, ב ואילך. המשך תרס"ו ע' סז. ובכ"מ.
  22. 22 ראה תקו"ז תיקון ל' (עד, א). הובא בתניא פ"ד. רפכ"ג. ועוד.
  23. 23 בתניא רפכ"ג, דזה שהמצוות נק' אברים הוא לפי שאברים הם לבוש להרצון. שבזה, כל המצוות (האברים) בשוה. אבל בפשטות צ"ל, דזה שהמצוות נק' אברים הוא גם מצד ענין הפרטי שבכל אבר – ראה לקו"ת בחוקותי מז, ב, דזה שהמצוות הם רמ"ח אברים הוא ע"ד "כח הראי' בעין וכח השמיעה באזן". וראה גם לקו"ת בלק עא, סע"ב ש"ע"י קיום המצוות . . ממשיכים האור בפרט להתלבש במצוה פרטית שהיא אבר א' מרמ"ח אברים דמלכא". ולהעיר גם מלקו"ת במדבר יג, סע"א "המצוות שהם אברין דמלכא עד"מ יש בהן התחלקות". ובקו"א (בתניא) ד"ה להבין מ"ש בפע"ח (קנה, ב): להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי ערך המצוות.
  24. 24 ראה סהמ"צ להצ"צ מצות חמץ ומצה בתחילתה (כב, ב), דהטעמים שבגליא דתורה הם בהתאם להטעמים שבפנימיות התורה "כמו הלבוש לגוף, ויש עוד כמה פנים לפנים עד אין קץ ותכלית".
  25. 25 תניא רפמ"א. שעה"א ועט"ר שבהערה 21. המשך תרס"ו ע' נז. ובכ"מ.
  26. 26 כמבואר בהמאמר פ"ג. וראה בארוכה ד"ה ת"ר מצות נ"ח כו' ה'תשל"ח ס"ד (לעיל ח"ב ס"ע קסד ואילך). וש"נ.
  27. 27 שהרי גם המצוות דחוקים הם אברים פרטים מרמ"ח אברים דמלכא. ומה שהם חוקים – יש לומר, שלא נתפרש טעמם בנגלה דתורה.
  28. 28 פרק ג. וראה גם ד"ה ויקם עדות ה'ש"ת ספ"ב.
  29. 29 ראה קונטרס העבודה פ"ב.
  30. 30 תהלים עח, ה. ולהעיר*, שהקאַפּיטל תהלים דבעל הגאולה (שמתחיל בי"ב תמוז שנה זו (תשי"ז)) הוא מזמור עח.
  31. 31 דשנת ה'ש"ת (נדפס בסה"מ ה'ש"ת ע' 51 ואילך). וראה גם לקו"ת פקודי ד, א ואילך.
  32. 32 ר"ה כב, ב.
  33. 33 לקו"ת אמור לא, ב. ואתחנן ד, א. סהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות בתחילתה (מה, א). ובכ"מ.
  34. 34 איוב יט, כו.
  35. 35 ועד להתאמתות דראי' – מבשרי אחזה אלוקה, כמבואר בלקו"ת וסהמ"צ שם.
  36. 36 סה"מ עת"ר ע' ב.
  37. 37 המשך תרס"ו ע' נח. סה"מ תרפ"ז ע' קעו ואילך. ד"ה תכלית חכמה תרפ"ט פ"ב ואילך (סה"מ קונטרסים ח"א כט, ב ואילך). ועוד.
  38. 38 כמובן מהמשך הענינים בד"ה ויקם עדות ה'ש"ת הנ"ל. וכן הוא להדיא בהמשך תער"ב שבהערה הבאה.
  39. 39 ראה המשך תער"ב ח"א פס"ז.
  40. 40 תקו"ז בהקדמה (יז, א). וראה מאמרים שבהערה 37.
  41. 41 ראה תניא פמ"א (נז, ב ואילך) ובארוכה בסה"מ תר"ס ע' קמט ואילך, שגם הרצון שמצד אהבה הטבעית "לדבקה בה' ולא ליפרד . . בשום אופן אפילו במסירות נפש ממש" הוא דוגמת הרצון "לרוות נפשו הצמאה", וענין הביטול הוא שכל רצונו הוא רצון הוי' – שיהי' גילוי אלקות בעולם.
  42. 42 ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
  43. 43 ראה גם סה"מ תרפ"ז ע' קפא ואילך המעלה בהעבודה דקב"ע גם על רעו"ד. ושם ס"ע קפב, "דמעלתן של ישראל כמו שהם בעצמותו ית' ויתעלה הוא שהן עבדים דוקא".
  44. 44 המשך תרס"ו ע' תקכא.
  45. 45 פרק ז.
  46. 46 ראה סוטה לה, א. במדב"ר פ"ד, כ.
  47. 47 ישעי' מה, יח.
  48. 48 ואתחנן ו, ד.
  49. 49 ראה זח"ב קסא, א. ח"ג רסד, א.
  50. 50 ראה תו"א וארא נה, ב. סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פי"ח.
  51. 51 ראה סמ"ק, הובא בב"י או"ח סס"א (ד"ה כתב סמ"ק). שו"ע (ואדה"ז) או"ח סס"א ס"ו. לקו"ת תזריע כג, ג. וראה ברכות יג, ב.
  52. 52 שער היחוד והאמונה פ"ו.
  53. 53 זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. שער היחוד והאמונה רפ"ד.
  54. 54 זהר ופרדס שם. שער היחוד והאמונה פ"ז (פב, א).
  55. 55 כ"מ הל' עכו"ם פ"ב ה"ז. פרדס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב פכ"ח.
  56. 56 שי"ט ספ"א.
  57. 57 ראה סה"מ תרס"ח ע' קצ. וראה גם המשך תרס"ו ע' תלא.
  58. 58 ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.
  59. 59 אגה"ק ס"כ (קל, ב).
  60. 60 ריש הל' יסודי התורה.
  61. 61 סדר הדורות ד"א תתכז. שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לרמב"ם שם.
  62. 62 סה"מ תרס"ח שם.
  63. 63 לקו"ת צו יג, ב (וראה שם ע' ג). ובכ"מ .
  64. 64 עקב ח, ג.
  65. 65 ראה אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט ואילך. סה"מ תרס"ב ע' שלה. תרע"ח ע' קצג.

