Video part 1 Video part 2 Video part 3
והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.
(ועיין מזה ברבות בא ספט"ו, בגמרא פ"ק דסוטה דף ה' ע"א. זח"א קי"ו א', קפ"א א'. ח"ב קנ"ו ב', קנ"ז א'. ח"ג ע"ז א', ע"ט ב', קמ"ה א')
הנה כתיב: כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (בישעיה מ"ג ז')
(ועיין מזה בב"ב דע"ה ב', יומא ל"ח א', רבות כי תשא ספמ"ו, זח"א צ"ו ב', רכ"א. ח"ב מ"ב ב'. ח"ג רכ"ה א' רכ"ח א')
פי', שכדי להיות נקרא בשמי, וכמ"ש: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו - ירד ונשתלשל בבחי' בי"ע להיות לו גם בחי' המעשה.
והנה ראש חודש אע"פ שמותר בעשיית מלאכה מ"מ אינו נקרא בלשון הפסוק: יום המעשה. וכמ"ש: מחר חודש וגו' ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה (בשמואל א' סימן כ' י"ט) (וע"ש בת"י ובפרש"י והרד"ק)
והענין, כי ששת ימי המעשה נק': ששת ימי בראשית - לפי שנמשכו מבחי': ראשית זו חכמה. וכמ"ש: כולם בחכמה עשית, וכמאמר: עושה בראשית, והמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
ותכלית ירידת החכמה בששת ימי המעשה ול"ט מלאכות: החורש הזורע כו' - הוא לצורך עלייה, שיתעלו כל בחי' המעשה ג"כ לקשרם בה' אחד. שהמלאכות הם לצורך האדם וחיותו וקיומו, וכאשר האדם נושא את נפשו בתפלתו לה' אחד בק"ש: ואהבת כו', ובתפלה: ברוך אתה כו' - הרי גם כל כחות החיונית שבמלאכות, שמהם חיותו וקיומו - מתעלים עמו ונכללים באחד. כי בהם ועל ידם ניתן הכח לאדם להעלות ולקשר נפשו באלהים חיים, בק"ש ותפלה.
(והעלאה זו היא ע"י החכמה שהיא בחינת ביטול. ולכן ע"י החכמה יוכל להיות ביטול היש. וזהו שהששת ימי המעשה נק': ששת ימי בראשית - שהוא בחי' חכמה. שבכח החכמה הנמשך בהמדות יומשך להיות ביטול היש.
ועיין בזח"א בראשית (דל"א סע"א) אינון שיתא יומין נפקין מן בראשית. וע"ש במק"מ הטעם שהחכמה נק' ראשית. ועמ"ש במ"א גבי ענין: יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית)
והנה ששת ימי המעשה הם בחינת המשכות מלמעלה למטה, והשתלשלות אור א"ס ב"ה להתלבש בבי"ע להיות כח המעשה.
(ועמ"ש בד"ה: לא הביט און ביעקב. ומ"ש בד"ה: בחודש השלישי גבי על כל שבח מעשה ידיך)
משא"כ השבת הוא בחי' העלאה ממטה למעלה, בבחי' ענג. וכמ"ש: אז תתענג על ה', וכמאמר: ישמחו במלכותך ישבעו ויתענגו מטובך כו'.
(עיין בהרמ"ז ר"פ פקודי (דף ר"כ ע"ב) גבי: ולכן שבת נקרא טוב להודות)
וכמארז"ל: אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו כו'. [ועמ"ש בד"ה וכל בניך] וכמ"ש בזח"א ויחי: (דרל"ט) משל למלכא דהוה יתיב בכורסייא וכתרא דמלכותא עליה אקרי מלך עילאה. כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי, כך קב"ה כו' ע"ש.
והיינו, שבימות החול כשמתלבש בבי"ע נק': מלך זוטא, משא"כ בשבת הוא בחי' התגלות: ענג ה', ומעין עולם הבא, תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה ובחינת קיבול שכרן. אבל בימות החול הוא: לעשותם. ולכן כתיב בשבת: ממצוא חפצך ודבר דבר - דבור אסור. כי דבור הוא לשון הנהגה והמשכה מלמעלה למטה. וכמ"ש וידבר הוי' אל משה לאמר.
