בס"ד. אור ליום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה – בחדרו – ה'תשל"ח*
– הנחה –
יהודה אתה יודוך אחיך וגו'[1], ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתו"א ריש פרשתנו[2], שיהודה הוא על שם הפעם אודה את הוי'[3] הוא בחי' הודי' שבכללות נשמות ישראל, ובכדי שהודי' זו תהי' בהתגלות הוא ע"י אחיך, ראובן שמעון ולוי [האחים של יהודה שנולדו לפניו]. וזהו יודוך אחיך, שאחיך [ראובן שמעון ולוי] הם הגורמים ומביאים בחי' ההודי' דיהודה (שתהי' בהתגלות). ומבאר שם, שראובן ושמעון הו"ע ב' פרשיות דק"ש ולוי הו"ע אמת ויציב (שלאחרי ק"ש), ועי"ז באים אח"כ לשמו"ע, בחי' ההודי' והביטול דבחי' יהודה.
ב) והענין הוא (כמבואר בתו"א שם), דהנה ראובן הוא על שם כי ראה גו'[4], שמעון על שם כי שמע גו'[5]. וענינם בעבודת ה' (בכאו"א מישראל), בחי' ראובן הוא שעבודתו לקונו היא לא בבחי' השגה לבד כ"א בבחי' ראי'. והיינו שההתאמתות שלו באלקות היא בוודאות הכי גדולה, בדוגמת אדם שרואה איזה דבר שאין שייך שיהי' אצלו שום ספק בזה, מכיון שהוא עצמו ראה את הדבר[6]. ועד"ז הוא בעבודת ה', שההתבוננות שלו [ובפרט בענין דהשגחה פרטית[7]] היא באופן (דהסתכלות[8]) שהענין מתאמת אצלו כאילו הוא רואה בראי' חושית ממש. ומראי' זו הוא בא לבחי' אהבת הוי', וכמ"ש[4] (גבי קריאת שם ראובן) כי ראה גו' כי עתה יאהבני. והו"ע פרשה ראשונה דק"ש, ואהבת את הוי' אלקיך גו'[9].
ובחי' שמעון (על שם כי שמע גו') הוא שהעבודה שלו היא בבחי' שמיעה והשגה לבד ולא בבחי' ראי'. ומכיון שאז הוא עדיין בבחי' ריחוק [בדוגמת אדם השומע איזה דבר שמספרים לו, אבל הוא עצמו לא ראה], לכן אצלו העבודה בקו היראה. והו"ע פרשה שני' דק"ש, והי' אם שמוע תשמעו גו' השמרו לכם פן יפתה גו'[10]. דמכיון שענין האלקות אצלו הוא רק בבחי' שמיעה (אם שמוע תשמעו), לכן צריכה להיות עבודתו בקו היראה (השמרו לכם גו').
ובחי' לוי על שם ילוה אישי אלי[11] הוא מה שאחר ק"ש אומרים אמת ויציב וכו' הדבר הזה עלינו, הדבר הזה קאי על התורה, כי ע"י התורה נעשה ילוה אישי אלי (כדלקמן).
ג) וביאור הענין, הנה ג' בחינות הנ"ל (ראובן שמעון ולוי) הם ג' הקוין שעליהם העולם עומד[12] [גם העולם קטן זה האדם[13], אתם קרויין אדם[14]] תורה עבודה וגמ"ח. בחי' ראובן (אהבה) הוא קו הגמ"ח. כי כאשר יש לו אהבת ה' יש לו גם אהבת ישראל [שהרי אהבת ה' ואהבת ישראל הם כולא חד[15]], ולכן, עבודתו היא בקו הגמ"ח, כי אהבה היא[16] סיבת החסד ופנימיותה, המשכה מלמעלמ"ט. ובחי' שמעון (יראה) הוא קו העבודה, ענין התפלה, קו השמאל [ובתפלה גופא הו"ע פרשה שני' דק"ש, כנ"ל], העלאה מלמטלמ"ע. ובחי' לוי על שם ילוה אישי אלי הוא קו התורה, כי ע"י אורייתא ישראל וקוב"ה כולא חד[17]. וזהו"ע ילוה אישי אלי, כי ע"י התורה נעשה חיבור עם אישי זה הקב"ה, עד שישראל וקוב"ה כולא חד. וזהו מה שבחי' לוי הו"ע אמת ויציב כו' הדבר הזה שקאי (כנ"ל) על התורה.