B"H, 12 Tammuz 5717.

Hashem Li Be'ozri Va'Ani Ere'eh BeSon'ai.

My revered father-in-law, the Baal HaSimchah VeHaGeulah, in his maamar beginning "Zeh" (said on the first 12 Tammuz, 5687), notes that the phrase "Hashem Li Be'ozri" implies there are other helpers, and the request is that Hashem be among them. This is puzzling[1], since all Jews believe with simple faith that He alone is the true helper and savior in all matters. How can one say "Hashem Li Be'ozri," as if there are other real helpers and Hashem joins them? Also, what is the meaning of the request "Va'Ani Ere'eh BeSon'ai" (that he should see vengeance on his enemies)? Seemingly, one should ask that enemies and haters be transformed into friends. Even though David's hatred was only for the enemies of Hashem, as it says, "Halo Mesanecha Hashem Esna U'Vitkomemecha Eskotat," still, it is written, "Yitamu Chata'im V'lo Chotim" (let sins cease, not sinners)[2], and this applies even to the enemies of Hashem. As we saw in the conduct of our Rebbeim, especially the Baal HaGeulah, who drew close even those described at the end of Tanya chapter 32 and brought them to teshuvah[3]. Therefore, the request should be that they do teshuvah. Why then does he ask, "Va'Ani Ere'eh BeSon'ai"?