וזהו בימות החול, שהוא בחי' התשלשלות והמשכה מלמעלה למטה להתלבש גם בבחי' עשייה גשמיות. וכמ"ש: מלכותך מלכות כל עולמים, אפילו בעולם עשייה, וכמ"ש: אף עשיתיו. משא"כ בשבת: ודבר דבר - שהדבור חוזר למקורו ושרשו למעלה [ועמ"ש מזה בד"ה: שובה ישראל עד]:
קיצור. ששת ימי המעשה הם ששה מדות עליונות, והם בבחי' המשכה והשתלשלות להתלבש בבי"ע, כמ"ש: אף עשיתיו. והירידה לצורך עלייה וביטול היש. ולכן נקראים ימי בראשית היא בחי' חכמה דבחכמה הוא הבירור, ובשבת הוא העלייה מבחי' עשייה עד לבחינת העונג: ויתענגו מטובך. ולכן נאמר בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר:
ב אך אין דבר שירד למטה עולה למעלה עד שנותנים לו כח ועוז מלמעלה להעלותו. וע"ז נתקן ענין קבלת שבת, לכה דודי - שיהא הארה מלמעלה לקראת כלה היא כנסת ישראל, כדי: שפני שבת נקבלה.
וזהו: משכני אחריך נרוצה - שבכל ימות החול הוא בחינת אחריך, וצריך להיות: משכני - כדי שנרוצה. ועד"ז הוא ענין כל שיר השירים - ליתן כח ועוז לכנסת ישראל כו'.
אך מי שטרח בערב שבת וכו'. וצריך להיות בכל יום מעין העלאת שבת. והוא ענין העלאה שבתפלה: מויברך דוד עד ש"ע. שכל הענינים המדוברים שם מדברים בענין העלאה ממטה למעלה, להתכלל באור ה', ובברכת יוצר - איך המלאכים מקדישים, והאופנים ברעש גדול כו'.
והרעש הוא ענין תשוקתם וחפצם בכלות הנפש, אך השרפים עומדים - מפני שבחי' התכללות וביטול זה הוא הנתפס במהותם ועצמותם. אבל האופנים הם במדרגה שלמטה מהם.
רק שהם משיגים, בהיות בחי' התכללות רחוק מהם, שהוא קדוש ומובדל כו' ואינו בגדר עלמין, לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב כו'. ואי לזאת כל חפצם וכל ישעם, שתכלה אליו נפשם מה שלמעלה מיכולתם, ולכן הרעש גדול.
וכן כל הענינים שמויברך דוד עד ש"ע הכל הוא בחי' העלאה ממטה למעלה בק"ש שימסור נפשו באחד ואהבת וגו', עד שמונה עשרה שאומרים: ברוך אתה - שהוא בחי' המשכה מלמעלה למטה שיהיה בחי' גילוי הוי'.
וכמ"ש: ברוך הוי' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם - פי' מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. דהיינו שיהיה גילוי בחי' ההעלם מה שלמעלה מגדר עלמין, ולית מחשבה תפיסא ביה, בחי': אני הוי' לא שניתי, ואתה הוא עד שלא נברא העולם כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה אז ישיר משה ובני ישראל)
ועיקר הגלוי הוא בכל יום על ידי מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם - שהם כולם המשכת גילוי ההעלם כמ"ש במ"א.
אך ההפרש שבין העלאה שבשבת להעלאה שבחול שבשעת תפלה - כי אינו דומה בן כפר שראה את המלך לבן כרך שראה כו'.
והענין, כי הנה: והאופנים ברעש גדול כו', על ידי השגתם בחי' קדוש ומובדל למעלה מבחי' סובב וממלא כל עלמין - הוא דומה לבן כפר שראה עד"מ, שביטולו מפני המלך מחמת חידוש רוממותו למעלה מגדר השגתו. וזהו בחי' ימי החול.
מה שאין כן בשבת, הוא בחי' התגלות ענג העליון. ישמחו במלכותך ישבעו ויתענגו מטובך - אז הוא דומה לבן כרך עד"מ, שאין חידוש בעיניו רוממות המלך אלא מתענג ונהנה מזיו יקר תפארת גדולתו.
ועל זה אמרו: שמש בשבת צדקה לעניים.[1] והענין, כדכתיב: שמש צדקה ומרפא בכנפיה - כי שמש ומגן הוי'[2], הוא המרפא,: בחי' רופא חולים. ולכן הוא: צדקה לעניים - דלית לון מגרמייהו כלום.
