Video part 1 Video part 2 Video part 3
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.
(פסוק זה הובא בגמרא ברכות פ"ט, נ"ז א', פסחים פ"ג מ"ט, ב'. סוטה פ"ג' מ"ב. סנהדרין פי"א, צ"א סע"ב, מכות פ"ג, כ"ג סע"ב. רבות תרומה ס"פ ל"ג, תשא פ"מ, צו פ"ט. בשה"ש בפסוק: ישקני מנשיקות פיהו. זח"ב יתרו פ"ג ב')
והנה ארז"ל בפסחים שם: אל תקרי מורשה אלא מאורסה - שהתורה נק' כלה. וכ"ה ברבות תרומה שם. וצ"ל דהא ארז"ל במשנה ספ"ד דתענית: ביום חתונתו - זו מתן תורה. ופי': ביום חתונתו - משמע שכנס"י נק' כלה. וא"כ התורה נקרא חתן?
(הן אמת כי ברבות סדר אחרי ספ"כ מבואר: משל למלך שהיה משיא בתו כו' בתו זו התורה, הה"ד: ביום חתונתו, וכ"ה בסדר במדבר ספ"ב. א"כ לפ"ז י"ל דגם בפי': ביום חתונתו - היינו שישראל הם החתן והתורה שהיא בתו היא הכלה.
אך באמת בכמה דוכתי משמע ג"כ דפי': ביום חתונתו - היינו שישראל הם הכלה. וכדפירש"י ע"פ: ה' מסיני בא - יצא לקראתם כו' כחתן היוצא להקביל פני כלה, והוא מהמכילתא פ' יתרו. וכ"מ ג"כ ברבות נשא פי"ב: ביום חתונתו - זה סיני, חיתונין היו שנאמר: וקדשתם היום כו'. משמע שישראל הם מקבלים הקדושין.
וע' זח"ב (נ"ח א'ף פ"ד א', כ"ב א') ח"ג (ס"א ב') בענין: בעטרה שעטרה כו'. גם ברבות ס"פ ואתחנן איתא: א"ר ברכיה בעשר מקומות קרא הקב"ה לישראל כלה כו'.
ויש מתרצים דלגבי הקב"ה נק' ישראל כלה, ולגבי התורה נק' ישראל חתן. ועד"ז יש לפרש הפסוק: ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו כו'. פי' ע"י: ולא תתורו - ולא תהיו בבחי' זונה ח"ו, כי אם: ואל אישך תשוקתך, ביום ההוא תקראי אישי. והיינו שיהיו בבחי' כלה לגבי הקב"ה, להיות: כלתה נפשי, כלה שארי ולבבי - אזי: למען תזכרו - שתהיו בחי' הזכרים ומשפיעים לגבי התורה. וזהו: ועשיתם את כל מצותי.
אך עכ"ז אינו מיושב עם המאמר: תלת קשרין מתקשרין דא בדא: קודשא ב"ה אורייתא וישראל, בזח"ג פ' אחרי (דע"ג א') - משמע דישראל הם מקבלים מהתורה, וא"כ התורה היא החתן המשפיע כו'.
וכן משמע ממארז"ל פ"ק דברכות: (דף ו' ע"ב) לענין המשמח את החתן, שעי"ז זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות - משמע דהוא מדה כנגד מדה. לפי שהתורה נק' חתן, וכתיב ביה ג"כ ה' קולות. והגם שיש לדחות. עכ"ז כאן יתבאר בתירוץ מרווח יותר).
ויובן זאת בהקדים ענין אירוסין ונשואין ומה שייכות זאת להתורה. אך הנה אירוסין הוא מה שהחתן נותן להכלה הטבעת קדושין, ובזה הוא ממשיך לה חיות מועט להיות מקודשת, לשון הפרשה: לו - כמ"ש: הרי את מקודשת לי.
