Video part 1 Video part 2
בס"ד. אור ליום ג', יו"ד כסלו ה'תשמ"א*
פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ומבאר בעל הגאולה במאמרו ד"ה זה (שנדפס בספרו שערי תשובה), דפירוש פדה בשלום (בשלום דוקא) הוא שהפדי' היא באופן שהמנגד מתבטל לגמרי, שלכן אין צריך למלחמה כלל. וע"ד שהי' בימי שלמה, שכל הגוים נתבטלו לגבי שלמה, שלא ע"י מלחמה, שלכן נקרא בשם שלמה כי שלום הי' בימיו כו'. אלא שהשלום שבימי שלמה לא הי' עדיין בשלימות, ותכלית השלימות שבזה יהי' בימות המשיח שאז יתבטל הרע לגמרי (כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ), שלכן יהי' אז ונהרו אליו כל הגוים גו' (ונהרו מעצמם), וכמו"כ בנוגע לבע"ח – לא ירעו ולא ישחיתו גו' וארי' כבקר יאכל תבן, ואולי י"ל, דמזה שמביא בהמאמר הפסוק וארי' כבקר יאכל תבן, מובן, דבימות המשיח גופא, השלימות דפדה בשלום תהי' בתקופה השני' דוקא. וכמבואר במק"א תיווך הדעות בפירוש וגר זאב עם כבש וגו', שבתקופה הראשונה דימות המשיח יהי' זה בדרך "משל וחידה", והכוונה לאומות העולם, ובתקופה השני' יהי' זה כפשוטו (בנוגע לבע"ח).
ב) וביאור הענין (דהגם שענין הפדי' בשלום הי' גם בימי שלמה, מ"מ, תכלית השלימות שבזה יהי' בימות המשיח, ובהם גופא בתקופה הב'), יובן מזה שמבאר בהמאמר, דגם ע"י עסק התורה (עכשיו) נעשה פדי' בשלום, כי הבירור שע"י עסק התורה הוא "בחי' ביטול הרע בעצם". וכמבואר בכמה דרושים ההפרש בין תורה לתפלה, שהבירור דתפלה הוא בדרך מלחמה, שעת צלותא שעת קרבא, והבירור דתורה הוא בדרך מנוחה. דהחילוק שבין בירור בדרך מלחמה לבירור בדרך מנוחה הוא שבבירור שבדרך מלחמה צריך המברר להתלבש בלבושי המתברר, משא"כ בהבירור שבדרך מנוחה, המברר נשאר במקומו, וע"י הגילוי אור (דהמברר) שמאיר על המתברר, הוא מתברר ממילא. וכמו שהי' בימי שלמה, דשלמה הי' במקומו, וע"י גדולת שמו שנשמע גם במקומות הרחוקים, נמשכו אליו מעצמם, כמ"ש ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה גו' ותבא ירושלמה גו'. דכמו"כ הוא החילוק שבין הבירור דתפלה להבירור דתורה, שהבירור דתפלה הוא באופן שנפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית (וכידוע שבכדי שההתבוננות דתפלה תפעול בירור נה"ב, צריכה להיות ההתבוננות בענינים כאלו ובאופן שגם נה"ב יכולה להשיג), משא"כ הבירור דתורה הוא בדרך ממילא, דע"י שלומדים בתורה שדבר זה מותר ודבר זה אסור, הם מתבררים ממילא.