וביאור הדבר כי הנה כל ימות החול כנסת ישראל הוא בבחי': חולת אהבה, כמ"ש: סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. והיינו מפני שהיא בבחי' עני דלית ליה מגרמיה כלום, ונכספה וגם כלתה נפשה לעלות אל דודה, להתכלל באור ה' אין סוף ב"ה שהוא למעלה מגדר ממלא וסובב. ואהבה בכלות הנפש כזו הוא בחי': חולה - מפני תוחלת ממושכה אשר תמיד נכספה וגם כלתה ולא תגיע לזה כל ימי חייה.
ולכן נקראו תלמידי חכמים בעולם הזה: קצירי[3] ומריעי[4] - מפני שתלמידי חכמים הם המקבלים מבחי' חכמה, שרואין את הנולד מאין ליש, ורואין שכל השתלשלות של בחי' יש הוא היפוך מבחי' אין, לזאת תכלה נפשם בבחי': חולת אהבה - להשתפך נפשם ממש.
(בלק"ת פרשה וירא פי': חולה הוא כשחסר ממנו שער החמשים. יש לפרש כי שער החמשים דבינה הוא המחבר חכמה שהיא אין עם הבינה שנקרא יש, דהיינו להמשיך הביטול דחכמה גם בבחי' היש, כמ"ש בביאור ע"פ: וספרתם לכם.
והנה באצילות הוא חיבור חכמה ובינה בבחי' תרין רעין. אבל בבריאה אין מאיר בחינת חכמה עילאה רק בחי' הבינה, ועל כן הבריאה בחי' יש.
ולזאת בימות החול שהמל' יורדת לבי"ע על כן היא בבחי': חולת אהבה - מזה שבחי' יש הוא היפוך האין. ובשבת הוא בחי': מרפא - כי עולה באצילות, חיבור האין ביש כו')
וכך צריך האדם לעורר אהבה זו בתפלה, כדכתיב: חלו נא פני אל. ופי': חלו - כמ"ש: ויחל משה - מלמד שהחלה כו'. והוא בחי': והאופנים כו' ברעש גדול כו'.
אבל בשבת הוא בחי': רופא חולים - כי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כי ישבעו ויתענגו מטובך. ואז תתענג על ה'. ולכן: שמש בשבת צדקה לעניים - דלית להון מגרמייהו, אשר נכספה וגם כלתה נפשם - כי השמש מרפא.
(ועמ"ש בד"ה: תקעו בחודש בענין: לעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, צדיקים מתרפאין בה)
הוא בחינת: שמש ומגן הוי' - אור אין סוף ב"ה, בחי' חכמה עילאה - אשר הארתה ירדה ונתלבשה בבי"ע בששת ימי החול. ובשבת חוזרת ועולה למקורה ושרשה. וכמ"ש: ושמרתם את השבת כי קדש היא וגו'. (עמ"ש מזה בד"ה: שבת שבתון):
קיצור. ענין קבלת שבת, ומי שטרח בע"ש והוא ענין ההעלאה שבפסוד"ז וק"ש, ושמו"ע בא"י המשכה. וההפרש שבין ההעלאה דחול ובין ההעלאה דשבת - כמו בן כפר שראה את המלך לגבי בן כרך, וענין שמש צדקה ומרפא:
ג וכל זה הוא בחי' שבת נגד ימות החול. אך בחי': ראש חודש - הוא ענין אחר שהרי מותר בעשיית מלאכה, ואעפ"כ אינו נחשב מששת ימי המעשה.
והנה כתיב: כה אמר ה' שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח - שיום החודש אינו בכלל ימי המעשה להיות סגור בו השער.
והענין יובן על דרך משל: ומבשרי אחזה אלוה - שהדבור מקבל מב' בחינות. שלפעמים מקבל מבחי' המדות - שלפי שאוהב את הדבר מדבר עבורו או מפני שכועס כו'. ולפעמים מקבל מבחי' השכל וההבנה, שמדבר מה שמבין בשכלו.
כך עד"מ יובן למעלה למשכיל. כי הנה אף על פי: שלא מחשבותי מחשבותיכם כו' - אף על פי כן נאמר למעלה בחי': דבור, ודבר הוי' - שהיא בחי' עלמא דאתגלי והוא מקור בחי' כנסת ישראל.
