018 - מוצאי ש"פ וישב, מבה"ח טבת – בחדרו – ה'תשל"ח - שלום רב לאוהבי תורתך

בס"ד. מוצאי ש"פ וישב, מבה"ח טבת – בחדרו – ה'תשל"ח*

שלום רב לאוהבי תורתך וגו'^[1], ומדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זו [דש"פ וישב תש"ד^[2], שבהמשך להמאמר ד"ה פדה בשלום די"ט כסלו תש"ד^[3]], מהו"ע שלום רב, שמזה מובן שיש שלום סתם [ובלשון המאמר שם – שלום מעט^[4]] ושלום רב. וגם מהו לאוהבי תורתך, הלא תורה היא חכמה ובינה [כמ"ש^[5] כי היא חכמתכם ובינתכם] והי' מהראוי שישתמש בלשון של לימוד המיוחס לחכמה ובינה ולא בלשון אהבה. ומבאר שם^[6], שאוהבי תורתך הוא שאוהבים את התורה לא רק מצד התורה עצמה (מצד החכמה שבה) כ"א מצד נותן התורה (אוהבי תורתך^[7]). וזהו שלום רב לאוהבי תורתך, שהשלום שנעשה ע"י לימוד התורה (סתם) הוא שלום סתם (שלום מעט), משא"כ לאוהבי תורתך, כאשר לימוד התורה הוא לא רק באהבת התורה אלא גם באהבת ה' [ומובן שגם באהבת ישראל, שהרי אהבת ישראל היא כלי לאהבת ה'^[8], ועד שהם כולא חד^[9]], נמשך שלום רב (שלמעלה משלום סתם).

ב) והנה ענין אוהבי תורתך (שהאהבה לתורה היא מצד נותן התורה) מבואר במאמר הנ"ל^[6], שזה נעשה על ידי הקדמת עבודת התפלה. והענין הוא, כי עיקר העבודה היא אהבת ה' כמאמר^[10] לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזה שייך גם לקו העבודה, כללות ענין העבודה ענין התפלה, כי העבודה והיגיעה דתפלה הוא^[11] לבוא לאהבת ה'. וזהו שענין אוהבי תורתך הוא ע"י הקדמת עבודת התפלה, כי ע"י התפלה הוא בא לאהבת ה', ועי"ז נעשה "אוהבי תורתך", שאהבת התורה שלו היא מצד נותן התורה, כנ"ל. וזהו גם מה שמבואר בכ"מ^[12] (בענין תפלת אבא בנימין שתהא תפלתי סמוכה למטתי^[13]) שמעלת לימוד התורה הוא כשהוא בא לאחרי התפלה דוקא [הגם שעבודת התפלה היא קו בפ"ע ות"ת היא קו בפ"ע], כי ע"י הקדמת עבודת התפלה הלימוד הוא באופן נעלה יותר, ועד בבחי' אוהבי תורתך.

ג) ויובן זה בהקדם מארז"ל^[14] עה"פ^[15] על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי על שלא ברכו בתורה תחלה, דמזה מובן, שענין ברכו בתורה תחלה הוא ענין עיקרי לא רק בעבודת האדם בכלל (ועד שע"י זה שלא ברכו בתורה אבדה הארץ) אלא גם בלימד התורה, שהרי (לא ברכו בתורה תחלה) נקרא בכתוב עזבם את תורתי (עזיבת התורה). אלא שאין זה עזיבת התורה בכלל, כי אם, כלשון הכתוב על עזבם את תורתי (תורתו של הקב"ה). דהנה ענין ברכו בתורה תחלה הוא להמשיך, המשכת ברכה ושפע בתוך התורה^[16], וכמובן גם מהלשון ברכו בתורה (דלכאורה הול"ל ברכו לפני', לפני לימוד התורה, ומהו ברכו בתורה), כי ברכה היא מלשון המשכה וכמו המבריך^[17] את הגפן^[18] [וענין זה (זריעה ונטיעה, כולל המבריך את הגפן) שייך במיוחד לכאן, כי תורה ומצוותי' הו"ע של זריעה בארץ^[19]], וברכו בתורה הוא ענין המשכת אוא"ס בתוך התורה^[20]. והוא ענין עסק התורה לשמה לשם התורה עצמה, להמשיך בה גילוי אוא"ס שלמעלה מהחכמה^[21], וע"ד מ"ש בספר הבהיר^[22] ובספר מעין החכמה^[23] שדוד הי' מחבר תורה בהקב"ה. וזהו על עזבם את תורתי על שלא ברכו בתורה תחלה, כי ע"י שברכו בתורה היא נעשית תורתי [שממשיך בה אוא"ס], וכשלא ברכו בתורה תחלה הוא עזבם את תורתי, שהתורה אז היא כמו שהיא מצד עצמה ואין נמשך בה גילוי אוא"ס (שלמעלה מהחכמה).

והגם שגם התורה כמו שהיא מצד עצמה היא תורתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד^[24], וגם כאשר לומדה אדם לא טהור היא דבריו של הקב"ה שלכן^[25] אינה מקבלת טומאה כמרז"ל^[26] עה"פ^[27] הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה^[28] [דהגם שאדם לא טהור הלומד את התורה אינו שייך להעבודה לחבר תורה בהקב"ה, ואינו שייך גם להעבודה דברכו בתורה תחלה להמשיך אוא"ס בתורה, ומ"מ גם התורה שלו היא דבריו של הקב"ה ונמשלה לאש שבטבעו עולה^[29] למעלה], הרי מובן, דזה שהתורה שנלמדת ע"י אדם לא טהור היא דבריו וחכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד, הוא בהעלם, ואין זה בערך להדרגא בתורה שהיא "תורתי" (תורתו של הקב"ה) בגילוי. ובפרט שענין ברכו בתורה תחלה הוא (כנ"ל) להמשיך בהתורה גילוי אוא"ס שלמעלה מהחכמה^[30].

ד) ועפ"ז יובן, דהמעלה שבלימוד התורה שלאחרי התפלה היא לא רק בנוגע להלימוד (דהאדם), שהלימוד שלו שלאחרי הקדמת עבודת התפלה הוא באופן ד"אוהבי תורתך" (כנ"ל סעיף ב), אלא גם בנוגע להתורה (שלומד), כי הענין ד"ברכו בתורה תחלה", המשכת אוא"ס בתורה, הוא (בעיקר) בלימוד התורה שלאחרי הקדמת עבודת התפלה. והענין, כי בכדי להמשיך אוא"ס בתורה הוא (בעיקר) כאשר לימוד התורה הוא בביטול^[31]. ובכדי שלימוד התורה יהי' בביטול ה"ז ע"י הקדמת עבודת התפלה^[32]. דהנה תפלה הו"ע הביטול, שבעת התפלה צריך לעמוד כעבד לפני רבו^[33], שהוא ביטול נעלה יותר אפילו מהביטול דק"ש. דבק"ש אף שאסור לרמוז בעיניו ולקרוץ בשפתיו להראות באצבעותיו^[34] מ"מ יש כמה ענינים שאפשר להפסיק בק"ש^[35] משא"כ בתפלה^[36]. ועד שק"ש היא (גם) בישיבה משא"כ תפלה היא (דוקא) בעמידה ועד שאין עמידה אלא תפלה^[37], שההפרש בין ישיבה לעמידה הוא שישיבה מורה על ענין ההתיישבות [דזהו מה שפירש רש"י עה"פ^[38] וישב יעקב שביקש יעקב לישב בשלוה, כי אמיתית ענין ההתיישבות (וישב) הוא לישב בשלוה], משא"כ עמידה מורה על ביטול^[39]. וע"י הביטול דתפלה, גם לימוד התורה שלאחרי התפלה הוא בביטול, ונמשך בה גילוי אוא"ס. וי"ל שזוהי שייכות ב' הפירושים במדרש^[40] עה"פ^[41] והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, פירוש א' סולם זה הכבש (תפלה^[42]) ופירוש ב' סולם זה סיני (תורה), כי ע"י הקדמת עבודת התפלה נעשה עילוי (גם) בתורה, שנמשך בה גילוי אוא"ס.

Part 2

ה) אך עדיין צריך להבין מה שפסוק זה (שלום רב לאוהבי תורתך) בא^[43] בהמשך ובהוספה למ"ש^[44] וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום בניך, דלכאורה גם לימוד התורה דבניך לימודי הוי' וגו' בניך הוא לאחרי הקדמת עבודת התפלה, שהרי כתוב בהם ורב שלום, ומבואר בהמאמר דשלום רב (רב שלום) הוא דוקא לאוהבי תורתך (שאוהבים את התורה מצד זה שהיא תורתך), דאהבה זו היא ע"י הקדמת עבודת התפלה (כנ"ל סעיף א וב'), ומהי ההוספה בשלום רב לאוהבי תורתך על ורב שלום בניך. אך הענין הוא, דהנה ארז"ל^[43] (עה"פ ורב שלום בניך) א"ת בניך אלא בוניך, ופירוש בוניך הוא כמרז"ל^[45] מאי בנאין אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם^[46]. וזהו החילוק שבין ב' הפסוקים, דבפסוק ורב שלום בניך שמדבר בענין פעולת התורה בעולם (מה שתלמידי חכמים בונים את העולם ע"י עסק התורה שלהם), גם הכוונה בורב שלום בניך היא (בעיקר) לענין השלום שנעשה בעולם^[47] ע"י עסק התורה, שהתורה ניתנה^[48] לעשות שלום בעולם. ובפסוק שלום רב לאוהבי תורתך מוסיף שהשלום רב נמשך גם להתלמידי חכמים עצמם (לאוהבי תורתך). וזהו שדוקא בפסוק זה אומר לאוהבי תורתך (שהאהבה לתורה היא מצד נותן התורה, שזה נעשה ע"י הקדמת עבודת התפלה), כי בכדי להמשיך ריבוי שלום בעולם אינו מוכרח להקדמת עבודת התפלה, משא"כ בכדי שיומשך שלום רב להתלמידי חכמים עצמם המשכה זו היא דוקא ע"י עבודת התפלה.

ו) ויובן זה בהקדים המבואר בהמאמר (ד"ה שלום רב תש"ד^[49]) בענין עבודת הצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות^[50] [שזהו ג"כ ענין תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם^[51]], שעשרה מאמרות שבהם נברא העולם מכוונים כנגד עשרת הדברות^[52], וכמ"ש^[53] עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ומה שתלמידי חכמים בונים את העולם הוא שממשיכים את עשרת הדברות [שבהם כלולה כל התורה כולה^[54], כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש^[55]] בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. והגם שגם בתחילת הבריאה עולם על מילואו נברא^[56] (היינו שע"י העשרה מאמרות יש גילוי אלקות בעולם), הרי כוונת הבריאה היא שהאדם ע"י עבודתו ימשיך תוספת אור בעולם^[57], ועד לאור שלמעלה משרש הנבראים, והמשכה זו היא ע"י התורה (עשרת הדברות) דוקא.

וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (מרבים דוקא), דהשלום בעולם שנעשה ע"י התלמידי חכמים הוא לא רק שלילת ענינים בלתי רצויים (היפך השלום) שנעשה ע"י החטאים, היינו שיהי' העולם על מילואו כמו שהי' בתחילת הבריאה [ועד שמצד גודל העילוי שלהם (מה שהם בניך לימודי הוי') אין צריכים לזה עבודה מיוחדת, כי חטא והעלם דעולם שנעשה ע"י החטא אינו אצלם (לגבם), ורואים את העולם כמו שהוא על מילואו כמו שהי' קודם החטא], אלא יתירה מזו, שמרבים שלום בעולם, ורב שלום בניך, (בדוגמת) ריבוי השלום שיהי' לעתיד לבוא^[58], לפי שע"י עסק התורה שלהם ממשיכים מעצמות אוא"ס שלמעלה משרש העולמות, ועי"ז משלימים הכוונה דנתאוה^[59] הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

ז) וביאור הענין (דמרבים שלום בעולם) בעומק יותר, יובן ממ"ש בהמאמר^[60] דקיום העולם הוא ע"י שממשיכים בהעשרה מאמרות (שבהם נברא העולם) את עשרת הדברות, דיש לומר דכוונתו בזה שמדגיש עשרת הדברות דוקא (שניתנו במתן תורה) היא, שקיום העולם הוא ע"י העבודה דתומ"צ שלאחרי מתן תורה דוקא. דהגם שגם ע"י עבודת האבות (דהאבות הן הן המרכבה^[61]) נמשך תוספת אור בעולם (שלמעלה מהאור דעשרה מאמרות)^[62], מ"מ, מכיון שעבודת האבות היתה בכח עצמם (שהרי לא נצטוו על זה), לכן, האור שנמשך ע"י עבודתם הוא (בכללות) רק מבחי' שרש הנבראים (כידוע ההוכחה על זה^[63] ממעין עין עיטם^[64]), ואין זה בערך כלל לההמשכה ע"י קיום המצות שלאחרי מתן תורה^[65]. ויתירה מזו, שגם עבודת אדה"ר, וכמו שהי' בג"ע (ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה^[66]) ולפני החטא, שהיא נעלית יותר מעבודת האבות^[67], והאור שנמשך ע"י עבודתו הוא הוספה באין ערוך לגבי העולם כמו שהוא מצד עצמו [ועד שי"ל שזה בדוגמת ההמשכה ע"י המצוות שלאחרי מתן תורה, וכמארז"ל^[68] לעבדה אלו רמ"ח מ"ע ולשמרה אלו שס"ה מל"ת, שהעבודה דאדה"ר בג"ע (לעבדה ולשמרה) היא דוגמת רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת שלאחרי מתן תורה], מ"מ, גם ההמשכה ע"י עבודת אדה"ר בג"ע היתה רק הארה^[69],מכיון שעד מתן תורה היתה הגזירה^[70] עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. משא"כ ההמשכה ע"י התומ"צ שלאחרי מתן תורה (שאז בטלה הגזירה^[70] (היא המשכת העצמות. ועפ"ז יובן בעומק יותר הענין דמרבים שלום בעולם, דהריבוי שלום בעולם הוא לא רק שנמשך בו הגילוי דאוא"ס שלמעלה משרש העולמות, אלא יתירה מזו, שנמשך בו העצמות, שלימות הענין דדירה בתחתונים, דירה לעצמותו^[71].

Part 3

ח) והנה מכיון שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'^[72], לכן, ריבוי השלום שנעשה בעולם ע"י התלמידי חכמים נמשך גם להתלמידי חכמים עצמם^[73]. והיינו, שהנח"ר לבורא מזה שנעשה לו ית' דירה בתחתונים, יתגלה להתלמידי חכמים שעשו את הדירה, וגילוי זה הוא למעלה מהשכר דעוה"ב כמו שהוא מצד עצמו. שהשכר דעוה"ב מצד עצמו הוא בחי' נח"ר דהנברא שבאין ערוך לגבי הנח"ר דהבורא, שלכן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב^[74], כי עוה"ב (שכר מצוה) הוא נח"ר דהנברא שבאין ערוך לגבי הנח"ר דהבורא – תשובה ומעשים טובים בעוה"ז^[75]. אלא שכיון שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', יומשך להצדיקים (שעשו את הנח"ר דהבורא) גם בחי' נח"ר דהבורא^[76].

