Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5 Video part 6
ה' לי בעוזרי ואני אראה בשנאי[1].
הנה לשון הפסוק אין לו הבנה לכאורה, דמשמע שיש עוזרים אחרים והקב"ה הוא ג"כ עמהם, ובאמת הוא הוא העוזר ב"ה.
ולהבין זה. וגם להבין מארז"ל: הבא לטהר מסייעין לו[2]. מהו: מסייעין לו - לשון רבים, והלא אין עוזר ומסייע רק הקב"ה לבדו?
וגם י"ל לשון: לטהר - שהוא פועל יוצא, דמשמע לטהר את אחרים, והל"ל: ליטהר?
אך הנה נודע כי הקב"ה ממכ"ע וסוכ"ע. פי' ממכ"ע שמתלבש בתוך עלמין להחיותם ולקיימם ולהוות אותם מאין ליש, ואעפ"כ אינו נתפס ומתלבש ממש בתוכם כדמיון הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף להחיותו - שהרי הנשמה מתפעלת ממקרי הגוף, משא"כ אצלו ית' כתיב: אם צדקת מה תתן לו כו', ואני הוי' לא שניתי - כתיב. כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו'. אלא שהוא בחי' סוכ"ע דהיינו שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין כו', והחיות המתפשט בתוך העולמות הוא מבחי' מלכותו ית' לבד. שבשביל שמלך שמו נקרא עליהם הם חיים וקיימים. ולפיכך אין העולמות תופסים מקום אצלו ית'.
וזהו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד - פי': שמע - לשון השמעה בלב. שישים אל לבו איך שהשם אחד: א' בח' וד', דהיינו שהז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם בטלים הם להאלף, הוא יחידו של עולם, ואינם תופסים מקום כלל, לפי שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
פי' שכל העולמות, מעולם ועד עולם בטלים הם לבחי' מלכותו ית', שאינו אלא בחי' שם בלבד. כמשל השם שבאדם שאינו אלא לזולתו שצריך לקרותו בשמו, משא"כ כשהוא לבדו בפ"ע הרי השם בטל וטפל אליו ואין לו מהות בפ"ע.
כך החיות המתפשט בעולמות אינה אלא ממדת מלכותו ית' שהוא בחי' שם, להיות התפשטות מדת מלכותו על העולמות, שיהא מלך שמו נקרא עליהם. אבל לגבי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו אינו תופס מקום כלל. וכמו קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד.
ולפיכך: ואהבת את הוי' - שיהיה בבחי': אלקיך - שיהא אלוה שלך, שתהא בטל אלין ית': בכל לבבך - פי' שיהא המשכת גילוי אלקותו ית' בתוך לבבך, כי ב' השמוש של בכל לבבך - פי' בתוך. דהיינו להיות: בטל רצונך מפני וכו' ביצ"ט וביצה"ר לאתכפייא סט"א, ולהיות בבחי' את הטפל להוי' כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: וידעת היום בפ' ואתחנן)
וזה כל האדם שלא נברא אלא בשביל זה, וכל ימי שנותינו בהם שבעים שנה, הוא כדי להמשיך גילוי אלקותו ית' למטה בתוך לבבינו, בכל יום מעט מעט, עד שיתהפך מן הקצה אל הקצה, להטות לבבינו אליו ית', שיהא לב הגשמי מתפעל ונמשך לדבקה בו ית', כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה כו'.
וזהו ענין: יחוד קוב"ה ושכינתיה. קוב"ה - הוא קדוש ומובדל כו'. ושכינתיה - בחי' ששוכן ומתלבש בעולמות כו'. דהיינו שיהא השראת קדושתו שהוא קדוש ומובדל כו' ואני הוי' לא שניתי - בגילוי תוך עלמין בנקודת הלב הגשמי.
וז"ש ברבות נשא פי"ב ע"פ: תוכו רצוף אהבה - זו השכינה, כמ"ד ואהבת את הוי' אלקיך. (ע"ש דרמ"ז ב') ועיין בגמרא (פ"ה דיומא נ"ד א'). ועמ"ש בד"ה: ועשית בגדי קדש בפירוש שיהא שם שמים מתאהב על ידך. ועיין בזח"ג ואתחנן (רס"ז ב') בענין אהבה:
ב והנה בזמן שאין בהמ"ק קיים נקרא כנס"י בשם: עקרה - כמ"ש: שרני עקרה לא ילדה. [וע' בזהר משפטים דף ק"ג סע"ב, ובמק"מ שם] ולע"ל כתיב: כי חלה גם ילדה ציון את בניה.
והענין. כי הנה בכל יום אנו מברכים: ברוך אתה הוי' - שברוך ונמשך בחי' הוי' בגילוי בבחי': אתה - כאלו הוא לנוכח. ואעפ"כ אין הלב מתפעל כ"כ בכל אדם, ולא בשביל זה נאמר כי הברכה היא לבטלה ח"ו שאינו נמשך כלל גילוי אלקות. כי באמת בכל יום ויום נמשך גילוי אלקות למטה. וברוך ה' מעולם ועד עולם בכל יום ויום, אך אינו נמשך למטה להיות כ"כ בקרב איש ולב עמוק ואינו נקלט ונתפס אל תוך תוכו ופנימיותו ממש. (עמ"ש בד"ה: עיני כל בפ' מטות) אלא הוא בבחי': עקרה - שפולטת הטפה שהיא השפעת גילוי אלקותו שנמשך מעולם ועד עולם.
וזהו: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - פי': האזרח - לשון עתיד, כלומר מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבוא, עכשיו ישבו בסוכות שמתגלה עליהם בבחי' סוכות ומקיף מלמעלה. אך שאינו נזרח בתוכם ובפנימיותם גילוי אלקות מחמת שהיא בחי' עקרה שפולטת כו'.
(וע' בזהר פ' אמור דק"ג ע"א: גבי ועל דא כתיב כל האזרח כו', ובפי' הרמ"ז שם. וע' מ"ש בפי' אזרח בד"ה: ראה אנכי נותן בענין איתן האזרחי).