2) To understand this, the maamar first introduces what David said[4]: "Zemiros Hayu Li Chukecha BeVeis Megurai" (Tehillim 119:54), that when he was wandering and unsettled, full of fears from his enemies and pursuers, he delighted and rejoiced in words of Torah (Chukecha), which were as sweet to him as songs and melodies. We must understand: there are many types of pleasure, so why does David compare his pleasure in Torah to the pleasure of songs specifically? Also, in mitzvos there are three types: mishpatim, edos, and chukim[5]. Mishpatim are mitzvos that are also rationally required (like theft, fraud, honoring parents). Edos are mitzvos that serve as signs and remembrances (like Shabbos, Pesach, Sukkah, and Tefillin), which also have a rational aspect, even though the intellect alone would not obligate them. However, after the Torah commanded them, the intellect agrees. Chukim, by contrast, are mitzvos without any reason, decreed as statutes[6]. Why does David say, "Zemiros Hayu Li Chukecha"—specifically chukim? Surely, his delight in Torah was in all its laws, including edos and mishpatim. Why single out chukim?

3) The explanation: "Zemiros" also means praise[7]. As stated in Tanya[8], when David called words of Torah "zemiros," it refers to the praise of Torah—that David praised the Torah for the fact that the vitality of all worlds depends on even one detail of Torah. The connection between this and the simple meaning of "Zemiros Hayu Li Chukecha" is that by contemplating the greatness and praise of Torah—that all worlds are nullified before even one detail of Torah—he was able to disregard all worldly matters, and even when things were difficult materially, he studied Torah with great joy[9]. The Baal HaGeulah's maamar explains another meaning: "zemiros" from the root "to prune or cut," as in "Lezamer Aritzim" (to cut down tyrants)[10]. Through David's Torah study, all his enemies and pursuers were nullified. As our Sages say[11], "Rise early and stay late at the beis midrash and they will disappear on their own." These two explanations are connected: when one studies Torah in the manner of "zemiros" as in Tanya, feeling that all worlds are nullified before Torah, then anything opposed to Torah loses its vitality—"zemiros" as in "to cut down tyrants." Thus, David says, "Zemiros Hayu Li Chukecha"—specifically chukim, because these two aspects of "zemiros" in Torah (praise and cutting down opposition) are mainly related to the chukim.

4) The two general categories of mitzvos[12]—edos and mishpatim (which have reasons) and chukim (which are above reason)—correspond to two general modes in serving Hashem: avodah with reason and understanding (mishpatim) and avodah of kabbolas ol (chukim), both of which must be present in every mitzvah. The idea is that mitzvos have two aspects[13]: (1) They are the will of Hashem, a will above reason, which applies equally to all mitzvos; (2) After the will is invested in wisdom (Torah), each mitzvah also has a reason, and through each mitzvah a specific light and revelation is drawn. This is the meaning of "Ramach Pikudin Hein Ramach Eivarim D'Malka"[14]—each limb is a vessel for a particular power[15]. These reasons come from the wisdom of Torah as it is above, and from there, through many stages, come the revealed reasons for mitzvos (the reasons for edos and mishpatim as they appear simply)[16]. Therefore, in fulfilling mitzvos, there must be both a general intention (kabbolas ol, to fulfill Hashem's will) and a specific intention related to the particular mitzvah[17].

5) Thus, chukim and mishpatim are both general aspects present in every mitzvah. Even mitzvos of edos and mishpatim, which have reasons, must primarily be fulfilled because they are Hashem's will, like chukim[18]. Conversely, even in chukim there is a reason and specific intention, as through every mitzvah (even chukim[19]) a particular light and revelation is drawn. Moreover, these two aspects (chukim and mishpatim) are general themes in a person's service, not only in mitzvah observance but in all conduct. Mishpatim means judging everything by whether it fits with the wisdom of Torah, and even if something is not forbidden, one must consider whether it might weaken any mitzvah or Jewish custom, and if so, it must be rejected. Chukim means serving with kabbolas ol Malchus Shamayim, not only when performing mitzvos but throughout the day[20].