ולפעמים אשר כנסת ישראל מקבלת בחי' זו מבחינת המדות דהיינו בחי' אהבה מסותרת בכל ששת ימי החול אחר התפלה להיות: סור מרע ועשה טוב בקש שלום - מחמת אהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל.
ופי': בקש שלום - להיות התקשרות שני הפכים, שכל מה שלמעלה מעלה הוא בחי' אין, וכל מה שלמטה מטה הוא בחי' יש כו'.
מה שאין כן בראש חודש היא מקבלת מבחי' השכל וההבנה, שאז הוא שעת הכושר למעלה להמשיך לו ההשכלה וההבנה בהתחדשות מעשה בראשית מאין ליש, ולהיות האהבה בבחי' ביטול. וכמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך. וכתיב: ואשים דברי בפיך - דברי ממש.
(ועמ"ש בביאור ע"פ: והיה מספר בני ישראל, ובד"ה: בחודש השלישי)
ובחינה זו נק': שער החצר הפנימית הפונה קדים - מקדם למעשה בראשית.
(כי: מעשה בראשית - היינו בחי' החכמה כמו שמתלבשת בהמדות, כשמ"ל בפי': ששת ימי בראשית. מה שאין כן בראש חודש מקבל הדבור מבחינת החכמה עצמה. ואינו דומה בחי' החכמה המלובשת במדות, שהיא בתוכם בהעלם, לבחי' גילוי החכמה עצמה - שהיא רמה ונשגבה למעלה מעלה מן המדות, כמ"ש מזה בד"ה: באתי לגני.
ועמ"ש בד"ה: וידבר אלקים אל משה כו' וארא אל אברהם כו' - שעל בחינה זו נאמר: ושמי הוי' לא נודעתי להם. ועמ"ש עוד מענין: הפונה קדים בד"ה: ויקהל משה. וע' בזח"א פ' נח דע"ה ב')
והוא ענין: מחדש חדשים, מקור ההתחדשות, וכנסת ישראל מתעלית בבחי' זו: שביום החודש יפתח - כמו ביום השבת.
אך לפי שהוא בחי': דבור ודבר ה', בחינת עלמא דאתגליא, שהיא עצמה המתחדשת - לכן מותר בעשיית מלאכה בראש חודש, אבל אינו נחשב מכלל ימי המעשה, לפי שהיא נתעלית למקורם וראשיתם.
(ועיין עוד בסש"ב ח"א פט"ז בענין: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כו', גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה כו' ע"ש. ועוד דוגמא לדבר ממשארז"ל רפ"ו דברכות: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים - הרי מצינו שא"צ לבחי' המעשה אף שמותר בעשיית מלאכה, וכמ"ש מזה במ"א בד"ה: מקושש עצים):
קיצור. והנה שבת הוא שהדבור חוזר למקומו, אבל ר"ח הוא בחינת דבור ולכן מותר בעשיית מלאכה, ואעפ"כ אינו נקרא יום המעשה לפי שבר"ח מקבל הדבור מקדם למעשה בראשית:
ד והנה כ"ז הוא בחי' שבת וחודש שאחר יומין דחול. אך: והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, דהיינו חדשו של חודש ושבתו של שבת - אז יבוא כל בשר וגו'.
וביאור הענין, כי הנה שבת שאחר ששת ימי המעשה הוא: כי בו שבת מכל מלאכתו. והוא עד"מ כאדם הממשיך שכלו ומורידו בתחבולות מעשיו, כמו בענין הכתיבה שמתחכם איך לכתוב ואחר שכותב חוזר שכלו למקורו ושרשו.
כך הענין: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ - שירדה ונשתלשלה הארת חכמתו ית' אפילו בעשייה גשמיות, וכמ"ש: כולם בחכמה עשית. אך ביום השבת חוזר למנוחתו ולמקורו העליון.
אבל: שבתו של שבת - הוא שגם יום השבת נחשב אצלו כימי החול, שהוא בחינה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות להיות נמשך זיו והארה ממנו לחיות העולמות ולקיומם שא"כ היו העולמות בטלים והיו כלא היו, שהוא למעלה מעלה מגדר סובב וממלא כו'.