אך הגורם זה להיות פולטת ואינה קולטת אל תוך הלב להיות מתפעל כו' - הוא הגוף ונפש הבהמית הסובבים את נפש אלקית ומלבישים אותה. והם המונעים ומעכבים מבחוץ, שאין ההארה והמשכה זו מתגלה בנפש, והם הטורדים ומפילים אותה בעסקי עוה"ז ותענוגי בני אדם כל חד לפום מה דידע בנפשי'. והאהבה היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק וכ"ז עכשיו בזה"ג.
משא"כ לע"ל כתיב: כי חלה גם ילדה ציון את בניה - שיהיה בבחי' לידה והתגלות האהבה. אבל עכשיו בגלות היא בבחי' עיבור והעלם כעובר הנתון בבטן אמו שהוא בהעלם.
(ועמ"ש בד"ה: וארא אל אברהם כו' ג"כ מענין עיבור ולידה. וע' בזח"ב ס"פ ויקהל דר"כ ע"א, ובפ' פנחס דרמ"ט ע"ב)
ועל זה נאמר: למען דעת כל עמי הארץ - כי עמי הארץ הם הגוף ונפש הבהמית. ודעת - הוא מלשון וידע בהם את אנשי סוכות, (בשופטים סי' ח'[3]) ותרגומו: ותבר בהון כו' - פי' שיהיו עמי הארץ נשברים ובטלים. והיינו ע"י המשכת הדעת ממש כי כהמס דונג מפני אש יאבדו כו'.
(ועמ"ש בפ' בחקתי בד"ה ביאור אם בחקתי בענין החקיקה להעביר מסך נה"ב כו', ע"ש)
וזהו ג"כ: הודו לאלקי האלקים - כי אלקים הוא בחי' צמצום והעלם המעלים ומסתיר, והיינו בהיותו מלובש בתוכם. אבל כשיתגלה בבחי' אלקי האלקים דהיינו בבחי' מושל עליהם, אזי הוא משבר ומקרע כל המסכים המבדילים, ואזי נמשך: לעולם חסדו - שהוא בחי' גילוי אלקות בלי מונע.
וזהו: כי הוי' הוא האלקים אין עוד - שלא יהיה בבחי' הסתר והעלם ולא יהי' עוד מלבדו. (וע' בזהר פ' קרח דקע"ח ע"ב):
002
ג והנה כלל גילוי זה לכל השנה הוא בשמיני עצרת. וזהו: ביום השמיני עצרת תהיה לכם - עצרת לשון קליטה, שנקלטה הטפה השופעת גילוי אלקות להיות כח לבחי' לידה והתגלות האהבה. ועמ"ש במ"א ע"פ: והקשורים ליעקב, בד"ה: ואשה כי תדור נדר.
והיינו כי ביום השמיני הוא בחי': אם הבנים שמחה. והוא: זמן שמחתנו - לשון רבים, שמתחברים ב' השמחות יחד, השמחה שמלמעלה למטה: ישמח ה' במעשיו, עם השמחה שממטה למעלה: ישמח ישראל בעושיו.
וביאור הדבר, להבין ענין השמחה שמלמעלה למטה. כי ענין השמחה הוא גילוי ההעלם, וכמשל המלך שדרכו לישב בחדרי חדרים: בהיכלו כולו אומר כבוד, וכל כבודו פנימה. אך בזמן שמחתו מתראה ומתגלה לעין כל. ועד"ז תקנו בתפלת יו"ט: אתה בחרתנו כו' - כי מועדים לשמחה שהוא בחי' גילוי.
(וע' בפע"ח שער מקראי קדש ספ"א: אמנם כו' יותר מגולים כו', ובבחינה זו יתירה שמחת יו"ט מבשבת, ע"ש)
ועושין מזה הגילוי עיקר והרחבת הבאור, בהגלות נגלות עוז אהבתו, שאתה בחרתנו כו' ותתן לנו ה' אלקינו כו'. והנה אח"כ אנו אומרים: וישמחו בך ישראל כו'. וכענין: והאופנים ברעש גדול כו' - שהרעש הוא מפני חידוש הגילוי שמשיגים החיות הנמשך להם מקדושתו ית', ולכן מרעימים ומרעישים בקול רעש גדול אדיר וחזק כו'.
וכן הוא לענין השמחה, שהיא מהרחבת הדעת וההתבוננות. שכאשר יעמיק וירחיב בשכלו גודל עוצם הגילוי אשר הפליא חסדו - ככה יוסיף אומץ השמחה בלבו וישמח לבו ויגל אף גילת ורנן כו'[4]
משא"כ כל השנה אף שברוך ונמשך להיות בחי' הוי' בבחי': אתה - כאלו הוא לנוכח - אינו בבחי' גילוי השמחה' רק השמחה גנוזה בעבודה. וכמ"ש: תחת אשר לא עבדת בשמחה כו' - ועושין מהעבודה עיקר. (ועמ"ש בד"ה: ועתה יגדל נא) והשמחה היא שמחה של מצוה. (ועמ"ש: בד"ה: אוסרי לגפן) אבל ביו"ט השמחה היא בהתגלות.
(וע' בזח"ג פ' קרח (דקע"ו ע"ב) גבי: ואימתי בשעתא דמועד - זמין בעלמא כו', ובפי' הרמ"ז שם, ומבואר במ"א. וזהו מ"ש: בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. פי': נהר - היינו בחי': ונהר יוצא מעדן. וארז"ל: יובל שמו[5] - והיינו בחי' בינה. והיא בחי': אם הבנים שמחה, וכמ"ש בזח"ב פ' יתרו (דפ"ד ע"א' ודפ"ה ע"ב) ובפ' ויחי (דרי"ט ע"א) ובשאר דוכתי. ובנים - היינו תורה ומצות, ואם הבנים - היא בחי' בינה, כמבואר בזהר ח"ג פ' שמיני (ד"מ סע"ב) והיא הנמשך ע"י שמחה של מצוה.
ונודע שהבינה נקרא עלמא דאתכסייא, כמ"ש בזח"א (ויצא דקנ"ח ע"ב) ושאר דוכתי. ע"כ בכל השנה צ"ל השמחה גנוזה בעבודה. שעלמא דאתכסייא מתלבשת בעלמא דאתגליא. וזהו: והנגלות לנו ולבנינו. - ו"ה הם נגלות, שהם תורה ומצות הנק': בנים. וזהו: לנו ולבנינו.
וזהו: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. וכדפי' הטעם בזהר: (ויצא דקנ"ח ע"א) בגין דאיהי עלמא דאתכסיא ולא אתגליא כלל. והיינו שאין לעשות עיקר מהשמחה לבדה. שהיא בחי' גבוה מאד ולא יוכלו להגיע אליה לבדה.
כי אם: ואת הבנים תקח לך - שהוא בחי' העבודה בתורה ומצות. ואז השמחה היא נק': שמחה של מצוה דייקא, שהתגלותה הוא ע"י המצוה שהם הבנים, והיינו בחי' הבינה כמו שמלובשת בזו"נ.
והגם דעיקר פי': שלח תשלח את האם - היינו לענין בחינת ההשגה, שהיא בחי' שלמעלה מההשגה, וכמ"ש בזח"ב פ' יתרו (דצ"ג ע"ב) ובפרשה פנחס (דרנ"ד ע"ב). אך עכ"ז גם הפי' הנ"ל אמת. והוא ע"ד משנ"ת באגה"ק ע"פ: מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.
אכן בג' רגלים שהם: מועדים לשמחה - היינו שאז הוא גילוי בחי' עלמא דאתכסייא בבחי': והאם רובצת על כו'. וע"ז נאמר: בנהר יעברו ברגל - שבכל רגל ורגל מג' רגלים, נש"י הם עוברים בחי' הנהר היוצא מעדן שהוא בחי' אם הבנים כנ"ל. ולכן: שם נשמחה בו - ממש, דהיינו בעצמות אור א"ס ממש אשר הוא נמשך ומאיר בעלמא דאתכסיא, וכנודע דהתגלות עתיק הוא בבינה. ולכן הם: מועדים לשמחה.
ודרך פרט נק' חג הסוכות: זמן שמחתנו - שהיתה בו שמחה יתירה מבשאר יו"ט. והיינו ע"י התשובה בעשי"ת ובפרט ביוהכ"פ, שעי"ז הוא התגלות אימא עילאה על בנין. וזהו עיקר ענין התשובה, כמ"ש בזח"ג ויקרא (דט"ו סע"ב ודף י"ו ריש ע"א). אשר עי"ז נמשך אח"כ בסוכות בחי': זמן שמחתנו).
והנה בחג הסוכות נמשך בחינת השמחה מלמעלה למטה בגילוי אלקות בבחי' סוכה ומקיף כו'. אך בשע"צ נמשך בחינת גילוי פנימית, בחינת: והוא כחתן יוצא מחופתו - חתן לשון: חות דרגא. (ועמ"ש בזה בשה"ש בד"ה: לסוסתי) כי כל גילוי אור א"ס ב"ה הבא מלמעלה למטה הוא ע"י ירידות והשתלשלות המדרגות מעילה לעלול כו', והוא יוצא מבחי' חופה וסוכה, מבחי' מקיף, להיות נקלט ונתפס לתוך מקור נש"י בפנימיותם, ע"י השמחה ממטה למעלה - שעל ידי אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.
(עיין בפרדס בערכי הכינויים ערך שמחה דפי': שמחה היא הבינה. וזהו ע"ד שנת' למעלה בפי': אם הבנים שמחה. ואמנם עוד כתב שם בשם הזהר ויקרא: (דף ח' ע"ב) ואית דמתני הי שמחה - דא כנסת ישראל כו', וע"ז נאמר: כי בשמחה תצאו כו'. ולפמש"כ, זהו ענין שמחה שמלמעלה למטה, היא בחי' בינה. ושמחה שמלמטה למעלה היא בחי' מל' כנס"י, והיא בחי' שמחת כלה. ועמ"ש בד"ה והיה כמשוש חתן כו' בענין שמחת כלה)
ואזי מתחברים ב' השמחות יחד ישמח ישראל וישמח ה' במעשיו:
03
ד (והנה בפי': ישמח ה' במעשיו - פי' במדרש ויקרא רבה פ' אחרי פ"כ דקאי אלעתיד לבוא. וכ"ה בזח"א במ"ה[6] פ' תולדות (דקל"ה ע"א) שהוא בזמן תח"ה. וע"ז נאמר: אלה תולדות יצחק - לשון צחוק ושמחה ותענוג שיהי' אז לנשמות.
והרמ"ז שם האריך והרחיב בביאור ענין זה. ותוכן הענין, כי השמחה היא בבינה והיא מגבורות הנמתקות והיא בחי' גבורה דעתיק. אמנם אז יבוא השפע מפנימית עתיק, וזהו ענין: ישמח ה' - שהוא גילוי בחי' פנימית עתיק. ופי': במעשיו - היינו בירור שם ב"ן שהוא בחי' עשייה, ויתעלה בבחי' ס"ג כו'.
ועיין מ"ש בביאור ע"פ: מי מנה - בענין: אף עשיתיו - אף מרבה בחי' רביעית שהוא כתר עליון המתגלה בבחי' עשייה דייקא, בירור שם ב"ן כו', ע"ש באריכות. וזהו ענין: ישמח ה' במעשיו דייקא.
ועמ"ש בביאור ע"פ: כי על כל כבוד חופה - בענין גילוי פנימית עתיק שהוא דוקא אחר בירור שם ב"ן כו' ע"ש. וע' מזה עוד בזח"א במ"ה פ' וירא. (דק"ב ע"ב ודף קי"ד ע"א) ועמ"ש בד"ה: ושבתי בשלום אל בית אבי - בענין שלעתיד יאמרו ליצחק: כי אתה אבינו.
והנה מבואר שם בהרמ"ז דמגילוי זה יומשכו נשמות חדשות להיות עטרה לנשמות הצדיקים, וע"ז נאמר: ועטרותיהן בראשיהן כו', וכ"מ[7] בזח"א ס"פ וירא (דקי"ט סע"א). וע' בפ' וישלח (דקפ"ב ע"א). ועמ"ש מענין גילוי נשמות אלו שהם מבחי' אור א"ס הסכ"ע שלמעלה מהקו כו', והוא בד"ה: ואכלתם אכול.
ובזח"ג ויקרא (דף י"ו סע"א) משמע דפי': ישמח ה' במעשיו - קאי לאחר אלף הז' שהוא בחי' חד חרוב כשיחדש עולמו, כמ"ש: השמים החדשים והארץ החדשה. ועיין ג"כ בזח"ב בשלח (דנ"ז ע"ב) ובפ' פקודי (דף רנ"ט ע"א). ועמ"ש מענין זה בפ' ויצא גבי: וכל אשר תתן לי עשר עאשרנו לך.
והנה פי' הפשוט דישמח ה' במעשיו היינו כביכול שנמשך לו ית' השמחה ממעשיו שהן הברואים כדפרש"י בחולין פא"ט[8] (ד' ס' סע"א). וע"פ דרך הנ"ל, היינו כדפי' הרמ"ז: דמעשיו - היינו בירור שם ב"ן, שבירור זה זהו כללות ענין היום לעשות, וע"ז נאמר: אשר ברא אלקים לעשות - דפי': לעשות - לתקן, והיינו בירור שם ב"ן ורפ"ח כו' שהוא בחי' עשייה דכללות כנ"ל. וכשיושלם בחינת: היום לעשותם - יומשך מזה: שישמח ה' במעשיו, אשר אמר ונעשה רצונו.
והשמחה זהו גילוי פנימית. והיינו פנימית עתיק, שהוא פנימית תענוג העליון. והיינו ע"ד מארז"ל: נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והיא השמחה שמלמעלה למטה, היינו שהגילוי הפנימית נמשך מלמעלה למטה. אמנם סיבת גילוי זה נמשך אדרבה ממעשיו כביכול שהוא בחי': היום לעשותם.
וגם יובן ענין זה מההפך. דהיינו ממ"ש גבי דור המבול: ויתעצב אל לבו כו' - והיינו מחמת: כי רבה רעת האדם בארץ כו'. ולזאת יובן ההפך דהיינו מה שישמח ה' במעשיו הנה שמחה זו נמשך ע"י קיום: היום לעשותם.
ובענין: ישמח ישראל בעושיו - בזח"ג ויקרא (דכ"ג ע"ב) פי' שזהו ענין מ"ש: שאיה אלוה עושי[9] - וא"כ י"ל שזהו מ"ש בסבא דמשפטים (דצ"ו ע"ב) ע"פ: בבגדו בה - ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו שמא קדישא דאקרי אלו"ה. ודא הוא בבגדו בה כו'. וכ"כ עוד שם (דף צ"ז ע"ב) בפי' כסותה - פרישן דלבושא דמלכא דפריש עלה אלוה. ועיין בפי' הרמ"ז שפ ובע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש ח'. ועיין מ"ש בענין פי' כסותה בד"ה: המגיד מראשית אחרית.
ובזח"ג פ' פנחס (דרי"ט ע"ב) פי': בעושיו - לשון רבים, היינו תלת שותפין דבאדם אב ואם והקב"ה. ונתבאר במ"א דכמ"כ בהנשמה ממש יש ג' בחינות אלו. וע"ד שנתבאר לעיל בד"ה: ביום השמיני עצרת בענין כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. שאהבה הטבעית שבנפש האלקית נק' אב שממנה התולדה לעשות מצות ומע"ט כו' ע"ש. והיינו כי שרשה מבחי' חסד לאברהם שהוא ז"א דאצילות. ונמצא זו"נ דאצי' נק' אב ואם דנשמה שמהם שרש האהבה והיראה שבנשמה. ומה שהקב"ה נותן נשמה - היינו בחי' נשמה לנשמה, שהיא בחי' יחידה שרש הנשמה, דהיינו בחי': מזליה. וע"ז נאמר: וה' יאספני, וזהו ענין: בעושיו - לשון רבים.
ומזה יובן ענין: ישמח ישראל בעושיו - שזהו בסוכות: זמן שמחתנו. כי הנה ע"י העוונות נאמר: כי אבי ואבי עזבוני כו' - שאין האהבה הטבעית מתגלה בנפש. אך ע"י התשובה בעשי"ת שע"ז נאמר: וה' יאספני, וכתיב: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם - שהם י"ג מדה"ר שלפני האצילות. אזי נמשך מזה בחינת: ישמח ישראל בעושיו, מה שהי' מרוחק מהם עד הנה. כמשל בן המלך שהיה בשביה כשחוזר ובא אצל אביו כו'.
ועיין בד"ה: שובה ישראל עד - נתבאר ענין אבי ואמי בענין אחר קצת, דהיינו בחי' חו"ב שבנפש האלקית, שנק' אב ואם לפי שמולידים המדות אהוי"ר הנק' בן ובת. ושרש חו"ב שבנפש נמשכים מחו"ב שלמעלה, שהם תושב"כ ותשבע"פ.
ומי שפגם בתורה שהיא חכמתו ובינתו ית' נקרא: אבי ואמי עזבוני. אבל מ"מ: וה' - הוא גילוי אור א"ס ב"ה ממש: יאספני. והיינו ע"י התשובה במס"נ שלמעלה מהטעם ודעת.
4
וזהו: שובה ישראל עד הוי' אלקיך. ולכן ע"י התשובה בעי"ת[10] וביוהכ"פ אשר הוא בחי': וה' יאספני שיאסוף ויקבץ כל חלקי הנפש כו' - עי"ז: ישמח ישראל בעושיו - היינו ג' שותפין הנ"ל שבנשמה. אב ואם - תושב"כ ותשבע"פ, והקב"ה - הוא אור א"ס ב"ה ממש. וזהו ענין השמחה בחג הסוכות דבחי': ישמח ישראל בעושיו.
וברע"מ פ' פנחס (דרל"ח ע"ב) פי' ג"כ ענין: בעושיו - לשון רבים, שהוא ע"ד מ"ש: נעשה אדם כו'. ומבואר ענין זה במ"א בביאור ע"פ: כי המצוה הזאת כו' - דנעשה לשון רבים שהוא כלול מכל ההשתלשלות ע"ס ואינו בחינה פרטיות לבד, דהיינו ששרשו מבחי' א"ק שהוא אור כללי. ובמק"מ פ' בשלח (דנ"ה ע"א) כתב בשם הרח"ו: שהאד' אינו רומז אל בחינה פרטית כמו אל ז"א לבדו או אל מלכות לבדה אלא הוא רומז אל ה' פרצופים דוגמת אריך כו'. וקרוב זה למ"ש - כי בכללות העולמות א"ק הוא בחי' אריך כו'. וע"י התשובה שהוא בחי': וה' יאספני - נמשך להיות: ישמח ישראל בעושיו - בבחי' אור כללי הנ"ל.