וכמ"כ למעלה הנה יש תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ונק': שמים וארץ, כמשי"ת. כי הנה תושבע"פ הוא הפירוש על תורה שבכתב, כי בתשב"כ אינו מפורש היטב פרטי המצות, רק התשבע"פ מבאר ומפרש כל פרטי תשב"כ. כידוע שעל כל דבר ודבר שבתורה יש ששים רבוא פירושים בפשט וכן ברמז ובדרוש וכן בסוד והם ד' פעמים ששים רבוא. (ע' מענין פשט רמז דרוש סוד בהרמ"ז בפ' בראשית (בדף ד' ע"ב, ודף ה' ע"א) ור"פ שמיני).
ולזאת נקרא תשבע"פ בחי': מלכות, כמאמר: מלכות פה תשבע"פ כו'. והיינו בחי' דבור - שבא בהתגלות לבחי' דבור. כמארז"ל: דבר ה' זו הלכה (שבת קל"ח ב'), ודבר מלך שלטון. וישראל הם הממשיכים בחי' מלוכה עליהם ע"י שהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים כמ"ש: שום תשים עליך מלך כו'.
אך כ"ז הוא במצות התורה, שבתורה שבכתב אינו מפורש היטב ובתורה שבע"פ באה לידי גילוי, על כל דבר ודבר ד"פ ס"ר. אך יש עוד טנת"א[1] שבתושב"כ, דהיינו תמונת האותיות שהם הלמ"מ[2] (כ"ה בפסקי מהרא"י סי' מ"ה) שנפסלו בשנוי התמונה. ע"ד שארז"ל: ואפילו כתב אחד מעכבן[3] לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד כו'.[4] וכל תמונה ותמונה מרמז לרבוא רבבות עולמות כידוע. וגם הטעמים והנקודות והתגין כו' - שכולם אינם באים כלל לידי גילוי בתורה שבעל פה. והם הנק': עלמין סתימין דלא אתגליין. (ועמ"ש מזה בפ' אמור בד"ה: והניף הכהן אותם כו')
והנה תורה שבכתב שרשה מבחי' ח"ע, כי אורייתא מחכמה נפקת, שנקרא ים עילאה: כי חכים ולא בחכמה ידיעא - שהוא בבחי' א"ס כו', ומשם נמשכה התושב"כ. ולזאת נקרא תושב"כ: שמים פי': שם מים - שנמשכה מבחי' ח"ע. (וע' מ"ש בפ' יתרו בד"ה: וכל העם רואים)
אך אינו אלא הארה בעלמא, ולזאת הם כ"ד ספרים דאורייתא, שנקרא כ"ד, שהוא כמו למשל שלוקחין כד מים מים הגדול שאינו אלא מעט מזעיר נגד הים הגדול, כמ"כ כל כ"ד ספרים דאורייתא, אינן אלא הארה בעלמא מבחי' ח"ע. (ועמ"ש ע"פ: ושמתי כדכד כ"ד כ"ד כו')
וגם זאת אינו אלא מבחי' אחוריים, כמ"ש: וכד"ה על שכמה. שכמה - הוא בחי' אחוריים, וזהו: וזרח משעיר למו. שעיר - הוא לשון שערות, שהוא כמשל שערות שנמשכין מהראש, שאין נמשך בהם רק הארה מועטת מאד עד שאינו מרגיש שום כאב בחתיכת השער כידוע, מפני שהם חיצוניות מאד.
כמ"כ כל בחי' תשב"כ, מה שנתלבש בתורה גשמיות שלנו - אינו אלא בחי' אחוריים וחיצוניות דח"ע, ונקרא בחי': שערות. אך בתוך השערות מאיר הארה מבחי' ח"ע. וזהו היו"ד שבתוך שעיר. וזהו: וזרח משעיר. שער י' כו'. (ע' בלק"ת ר"פ תולדות)
ואתה מרבבות קדש. ואתא - הוא לשון בא רק שהוא בלשון תרגום שהוא בחי' אחוריים כו'. והיינו כשבא לידי גילוי בתשבע"פ שנמשכה מתשב"כ שהם רבבות הנמשכים מבחי' קדש, שהוא בחי' ח"ע הנקרא קדש.