ג) והנה בהבירור דתורה יש חילוק בין הבירור שע"י גליא דתורה להבירור שע"י פנימיות התורה. דבהבירור שע"י לימוד גליא דתורה צריך להיות הלימוד בענינים אלו שצריכים לבררם, ומהטעמים על זה שהתורה נתלבשה בדברים גשמיים וגם בדברים האסורים ועד לטענות של שקר, הוא, בכדי לפעול הבירור גם בענינים אלו. וזה שגם הבירור שע"י גליא דתורה נק' בשם בירור בדרך מנוחההוא מפני שגם ענינים אלו (דברים האסורים וגם טענות של שקר) כמו שהם בתורה, הם תורה, תורת אמת, ומכיון שגם דברים אלה שבתורה הם דבר ה', הלא כה דברי כאש מה אש כו' אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה, הרי שהתורה היא תמיד במקומה ומדריגתה (דבר ה'), והבירור הוא בדרך ממילא. אלא שאעפ"כ אין זה דומה להבירור שע"י פנימיות התורה, דבהבירור שע"י גליא דתורה הרי זה גופא שהתורה מדברת בנוגע לדברים גשמיים וכו', הרי זה ענין של ירידה כביכול, אלא שגם לאחרי ירידתה והמשכתה למטה היא תורה, דבר ה' (ולא שיורדת ומתלבשת בענין אחר). משא"כ הבירור שע"י פנימיות התורה, מכיון שפנימיות התורה היא אילנא דחיי (שאינה מלובשת בטו"ר), הרי הבירור שנעשה עי"ז הוא שלא בדרך התלבשות כלל.
ד) ואולי יש להוסיף בהחילוק שבין גליא דתורה לפנימיות התורה, דאמיתית הענין דמנוחה ושלום הוא דוקא בפנימיות התורה, הוא לא רק בענין הבירורים שע"י לימוד התורה, אלא גם בלימוד התורה גופא. דהלימוד בנגלה דתורה הוא באופן דקושיות ותירוצים, שבתחלה קס"ד שהסברא היא כך וכך, ואח"כ מגיעים להבנה עמוקה יותר ושוללים את הסברא הקודמת, ועד שאומרים עלי' בדותא היא. דשלילת סברא הקודמת הו"ע "דם לרוב שפכת" (שנאמר גבי דוד) כמו שהוא בעולם השכל. ואמיתית ענין השלום הוא דוקא בפנימיות התורה, דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת. ויש לומר, דחילוק זה שבין גליא דתורה לפנימיות התורה שבאופן הלימוד גופא, היא הסיבה להחילוק שביניהם בענין הבירור שעל ידם, דכל פועל פועל בדוגמתו, ולכן, דוקא פנימיות התורה, שבה עצמה לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת, גם הבירור שעל ידה הוא בדרך שלום ומנוחה.
ה) והנה גם בפנימיות התורה גופא יש שני אופנים בכללות. כמו שנתלבשה בהבנת והשגת השכל, דבחינה זו שבפנימיות התורה ישנה גם עכשיו, וכמו שהיא בבחינת ראי' (למעלה מהבנה והשגה), שבחינה זו תהי' לע"ל, כידוע שמשיח ילמד (פנימיות) התורה לכל ישראל באופן דראי'. וההפרש שבין השגה לראי' הוא, דבהשגה, גם כשהיא בהתאמתות, אפשר שע"י קושיא יהי' אצלו שינוי או חלישות עכ"פ. משא"כ בראי', גם כשיקשו לו קושיות הכי חזקות, לא יהי' אצלו שום ספק במה שראה. והטעם לזה הוא, כי כשאדם משיג בשכלו איזה דבר, הרי זהו דבר נוסף עליו, משא"כ כשהוא רואה איזה דבר, הדבר נחקק בפנימיותו וכאילו שנעשה חלק מעצמותו ולכן אין שייך בזה שינוי.
Part 2
ו) וע"פ כל הנ"ל יש לבאר, דהגם שענין פדה בשלום הי' גם בימי שלמה, מ"מ, השלימות שבזה יהי' בימות המשיח, ובימות המשיח גופא בתקופה הב', דיש לומר, שג' דרגות אלו בשלום (בימי שלמה, בתקופה הא' דימות המשיח ובתקופה הב') הם דוגמת ג' הדרגות הנ"ל שבתורה. והענין הוא, דזה שמלכת שבא שמעה את שמע שלמה הוא ע"י ששמו (דשם הוא הארה) נמשך ונתפשט למרחקים עד לארץ שבא, ששלמה עצמו הי' במקומו והשם שלו (שמע שלמה) נמשך והגיע לשבא, וכל מה שההמשכה נמשכה למקום רחוק יותר היא מתקטנת יותר. ועד"ז גם בנוגע להבירור גופא, דגם לאחרי שמלכת שבא שמעה את שמע שלמה, הוצרך להיות ותבוא ירושלמה (שההליכה משבא לירושלים לוקח משך זמן וטרחא כו'), ורק אז נעשה הבירור (בדוגמת הבירור שע"י גליא דתורה). משא"כ הבירור שיהי' בימות המשיח, כיון שאז יהי' הגילוי דאוא"ס הבל"ג שקודם הצמצום, דאור זה הוא בכל מקום בשוה, לכן יהי' אז הבירור (לא באופן של המשכת וירידת האור למטה, והעלאת המתברר למעלה, כי אם) שהאור כמו שהוא יאיר בכל מקום, שלכן אז אהפוך אל עמים (כמו שהם במציאותם ובמקומם) גו' כולם גו' לעבדו שכם אחד.