אמנם הנה בחי': ישמח ישראל בעושיו - הוא מגיע עד שרש ומקור הנשמות שמבחינת א"ק כתר דכללות' אבל בחי' ישמח ה' במעשיו - זהו בחי' גילוי פנימית אור א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' א"ק. שהרי א"ק נק' אדם דבריאה לגבי אור א"ס. ומבחי' שמחה וגילוי זה נמשכו הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד, שהם למעלה משרש נשמת אדה"ר. וכמ"ש בביאור ע"פ: ואכלתם אכול.
והנה ע"י: ישמח ישראל בעושיו, שיהיה לעתיד - יומשך שיהיה גילוי בחי': ישמח ה' במעשיו - שהיא השמחה שמלמעלה למטה.
ומעין זה יובן ג"כ בענין זמן שמחתנו דסוכות. שע"י ישמח ישראל בעושיו - שהוא עד שרש ומקור הנשמות שמבחי' מזליה, נמשך בחי' ישמח ה' במעשיו שהוא גילוי מבחי' שלמעלה משרש נש"י ומזליהם. וכמ"ש סד"ה: האזינו השמים גבי: והקב"ה השיבם אהיה כטל כו' ע"ש.
ועפ"ז א"ש: הפסוק כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - דהיינו מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבא, עכשיו ישבו בסוכות, שמתגלה עליהם בבחינת סוכה ומקיף כו', וכמבואר למעלה.
והנה מבואר לעיל דבפי': ישמח ה' במעשיו - יש ב' בחינות. דלפי' הזח"א (דקל"ה ודקי"ט ודקפ"ב) משמע דקאי בתח"ה ובאלף השביעי. שאז יתגלו הנשמות החדשות כמ"ש הרמ"ז שם. ולפי' הזח"ג ויקרא (די"ו סע"א) משמע שזהו לאחר אלף השביעי שהוא בחי' חד חרוב ואח"כ יחדש הקב"ה עולמו, והוא בחי': השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. וכדמשמע ג"כ בגמרא פי"א דסנהדרין (דצ"ב ע"ב) בענין: בהמיר ארץ כו' ע"ז נאמר: ישמח ה' במעשיו.
ואפשר לפ"ז פי': במעשיו - היינו בחי': השמים החדשים והארץ החדשה שהם בחי': אשר אני עושה - דייקא, כמ"ש מזה בפ' בראשית. וזהו ענין: במעשיו כו'. והגם דלעיל נת' דבמעשיו היינו בירור שם ב"ן - י"ל דב' הפירושים אמת שאחר בירור שם ב"ן שהוא בחי': היום לעשותם - נמשך גילוי בחינת אשר אני עושה - דהא בהא תליא.
ועיין בזח"א וירא (דקט"ו ע"א) ע"פ: ויעש ה' לשרה - עשייה איהי לעילא. ובחי': אשר אני עושה הוא עוד בחי' גבוה יותר. כנודע מענין: אני הוי' - דאני היינו עצמות אור א"ס מקור ושרש שם הוי' כו'.
וההפרש בין הגילוי שבזמן התחיה ואלף הז' למה שיהיה אח"כ, כשיחדש הקב"ה עולמו - היינו דמה שמאיר אז באלף הז' רק בבחינת מקיף יומשך אח"כ להיות גילוי בחי' זו בבחי' פנימית ממש, ויומשכו מקיפים עליונים יותר. כי כך הוא ענין העליות.
והנה הרמ"ז פי' בפ' וירא (דקל"ה) שהנשמות החדשות שיתגלו בעת תח"ה, עליהם נאמר: ועטרותיהם בראשיהם - שהם יהיו בחי' עטרה על נשמות הצדיקים שבאו לעולם. וכ"כ שם בשם הרח"ו. ונודע דעטרה היינו בחי' מקיף. אמנם כשיחדש הקב"ה עולמו אזי מקיפים אלו יומשכו בבחי' פנימית ממש.
והנה עד"ז יובן ג"כ בענין סוכות ושמיני עצרת. דבסוכות השמחה המתגלה מלמעלה למטה בחינת ישמח ה' במעשיו היא בבחינת סוכה ומקיף. ובשמיני עצרת הוא יוצא מבחי' מקיף להיות נקלט ונתפס בבחי' פנימיות נש"י.
ולכן בחי' זו הוא: ביום השמיני עצרת - שזהו בחינה שלמעלה משבעה ימי ההקף, דהיינו שרומז לבחי' שלמעלה משית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב, שהם כנגד ששת ימי המעשה ויום השבת. אבל בחי': ביום השמיני - רומז לבחי' השמים החדשים והארץ החדשה שיתגלה אחר בחי' וחד חרוב. וכמ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סס"י ט'. וכעין זה נתבאר ג"כ בד"ה: למנצח על השמינית בענין מילה שניתנה בשמיני. שלכן היא למעלה מבחי' שבת כו' ע"ש. עכ"ה):
ה והנה כשמתחברים שני השמחות יחד בסוכות ושמיני עצרת - אזי לא יהיה מונע ומעכב מגוף ונפש הבהמית המעלימים ומסתירים כו'. כי השמחה היא גילוי אלקות המשברת כל עמי הארץ. וכך אנו רואים בחוש בגשמיות שכשהאדם שרוי בשמחה: בחדות ה' היא מעוזו - הוא מרוחק מתאוות גשמיות כו'.
והנה כל השנה נאמר: וירא אלקים את האור כי טוב - טוב לגנוז. (עיין ברבות ס"פ שלח לך ע"פ: אור זרוע לצדיק, ובפ' תרומה ר"פ ל"ה על פסוק זה, ועיין בזח"ב ר"פ פקודי דר"ך ע"ב, ובפי' הרמ"ז שם, ובפ' בלק ד' ר"ד ע"ב. ועיין מ"ש בביאור ע"פ: וקבל היהודים גבי נעשה ונשמע) דהיינו בתורה ומצות, שבהם ועל ידם נמשך גילוי אלקות למטה בנפש האדם. שרמ"ח מ"ע הם רמ"ח כלים, ונק': אברים דמלכא - שהוא עד"מ כאדם האוחז באחד מאבריו של אדם שעי"ז יכול להמשיך אותו ולהנהיגו ללכת מקום שירצה.
כך ע"י התורה והמצות ממשיך אור א"ס ב"ה המלובש בתוכם להיות שורה על נפשו. ולכן נק': קורא בתורה - שקורא וממשיך כו', כמ"ש במ"א. (ועיין בפ' בשלח בד"ה: לסוסתי) ותלמוד תורה כנגד כולם - כי המצות הם בחינת אברים החיצונים ותורה הוא בחינת אברים הפנימים כו' כמ"ש במ"א.
וזהו: וישמחו בך ישראל מקדשי שמך - כי שמך הוא בחי': מלכותו ית' - שהוא בחי' שם לבד שהוא המשכות חיות העולמות. אך ישראל הם ממשיכים בחי' קדש העליון, ע"י אק"ב להיות השראת אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו המלובש במצותיו שורה ומתגלה למטה.
(ועמ"ש מענין מקדשי שמך בשה"ש בביאור ע"פ צאינה וראינה, ובפ' ויחי בד"ה אוסרי לגפן)
05
וזהו: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה - שיהא הקב"ה שהוא קדוש ומובדל כו' בבחי': שכינתיה - זו מדת מלכותו ית' ביחוד גמור להיות נעוץ תחלתן בסופן כו'. ולכן הם ראוים לכך להיות: וישמחו בך - שיהיה גילוי השמחה בך בעצמותך למעלה מבחי' שם. כי מאחר שהם הם הממשיכים אור א"ס למטה , לכן להם יאתה להיות שמחים בהגלות נגלות אור א"ס ב"ה.
וזהו מעלת ישראל דוקא כי: וירם קרן לעמו - משא"כ המלאכים שואלים: איה מקום כבודו כו'.
וזהו: הבא לטהר - כלומר לטהר ולזכך מדת מלכותו ית' ולהאיר לה בתוספת אורה מאור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו מבחי' קדש העליון.
ועמ"ש סד"ה: נאוו לחייך בתורים ע"פ: כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון. ומ"ש בד"ה: כי אתה נרי, בפי' הפסוק: ארוממך אלקי המלך.
והיינו ע"י מצותיו ית' מסייעין לו, ר"ל המצות בעצמן מסייעין לו שהם הם הכלים שבהם ועל ידם נמשך אור א"ס ב"ה למטה. רק שהמצות צריכות כונה מהאדם העושה אותן, שיהיה כוונתו לדבקה בו ית' ברעותא דליבא. ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח - להיות המשכות אור א"ס ב"ה המלובש במצותיו בגילוי למטה.
(ונקרא בחי' זו: לטהר - עם היות שהוא המשכת בחי' קדש העליון כנ"ל. אך כי לפי שבחי' מל' היא מקור דבי"ע, אשר שם הוא בחי' עה"ד טו"ר, טהור וטמא בחינת: כרחל לפני גוזזיה נאלמה. וע"י המשכה זו מבחי' קדש העליון נעשה ג"כ טהרה מסטרא דמסאבו, שלא יהיה יניקת החיצונים כו' - ע"כ נק': לטהר.
(ועמ"ש בביאור המאמר פ' תזריע זח"ג ע"פ: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא - ע"ש בפי' מענין טהור. ועמ"ש ע"פ: זאת חקת התורה בענין: מי יתן טהור מטמא)
ועד"ז ג"כ המשכת יג"מ הרחמים נק': וזרקתי עליכם מים טהורים. ועיין בזהר ח"ג (מ"ט א') שהם מבחי': טלא דבדולחא - שהוא גבורה דע"י המלובשת במו"ס. וע"ש במק"מ בשם נ"ב מהרח"ו פי' המשכה מיסוד דא"א כו', ונק' מים טהורים לפי שבהם ועל ידם נמשך הטהרה, כדכתיב: מי יתן טהור מטמא כו'. וגם: תטהרו - דגבי יום הכפורים פי' הרמ"ז ס"פ אחרי שהוא גימטריא כת"ר, הרי שהמשכה עליונה זו נק' ג"כ לשון טהרה, והיינו מטעם הנ"ל. וע' בזח"א (דק"ב א', ח"ב דס"ט ב', ח"ג מ"ח ב')
ועוי"ל ע"ד מ"ש הרמ"ז בפ' קדושים (בדף פ' סע"ב) בפי': יראת ה' טהורה - שהיא בחי' גבורה דעתיק המלובשת במו"ס. וע"ש בזהר קדושה אתקרי כו'. ועד"ז נמצא עוד בזח"א (קפ"ד ב') גבי נט"י: כיון דאתקדש אקרי טהור כו'. ובח"ג: (דמ"ב א') כיון דאתדכאן מתקדשן כו', ע"ש.
ולפמ"ש בפרדס בעה"כ ערך טהרה: כי הטהרה היא העיקר בסוד הגבורה. אך אין זה בגבורה סתם דאצי', כ"א המשכת גבורה דעתיק כנ"ל מקור הטהרה והקדש עליון. וזהו ג"כ ענין: תטהרו כו'.
ולפי שהמל' שרשה מבחי' גבורה, ותכלית עלייתה לקבל מבחי' גבורה דעתיק שהם גבורות הממותקות בתכלית. וזהו ג"כ ענין: כמעלת הזהב על הכסף, וגם גבי זהב נאמר בתורה בכ"מ: זהב טהור, כמ"ש: מנרת זהב טהור, ובציץ כתיב: ועשית ציץ זהב טהור כו' קדש להוי'.
ועוי"ל בענין: הבא לטהר דהיינו ע"ד מ"ש: וכעצם השמים לטהר. ועמ"ש בזה בפ' משפטים שהוא בירור שם ב"ן עד שיוכלל ויתעלה בטהירו עילאה.
ועד"ז יובן פי': הבא לטהר ולזכך מדת מלכותו ית', שיהיה בבחי' נעוץ סופן בתחלתן, דהיינו בבחי': טהירו עילאה, שממל' דא"ס, והיינו להיות: אני ראשון ואני אחרון בשוה, כמ"ש במ"א.
וגם, כי בהנשמה שייך ג"כ בחי' זו. כי הנה ידוע מאמר: נשמה שנתת בי טהורה היא - ששרש נש"י מבחי': טהירו עילאה. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: אם בחקתי תלכו. אלא שמשם ירדה פלאים על ידי: בראתה יצרתה כו'. ועבודת האדם להיות בבחי' תשובה: והרוח תשוב כו' - כמו שהיתה הנשמה בשרשה בבחינת: טהירו עילאה. וזהו פי': הבא לטהר. ועי"ז ממשיך כמ"כ במקור נש"י שהיא מדת מלכותו ית'.