אמנם בכדי שיוכלו לקבל בחי' נח"ר זה שאינו בערכם כלל [שהרי נח"ר זה הוא תענוג העצמי דעצמותו ית', שאין שייך בו שום גדר כלל], לזה צריך שיהיו בבחי' ביטול בתכלית, שאינם מציאות לעצמם כלל [וע"ד מרז"ל מאן פני האדון ה'^[77] דא רשב"י^[78], והוי' בהיכל קדשו^[דא ר"י ב"ר לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין^[80]], שעי"ז הם יכולים לקבל הנח"ר והתענוג דהבורא, כי התענוג דהבורא הוא התענוג שלהם. ובדוגמת העבד, שכיון שאינו מציאות לעצמו וכל מציאותו היא מציאות האדון^[81], תענוג האדון הוא תענוג העבד^[82].

וזהו שלום רב לאוהבי תורתך (לאוהבי תורתך דוקא), כי הכלי ל"שלום רב" (נח"ר דהבורא) הוא ביטול בתכלית (כנ"ל), ענין "אוהבי תורתך", שעסק התורה שלהם (וכן גם קיום המצוות שלהם) הוא לא בכדי לקבל שכר (כי אינם רוצים שום דבר לעצמם), וכל עבודתם בתומ"צ היא רק מצד אהבת ה', כמו אברהם אבינו שלא עבד אלא מאהבה^[83]. וזה נעשה ע"י עבודת התפלה [כמבואר לעיל (סעיף ב) מהמאמר (ד"ה שלום רב תש"ד) שענין אוהבי תורתך הוא כשלימוד התורה הוא לאחרי הקדמת עבודת התפלה], כי תפלה הו"ע הביטול (כנ"ל סעיף ד), ולכן ע"י עבודת התפלה באים לביטול זה שאינו שום מציאות לעצמו וכל מציאותו הוא האדון.

וזהו ג"כ הטעם שבפסוק ורב שלום בניך לא נאמר אוהבי תורתך [עבודת התפלה], כי בנוגע להמשכת השלום בעולם [ענין בוניך העוסקים בבנינו של עולם], הרי ידוע^[84] שגם בלי עבודת התפלה (ועד שכשחסר בהשלימות דיר"ש) אפשר לכוון הלכה לאמיתתה, וע"י שפוסקים פס"ד אמיתי [ומכ"ש כאשר עושים מעשה בפועל ע"פ הפס"ד] נמשך רב שלום בעולם. אבל בכדי שיומשך זה להתלמידי חכמים עצמם, הנה זהו דוקא ע"י שנעשו כלים לזה, ע"י קדימת עבודת התפלה, כנ"ל.

ט) ויש לומר שהכלי להגילוי דנח"ר לבורא הוא לא רק העבודה דבחי' עבד, אלא גם העבודה דבחי' בן. ובפרט שענינם של נש"י הוא (בעיקר) בנים אתם להוי' אלקיכם^[85], כמבואר בתניא^[86]. וזהו שהפסוק שלום רב לאוהבי תורתך בא בהמשך לורב שלום בניך, היינו שהוא שכר ל"בניך" (על עבודתם שמרבים שלום בעולם, כנ"ל סעיף ח), בחי' בנים. והגם שאמרו אל תקרי בניך אלא בוניך, הרי ידוע הכלל^[87] בהלימוד "אל תקרי" שאינו שולל הפירוש הנקרא (אלא מוסיף עוד פירוש), דמזה מובן, שהשכר דשלום רב, שהוא הנח"ר דהבורא (כנ"ל), הוא (גם) ל"בניך" כפשוטו, בחינת בנים^[88].

יו"ד) ויובן זה בהקדים מה שמבאר רבנו הזקן (בעל הגאולה די"ט כסלו^[89]) בתו"א ד"ה וישב יעקב בארץ מגורי אביו^[90] בענין ההפרש בין תורה למצוות, שבקיום המצוות, האדם המקיים את המצוות הוא בבחי' עבד, כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו, משא"כ בלימוד התורה ה"ה המלך עצמו^[91], כמאמר^[92] מאן מלכי רבנן. שכאשר עסק התורה הוא בבחי' ביטול, אזי ואשים דברי בפיך^[93], דברי ממש, היינו (שלא האדם הוא המדבר, כי אם) שדבר ה' זו הלכה^[94] היא היא הנגלית בו והיא המדברת מתוך גרונו. וזהו מאן מלכי רבנן, כי להיות שלימוד ההלכות שלהם הוא בביטול, הרי לימוד ההלכות שלהם הוא באופן שהמלך עצמו (ממה"מ הקב"ה) גוזר ואומר את הפסק דין (ההלכה). וממשיך שם, שזהו מ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגורי הוא לשון יראה^[95] וגם לשון אוצר [כמו מגורה מליאה פירות^[96], שהוא כלי שאוצרין לתוכו], ושניהם עולים בקנה אחד כמ"ש^[97] יראת ה' היא אוצרו וכן בדברי רז"ל^[98] אוצר של יראת שמים. [ופירוש זה כתבו הרב המגיד^[99] (בעל ההילולא די"ט כסלו^[100]) באו"ת^[101] שמגורי אביו היא יראת אביו שבשמים, ובהמשך הענין שם^[102]: מגורי לשון אסיפה וכניסה כמו אוגר^[103] בקייץ]. ופירוש מגורי אביו הוא, שהביטול דיראה [ובפרט הביטול דיראה עילאה] הוא כלי קיבול [אוצר] להגילוי דחכמה עילאה [דחכמה עילאה נק' אביו^[104]]. וכנ"ל, דכשעסק התורה הוא בביטול, אזי ואשים דברי בפיך, שדבר ה' זו הלכה היא המדברת מתוך גרונו.