[וע' מענין: מסיני בא וזרח משעיר - בגמרא פ"ה דברכות (ל"ג א'). ור"פ לפני אידיהן (ב' ב'), רבות נשא ר"פ י"א (רמ"ג א'), פי"ד בקרבן עשתי עשר (ר"ס ד'). שה"ש בפסוק: אפריון עשה. באיכה בפסוק: אני הגבר. זח"ב קל"א א', ח"ג קצ"ב]:
ב והנה ההמשכה מתשב"כ שהוא בחי' חכמה לבחי' תשבע"פ שהוא בחי' מלכות שאין ערוך כו', א"א כ"א ע"י גבורות וצמצומים, לצמצם אור הנמשך מבחינת חכמה כו'. וזהו: מימינו אש דת כו' - ד"ת שהוא בחי' תשבע"פ שנמשכה מתשב"כ, ע"י אש, שהוא בחי' צמצום כווץ בהמים, שהוא בחי' ים החכמה. כמו שטבע האש לכווץ המים, שטבע המים להתפשט והאש מכווץ כו', כמאמר: גליד ברוחא וכביש באשא.
[וע' בגמרא ביצה (כ"ה ב'). וע' עוד מענין: מימינו אש דת בגמרא ברכות (ס"ב א'), יומא (נ"ג ב'). סוטה (ד' סע"ב). רבות כי תשא פמ"א (קנ"ה ד'), ויקרא רפ"ד (קס"ט א'), נשא רפי"ב (רמ"ו ד'), שופטים (רצ"ה ג'). ס"פ מטות. שה"ש בפסוק לסוסתי. ס"פ: ראשו כתם פז. קהלת ס"פ: מה שהיה. זח"א רמ"ג א', ח"ב פ"א א', פ"ד א'. צ"ב קל"ה א', קס"ו ב', ח"ג קע"ו א', קפ"ב א']
אך מי הם המעוררים האש שלמעלה להיות כווץ וצמצום בבחי' ח"ע - הם נשמות ישראל, ע"י בחי' רשפי אש מלמטה בביטול הרצון, ועי"ז מעוררים למעלה ג"כ, בחי': אש - שהוא בחי' גבורות וצמצומים, שהוא כדוגמת אש שעל המזבח.
שאף שאש בא מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט, כמ"ש: ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. מזבח - נקרא כללות נשמות ישראל, כל אחד זובח את יצרו להיות אתכפייא ואתהפכא כו'.
והוא כמו שהיו מקריבין ע"ג המזבח פרים שהוא בהמה לעלות למעלה, כמ"כ בכל נפש מישראל, להיות ביטול ואתכפייא של הנפש הבהמית ע"י רשפי אש, ועי"ז מעוררים האש למעלה כו'.
אך התעוררות בחי' רשפי אש בכל נפש מישראל, הי' ע"י אהרן. כמ"ש: ונתנו בני אהרן הכהן אש כו' (ויקרא א' ז').
(ועמ"ש בד"ה: והיה לכם לציצית, גבי: לזאת יקרא אשה - אש ה': כי מאיש - אש יו"ד: לוקחה)
כמ"כ כתיב: וימינו תחבקני - שהוא בחי' המשכת מקיפים שנמשכו בסוכות להיות תחבקני. כמו שחובקין את האדם ואין מניחין אותו להפוך לאחוריו, כמ"כ ההמשכת המקיפים מלמעלה נעשה כח לכל נפש מישראל לאכפיא לסט"א כו'.
וזהו: אל תקרי בניך אלא בוניך כו'. בניך - הם ישראל, כמ"ש: בנים אתם לה' אלקיכם כו' - כי ברא כרעא דאבוהי - שהוא כמשל הרגל שבטלה בתכלית להראש ואין לה רצון אחר כלל. כמ"כ הבן אין לו רצון אחר כלל רק עושה רצון אביו. משא"כ העבד, יש לו רצון אחר ג"כ, רק שמבטל רצונו. ולזאת נקרא הבן: כרעא דאבוהי כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: שיר המעלות ממעמקים)
כמ"כ למעלה, כללות נשמות ישראל כשהם בבחי' ביטול רצון לגמרי, כמ"ש: ועמך לא חפצתי כו' - שאין להם רצון אחר כלל, נקראו: בנים כו', ואזי על ידי זה נעשים בונים. כמשל הרגל אף שבטלים בתכלית להראש, עכ"ז הם מוליכים את הראש מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.
כמ"כ כללות נש"י, ע"י ביטול הרצון שנק': בנים - נעשים: בונים - שהם מוליכים וממשיכים את הראש, שהוא בחי' ח"ע שנק' ראש: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. והיינו לעלות בחי' תורה שבעל פה שהוא בחי' מלכות שנקרא כלה לבחי' תורה שבכתב שהוא ח"ע שנק' חתן. וכן להמשיך מלמעלה למטה, מבחי' תורה שבכתב לבחי' תורה שבעל פה כו'.
וזהו שנק' תורה שבעל פה: מאורסה - שהיא בחי' כלה. שהחתן נותן הטבעת קדושין ובזה ממשיך לה חיות, להיות: מקודשת - לשון הבדלה והפרשה אליו. כמ"כ כתיב: אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - היינו שממשיכים חיות לבחי' תורה שבעל פה, שהוא בחי' מלכות בחי' כלה - להעלותה למעלה לבחי' תורה שבכתב שהוא בחי' קדש העליון, שהוא בחי' ח"ע.
וזהו: מאורסה כו' - שבחינת תשבע"פ שנק' כלה, מאורסת ומקודשת לבחי' תשב"כ בחי' ח"ע שהוא בחי' חתן כנ"ל, ע"י החיות שנמשך לה כנ"ל. והוא דוגמת בחי': אירוסין - שהחתן נותן להכלה הטבעת. ולפי שישראל ממשיכים הקדושין ע"כ נק' חתן לגבי תשבע"פ שנק' כלה:
ג אך כל זה הוא בחי' אירוסין שהוא בבחי' חיצוניות לבד, שהחתן שהוא בחי' תשב"כ ממשיך חיות להכלה שהיא בחי' תשבע"פ, בבחי' חיצוניות. אך כדי שיומשך מבחינת חתן לכלה מבחי' פנימיות תשב"כ - לזה צריך מקודם בחי': נשואין - כי אחר אירוסין הוא בחי' נשואין והיינו בחי': חופה - שהחתן והכלה שניהם עומדים תחת החופה והחופה מקפת שניהם.
וזהו שאנו אומרים בתפלת יו"ט: והשיאנו - שהוא בחי': נשואין להחתן והכלה. כי הנה מבואר למעלה שבחי' אירוסין היינו שבחי' תשבע"פ שהיא בחי' מל' שנקרא כלה, מקבלת מהארת בחי' ח"ע שהוא בחי' תשב"כ שנק': חתן, שנק': שמים שהוא בחי' ים החכמה.
אך יש עוד למעלה מן החכמה, והוא הנק': סתימו דכל סתימין - שהוא בחי': ישת חשך סתרו, עד שבחי' חכמה אינה נחשבת רק בחי' הארה בעלמא, ונחשבת לעשי' גשמיות לגבי בחי': סתימו דכל סתימין הנ"ל. כמ"ש: כולם בחכמה עשית כו'. ושם, בחי' חכמה עילאה שהוא בחי' חתן, ובחי' מל' שהיא בחי' כלה - שניהם שוים בתכלית. מאחר שגם בחי' חכמה נחשבת לעשייה גשמיות.
ולכן נקרא בחי' זו בחי': חופה - שכמו שחופה מקפת על החתן והכלה בשוה, כמ"כ בחי': סתימו דכל סתימין הנ"ל - הוא בחי' מקיף על בחי' ח"ע ובחי' מלכות בשוה.
וזהו: והשיאנו - שהוא בחי' נשואין להחתן והכלה, אחר בחי' ארוסין שהכלה מתעלית לבחי' חתן, אח"כ מתעלים שניהם לבחי' חופה הנ"ל.
(ועמ"ש מענין חופה ע"פ: כי על כל כבוד חופה, ובד"ה: והיה כמשוש חתן על כלה).