וגם י"ל בפי': לטהר - ע"ד מ"ש: (באיוב סי' ל"ז כ"א) ורוח עברה ותטהרם - דהיינו העננים המחשיכים ומסתירים על גילוי אלקותו ית', שהוא בחי' שמש הוי' כו', ולטהר אותם הוא - על ידי המשכה מבחי' עליונה, כענין: ועובר על פשע. ועד"ז הוא ענין: ורוח עברה ותטהרם, כמ"ש באד"ר (דקל"ג ע"א). והוא המשכה מא"א.
ועוי"ל בפי': הבא לטהר - דהנה טיהרא הוא תרגום של צהרים - שענינו הוא עת אור היום חזק. ובזח"ג (דקכ"ט א') בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא כו', הה"ד: ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ובביאור האדרא שם שבחי' אורח הנ"ל דא"א שבפלגותא דשערי נמשל לחצי היום שאז אור היום בתוקפו. ועד"ז הוא ענין צהרים, שהוא ג"כ כשאור היום חזק.
והנה המל' נקרא: נר - כנודע. ולכן אור הנר יפה בלילה דוקא, משא"כ ביום: שרגא בטיהרא מאי אהני. וכמ"ש בזח"א ויחי (דרל"ב סע"א) שרגא דדליק אתחזי בליליא ביממא אסתתרת.
ופי': הבא לטהר - היינו לזכך ולהאיר מדת מלכותו ית' שתהיה במדרגת: טהירו עילאה, שהוא בחי': נכון היום. והיינו ע"י שממשיך יחוד קוב"ה ושכינתיה. ועד"ז נאמר לעתיד: והיה אור הלבנה כאור החמה כו'. וז"ש: (בישעיה סי' נ"ח) וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. והיינו על ידי קיום הצדקה כמש"ש):
ו וזהו: הוי' לי כו' - פי': ה' לי - שנמשך אור א"ס ב"ה על נפשו, והיינו ע"י עוזרי שהם הם המצות.
(ועמ"ש על פסוק זה בזהר ח"ג דקל"ט ע"ב. ח"ב דצ"ה ע"א)
[ולבאר הענין איך המצות הם עוזרי - הנה פי' וענין עזר מבואר בזהר ע"פ: אעשה לו עזר - שהוא להיות זו"נ פב"פ, כמ"ש בזהר בראשית: (דל"ה ע"א) אבל סמך דא עזר. ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אנפין באנפין כו': סמוכים לעד לעולם כו', ע"ש, ובזח"ג (דף מ"ד ע"ב, ודפ"ג ע"ב, וד"ה סע"א).
והנה ע"י יחוד עליון זה נעשה בחי' עזר גם למעלה ביחודא עילאה. והוא ע"י העלאת מ"ן מיחו"ת דבי"ע שעי"ז דייקא נמשך גילוי אור א"ס בז"א. ועיין בזהר ויקרא: (ד' ז' ע"ב) ואימתי יתקרי אחד כו'. ובפרדס בשער כ"ז שער האותיות פרק י"ח באות סמ"ך פי' ענין: סמוכים - כי תפארת נסמך במלכות ומלכות נסמך בתפארת.
והנה ביאור ענין זה דהחזרת פנים בפנים בנש"י למטה, מבואר בד"ה: כי ההרים ימושו. דהיינו כאשר נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה' לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי, שזה עיקר וחיות הנפש כו'. משא"כ כשהם בבחינת: פנו אלי עורף כו'.
והנה להיות החזרת פב"פ הוא ע"י קיום המצות, שהם ממשיכים גילוי רצון העליון ועי"ז נמשך ג"כ הרצון בנפש לאהבה את ה' ברצון וחפץ אמיתי כו'. וזהו ענין: ומשביע לכל חי רצון כו', יעו"ש.
וכמ"כ נתבאר ענין זה בד"ה: והיה מספר בנ"י, גבי: פקדת הארץ ותשוקקיה, ובד"ה וידבר משה אל ראשי המטות גבי פי' וענין: קדושה כו' - שהיא בחי' אהבה רבה הנמשך ומתגלה בנפש ע"י: אשר קדשנו במצותיו - שהוא המשכת רצון העליון הסוכ"ע כו', ע"ש. ובביאור ע"פ: אחרי ה' אלקיכם תלכו בסופו.
ולכן נק' המצות: עוזרי - שהם הגורמים העזר להיות סמוכים בבחי' פב"פ. וזהו: ישלח עזרך מקדש - היינו ע"י: אשר קדשנו במצותיו כו'. וזהו ג"כ מ"ש: מאין יבא עזרי - ופי' בזהר פ' יתרו: (דפ"ג ריש ע"א) דפי' מאין היינו מבחי' ע"י כו']:
ואני אראה בשונאי. פי' ואני אראה שיהיה בבחי' גילוי הוא ע"י שונאי דוקא, דהיינו ע"י אתהפכא חשוכא לנהורא, ולמען דעת כל עמי הארץ כו' - שאז נעשה בחי': ראי'.
[וכמ"ש במ"א ממשל כח הראיה שמלובש דוקא בשחור שבעין, דהיינו ענין אתהפכא חשוכא לנהורא, בירור שם ב"ן - שם דוקא מתגלה בחי' הראיה. ע' מזה בביאור ע"פ: כנשר יעיר כו']
וגילוי השמחה ע"י ביטול כל מונע ומעכב מקליפות וסט"א כמ"ש: ובאבוד רשעים רנה.
(ועמ"ש מזה בפ' ויצא בד"ה: ושבתי בשלום, וע' בזח"א פ' נח דס"א ב', ובפי' הרמ"ז שם ובפ' חיי שרה דקכ"א ב')
והשמחה שהיא מביטול הסט"א היא שמחה גדולה ביתר שאת משמחת נפש הצדיקים בה' כו', כמשל היוצא מן השביה כו'. וע"ז אמרו: במקום שבע"ת כו' - כי יתרון האור הוא הבא מן החושך כו'.