(ועמ"ש בד"ה: שבת שבתון, ובד"ה: האזינו השמים. ועד"ז יש להבין קצת ענין: שבת בשבתו. ועמ"ש בד"ה: מים רבים בפ' נח. ובמשנה ספ"ב דעדיות פי': מדי שבת בשבתו - מפסח עד העצרת. והיינו לפי שבחג השבועות התגלות שער החמשים התגלות הכתר, כמ"ש במ"א)
וכן חדשו של חודש - מקור ראשית ההתחדשות כנ"ל.
אך גילוי בחינות אלו בימות המשיח, שנאמר עליו: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד (בישעיה סי' נ"ב) (עיין זח"א וישב דקפ"א ע"ב, ח"ג רמ"ו ב') שאז יתנוצץ אור וגילוי א"ס ב"ה מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות, ואזי: יבא כל בשר להשתחוות וגו'.
כי הנה ענין: כל בשר - הוא יסוד האש. כי בחי' החי הוא יסוד האש. ולכן נקרא: פני אריה פני שור כו' מראיהם כגחלי אש - מפני שהם שרפים כיסוד האש.
ולכן אמרו בגמרא: עם הארץ אסור לאכול בשר - כי תכלית אכילת האדם שאוכל המאכל ונהפך לדם ונעשה בשר כבשרו, שעי"ז יש להמאכל כח להתעלות בעילוי האדם וכאשר האדם נושא את נפשו לה' - הרי גם כח המאכל כלול בו ומתעלה עמו ג"כ, לפי שנעשה ג"כ בחי' אדם.
והנה ת"ח הם בחי': קצירי ומריעי - שהם בחי' חולת אהבה מיסוד האש וצמאון כו'- מפני שמקבלים מבחי' חכמה והשגה, שרואין את הנולד מאין ליש, ועי"ז תגדל רשפי אש אהבתם כו'. ולכך רשאים לאכול בשר שהוא מיסוד האש, שכאשר נהפך והיה כבשרו, נכלל בבחי' אדם להעלות ולקשר נפשו בה' ברשפי אש האהבה.
משא"כ ע"ה שהם מבחי' האהבה מסותרת לבד ואין בהם שום התפעלות רשפי אש הנ"ל אין כח הבשר מתעלה עמו, ואדרבה גורם להורידו למטה ח"ו
(עמ"ש מזה בד"ה: כי תצא ובד"ה: בהעלותך, ובד"ה: ראשי המטות גבי: נדרים סייג לפרישות)
והנה: כל בשר - שהוא יסוד האש יבא ויגיע למדרגת השתחואה וביטול. (וי"ל שזהו ענין: כל הנקרא בשמי. ועיין בפרשב"ם בב"ב (ע"ה ב') בפירוש: עתידים צדיקים להיות נקראים על שמו של הקב"ה) כשיהיה בחי' גילוי שבתו וחדשו.
כי הנה מה שעכשיו הוא בחי' יסוד האש והתפעלות ההרגשה הוא מפני בחי': חולת אהבה, והאופנים ברעש גדול כו' - כי רם ונשא מהם התכללות וביטול באא"ס ב"ה מחמת שהם למטה, משא"כ כשיהיה בחי' גילוי שבתו וחדשו שלמעלה מהשתלשלות אז יגיעו ויבואו להשתחוות.
וביאור ענין: להשתחוות לפני - כי הנה בחינת השתחואה גם שהיא בחינת ביטול היא בחי' המשכה ג"כ, שהיא המשכה מבחי' ביטול בחינת מה שלמעלה מגדר ההשתלשלות. (ועיין ברבות פ' וירא פנ"ו גבי ונשתחוה ונשובה אליכם) וע"ד זה הוא ענין השתחוואה שבתפלת שמו"ע, כמ"ש סד"ה: השמים כסאי, שהוא המשכת ענין הביטול כמאמר: ברוך אתה - שיהא ברוך ונמשך להיות בבחי': אתה - בחי' גילוי.
וזהו: להשתחוות לפני - כלומר שיהיה בחי': פנים - הוא בחינת גילוי, וכמו: צהבו פניו כו', והוא ענין: יאר ה' פניו אליך וגו' יאר פניו אתנו סלה.
וזהו: אמר ה' - שיהיה בחי' אמירה והמשכה מלמעלה למטה בגילוי בחי' זו: