Video part 1 Video part 2
טוב לחסות בה' וגו'.
הנה אנו אומרים בתפלת שבת וי"ט: קדשנו במצותיך - תחלה ואח"כ: ותן חלקנו בתורתך. כי אי אפשר להיות חלק בתורת ה' בלתי אם יקיים מצותיו: קדשנו במצותיך - תחלה.
וביאור הענין, כי ענין: ותן חלקנו בתורתך - הוא כדכתיב: ביום השמיני עצרת תהיה לכם. פי': עצרת - קליטה. שכנס"י קולטת טיפת החכמה, דהיינו התורה - שירדה מרצונו וחכמתו ית' אלא שנתגשמה, כמ"ש: מוריד הגשם. ובהיות כל איש ישראל לומד התורה וחוזר על לימודו ותופס בזכרונו היטב, נק' בחי' זו בחי': קולטת.
וכן בענין התפלה, שהיא ע"י הדעת והתקשרות במוחו ולבו, שיתקע בחוזק במחשבתו בבחי' הרגשה. וכענין שאמרז"ל: הכר את בוראך - שנתפס לתוך מוחו, וגם לתוך לבו - להיות לו רעותא דלבא מעומקא דלבא לה' לבדו.
והנה כמו למשל: כי יקח איש אשה - שצריך לקדש' מתחלה, שנותן לה א' פרוטה או שוה פרוטה רק שתהי' דבר שתוכל לקנות לה חיי נפשה. כך א"א להיות כנ"י בבחי' קולטת כ"א כאשר ימשוך לה חיות אלקות מלמעלה.
(ועמ"ש סד"ה: וארשתיך לי כו' וידעת)
וענין הקדושין הוא כמ"ש: והייתם קדושים כו' ואבדיל אתכם לי כו' להיות לי כו'. וזהו פי': הרי את מקודשת לי. פי', שתהיה מובדל ומופרש לי לשמי. וזהו ענין כוונת כל המצות. כי מצות צריכות כוונה. פי', לדעת המכוון בהם, והמכוון הוא להיות מובדל מן התאוות ומכל מדות הרעות.
ולכן תקנו חז"ל לומר: אשר קדשנו במצותיו - בברכות המצות. ועי"ז יוכל להיות לו בחי' קליטה הנ"ל בתורה ותפלה. משא"כ בלא בחי' קדושין הנ"ל א"א להיות לו בחי' קליטה הנ"ל, ונק': פולטת - ח"ו.
והנה ענין המשכת בחי' קדושין הנ"ל הוא מלמעלה, מבחינת סוכ"ע - בחי' טבעת קדושין, ששם שוה הכל אצלו היה הוה ויהיה ברגע אחד ואין בו שום שינוי ח"ו.
וכמ"ש: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר - פי', שגדולת ה' היא מאד בלי שיעור והפסק. וכמו שאמרז"ל: מן הארץ לרקיע כו' רגלי החיות כנגד כולם כו', אבל: ולגדולתו אין חקר. פי': ולגדולתו - בעצמו, אין שייך לשון גדולה.
וזהו שארז"ל: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו - שאצלו ית' גדולה לענוה יחשב. כי לשון גדולה נופל על התפשטות אורו בבחי' א"ס ואין קץ כו' ולא על מקור האור וחיי החיים שהוא מתגדל על דבר שהוא כאין ואפס ממש.
וז"ש: לך הוי' הגדולה. פי', כי מדת גדולה היא רק הוי' שנתהוה ממך, והיינו ע"י צמצום והתפשטות והמשכה שע"ז מורים אותיות שם הוי' יו"ד צמצום כו'.
וע"י התבוננות זו נמשך לאדם ג"כ לב נשבר ונדכה, שיהיה שוה בעיניו כל עניני העולם שנופלים תחת הזמן עבר ועתיד והוה, ולא יתאוה להם, ולא ישית לב אליהם כלל, כי יאמר ללבו: הרי קודם זה כמה שנים לא עלתה על לבי כלל לחשוב ולהרהר בענין זה, ואחר כמה שנים לא יהיה הדבר ולא יבא כלל. ולכן גם עתה יהיה דומה בעיניו כאלו הוא קודם הזמן הזה ואחריו.
וזהו: איזהו חכם הרואה את הנולד - שרואה בבחי' ראיה ממש מה שנולד אח"כ שלא יהיה הדבר הרע. כמ"ש: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו'. וגם אחרית כל דבר הוא רמה ותולעה והוה ונפסד.
וזהו: אתה פוררת בעזך ים. פי', ים נק' כמה בחי' שהם: מצולות ים. כמ"ש: ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ואתה מפרר ומפזר אותם: בעזך - היינו ע"י בחי' התבוננות הנ"ל, אין לו תפיסת מקום כלל להחשב בבחי' יש, רק יפרר ע"י בחי': לב נשבר ונדכה.
וזהו סימן של שמיני עצרת: פז"ר קש"ב[1]. פי' מתחלה: פזר - בבחי' פירור הנ"ל, ואח"כ: קשב אמריה - כי כשאין לו בחי' פיזור ופירור הנ"ל, אמרז"ל: אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד. פי' כשתופס מקום בעולם.
והנה כתיב: וכל הרשעה כולה בעשן תכלה - שבקל יוכל לדחות, כמו העשן שהרוח בא ועוקרו אפי' הוא נושב מעט. כמ"ש: מארבע הרוחות בואי ופחי בהרוגים האלה ויחיו - מפני שבאמת אין בהם ממשות כלל, רק אם ישים אליו לבו להתבוננות הנ"ל:
וזהו טוב לחסות בה' מבטח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים. ופי' בזהר: שאין הכוונה על האדם הגשמי ונדיבים הגשמיים, שא"כ לא היה אומר: טוב לחסות בה' וגו'. דמשמע שגם לבטוח באדם ובנדיבים טוב הוא, אלא שיותר טוב לחסות בה' - דהא כתיב: ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכתיב: אל תבטחו בנדיבים וגו'.
אך הכוונה הוא על אדם העליון, והוא מ"ש: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, והוא בחי' תורה שבכתב שיש בה רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כמראה אדם שיש בו רמ"ח אברין ושס"ה גידין. (וכמ"ש מזה בד"ה: ויאכילך את המן בפ' עקב) ובודאי טוב ויפה לדבק בתורתו ית'.
אך יותר טוב מזה: לחסות בה'. לחסות פי' מלשון מחסה ומסתור. והוא כמו למשל ענין מכסה החופה שבמדינותינו מקדשין תחת יריעה, ובכמה מקומות פורסין טלית על החתן וכלה. ואמרז"ל כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול לבגוד בה. כך הנה אצלו ית' כתיב: עוטה אור כשלמה. ופורש טליתו - מעטה לבושו מבחי' סוכ"ע להחיות לב נדכאים.
(ועמ"ש באגה"ק על פסוק זה דעוטה אור. ועמ"ש בביאור ע"פ: כי ביום הזה יכפר - בענין: לבושיה כתלג חיור - דקאי על התורה' שהיא בחי': חשמל העליון - מלמעלה מאצילות כו'. וע' עוד מענין עוטה אור בשמות רבה (פט"ו' ור"פ י"ז) תרומה (פל"ג). ויקהל (פ"נ), אמור (פל"א), ובזח"ג (דרמ"ה ב', נ"ט ב'. ח"א ל"א סע"ב. צ' ע"א. קמ"ב ב'. ח"ב ט"ל ב', צ"ח סע"א, קס"ד ב', ר"ט א'). ובספר עמ"ה[2] שער עולם הבריאה פ"ג פי': עוטה אור כשלמה - עולם המלבוש כו', והיינו אותיות התורה שהם בחי' לבושו ית'. ועמש"ל סד"ה: ביום השמע"צ, ובביאור ע"פ: את שבתותי תשמרו)
וענין: הנדיבים - הוא מ"ש: להושיבי עם נדיבים. שכל ניצוצות נשמות ישראל מתעלים בי"ט. להושיבי עם נדיבים - אלו האבות שהן הן המרכבה. כמ"ש: נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם.
(ועמ"ש ע"פ: כרוה נדיבי העם, ובפ' ויקהל ע"פ: כל נדיב לבו. ובד"ה: מה יפו פעמיך בענין בת נדיב)
ואעפ"כ: טוב יותר לחסות בה'. כי הנה אמר דוד: כל גוים סבבוני - פי', שבבחי' אדם ונדיבים יוכל להיות בחי' נפילה להיות: כל גוים סבבוני כו'.
אבל: בשם ה' - שהוא בחי' סוכ"ע: כי אמילם - אכרות ואמול ערלת הלב, כמ"ש: ומלתם את ערלת לבבכם. וכמ"ש: מחיה מתים כו', כמ"ש: ופחי בהרוגים ויחיו - והוא בחינת טל.
(ועיין בויקרא רבה אמור פ"ל, ועמ"ש מזה בד"ה: ויאכילך את המן - שע"ז נאמר: אשר לא ידעון אבותיך כו'. והוא למעלה מבחינת אדם העליון.
וענין: לחסות בהוי' - י"ל שזהו ענין פסוק ראשון דק"ש: שמע ישראל הוי' אלקינו - למסור נפשו באחד. שזהו למעלה מבחי' התורה. כמ"ש בד"ה: מה יפו פעמיך הנ"ל, ובביאור ע"פ: אחת היא יונתי. ובביאור ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י, וסד"ה: כי קרוב אליך הדבר מאד.
ועי"ז נקראו נש"י: ראשית תבואתה - שהם הממשיכים גילוי אור א"ס בחכמה עילאה, שהיא התורה שהיא בחי' לבושיה. וכמ"ש סד"ה: ועשית בגדי קדש. ולעיל סד"ה: ביום השמיני עצרת. בפי' שמחת תורה - שהתורה שהיא בחי': אור כשלמה - היא בשמחה, ע"י שאור א"ס ב"ה נמשך ומלובש בה, ע"ש.
ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה: זכור ושמור בדבור אחד. שהענין שנש"י ממשיכים ע"י מס"נ בק"ש שיהיה גילוי אור א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' אדם, שעז"נ: כי לא אדם הוא - נמשך ומתלבש בעסק תורתם ועבודתם בקיום המצות שבבחינת אדם. וזהו ענין: על שלא ברכו בתורה כו'. ועמ"ש בד"ה: וכל בניך, ובד"ה: השמים כסאי, בפי': לעשות ולקיים):