אלא שבזה גופא יש חילוק בין תקופה ראשונה לתקופה השני'. דבתקופה הראשונה לא יהי' חידוש במע"ב, הגילוי אלקות שיהי' בהעולם יהי' מצד גילוי אוא"ס הבל"ג שמאיר בכל מקום, אבל לא מצד העולם גופא, מכיון שעולם כמנהגו נוהג. ולכן יהי' אז הגילוי דהנבראים (והביטול שלהם) כמו דבר נוסף על מציאותם. [וע"ד ההבנה וההשגה דפנימיות התורה, שהיא כמו דבר נוסף על האדם, שלכן שייך בזה שינוי או חלישות עכ"פ, כנ"ל]. משא"כ בתקופה השני' דימות המשיח שיהי' שינוי וחידוש במע"ב, יש לומר, שהגילוי בעולם (והביטול בהנבראים) יהי' גם מצד טבע וגדר העולם גופא.
ז) והנה ג' פירושים (ודרגות) הנ"ל דפדה בשלום נפשי, כיון שכל הפירושים הם באותו הפסוק, הם שייכים זל"ז, ובאים בהמשך אחד. דנוסף על זה שכל הדרגות הם תורה [דכמו שבתפלה, גם התפלה דשבת, עם היות שהבירור דשבת הוא בדרך מנוחה, מ"מ, גם התפלה דשבת ענינה הוא תפלה, עד"ז הוא גם בנוגע לתורה, שגם גליא דתורה שבבחי' התלבשות, ענינה הוא תורה], הנה כל הדרגות דתורה הם ענין אחד, תורה אחת. שלכן, ע"י לימוד התורה עכשיו (גם הלימוד דנגלה שבתורה) יזכו לתורתו של משיח דבחי' ראי', כידוע בענין ותלמודו בידו.
ח) ואולי יש לומר בעומק יותר, שגם הדרגא דפדי' שבדרך מלחמה, כיון שנקראת בשם פדי', היא שייכת לפדי' בשלום (עד לדרגא הכי נעלית שתהי' בימות המשיח בתקופה השני'). ובלשון חז"ל מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא, כיון דשם גאולה עלה. ועפ"ז יש לבאר יותר הקשר של הגאולה דיו"ד כסלו וי"ט כסלו עם הפסוק פדה בשלום נפשי, דלכאורה, הרי ידוע מהלך הענינים בגאולת אדמו"ר הזקן, ועד"ז בגאולת אדמו"ר האמצעי, שהיו ענינים של אתכפיא, השתדלות וכיו"ב, היינו ענינים של מלחמה, ומקשרים זה עם הפסוק פדה בשלום נפשי שקאי (כמו שמבאר אדמו"ר האמצעי בדרוש הנ"ל) על פדי' בשלום כמו שהיא בתכלית השלימות. ויש לומר הביאור בזה, דכל הדרגות שבפדי' קשורות עם הפדי' בשלום בתכלית השלימות שתהי' לע"ל. ויובן זה ע"פ מה שמבאר בעל הגאולה בהמאמר דענין פדה בשלום נפשי בעבודת האדם [שהפדי' דנפש האלקית מהגלות דנפש הבהמית היא באופן דשלום, שנה"ב אינה מנגדת כלל] הוא כשהעבודה היא במס"נ, ובמס"נ גופא – מס"נ דיחידה. דע"י המס"נ שמצד חי', נעשה רק אתכפיא נה"ב, וע"י המס"נ שמצד יחידה דוקא, היא מתבטלת לגמרי. ועפ"ז יובן הקשר דפדי' שבדרך מלחמה [העבודה שמצד חי', ולמטה יותר העבודה שמצד נר"נ] לפדה בשלום נפשי (יחידה), כי בכל עבודה ועבודה יש בה (בהעלם) המס"נ שמצד יחידה. וכדאיתא בתניא דעסק התורה והמצוות והתפלה הוא ענין מס"נ ממש. דכיון שאמיתית הענין דמס"נ (מס"נ ממש) הוא המס"נ שמצד יחידה, הרי נמצא, שבכל ענין דתורה ומצוות [אפילו הענינים הפשוטים דתומ"צ שאלמלא ניתנה תורה (ח"ו) היו למדים אותם מבהמת הארץ] יש כח המס"נ דיחידה. ויתירה מזו, שגם ההבנה והשגה דתורה היא ע"י הענין דהקדמת נעשה לנשמע כמ"ש תומת ישרים תנחם, דענין הקדמת נעשה לנשמע הוא הביטול לבעל הרצון (שלמעלה מהביטול להרצון), דביטול זה בא מעצם הנשמה (שלמעלה מהגילויים דהנשמה), בחינת יחידה.