ד) וזהו יהודה אתה יודוך אחיך, שהעבודה דבחי' (אחיך) ראובן שמעון ולוי, ב' פרשיות דק"ש ואמת ויציב, היא הקדמה והכנה לבחי' יהודה, העבודה דשמו"ע, הודי' וביטול, כעבדא קמי' מרי'[18]. שהביטול דתפלת העמידה הוא ביטול בתכלית למעלה גם מהביטול דק"ש. וכמובן גם מחילוקי הדינים (בענין הפסק וכו') בין ק"ש לשמו"ע[19]. וענין זה [מה שע"י העבודה דבחי' ראובן שמעון ולוי מגיעים אח"כ לבחי' יהודה (בן הרביעי)] הוא ע"ד הידוע[20] בענין ג' הכתרים [כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, שהם בג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח[21]] וכתר שם טוב שעולה על גביהן[22] [שהוא למעלה מהם], שבכדי להגיע לבחי' כתר שם טוב הוא ע"י ג' הכתרים, עולה על גביהן.
ה) והנה זה שבחי' יהודה צריך להקדמת העבודה דבחי' ראובן שמעון ולוי, היינו בכדי שההודי' דבחי' יהודה תהי' בגילוי. אבל בהעלם ובפנימיות הרי הודי' זו היא בתמידות. וכמבואר בתו"א[23] שהיו"ד דיהודה מורה על ההוה והתמידות כמו ככה יעשה איוב כל הימים[24], דהיינו שההודי' שבכאו"א מישראל היא בתמידות. דמ"ש הפעם אודה את הוי' (שלא כל העתים שוות) הוא רק בנוגע להגילוי, מצד העלם והסתר הגוף ונה"ב (ובפרט מצד העלם והסתר הגלות), אבל נפש האלקית שבכאו"א מישראל [שהיא מהותו האמיתי] היא תמיד באמנה אתו[25] ואודה את הוי' הוא אצלו בתמידות, ואין שייך בזה שום שינוי ח"ו. והקדמת העבודה דבחי' ראובן ושמעון ולוי הוא בכדי לעורר[26] את ההודי' שבפנימיות הלב שתהי' בגילוי, ועד שתצא פעולתה מהכח אל הפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה.
ו) וממשיך בכתוב ידך בעורף אויבך, שעל ידי גילוי ההודי' דבחינת יהודה נעשה ידך בעורף אויבך ברוחניות (כמבואר הענין בתו"א[27]) וגם בגשמיות, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו[28]. ולאחרי ידך בעורף אויבך נאמר גור ארי' יהודה גו' לא יסור שבט מיהודה גו'[29], ויש לומר בדרך אפשר שבזה מרומז שידך בעורף אויבך הוא עוד לפני הגאולה[30]. דהנה גור ארי' גו' לא יסור שבט מיהודה קאי על דוד ושלמה, שמזרעם יהי' מלך המשיח[31] שעליו נאמר וקם שבט מישראל[32] [שאז יהי' ועבדי דוד מלך עליהם[33], ודוד עבדי נשיא להם לעולם[34], כמ"ש בההפטורה דשבת העבר, שמיני' מתברכין כולהו יומין[35]]. ולפני זה, בסיום זמן הגלות[36], יהי' ידך בעורף אויבך, שכל אויבי ישראל [שכל ישראל נקראים על שם יהודה[37]] תפול עליהם אימתה ופחד[38]. ע"י גילוי ההודי' שבכללות נשמות ישראל, ועד שבאה בפועל במחשבה דיבור ומעשה, בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו'[39], הנה עי"ז יהי' (כהמשך הכתובים בפ' בחוקותי[40]) ונפלו אויביכם לפניכם וגו'.
ז) ויש לומר דזהו גם קשר דיהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויבך לויחי יעקב בארץ מצרים, שגם כשישראל נמצאים בגלות (שכל הגליות, המלכיות[41] נקראת ע"ש) מצרים הם בבחי' ויחי ע"י לימוד התורה תורת חיים וקיום מצוותי' עליהם נאמר[42] וחי בהם [וכפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן שאמר לנכדו כ"ק אדמו"ר הצ"צ עה"פ ויחי יעקב בארץ מצרים, שע"י שואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה להתקין לו בית תלמוד כו'[43] הי' בחי' "ויחי" גם במצרים[44]], ועי"ז נעשה[45] (יהודה אתה יודוך אחיך) ידך בעורף אויבך, וכמרז"ל[46] כשהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין ידי עשו שולטות, ויתירה מזו, שאו"ה עצמם מסייעים לישראל בכל הענינים הגשמיים שיוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה, ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור. ואור זה דוחה את חושך הגלות ומביא את הגאולה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס עשרה בטבת – ה'תשל"ח, "טו טבת ה'תשל"ח".