בס"ד. יום ה' פ' בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשל"ז*
הנחה
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' (ומבאר שזהו) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא[1]. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו בכתוב זה[2], מהו הקשר דענין המן (לחם מן השמים) עם ענין התורה. ובפרט שאומר למען אנסנו אם יוכל להיות קבלת התורה, היינו שמנסיון זה ידעו אם ילך בתורתי אם לא, שבנסיון זה תלוי ענין קבלת התורה. וגם מהו לשון הילך בתורתי, הול"ל כבכ"מ לשון של לימוד, המתאים לתורה להיותה ענין של שכל, או הישמור תורתי וכיו"ב. עוד צלה"ב, דהנה מכיון שאומרים בחמשה עשר באייר[3] הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הרי מובן שזהו דבר חידוש לגבי הלחם מן הארץ שהיו אוכלים עד חמשה עשר באייר, ולכאורה אי"מ שהרי ישנה מעלה גדולה בהלחם מן הארץ שאכלו אז שהי' מהעוגות מצות שאכלו בארץ מצרים שע"ז נצטוו על מצות ומרורים יאכלוהו[4], דענין המצה ה"ה קשור עם הגאולה, וכמבואר בדרושי פסח[5] דענין המצה (הנה אע"פ שהו"ע של קטנות, מ"מ) הוא קטנות אבא וכמאמר[6] אין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום טעם דגן, דעי"ז הי' הגילוי דנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם[7], שמכ"ז מובן גודל העילוי דלחם מן הארץ, ואעפ"כ אומרים ש(אי"ז מספיק ו)ישנו חידוש שנתוסף דוקא ע"י הלחם מן השמים. עוד צלה"ב, דהרי החידוש דלחם מן השמים הי' בזה שבא שלא ע"י עבודת ויגיעת האדם כלחם מן הארץ, אלא כמ"ש הנני ממטיר לכם, היינו שבא מלמעלה, וא"כ אי"מ מהו הלשון ממטיר, הלא ענין המטר הוא לא כענין הטל שטל לא מיעצר[8], אלא הוא תלוי בעבודת האדם, וכמבואר בדרושי האזינו[9] החילוק בין יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי[10].
ב) והנה במשנה תורה[11] כתיב ויאכילך את המן גו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, והיינו דנוסף לזה שענין המן הוא למען אנסנו הילך בתורתי גו', ישנו עוד ענין בהמן, שהוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם. וצ"ל שייכות ב' הענינים זל"ז. עוד צלה"ב, דלכאורה יש בזה תמיהה גדולה ונפלאה, למה צריכים (אָנקומען) להמן כדי לידע שכל המציאות כולה תלוי' במוצא פי הוי', והרי לכאורה הוא דבר פשוט שלעולם הוי' דברך נצב בשמים[12], היינו שהמוצא פי הוי' שבכל דבר הוא המהווה ומחי' ומקיים אותו[13], שענין זה הוא באמונה פשוטה אצל כאו"א מישראל שנקראו מאמינים בני מאמינים עוד בהיותם בארץ מצרים[14], עאכו"כ לאחרי היציאה ממצרים, שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו כו', ובפרט לאחרי קריעת י"ס בשביעי של פסח שאז אמרו זה א-לי ואנוהו[15], וא"כ ה"ז לכאורה בפשטות שעל כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, ומהו החידוש דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויאכילך את המן גו' שעי"ז דוקא באה הידיעה שלא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם.
ג) אך כללות נקודת הביאור בזה היא, דהחידוש דלחם מן השמים בא לאחרי שהי' הענין דלחם מן הארץ בתכלית העילוי שלו, ואעפ"כ אומרים שישנו עילוי גדול יותר בלחם מן השמים (כדלקמן). ועד"ז הוא בנוגע להחידוש דלמען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, דאין הכוונה בזה להודיע שאין העולם ח"ו באופן שאין בעה"ב לבירה זו והלחם הוא מציאות בפ"ע, אלא שזה הי' ידוע בפשטות שהלחם מתהווה מפי הוי' שבו, ממכ"ע, אבל עדיין אי"ז הידיעה דאמיתית הענינים, שממוצא פי הוי' יחי' האדם.
ד) ויובן כ"ז בהקדם הביאור בהחילוק שבין לחם מן השמים ללחם מן הארץ כפי שהוא ברוחניות הענין. שזהו בדוגמת החילוק בעבודה בין תורה למצוות. דהעבודה דתורה היא באופן דהמשכה מלמעלמ"ט, הלא כה דברי גו'[16] ואשים דברי בפיך גו'[17], היינו שזהו דבר הוי' שנמשך למטה (לחם מן השמים). ולכן אין שייך בזה שינויים דהתורה היא נצחית[18]. משא"כ מעשה המצוות, הנה אע"פ שגם זה בא ע"י לימוד התורה וכמאמר[19] גדול לימוד שמביא לידי מעשה, מ"מ הרי זה קשור בפעולת האדם שצריך לעשות מהקלף גשמי שיהי' הענין דתפילין, ומהצמר גשמי שיהי' הענין דציצית וכו' (שזהו"ע מן הארץ). ובתוספת ביאור יובן זה מב' הענינים כפי שהם בתורה עצמה (שהרי כל הענינים שבעולם תחלתם היא כפי שהם בתורה), שזהו תושב"כ ותושבע"פ[20]. דבתושב"כ הרי כל אות וכל תג הוא מנוי וספור בדיוק, ואין שייך לומר בזה לא הוספה ולא גרעון ח"ו (מן השמים), משא"כ בתושבע"פ כתיב[21] ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ועד באופן דועלמות אין מספר[22], בל"ג, שזה בא[23] ע"י יגיעת האדם (מן הארץ) דיגעת ולא מצאת אל תאמין[24], דמכיון שהוא יגע כדבעי (כפי תביעת התורה) הרי דבר ברור שעי"ז יש לו לפי אופן היגיעה, ועד לאופן של מציאה ומצאת. והנה כמו שהוא בקו התורה, כן הוא גם בשאר הב' קוין דגמ"ח (מצוות) ועבודה. דישנו חילוק זה (בקו הגמ"ח) בין עבודתו הרוחנית (מצוות) לעבודתו עם העולם באופן שצריך יגיעת נפש ויגיעת בשר כדי להפוך את העולם שיהי' דירה לו ית' בתחתונים. ועד"ז ישנם ב' ענינים אלו בעבודה גופא (שהיא הממוצע בין תורה לגמ"ח), דישנה העבודה דאהבה בתענוגים, ועד"ז העבודה דיום השבת, וקראת לשבת עונג[25], שענין העונג (דאהבה בתענוגים ודשבת) קשור עם ענין המנוחה, היינו שאין אז כל ענין היגיעה, וכמבואר בתניא[26] דאהבה בתענוגים ענינה הוא דוגמת מתן שכר כו', משא"כ העבודה, מלשון עבוד עורות[27] והעבודה דימות החול, שכללות ענין עבודות אלו הוא ע"י יגיעה ועבודה גדולה.
ה) וזהו ויאכילך את המן גו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דבזה יובן דהחידוש דלחם מן השמים על לחם מן הארץ ה"ה אפי' כפי שהלחם מן הארץ הוא בדרגא הכי נעלית שבו (וכנ"ל דגם לחם מן הארץ ברוחניות הענינים הו"ע נעלה כו'). דהנה הקס"ד דעל הלחם לבדו יחי' האדם היא בדוגמת מה שאומרים דכללות הבריאה כולה היא באופן דעולם מלשון העלם והסתר[28] אע"פ שעולם על מילואו נברא[29]. שזהו מפני ששם מתגלה רק הענין דממכ"ע (בלשון הזהר והקבלה). וע"ז אומרים דתכלית השלימות דבנ"י היא לידע שלא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דמוצא הוא לשון מקור ושרש כמבואר בכ"מ[30], דבערך הענין דממכ"ע זהו"ע סוכ"ע, ובכללות יותר הו"ע שלמעלה מממלא וסובב, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, שזהו ע"ד ענין הטל דטל לא מיעצר[31]. וכדי שתהי' ידיעה זו, לכן ויאכילך את המן גו', דענין זה (דלחם מן השמים, מוצא פי הוי') נעשה דם ובשר כבשרו, היינו אַז דאָס האָט דורכגענומען גם את הדם ובשר כו'[32].
ו) וזהו החידוש דלחם מן השמים, דאע"פ שכבר הי' לפנ"ז הענין דלחם מן הארץ, וע"י היו גילויים נעלים ונפלאים, וכנ"ל דאין התינוק יודע לקרות אבא כו' עד שיטעום טעם דגן, ועד שהענין דלחם מן הארץ פעל (את הענין דיודע לקרות אבא) שכבר אמרו זה א-לי ואנוהו, מ"מ יכול להיות כ"ז (אך) בבחי' ממכ"ע. דאע"פ שלפי שעה הי' הענין דנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, ועד"ז בקרי"ס הי' גילוי נעלה יותר מגילוי הנבואה לגדול שבנביאים[33], מ"מ הרי הי' זה רק לפי שעה, אבל אח"כ היתה העבודה (מסודרת) מיום ליום ודרגא אחר דרגא, שמזה מוכח שזה שייך לממכ"ע, שבא בסדר והשתלשלות. ולכן כשהיו צריכים לקבל את התורה ובאופן כזה שנתחדש ע"י מתן תורה (היינו למעלה יותר מענין התורה שהי' לפנ"ז, דקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה[34]), שזהו ענין התורה כפי שהיא בבחי' הליכה דוקא, דאמיתית ענין ההליכה הוא בל"ג[35] עד באופן דאי"ע, ועד באופן כזה שאפילו כשהגיע כבר להבל"ג שבתורה הרי זה גבול לגבי ענין התורה שצריך לבא אליו ע"י קיום הציווי (שהוא גם נתינת כח) דמעלין בקודש[36], הנה כהקדמה לזה הי' צ"ל הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שלמעלה מממכ"ע וכו'. ולכן הנה אף שכבר נמצאו אז בדרגא נעלית כנ"ל, והי' במצב שנק' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה[37], מ"מ נק' זה לכתך אחרי דוקא, שאי"ז ענין הפנימיות וכמבואר בארוכה במאמרים שלפנ"ז[38], ועד שכללות העבודה במשך זמן הגלות, ויתירה מזה כללות העבודה בעולמות בי"ע הנה הכל הוא בחיצוניות עתיק, ודוקא לע"ל יתגלה בחי' פנימיות עתיק[39]. ומכיון שזהו חיצוניות עתיק (נק' לכתך אחרי, כי) אי"ז אמיתית ענין הפנים, ואמיתית ענין הפנים שבתורה הוא באופן שאין שם כלל מציאות דאחור, וכמו הלוחות שלא הי' בהם פנים ואחור (אלא כולו פנים[40]) כמבואר לעיל[38] בארוכה, שזהו בחי' השיר שבתורה.
ז) וזהו הנני ממטיר גו' למען אנסנו הילך בתורתי גו'. דבכדי לבא לבחינת הליכה בתורה, הנה לפנ"ז צ"ל הענין דמן, וכמאמר המכילתא[41] לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, והדיוק בזה הוא לאוכלי המן (וכנ"ל בפי' ויאכילך את המן), שהמן צ"ל באופן שנעשה דם ובשר כבשרו. דענין המן הוא שלא הי' בו פסולת, שהוא למעלה לגמרי מסדר ההשתלשלות[42], מכיון שהוא למעלה מממכ"ע ומסוכ"ע וגם למעלה מדרגא הג' (שלמעלה מממלא וסוכ"ע). וע"י שענין זה בא באופן דאכילה ונעשה דם ובשר כבשרו, הנה עי"ז נהי' הענין דאנסנו, ד[כמבואר בכמה דרושים[43] וגם בספרי השרשים הרי] אנסנו הו"ע של הרמה והגבהה כמו ארים נסי[44], כי ע"י אכילת המן מגביהים אותו למעלה מכל סדר ההשתלשלות שעי"ז באים לבחי' ההליכה בתורה. וזהו[45] מ"ש[46] עומר לגולגולת דוקא, דענין הגולגולת הוא למעלה אפילו מהראש, וכמ"ש[47] שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו' לגולגלותם, היינו[48] שהרמת הראש (שאו את ראש) היא לגולגלותם שלמעלה מהראש, וזה הי' גם ענין המן שהי' עומר לגולגולת דייקא, כי ענינו הוא לפעול בישראל הידיעה דלא על הלחם לבדו (ממכ"ע) יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, וכמשנת"ל.
ח) ולהבין לשון ממטיר דוקא, הנני ממטיר לכם גו', הנה יובן זה מהמבואר בלקו"ת בדרושי פ' עקב[49], דאף שבכללות הנה המן הוא בחי' טל (כנ"ל), אעפ"כ נתגשם עד שדכו במדוכה ובשלו בפרור[50], ועד שאפי' בצדיקים שאצלם הי' אכילת המן בלי טרחא, מ"מ הי' צ"ל ולקטו מעל פתח האוהל[51], ואח"כ הי' צ"ל האכילה כפשוטה, ועד שמבואר בראשונים[52] שהי' גם ענין הברכה המוציא לחם מן השמים או בנוסח אחר וכו'[52]. אבל מ"מ, ע"י שראו ואכלו המן ששרשו הוא מטלא דבדולחא, ונמשך למטה עד שנתגשם [כמבואר בדרושי כ"ק אדה"ז משנת תקס"ח ועוד[53]], עי"ז יוודע להם שלא על הלחם לבדו יחי' האדם[54], היינו (לא שאי"צ להיות ענין אכילת הלחם, אלא שצריך להיות אכילה (שלכן נתגשם המן), אמנם) השלילה היא שאין זה על הלחם לבדו, היינו בחי' ממכ"ע שבזה (כמשנת"ל), אלא על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, ע"י שהמוצא פי הוי' מתלבש בהלחם, כמו שהמן נתגשם כו'. וכמש"נ בתורה שהיא נעלמה מעיני כל חי[55], ואהי' שעשועים לפניו גו'[56], ומשם נסעה וירדה בסתר המדרי' ממדרגה למדרגה כו' עד שנתלבשה כו' בדיו על הספר[57], באותיות התורה[58].
ט) וזהו כללות הענין דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים, דאע"פ שישראל היו לפנ"ז ברום המעלות, הנה אעפ"כ, כשהנני ממטיר לכם לחם מן השמים הרי אין דרגתם שלפנ"ז מגיעה להמעלה שצריכה להיות אצלם ע"י ענין זה. הן בנוגע ללימוד התורה, שצ"ל באופן של הליכה, הילך בתורתי (שלי דוקא ע"ד החילוק דמצוות הוי' ומצוותי[59]), ובפרט ע"פ המבואר בתו"א[60] דבההליכה שבפסוק זה (הילך בתורתי) ישנם ב' הענינים דמלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, והן בנוגע להעבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו[61], שכללות צרכי האדם נק' בשם אכילה[62], הנה ע"י המן נפעל דאע"פ שיודע שלחם זה יש קס"ד לומר שעליו לבדו יחי' האדם, כי הכוונה היא ללחם זה כמו שהוא בתכלית השלימות (כמשנת"ל), אעפ"כ הרי זהו רק לחם מן הארץ, ולא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם. ובזה גופא למען הודיעך דייקא, היינו שאין זה רק באופן של אמונה, כ"א ידיעה ובתכלית השלימות דידיעה, שיודע בעת אכלו את הלחם שאז מקבל חיות ממוצא פי הוי' שע"י יחי' האדם.
י) והנה התורה היא נצחית, ולכאורה צלה"ב במה הנצחיות של כל הפרטים ושל כללות הענין דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים. עוד צלה"ב, דהנה איתא בברכות[63] משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן (שלכן אומרים הזן לשון נסתר[64]) יהושע תקן להם ברכת הארץ (על הארץ ועל המזון, ארץ דמפקא מזון[65]), ומחוייבים גם עתה, שהברכה הראשונה דברכת המזון היא ברכת הזן שהיא על המן. והענין הוא כמשנת"ל[66] בארוכה, דאפילו כשהעבודה היא (מאיזה טעם שיהי') רק ביחו"ת, מ"מ צריכים עכ"פ מזמן לזמן גם להארה מיחו"ע[67] ועד שזה יפעול בגלוי. ועד"ז כשהעבודה היא רק באופן דאתכפיא, מ"מ צ"ל ההתבוננות עכ"פ בהשגה גם בהענין דאתהפכא. ועד"ז הוא בלימוד התורה, דאף שעיקר הלימוד הוא לכאורה בנגלה דתורה, ששם הוא ענין היגיעה, אעפ"כ מוכרח להיות גם הענין דפנימיות התורה[68], וכמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים[69] ובכמה דרושים. ואדרבה, הענין דפנימיות התורה הו"ע דמלח שע"י הוא קיום כל הלימוד. וכדאיתא בשבת[70] משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעלי' [היינו ענין החטים כפי שהוא באופן נעלה] כו' עירבת בהם קב חומטין א"ל לאו כו', היינו שבלי ענין המלח[71], אין קיום אפי' לכור של חטים ושבעלי'. ועד"ז הוא בכללות העבודה דעולמות בי"ע, הרי אמרז"ל שצ"ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד[72], היינו שצריכים לזכור מה שאין בלבך (של יעקב, אצילות) אלא אחד, וזה פועל שאין בלבנו (השבטים, בי"ע) אלא אחד כשם שאין בלבך כו'. והיינו דנוסף לזה שישנו הענין דועד, יש לו גם הענין דאחד. דאף שהענין דועד הוא המשכת מלכותו של הקב"ה בכל העולמות כולם, מ"מ אין זה מגיע להענין דאחד, כי אף שועד בחילופי אתוון אחד[73], הרי אין זה מגיע להאתוון כפי שהם קודם החילוף, וכמובן מהמבואר בשער היחוד והאמונה[74] ענין החילופים כו'.
יא) ובזה יובן הנצחיות שבענין המן (דהתורה היא נצחית), דהיינו שבכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהודי נמצא, צריך לדעת שזה שיש לו הלחם מן הארץ, היינו כל הענינים שמקבל ע"י שעושה כלי בדרך הטבע, בכל מלאכתך אשר תעשה[75], הנה לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם. כי בהענין שמקבל בדרך הטבע ישנו שם המוצא פי הוי' שהוא השרש ומקור דכל הענינים כפי שהוא באלקות, עד למקור כל המקורות ושרש כל השרשים, שזה בא בהעשי' דכל מלאכתך אשר תעשה בעולם הזה התחתון בזמן הגלות ובחושך כפול ומכופל. ועד"ז הוא גם בעבודתו, דאע"פ שעבודתו היא באופן דאחרי ה"א תלכו[76], באופן דיחו"ת ובאופן דאתכפיא, מ"מ יש לו הנתינת כח מענין המן, ועד שזה בא בגלוי. וכמובן מהמבואר[77] בענין דלגבי משה מילתא זוטרתא היא[78], שלכן היא מילתא זוטרתא גם אצל כאו"א מישראל, הנה עד"ז הוא בעניננו דהנני ממטיר לכם לחם מן השמים שהוא בזכות משה[79], ומשה תקן ברכת הזן, שלכן ישנו זה אצל כאו"א מישראל בכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהי'. וכמו שהוא בעבודה בכלל, כן הוא גם בלימוד התורה, דבאיזו דרגא בלימוד התורה שיהי', אפי' כשהתינוק שמתחיל לדבר שמלמדים אותו תורה, הנה אומרים תורה צוה לנו משה[80], שבלימוד ודיבור זה יש לו כבר הענין דמשה, וכמבואר לעיל שענין המן שייך להכרה וידיעה שזהו"ע התורה, וממשיך ענין זה למטה עד שנעשה דם ובשר כבשרו ברוחניות, ועד שנעשה דם ובשר כבשרו גם בגשמיות כפשוטו.
יב) והנה גילוי ענין זה הוא ע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה חוצה, שבא בגלוי עכ"פ בידיעה, עכ"פ באופן של עומר, במדידה והגבלה, שלכן כתיב לשון ממטיר (ולא טל כבכל המקומות). וזה פועל שכמו שהי' בענין המן בפעם הראשונה, שהי' עומר לגולגולת (כמשנת"ל) ואח"כ אכלו אותו ונהי' דם ובשר כבשרו גם בעקב שברגלים, הנה כן גם עתה מתגלה ענין הגולגולת הנ"ל. וכמשנת"ל דבכל מקום ובכל זמן ובכל מעמד ומצב שיהי', הרי החל מהענין בעבודה, הנה אף שבגלוי ישנו אצלו הענין דועד, מ"מ יודע שכשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כי בלבבו פנימה ישנו הענין דאחד ממש, דלא כבחיצוניות שיש אצלו הענין דחילופי אתוון אחד, ועד"ז הוא גם בתורה, דמשהתינוק מתחיל לדבר כו' מלמדו תורה צוה לנו משה, ועאכו"כ כשכבר גדל בלימוד התורה ויש לו הענין דפנימיות התורה, הנה זה מגלה אח"כ הפנימיות דעולם. וזה נעשה ההכנה קרובה ומביא אח"כ את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהיו הענינים דפנימיות עתיק בגלוי, ועד שיהי' אז ולא יכנף עוד מוריך[81], ויהי' הגילוי פנים בפנים כמבואר בתניא פל"ו. וכבר הי' מעין זה בעת מתן תורה, שאז הי' בפעם הא' הענין דלמען אנסנו, הגבהה באופן שיהי' הליכה בתורה ילך בתורתי, וכמו שהי' מעין זה בשעת מתן תורה יהי' זה בגלוי ממש ובקרוב ממש בימות המשיח [אע"פ שעיקר קבלת השכר הוא באלף השביעי, כמבואר בתניא שם בהגה"ה], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
**********
*) יצא לאור בשעתו, "ער"ח אדר, ה'תשל"ז".