וזהו שאומרים ברגל: זמן שמחתנו - שהוא בחי' שמחה ע"י גילוי בחי': סתימו דכל סתימין הנ"ל, שמעלה ומטה שוים ממש. והוא כמשל שמחת המלך, שבשעת השמחה יוצא המלך מהעלם לגילוי, ומגלה ומשפיל עצמו לכל השרים והעבדים בשוה. כמ"כ בחי' חופה הנ"ל הוא בחי' שמחה. (ועמ"ש מענין שמחה, בד"ה: ביום השמע"צ גבי: אשר קדשנו כו' אשר נשבעת כו').
וזהו: כאשר רצית ואמרת כו'. רצית - היינו בחי' רצון העליון, שהוא מקיף הנ"ל. ולהיות: כי סוף מעשה במחשבה תחלה, נעוץ סופן בתחלתן - לזה אומרים: כאשר רצית כו ואמרת. היינו שבא אז מהעלם לגילוי בבחי' אמירה והתגלות כנ"ל להיות כי נעוץ תחלתן בסופן.
וזהו: כאשר רצית ואמרת כו' לברכנו - היינו שיהי' תוספת ברכה והתגלות כנ"ל: את ברכת מועדיך.
והנה בכל שלש רגלים אומרים: והשיאנו, וזמן שמחתנו - להיות בכל הרגלים הוא בחי' גילוי בחי': סתימו דכל סתימין הנ"ל. וזהו שנק': רגלים - שגם הרגלים שהוא בחי' ומדריגה היותר תחתונה, מתעלה ועולה בשוה כמו הראש, לפי ששם מעלה ומטה שוים ממש כנ"ל.
ונחלקים לג' רגלים שהוא בחי' ג' קוין ימין ושמאל ואמצע, שהם תורה ועבודה וגמ"ח. שתורה הוא בחי' קו האמצעי שמבריח מן הקצה אל הקצה.
(וע' בד"ה: מזמור שיר חנוכת הבית, וע' בלקת ס"פ תשא בד"ה: מצות ראי' בג' רגלים).
והנה כ"ז הוא בכל השלשה רגלים שהוא בחי' נשואין. אך שמיני עצרת הוא ענין היחוד חתן וכלה שאחר החופה, שהחתן משפיע להכלה מבחי' פנימיות. ועיין בזח"א ויגש (דר"ח ע"ב).
כמ"כ למעלה אחר שהחתן והכלה שהם בחי' תשב"כ ותשבע"פ, שניהם עולים עד בחי': סתימו דכל סתימין כו' הנ"ל שמתגלה עליהם - אזי אח"כ נמשך ההשפעה מבחי' פנימי' תשב"כ לבחי' תשבע"פ שהוא בחי' מלכות דאצי'. ואזי ממילא ממשיכין אח"כ מבחי' מל' לבי"ע, להיות גילוי למטה בכ"א מישראל, ע"י שמקבלים עליהם עול מלכות שמים, וממשיכים עליהם בחינה זו. ועמ"ש סד"ה: ביום השמיני שלח.
והיינו אף מי שאינו בבחי': בן, שהוא בחי' ביטול הרצון בתכלית, שאין לו רצון אחר כלל. רק הוא בבחי': עבד שהוא בחי' קבלת עול בבחי' סור מרע ועשה טוב, ג"כ יכולים להמשיך השפע מלמעלה.
וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מורשה - הוא לשון ירושה, כמו אדם היורש את אביו, שלא טרח ויגע רק בא לו ממילא בירושה שכבר הכין אביו. כמ"כ בשמ"ע הוא בחי' ירידת והמשכת השפע בבחי' ירושה לכל א' מישראל (ע' בסנהדרין דצ"א סע"ב, וברבות סדר צו פ"ט) שמקבלים עליהם עול מלכות שמים אף שהוא בבחי' עבד כנ"ל, מאחר שכבר הוכן ונמשך מבחי' תשב"כ שהוא בחי' ח"ע.
וזהו: קהלת יעקב - שבא השפע גם לבחי' עקביים, שהוא בחי' עבד. שמתחלה היה נמשך רק בבחי': ישראל שהוא בחי' בן, ואח"כ נמשך גם למי שהוא בחי': עבד - שהוא בחי' יעקב.
וזהו: עצרת תהיה לכם - שנמשך לכם דוקא. וזהו שמחת תורה שכולם הם בשמחה הנ"ל. מי שהוא בחי' עבד לבד - השמחה אצלו גדולה ביותר:
ד (והנה ענין פי': מורשה - לשון ירושה, יש לפרש עוד בענין אחר. והוא ע"ד מ"ש בזהר אמור (דף צ"ד) גבי שבת: ירותא דקדש הוא ירית, ולאו זמינו כו' לברא דעאל לביתיה דאו"א כו'. והיינו, כי ירושה שייך לבחי' בן דייקא, והוא בחי' שבת. וע"ש במק"מ: דשבת היינו שז"א הנקרא:: ישראל מלביש לעצמיות אבא. וז"ש: ירותא - ממש, שיורש עצמות אבא. משא"כ ביו"ט שהוא רק הארת אבא לא נק' ירותא כו', ע"ש. וכמ"ש במ"א, ועד"ז פי' בספר מאורי אור אות יו"ד סכ"ט ענין ירושה.
ועד"ז יובן כאן בפי': מורשה - דתורה, שבשמע"צ זוכים כל נש"י לקבל מעצמיות בחינת התורה. והיינו, שגם בחי' יעקב הוא מתאחד ממש עם בחי' ישראל שנק' בן, והיו לאחדים ממש. וכמ"ש: בנים אתם - להיות בחי': מורשה גם לבחי' יעקב כו'.
והענין. דאיתא בלק"ת (בתהלים סי' ע"ח) ע"פ: ויקם עדות ביעקב כו' - שבחי' יעקב מקבל מבחי': נובלות חכמה שלמעלה - תורה. שהוא הנקרא: עדות - שאינו ממשות ועצמיות התורה, שהיא יסוד אבא, אלא עדות לבד, דהיינו הארה בעלמא כמו העדות על הדבר שאינו מהות הדבר ועצמיותו ממש. אך תורה שהיא עצמיות יסוד אבא, הוא בפנימיות ז"א הנקרא: ישראל. זהו תוכן הדברים בשינוי לשון לתוספת ביאור. וכ"ה עוד בלק"ת פ' וזאת הברכה ע"פ: תורה צוה כו' ע"ש.
וביאור הדברים מובן ממש"ל בענין ההפרש בין ההמשכה לתשבע"פ מבחינת חיצוניות דתשב"כ שהמשכה זו היא מבחי': נובלות חכמה לבד, כנ"ל ונק': אירוסין. ובין ההמשכה מבחי' פנימי' תשב"כ לתשבע"פ שהיא עצמיות חכמה עלאה הגנוז בז"א. ועיין ממעלת בחי' זו הנק': אור הגנוז - בהרמ"ז פ' פקודי (דר"כ ע"ב) שע"ז נאמר: מה רב טובך כו', וע"ש.
והנה בחי' זו הוא הנמשך ומתגלה במל' דאצילות בשמע"צ. וכמ"ש בזח"ג פ' פנחס (דרי"ד ע"ב): לבתר ביומא תמינאה חדותא דאורייתא היא כו' למהוי כולא חד כו' דישראל הוא עכ"ל. ופי' הרמ"ז שם: שאז מקבלת המל' אור החכמה כו' ובחי' יעקב וישראל נעשים אחד כו', עכ"ל. ועיין עוד בהרמ"ז (פ' אמור דק"ד ע"ב) בד"ה: ביום השמיני כו' ע"ש.
וזהו ענין: מורשה קהלת יעקב - שהרי בחי' יעקב וישראל נעשים אחד ממש בשמע"צ כנ"ל, ולכן גם למטה בנש"י מקבלים כולם מבחי' עצמיות התורה. ולכן נקרא: מורשה - לשון ירושה דייקא ולא מאורסה לבד. ועל דרך זה יש לפרש מ"ש בזהר אמור שם: והאי יומא יעקב הוא רישא לחדותא כו'.