והגם דענין המס"נ המבואר במאמר הנ"ל דבעל הגאולה הוא שנתבטלו כל רצונותיו (ועד שכל הענינים הם בהשתוות), יש לומר, שכל הדרגות דמס"נ הם ענין אחד. וע"ד הידוע בענין היראה, דכיון שיראה היא ביטול (שלילת המציאות), לכן כל הדרגות שביראה הן יראה אחת, עד"ז י"ל בענין הביטול דמס"נ. ואדרבא, כיון שהביטול דמס"נ הוא מצד כללות ועצם הנפש, ודלא כהביטול דיראה שהיא רק מדה אחת, הרי ענין זה [שכל הדרגות הם ענין אחד] במס"נ הוא עוד יותר מאשר ביראה. ויובן זה ע"פ משל ממלכותא דארעא, שכשאדם נכנס לצבא (אף שעדיין לא שירת בהצבא, ועאכו"כ שלא הי' במלחמה) הוא מוסר את עצמו לגמרי און ווערט אויס בעה"ב אויף זיך. דכמו"כ הוא בצבא הרוחני, שישראל הם צבאות הוי', דזה שכל אחד מישראל יש לו קבלת עול [כפתגם הידוע אַ איד איז אַ קבלת-עול'ניק], שבזה הוא נכנס לצבאות השם, הרי עי"ז הוא מוסר את עצמו לגמרי לאלקות, ומסירה זו היא קשורה ומאיר בה המס"נ שמצד יחידה בדרגא הכי נעלית.
ט) וע"פ הנ"ל יש לבאר גם הא דאיתא בירושלמי עה"פ פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, דקאי על אנשי אבשלום שהתפללו לשלומו של דוד. דלכאורה, הרי מבואר לעיל דפדי' בשלום הוא בתורה דוקא משא"כ תפלה היא בדרך מלחמה, ותפלתם של אנשי אבשלום היתה בנוגע למלחמת אבשלום. ועד"ז צריך להבין בהקשר של הגאולה די"ט כסלו עם הפסוק פדה בשלום, הרי הגאולה דאדמו"ר הזקן היתה (כפי שכותב באגה"ק שלו) כשקריתי בספר תהלים, דענינה של אמירת תהלים (אע"פ שספר תהלים הוא מכ"ד ספרים דתנ"ך, תורה) הוא תפלה, ובלשון הכתוב נעים זמירות ישראל (דזמירות שייכים לתפלה), ובפרט ע"פ הידוע מסיפורי רבותינו נשיאינו שגאולת אדמו"ר הזקן באה ע"י התפלות דתלמידיו וחסידיו וכל ההולכים בעקבותיו, וגאולה זו שבאה ע"י תפלה, שעת צלותא שעת קרבא, באה באמירת הפסוק פדה בשלום. ויש לומר הביאור בזה, דכיון שעסק התורה ומצוות הו"ע מס"נ ממש (כמובא לעיל מתניא), לכן, גם תפלה קשורה עם פדה בשלום. ויש לומר, שאדרבה, ענין המס"נ הוא בתפלה יותר מבתורה. כי זה שעסק התורה הוא מס"נ ממש, הרי הרגש זה דמס"נ צריך להיות "קודם שיתחיל ללמוד" [וכשלומד הרבה שעות רצופות יש לו להתבונן בזה בכל שעה ושעה], אבל בעת הלימוד, כשהוא עוסק בהבנת והשגת הענין שלומד, אינו מרגיש הביטול דמס"נ. ואדרבא מאן מלכא רבנן ואורייתא הוא דקא מרתחא לי', משא"כ בתפלה, צריך להיות כעבדא קמי מרי', תכלית הביטול (ביטול דמס"נ).