יא) והנה מהביאור בתו"א שהביטול דיראה שהוא כלי לח"ע נק' מגורי אביו, היינו שהקב"ה נקרא כאן לא בתואר אדון כ"א בתואר אב [וכלשון הה"מ שמגורי אביו היא יראת אביו שבשמים], מובן מזה, שביטול זה הוא (לא הביטול דעבד, כ"א) הביטול דבן, וע"י ביטול זה (דבן), "דבר ה' זו הלכה היא היא הנגלית בו והיא המדברת מתוך גרונו", כי בהעבודה דבחי' בן אפשר להיות ביטול אמיתי בתכלית, שאינו מציאות לעצמו כלל וכל מציאותו היא מציאות האב. [וכמבואר בלקו"ת^[105], דזה שהנשמות נק' בנים אין זה כמו בבן למטה שעם היותו נלקח ממוח האב הוא נפרד ממנו אח"כ (שלכן אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת^[106]), כי אם, שהנשמה היא כולא חד ואינה נפרדת ממנו ית' כלל]. ולא עוד, אלא שביטול זה נעלה יותר מהביטול דעבד, ויתירה מזה כנ"ל (מהתו"א) שע"י עסק התורה בביטול הוא לא כעבד המקיים מצות המלך אלא הוא המלך עצמו.

יב) וזהו וכל בניך לימודי הוי' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך (וממשיך) שלום רב לאוהבי תורתך, שעבודת התלמידי חכמים הנק' בנים (בניך) היא כפירוש הרב המגיד עה"פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו (שהו"ע העבודה דבחי' בנים, כנ"ל) "לאגור ולאסוף הניצוצות הקדושים ולהכניסם ולהעלותם לעילא". [דזהו ג"כ מה שממשיך בכתוב בארץ כנען, כנען מלשון סוחר, שתכלית ירידת הנשמה למטה היא "לקנות לה סחורה וקנינה דוקא בעוה"ז"^[107] על ידי הניצוצות שמבררת, וזהו ג"כ מה שממשיך בפרשה^[108] והנה אנחנו מאלמים אלומים, שקאי על בירור הניצוצות^[109]]. ועי"ז וישב יעקב, (ביקש^[110] יעקב לישב) בשלוה – ענין השלום, הן השלום בעולם כמרז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והן שלום להתלמידי חכמים עצמם, כמו שממשיך שלום רב לאוהבי תורתך, כי כיון שהתלמידי חכמים הנק' בנים הם בתכלית הביטול כנ"ל, לכן בחי' הנח"ר דהבורא מזה שמרבים שלום בעולם נמשך גם להתלמידי חכמים עצמם. וזהו שלום רב לאוהבי תורתך, שע"י שעבודתם בתומ"צ היא (לא בכדי לקבל שכר, אלא) מצד אהבת ה', לעשות נח"ר לבורא [ויודעים שהשכר שלהם, נח"ר דנברא, הוא (כנ"ל סעיף ח) באין ערוך להנח"ר דבורא], הנה ע"י ביטול זה נמשך להם בגילוי הנח"ר והתענוג דהבורא, דכיון שאינם מציאות לעצמם כלל, הרי התענוג דהבורא הוא התענוג שלהם. **********

*) יצא לאור בקונטרס י"ט כסלו – תשמ"ח, "לקראת חג הגאולה י"ט כסלו הבעל"ט, יום גאולת כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו (בשנת תקנ"ט) . . טו כסלו, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".

¹תהלים קיט, קסה. סוף מסכת ברכות.
²נדפס בסה"מ ה'תש"ד ע' 72 ואילך.
³להעיר, שהקביעות די"ט וכ' כסלו בשנת תש"ד היתה (כבשנה זו – תשמ"ח) ביום ה' וביום ו' – בסמיכות ובתכיפות לש"פ וישב.
⁴ובסיום המאמר שם (סה"מ שם ע' 81) קורא לזה "שלום סתם".
⁵ואתחנן ד, ו.
⁶בסוף המאמר שם.
⁷להעיר מ"היום יום" ב טבת. ד"ה ת"ר מצות נ"ח כו' שנה זו – ה'תשל"ח (לקמן ע' קסד) סעיף ג. וש"נ.
⁸כתורת אדה"ז – הובאה בהוספות לסה"מ תרנ"ט ע' רט. "התמים" חוברת ד ע' מה [קפח, ב]. אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ג ע' תכו. קונטרס תורת החסידות ע' 24. "היום יום" ו תשרי. ספר השיחות ה'ש"ת ע' 2 ואילך. וראה ספר הערכים-חב"ד כרך א ערך אהבת ישראל ס"ו. וש"נ.
⁹ספר השיחות שם ע' 3.
¹⁰ראה זהר ח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א.
¹¹קונטרס העבודה בתחלתו. שם רפ"ב. פ"ג.
¹²לקו"ת ברכה צו, ב. וראה שם ואתחנן ד, א.
¹³ברכות ה, ב.
¹⁴ב"מ פה, ב. נדרים פא, א.
¹⁵ירמי' ט, יא-יב.
¹⁶לקו"ת ראה כט, א. סה"מ תקס"ז ע' שיט. שערי תשובה ח"א (שער התפלה) עב, ד.
¹⁷משנה כלאים רפ"ז.
¹⁸כ"ה בתו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ. ובלקו"ת וסה"מ תקס"ז שם: ברכו מלשון המשכת בריכה.
¹⁹תו"א שמות נג, ג ואילך. ובכ"מ.
²⁰לקו"ת מסעי צא, ד.
²¹לקו"ת שם. ובכ"מ.
²²סנ"ח (קצו). הובא בלקו"ת שלח נא, א. ובכ"מ. וכ"ה בזח"ג רכב, ב. תולעת יעקב (לבעמח"ס עבודת הקודש) סוד השבת כח, ד. עבודת הקודש חלק העבודה פכ"ד.
²³הובא בלקו"ת שם מז, ג. נא, א. אוה"ת נ"ך תהלים כרך ב ס"ע תתקיד.
²⁴תניא פ"ד.
²⁵וי"ל דזהו שהדין דאין ד"ת מקבלין טומאה למדים ממ"ש הלא כה דברי כאש (ברכות כב, א).
²⁶ברכות שם. רמב"ם הל' ק"ש ספ"ד.
²⁷ירמי' כג, כט.
²⁸וראה בהמאמר (ד"ה שלום רב תש"ד בסופו) יתירה מזו, דגם מי שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה (אפילו כשעושה זה במזיד), גם אז התורה "נשארת בטהרתה".
²⁹ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ריש ה"ב. תניא רפי"ט.
³⁰שגילוי זה לא ישנו בהתורה כמו שהיא מצד עצמה, גם בתורה שלמעלה, שהרי דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה.
³¹לקו"ת ויקרא ד, ד ואילך.
³²ד"ה שלום רב תש"ד ס"ו (סה"מ ה'תש"ד ס"ע 74 ואילך). ובכ"מ. – אף שלפעמים אפשרי, לכאורה, ע"י שהוא לב נשבר מסיבות אחרות, אבל אינו דומה להביטול ע"י תפלה (שע"י ולפני השם).
³³שבת י, א. רמב"ם הל' תפלה פ"ה ה"ד. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סו"ס צה.
³⁴רמב"ם הל' ק"ש פ"ב ה"ח. טושו"ע (ודאדה"ז) שם סי' סג סעיף ו (ז).
³⁵רמב"ם שם הט"ו-טז. טושו"ע ודאדה"ז שם סי' סו. וגם הדין ד"לא ירמוז וכו'" – מפורש שם הטעם שנראה כקורא דרך עראי, ולא (כ"כ) הענין דביטול. ואפילו בזה איתא שם דבפרשה שני' מותר לרמוז וכו' לצורך מצוה קצת ולצורך מלאכה.
³⁶ראה טושו"ע (ודאדה"ז) שם סי' קד.
³⁷ברכות ו, ב. שם כו, ב. זח"ג קט, רע"א (ברע"מ). ועוד.
³⁸ריש פרשתנו (לז, א).
³⁹ראה לקו"ת נשא כ, ג: אין עמידה אלא שתיקה (סוטה לט, א) ופי' שתיקה היינו בחי' ביטול מכל וכל. וכ"ה גם שם כג, ג.
⁴⁰ב"ר פס"ח, יב.
⁴¹ויצא כח, יב.
⁴²וכפירוש הזהר (ח"א רסו, ריש ע"ב. ח"ג שו, ריש ע"ב. וראה גם תקו"ז תמ"ה – פג, א): סולם דא צלותא.
⁴³בסוף מסכת ברכות.
⁴⁴ישעי' נד, יג.
⁴⁵שבת קיד, א.
⁴⁶אוה"ת נ"ך כרך ב ע' תתלג. ד"ה וכל בניך תרפ"ט בתחלתו (נדפס בקונטרס דרושי חתונה (קונטרס ב) ובסה"מ קונטרסים ח"א. – ראה שם טז, ב). המשך פדה בשלום ה'תש"ד בתחלתו (סה"מ ה'תש"ד ע' 66 ואילך).
⁴⁷וכדרשת חז"ל (ברכות שם) ע"פ זה "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
⁴⁸רמב"ם סוף הל' חנוכה (מספרי עה"פ נשא ו, כו. וראה לקו"ש ח"ח ס"ע 349 ואילך. וש"נ).
⁴⁹סעיף ו (סה"מ תש"ד ע' 75 ואילך). וראה גם ד"ה וכל בניך הנ"ל ס"ג (סה"מ קונטרסים שם יז, סע"ב ואילך).
⁵⁰אבות פ"ה מ"א.
⁵¹ראה המשך פדה בשלום הנ"ל בתחלתו.
⁵²זח"ג יא, ב.
⁵³נשא ז, פו.
⁵⁴ראה ירושלמי שקלים פ"ו ה"א. פרש"י עה"פ משפטים כד, יב. תו"ש מילואים לכרך טז ס"א (ע' רג ואילך). וש"נ.
⁵⁵ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. וראה בהנסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1088 הערה 11; חי"ט ע' 252 הערות 1-20.
⁵⁶ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.
⁵⁷ראה המשך פדה בשלום הנ"ל שם: וענין הקיום (שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות) הוא ע"י שממשיכים גילוי אור עליון יותר.
⁵⁸אוה"ת ראה ס"ע תשעח.
⁵⁹ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
⁶⁰הובא לעיל סעיף ו.
⁶¹ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. ולהעיר מתו"א יתרו עג, א דהאבות הם מרכבה להעלות בחי' אדם לאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. ויש לומר, שלכן המשיכו מבחי' האור שלמעלה מהאור דעשרה מאמרות.
⁶²ראה בארוכה המשך תער"ב ח"א פק"ל (ע' רנא) ואילך. סה"מ עטר"ת ע' קפח ואילך. ובסה"מ עטר"תשם, דאין הכוונה (רק שאותו האור) "שבבריאת העולם הי' בהסתר, וכאן (אצל האבות) הוא שבא בגילוי", כי אם, שנתוסף אור חדש שלא הי' בבריאת העולם.
⁶³המשך ר"ה תש"ג פ"ט (סה"מ תש"ג ע' 23). ובכ"מ.
⁶⁴יומא לא, א.
⁶⁵ראה גם המשך תער"ב וסה"מ עטר"ת שם.
⁶⁶בראשית ב, טו.
⁶⁷ראה סה"מ עת"ר ע' ריז.
⁶⁸ראה של"ה טז, א. תיב"ע, אלשיך, ילקוט ראובני ואור החיים עה"פ. זהר ח"א כז, א. ח"ב קסה, ב. תקו"ז תכ"א (סב, סע"א). תנ"ה (פח, ב). וראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ב ע' שצט ובהנסמן שם.
⁶⁹ראה סה"מ עת"ר שם "דמצות דהאבות ריחות היו (שהש"ר פ"א, ג), וכמו"כ י"ל גם דאדה"ר".
⁷⁰שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
⁷¹ד"ה מי יתנך תקס"ה (סה"מ תקס"ה ח"א ע' תפט. ועם הגהות – באוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט ואילך). אוה"ת בלק ע' תתקצז. סה"מ תרס"ב ע' שלח. תרע"ח ע' קצג. המשך תרס"ו ס"ע ג. שם ע' תמה. סה"מ תרצ"ט ע' 84. ובכ"מ.
⁷²מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ משפטים כב, ט.
⁷³ראה גם סד"ה וכל בניך תרפ"ט (סה"מ קונטרסים ח"א יט, סע"ב). ד"ה וכל בניך ה'תשמ"א (לעיל ע' פ) ספ"א.
⁷⁴אבות פ"ד מי"ז.
⁷⁵המשך וככה תרל"ז פי"ב. וראה גם לקו"ת ראה כט, רע"א.
⁷⁶המשך הנ"ל ספי"ב ורפט"ו. וראה לקו"ש ח"ה ע' 245 ואילך.
⁷⁷משפטים כג, יז. תשא לד, כג.
⁷⁸זח"ב לח, א. וראה בהמצויין בניצוצי זהר (להרב ראובן מרגליות) שם. – נתבאר בסה"מ תקס"ד ע' קו. תרנ"ה ע' נב ואילך. תרפ"ז ע' קב ואילך. תרצ"ט ע' 167 ואילך. ובכ"מ.
⁷⁹חבקוק ב, כ.
⁸⁰ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג קרוב לסופה.
⁸¹שלכן "מה שקנה עבד קנה רבו" (פסחים פח, ב. קידושין כג, ב). ועד שלכמה דעות נקנה מלכתחילה לרבו (ראה רשב"א קידושין שם).
⁸²המשך תרס"ו ע' שכה-שכו.
⁸³רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב. וראה לקו"ש ח"כ שיחה ב' לפ' לך לך (ע' 45 ואילך).
⁸⁴ס' השיחות תורת שלום ע' 176.
⁸⁵ראה יד, א.
⁸⁶רפ"ב.
⁸⁷ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמג). אנציקלופדי' תלמודית ח"ב מערכת אל תקרי.
⁸⁸ראה סד"ה וכל בניך תרפ"ט, שע"י הענין דורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך, "יקויים גם בהם (בהתלמידי חכמים עצמם) ורב שלום בניך כמ"ש (תהלים קכח, ו) וראה בנים לבניך שלום על ישראל", דמזה שאומר שיקויים בהם ורב שלום בניך (ואינו מוסיף א"ת כו') – ובפרט שמביא ע"ז הפסוק וראה בנים לבניך גו' – משמע, שכוונתו ב"בניך" (כאן) היא כפשוטו, שע"י עבודתם שעוסקים בבנינו של עולם, יהי' שלום "לבניך" כפשוטו, בנים.
⁸⁹ולהעיר, שגאולתו היתה ביום ג' פרשת וישב – לקו"ד דלהלן הערה 100.
⁹⁰כז, ב.
⁹¹ולהעיר ממחז"ל עבד מלך מלך (שבועות מז, ב. ספרי עה"פ דברים א, ז. הובא בפרש"י עה"ת לך לך טו, יח. בהעלותך יב, ח. דברים שם).
⁹²ראה גיטין סב, סע"א.
⁹³ישעי' נא, טז.
⁹⁴שבת קלח, ב.
⁹⁵ראה זח"א קפ, א: מאי מגורי אביו כד"א (ירמי' ו, כה. ועוד) מגור מסביב, דכל יומוי הוה דחיל. ולהעיר מבעה"ט עה"פ "מגורי: ב' במסורה – הכא, ואידך מגורי אל חרב (יחזקאל כא, יז)". ובפרש"י יחזקאל שם: ת"י מגורי לשון אוגר בקיץ . . ומנחם חברו לשון יראה כמו ויגר מואב (בלק כב, ג).
⁹⁶פסחים ד, ריש ע"ב. וש"נ.
⁹⁷ישעי' לג, ו.
⁹⁸ברכות לג, ב.
⁹⁹וזה שאדה"ז לא כתב זה "בשם אומרו", הה"מ – י"ל שהרי הוא בפרש"י ועוד הנ"ל. ויותר נ"ל – כיון שכן הוא בכו"כ ענינים בתניא ובשאר ספריו – כי מצינו כן בכו"כ גדולי ישראל. ואבוהון דכולהו –ר' אליעזר הגדול, שברובם ככולם דמאמריו לא הזכיר שם רבו – אף "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" (סוכה כז, ב. וש"נ). ואולי יש לבאר זה בב' אופנים: א) ע"ד שאמרו לר' יוחנן "תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעים כי שלך היא" (יבמות צו, ב). [ובפרט בנוגע לאדה"ז שכתב בה"שער" של ספר התניא [ובפרטיות יותר – בהקדמתו לתניא (ד, א)] שהוא "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע", ואולי י"ל שהודעה זו היא גם בנוגע להמאמרים שלו וכו' – כיון שהתניא הוא היסוד והתושב"כ ד(כל) חסידות חב"ד (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר שבסו"ס קיצורים והערות לתניא ע' קיח. שם ע' קכג ואילך)]. ב) לאחרי ששמע זה מרבותיו – השיג זה בשכלו הוא, ועד שנקראת על שמו (ראה ע"ז יט, א. קידושין לב, סע"א ואילך), ויתירה מזה – תורתו (וראה תניא פ"ה). ולכן אין לומר בשם אומרו – כיון שאמר זה (לא מפני שקיבל כן מרבותיו, כ"א) מפני שהשיג כן בשכלו הוא. [ובפרט בנוגע לאדה"ז, שהי' נשמה חדשה (ספר השיחות ה'תש"ה ע' 127 ואילך), שגם בהענינים ששמע מרבותיו – גילה בהם (ע"י שהביאם בהבנה והשגה דחב"ד) אור חדש (ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות סעיף ו)].
¹⁰⁰ולהעיר, שהסתלקותו היתה (כמו גאולת אדה"ז) ביום ג' פרשת וישב. וראה שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ד ס"ג (לקו"ד כרך א קא, א).
¹⁰¹הוצאת קה"ת פרשתנו (וישב) יז, ב (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ ואילך – סמ"ח).
¹⁰²יח, סע"א (סנ"א). וראה ג"כ שם פו, ב (סש"ז). לקו"א סוס"ב ורס"ג (ה, ב).
¹⁰³לשון הכתוב – משלי יו"ד, ה. וראה פרש"י יחזקאל שבהערה 95.
¹⁰⁴וע"פ הידוע (תו"א ותו"ח ר"פ לך לך. ובכ"מ) שאברהם הוא בחי' חכמה עילאה – יש לקשר זה גם עם פירוש הפשוט ש"(מגורי) אביו" קאי על אביו של יעקב, כי (גם) אברהם נקרא אביו של יעקב כמו שאמר יעקב (ויצא לא, מב) אלקי אבי אלקי אברהם. ואולי יש לומר דבלשון התו"א (וישב כז, ב) ד"ח"ע נק' אביו" (ולא "נק' אב") – מרומז גם שח"ע נק' "אביו" דיעקב.
¹⁰⁵דרושים לר"ה סב, ד.
¹⁰⁶ב"מ לג, א (במשנה).
¹⁰⁷או"ת שם יח, ב. וראה גם תו"א ריש פרשתנו.
¹⁰⁸וישב לז, ז.
¹⁰⁹תו"א פרשתנו כז, ג ואילך.
¹¹⁰להעיר שבין רוגזה של דינה ורוגזו של יוסף (ב"ר פפ"ד, ג) ישב בשלוה. וראה לקו"ש ח"ל ע' 176 ואילך.