וע' עוד מענין אירוסין ונשואין בביאור שע"פ: כי על כל כבוד חופה כו', וס"פ ויגש. ובד"ה: וארשתיך לי כו', ובד"ה: טוב לחסות. וע' עוד ע"פ: לריח שמניך כו', וע"פ: עיני כל אליך כו',
ומשם יובן, דכמ"כ בעבודת ה' באדם בעבודה שבלב זו תפלה, שייך ב' בחי' אלו: דאירוסין ונשואין. שהרי גם נש"י נק' כלה כו', ע"ש ובפ' מטות ע"פ: ואשה כי תדור נדר בנעוריה כו'.
ועפ"ז יובן היטב מה שבשמיני עצרת דייקא ממשיכי' נש"י בחי' יחוד דחתן וכלה, תשב"כ ותשבע"פ, שזהו ענין: בוניך. והענין שזהו ע"י התשובה דעשי"ת: ממעמקים קראתיך - עומקא דליבא, שזהו ענין שנמשך התפעלות האלקית בבחי' פנימי' ותוכיות הלב, שבחי' זו היא הנק' נשואין בעבודה שבלב: וידעת את הוי'.
וכמ"ש במ"א ע"פ: כי תצא כו' וראית בשביה אשת יפ"ת כו' - דקאי על הנשמה עד: ואח"כ תבוא אליה ובעלתה - זהו בחי' נעילה דיוהכ"פ. ודרך פרט בכל יום הו"ע: נפילת אפים. והיינו לומר שזהו כשנמשך ההתפעלות מגדולת ה' בעומק הלב, וכמ"ש: בכל לבי דרשתיך - והיינו להיות: אליך ה' נפשי אשא כו' - תשובה עילאה כו'.
וכיון שכן, לכן עי"ז יש בכח נש"י להמשיך אח"כ בסוכות ושמע"צ ג"כ בחי' נשואין ויחוד פנימי' תשב"כ בתשבע"פ. ועמ"ש מזה בד"ה: והיה כמשוש חתן על כלה, ע"ש. ועמש"ל בפי': ולא תתורו כו' למען תזכרו כו'.
ויחוד זה הוא בחי': גילוי אור אבא כו', וגילוי זה דאור אבא נמשך ג"כ בכל נש"י כנ"ל. וזהו: אל תקרי בניך אלא בוניך - כי מתחלה בעשי"ת קבלו מאור אימא, וכנודע מענין: שמאלו תחת לראשי - קו השמאל בג"ה[5] וכן ביוהכ"פ כל העליות ע"י אימא כו'. (עיין בזהר אמור ד"ק ע"ב) וזהו בחינת: בניך - כי: בינה - בן י"ה. וכענין: תשובה - תשוב ה' במילוי יו"ד וכו'. וגם: בינה - ליבא, היינו להיות עומקא דליבא. וזהו ג"כ: בניך - ע"ד ברא כרעא כו' להיות בטל כביטול הרגל לגבי הראש כו'.
ועי"ז אח"כ בשמע"צ: בוניך - והיינו המשכת אור אבא כמ"ש: בחכמה יבנה בית. ועמ"ש מזה בד"ה: וכל בניך.
וזהו: ויעקב נסע סכותה. ועי"ז אח"כ: ויבן לו בית - הוא בחי' תשבע"פ שנק' בית. שבשמ"ע ממשיכים בה מעצמיות ח"ע כנ"ל.
ועיין בזח"א וישלח (דקע"ב), ושם פי': ויבן לו בית - כד"א: בית יעקב. דהיינו שגילוי זה נמשך ג"כ בכל נש"י, שמקבלים כולם מגילוי אור זה כו'.
וזהו: מורשה קהלת יעקב. ועיין באדרא (דק"ל ע"א) ע"פ: בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. ועיין מ"ש עוד מענין: נובלות חכמה שלמעלה תורה - באגה"ק בד"ה: עוטה אור כשלמה בשם הלק"ת פ' כי תשא. וע"ש דהוא בענין אחר קצת ממשנ"ת לעיל ע"פ הלק"ת (בתהלים סי' ע"ח) ובפ' וזאת הברכה. אך קרובים הדברים ועולים בסגנון א', וע' לקמן עוד מענין זה):