יו"ד) וע"פ כל הנ"ל יובן זה שדוקא ע"י העבודה עתה בהזמן דעקבתא דמשיחא כאשר החושך יכסה ארץ באים להגילויים של הגאולה העתידה. כי דוקא בזמן זה, כשצריך להתעסק עם ניצוצי קדושה שנפלו למקום בלתי טהור, וצריך להפך מרירו למיתקא וחשוכא לנהורא, ועד שמזמן לזמן יוצאים מן הד' אמות של תורה, או מן הד' אמות של תפלה, לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש, ובלשון השו"ע הנהג בהם מנהג דרך ארץ, מ"מ ע"י העבודה עכשיו דוקא מביאים את הגאולה העתידה, דאז יקויים מ"ש ואתם תלוקטו לאחד אחד, כאו"א מישראל וכל ישראל, וכספם וזהבם אתם, עם כל ניצוצות הקדושה השייכים להם וגם הנמצאים בכספם וזהבם כפשוטם. לפי שבעבודה זו בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ בתכלית. וכידוע תורת רבינו הזקן (ובארוכה במאמרי נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר) עה"פ והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שהענוה דמשה (משה אמת ותורתו אמת) היתה במיוחד בקשר לדרא דעקבתא דמשיחא, בראותו את המס"נ שלהם בקיום התומ"צ בענין אל יתבייש מפני המלעיגים וכו' וכיו"ב.
וזה מביא לקיום היעוד ויספו ענוים בה' שמחה, שמחת עולם על ראשם, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה, הבאה במיוחד ע"י הפצת המעינות חוצה, ובאופן של נגאלין מיד ובאופן דפדה בשלום, בלי שום טירחא, עד שיקויים היעוד והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, והביאו את כל אחיכם גו' מנחה לה' גו' בכלי טהור גו', בקרוב ממש, בימי הגלות האחרונים, ואח"כ ומיד ובשלימות בפועל בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש. **********
*) יצא לאור בקונטרס ט'-יו"ד כסלו – תשמ"ח, "לקראת ט' כסלו, יום ההולדת דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקל"ד) ויום ההילולא שלו (בשנת תקפ"ח)*, ויו"ד כסלו יום הגאולה דאדמו"ר האמצעי (בשנת תקפ"ז)** . . ערב ט' כסלו, שנת הקהל, שנת תשמ"ח". *) ע"ד הסתלקותו – ראה הקדמה לתורת חיים בראשית. "בית רבי" ח"ב פרק ו. קובץ "יגדיל תורה" חוברת סח (תשרי-כסלו ה'תשמ"ו) סי' יד. ביאור שייכות הסתלקותו לט' כסלו ה'תקפ"ח, ואופנה – ראה לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שכז. שם ע' שלט ואילך. **) ע"ד גאולתו – ראה בארוכה "התמים" חוברת ב' ע' עז [פו, א]. שם ע' פא [פח, א] ואילך. מבוא לקונטרס "בד קודש". "בית רבי" ח"ב פרקים ד-ה (נעתקו גם – בקיצור לשון קצת – בהוספה לקונטרס הנ"ל ע' 20 ואילך).