6) This is the meaning of "Zemiros Hayu Li Chukecha" (specifically chukim): the verse refers to all mitzvos, but when their fulfillment (and study) is because of Hashem's decree (in the manner of chukim—"a statute I have enacted, a decree I have decreed"), then they become "zemiros"—songs of delight. The reason all worlds are nullified before even one detail of Torah is mainly because the root of Torah is in Kesser, above wisdom, and from this perspective, mitzvos and all their details are because "so Hashem willed it," a will above reason. When Torah is drawn into wisdom, since the mitzvos and their details (from the perspective of wisdom) are based on reason, so that, for example, tefillin must be a certain way to draw down higher intellect, then the worlds have some value. Therefore, David specifies "Zemiros Hayu Li Chukecha" (specifically in exile), because when Torah study is in the mode of chukim, one feels how all worlds are nullified before even one detail of Torah. Thus, the words of Torah become songs (delight and pleasure) even in exile, because all the persecutions from enemies do not affect him, and moreover, this brings about the nullification of the enemies and pursuers in the world—"zemiros" as in "to cut down tyrants."

7) A deeper explanation of this idea is preceded by an introduction about edos. This aspect is also present in all mitzvos (even chukim and mishpatim), just as previously discussed regarding mishpatim and chukim. The Baal HaGeulah explains in his maamar "Vayakam Edus"[21]: "Edus B'Yaakov V'Torah Sam B'Yisrael" (Tehillim 78:5), that mitzvos (even mishpatim and chukim) are called edos because they draw down and reveal the essential hiddenness of Atzmus Ein Sof, which is above any concealment that relates to revelation. Just as testimony is only relevant for something hidden (not for something revealed), so too in spirituality: "Ohr HaMemalei" is a revealed light comprehended by intellect, as is known regarding "U'Mibsari Echzeh Eloka" (from my flesh I see G‑d), just as a person knows he has a soul animating his body, so too, by seeing a living world, one knows there is a Divine life-force. "Ohr HaSovev," which is above being invested in worlds, is a hiddenness that is destined to be revealed. Through understanding the "Ohr HaMemalei," one comes to know there is a higher light, the source of the invested light. Testimony, however, relates to Atzmus Ein Sof, which is completely hidden, beyond any knowledge or even negative knowledge[22]. Thus, all mitzvos are called edos because they draw down and reveal Atzmus Ein Sof, which is above even "Sovev."

8) We must understand: the fact that mitzvos are testimony to Atzmus Ein Sof is because they are His will, above reason[23]. What then is the difference between edos and chukim? Also, what is the connection between the category of mitzvos called edos (as signs and remembrances) and the general aspect of edos in all mitzvos, that they testify to Atzmus Ein Sof as His will above reason? The idea is that the aspect of edos in mitzvos, in a person's avodah, is the avodah of "Ratzon D'Libba" (the will of the heart)[24], the desire for G‑dliness that comes from the essence of the soul, through which one grasps the Essence, as it is said, "Leis Machshava Tefisa Bei Klal" (no thought can grasp Him at all), but He is grasped through the will of the heart. The avodah of chukim is the avodah of kabbolas ol. The difference is that in avodah of "Ratzon D'Libba," since there is desire, even though it comes from the soul's essence, it is still a form of self[25]. Even when the desire is in a state of bittul (self-nullification), wanting only the revelation of G‑dliness in the world, the very fact of desire is a form of self. True bittul is in the avodah of kabbolas ol[26], like a servant who has no will of his own, and everything he does is only because of the yoke of his master.

9) The difference between the avodah of edos and chukim parallels the difference in the mitzvos themselves. This can be understood based on the known idea[27] that the will for mitzvos as it is in the Essence is an essential will, not for any purpose to be achieved through mitzvos—the ultimate purpose is the mitzvos themselves. Thus, even though mitzvos draw down and reveal Atzmus Ein Sof in the world because they are His will above reason, since this is accomplished through mitzvos, it is still in the realm of reason. The true aspect of the essential will of the Essence is in the mitzvos themselves. Therefore, the avodah of edos is the avodah of "Ratzon D'Libba," and the avodah of chukim is kabbolas ol, because the aspect of edos in mitzvos is a revelation, and the vessel for this is will, which is an extension of self. The vessel for chukim, which is the essential will, is the bittul of kabbolas ol, a self-nullification that comes from the essence, above all extension.

10) This is the meaning of "Zemiros Hayu Li Chukecha" (specifically chukim): the intent is to exclude not only mishpatim but also edos. For in the level of edos, there still remains some sense of self—not only from the person's side, where even the highest will is still a form of self, but also from the mitzvos themselves, since their purpose is to draw down and reveal Ein Sof in the world. The true and complete recognition that all worlds are nullified before even one detail of Torah is only in the level of chukim, where the details of Torah are essential, rooted in the essence of Torah, above any connection to the world.

11) The maamar continues[28] that David was punished for this[29], because his Torah study was in the mode of "to cut down tyrants" (as above), but the ultimate purpose is, as it says[30], "Lo Sohu Bera'ah Lasheves Yetzarah" (He did not create it for chaos, He formed it to be inhabited)—to engage in birurim (refinement) and draw down Divine revelation into the world. This is the advantage of prayer over Torah: prayer is refinement and elevation, where sparks are refined and elevated, while Torah is a drawing down from above, and the refinement through Torah is by way of rejection. When David sought to refine through Torah, by way of rejection, "to cut down tyrants," he was punished, because the ultimate purpose is "Lasheves Yetzarah."

We must understand: David's Torah study in the manner of "Zemiros Hayu Li Chukecha" is Torah as it is from the essential will (as explained at length above). How could this be contrary to the true purpose? The explanation is based on what is stated at the beginning of the maamar regarding "Hashem Echad"[31]: the meaning of "Echad" is "Yachid" (unique), but we say "Echad" to indicate that Hashem and Elokim are all one[32]. The true unity of Hashem is that the unity is also from the world's perspective. If it said "Hashem Yachid," it would mean His unity is only from the perspective of Ein Sof, not from the world. To emphasize that His unity is also from the world's perspective, even as created by the name Elokim, which conceals and hides the name Hashem, we say "Hashem Echad," meaning even the ches and dalet (the seven heavens, earth, and four directions) are nullified to the alef, the Unique One[33]. Since Hashem and Elokim are all one, the name Elokim does not truly conceal, and even the world created by Elokim is truly nullified and "Ein Od Milvado" (there is nothing besides Him)[34], reaching the level of "Yachid" above "Echad." Through the unification of these two aspects (that His unity is in the manner of "Yachid," and that this is also from the world's perspective), the power of the Essence is revealed, which unites and connects "Echad" and "Yachid."

12) Furthermore, the name Hashem (Hashem Echad) indicates all three aspects (Echad, Yachid, and the power of the Essence that unites them). In Hashem there are three ideas: (1) Hashem from the root "Mehaveh" (to bring into being)[35], which indicates connection to the worlds; (2) Hashem as "He was, is, and will be"[36], indicating transcendence above the worlds; (3) Hashem as the essential name[37], indicating His Essence. Although Pardes writes that Hashem as the essential name refers only to the essence of the Sefiros (the lights invested in vessels), the conclusion of Chassidus[38] is that the essential name refers to the Essence itself. Since all three aspects are in the same name, it is understood[39] that they are interconnected. The unification of the two interpretations of Hashem—"Mehaveh" and "He was, is, and will be"—is because Hashem is the essential name. Thus, by drawing down Hashem above the worlds into Hashem as "Mehaveh," even though externally this is a descent, it is specifically through this that the essential name is revealed. Moreover, the revelation of the essential name is mainly in Hashem as "Mehaveh." As explained elsewhere[40], the fact that Hashem is the essential name indicating the Essence is because creation ex nihilo is only possible through the Essence, whose existence is from Himself[41].

13) Based on this, we can also understand what the Rambam writes[42] (quoted at the beginning of the above maamar): "The foundation of foundations and the pillar of wisdoms is to know that there is a First Existence, and He brings all into existence, and all that exists, heaven and earth and everything between, exists only from the truth of His existence." The mitzvah of knowledge is in three aspects: that there is a First Existence, that He brings all into existence, and that all exists only from the truth of His existence. These three aspects correspond to the three aspects of Hashem. "Yesod HaYesodos VeAmud HaChochmos" is the acronym of Hashem[43]. "First Existence" means He precedes everything, above creation. "Brings all into existence" is Hashem as "Mehaveh." "All exists only from the truth of His existence" refers to the Essence, whose existence is from Himself[44], for creation ex nihilo is only possible through the Essence (as above), the essential name.

14) We can say that this is also the meaning of Hashem as the acronym of "Yesod HaYesodos VeAmud HaChochmos," for "yesodos" (foundations) and "chochmos" (wisdoms) are opposites. "Yesodos" are the simple premises above structure and reasoning, the foundations of comprehension, while "chochmos" are intellectual concepts grasped by the mind and subject to debate. In a person's avodah, "yesodos" are simple faith above intellect, and "chochmos" are comprehension. The root of "yesodos" is in Hashem above the worlds (He was, is, and will be as one), and the root of "chochmos" is in Hashem as "Mehaveh." The power that unites "yesodos" and "chochmos," so that faith above intellect is also drawn into intellect, comes from Hashem as the essential name.

Based on this, we can understand why David was punished for saying "Zemiros Hayu Li Chukecha," for Torah as it is from the essential will above reason (yesodos) is like Hashem as "He was, is, and will be as one," above the world. Therefore, the refinement from this perspective is by way of rejection (not by way of birur), "zemiros" as in "to cut down tyrants." Since the true unity of Hashem is that unity is also from the perspective of the worlds, there must also be the drawing down of edos and mishpatim in Torah (chochmos), so that G‑dliness is revealed in the world. Through this, the essence of Torah, which is above even chukim—the essential name—is revealed.

15) This is the meaning of "Hashem Li Be'ozri"—"ozri" refers to the sparks being refined, which are the true helpers of a person, as is known[45] regarding "Ki Lo Al HaLechem Levado Yichyeh HaAdam Ki Al Kol Motza Pi Hashem Yichyeh HaAdam" (a person does not live by bread alone, but by every word of Hashem)[46]. By refining the sparks in the world, a person receives added strength in his service, as the sparks help and assist him. The meaning of "Hashem Li Be'ozri" is that the sparks being refined (ozri), even though refinement is from below to above (a worldly matter), receive a revelation of the name Hashem, which is above the chain of creation. The unification of these two aspects comes from Hashem as the essential name. This is also the meaning of "Va'Ani Ere'eh BeSon'ai"—even those who are David's enemies, enemies of Hashem, need not be rejected entirely, but rather the sparks within them should be refined. By extracting the sparks, the evil within them is nullified. Through this, one comes to perceive G‑dliness, "Ere'eh BeSon'ai"—to see G‑dliness tangibly even in worldly matters. This was seen by the Baal HaGeulah, that even the opponents, though they remained as they were, were compelled (through the sparks within them) to act according to the Divine purpose, and there was a tangible revelation of G‑dliness above nature within nature. Through this, he drew down the power for all who follow his path to bring about the revelation of G‑dliness above nature within nature, preparing for the ultimate fulfillment of the purpose: a dwelling for Him in the lower realms, for His Essence, in the true and complete redemption through Moshiach, speedily.


Summary

This maamar explores the inner meaning of "Hashem Li Be'ozri," teaching that true Divine assistance and transformation come through refining the sparks in the world and serving with both acceptance and inner desire. The unity of G‑d is revealed when faith and intellect, chukim and mishpatim, are joined, bringing G‑dliness into every aspect of creation.

Leave Feedback