(ואפשר לומר שזהו ע"ד מ"ש בפ' בראשית ע"פ: אעשה לו עזר כנגדו - שהעזר נמשך מבחי' כנגדו. וזהו גדול יותר מבחי' בעוזרי דמעשה המצות. כי בחי' תשובה גבוה יותר שהוא בחי': מאדך. וכמ"ש במ"א בענין: הראיני את מראיך כו'.
part 6
ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה: ת"ר נר חנוכה בענין אספה"מ[11] שהיא בחינת מעשה המצות וענין אספשא"מ[12] כו'. והיא בחי' העזר הנמשך מבחי' כנגדו דייקא. וזהו: ואני אראה בשונאי - דייקא, וכמ"ש בד"ה: אוסרי לגפן בענין: סותה כו'.
וגם י"ל כי: ישלח עזרך מקדש - הנה קדש הוא ח"ע: דאורייתא מחכמה נפקת, זהו העזר הנמשך על ידי מעשה המצות שהם בחינת רצון העליון המלובש בח"ע כו', אבל: מאין יבא עזרי - היינו מבחינת רצון העליון מה שלמעלה מהחכמה. כמ"ש: והחכמה מאין תמצא. וזהו הנמשך ע"י תשובה כו'. ולכן נאמר ע"ז: אשא עיני כו' - בחי' ואני אראה כו'.
וז"ש ג"כ: מעם ה' עושה שמים וארץ - דאיתא בפרדס בעה"כ ערך: סייעתא דשמיא - שהוא הסיוע ששרש המשכתו מהמדות עליונות והחכמה, משא"כ בחי': מאין יבא עזרי - זהו מבחינת שלמעלה מבחי' שמים. וזהו: עושה שמים וארץ כו'.
וע' מ"ש ע"פ: כי אתה נרי הוי', והוי' יגיה חשכי. דזהו כענין הנ"ל: דכי אתה נרי הוי' - זהו כענין: הוי' לי בעוזרי. ומ"ש: והוי' יגיה חשכי - זהו כענין: מאין יבוא עזרי.
ועוי"ל בזה לפמש"ל דבחי' העזר הוא להיות כנס"י עם הקב"ה פנים בפנים. ומבואר בזח"ג ס"פ אחרי (ד' ע"ז ע"ב) דחיבור ויחוד בחי' ו"ה הוא ע"י בחי' חסד, אבל חבור ויחוד י"ה לא תליא חיבורא דילהון בחסד אלא במזלא תליא כו'. ועמ"ש בענין ב' יחודים אלו ע"פ: אלה פקודי המשכן משכן העדות.
וזהו עצמו ענין ב' בחי' עזר הנ"ל כי: הוי' לי בעוזרי זהו ענין: סייעתא דשמיא, שההמשכה מבחי' חסד עליון להיות פב"פ ע"ד יחוד ו"ה. אכן: מאין יבא עזרי - זהו בחי' מזלא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות להיות נמשך משם ג"כ בבחי' ו"ה. והיינו כמו בשבת שאז עולים זו"נ במקום או"א ממש, ומקבלים גם כן מבחי' מזלא כו'.
ועד"ז נאמר לעתיד: ביום ההוא יהיה - שגם ו"ה יהיו בבחי' ומדרגת י"ה. ועיין בפע"ח שער הק"ש ס"פ כ"ז בכוונת: עזרת אבותינו. וז"ל: עזרת הוא סוד הורדת היכל ק"ק למטה בהיכל הרצון, והוא נקרא: עזרת אבותינו. ושם אנו אומרים ג"כ ד' פעמים אמת כי שם גנוזים ד' ראשונות דז"א עכ"ל):
קיצור מהדרוש ע"פ הוי' לי בעוזרי - נודע כי הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ממלא כל עלמין הוא מבחי': מלכותך מלכות כל עולמים - בחי' שם ואור. וא"ס ב"ה עצמו קדוש ומובדל. וזהו בחי' סובב כל עלמין. ולכן: ואהבת את הוי' - שיהיה גילוי סובב כל עלמין שיהיה נתפס בכל לבבך. עמ"ש בד"ה: ואתחנן. וזהו נקרא: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה:
(ב) ועכשיו נקרא כנסת ישראל עקרה שפולטת ההשפעה. והיינו מחמת הגוף ונפש הבהמית. ולכן צ"ל: למען דעת כל עמי הארץ:
(ג) והיינו: ביום השמיני עצרת - לשון קליטה ע"י: כי ביום השמיני - בחי' בינה: אם הבנים שמחה - שמתחבר הבחי' והמדרגה העליונה: דלא זז מחבבה עד שקראה אמי, ומאיר בבחי' ומדרגת שקראה: בתי - שהיא בחי' הנשמה המתלבשת בגוף. עמ"ש בד"ה: שיר השירים בענין ב' בחי' כלה, ומשם נמשך הכח להיות קליטה. והיינו כי ענין השמחה הוא גילוי ההעלם. ולכן: מועדים לשמחה. והיינו ע"י: כי בנהר היוצא מעדן יעברו - בכל רגל מהשלשה רגלים, ולכן: שם נשמחה בו. משא"כ בכל השנה הוא: שלח תשלח את האם - לפי שהיא עלמא דאתכסיא. ובסוכות: זמן שמחתנו - ב' שמחות: ישמח ה' במעשיו, וישמח ישראל בעושיו. ובסוכות הוא בבחי' מקיף ובשמע"צ מאיר בבחי' פנימי:
(ד) ועיקר פי': ישמח ה' במעשיו - קאי על לעתיד לבא, שלכן: אז יאמרו ליצחק - שהוא לשון צחוק: כי אתה אבינו - התגלות פנימית אבא שהוא פנימית עתיק. ומגילוי זה יומשכו נשמות חדשות. וכ"ז נמשך ע"י: במעשיו - בירור העשייה: אף עשיתיו. וזהו השמחה המתגלה מלמעלה למטה בבחינת: לא זז מחבבה עד שקראה אמי. והשמחה שמלמטה למעלה: ישמח ישראל בעושיו - פי': בעושיו - היינו במקור ושורש הנשמות ששרשה מבחי' ומדרגות עליונות דבחי' כח"ב. וזהו: נעשה אדם, ועי"ז נמשך: שישמח ה' במעשיו - שהוא גילוי מלמעלה משורש ומקור הנשמות, ומתחברין ב' השמחות. לכן: אז ימלא שחוק פינו - שחוק הוא בחשבון ב' פעמים אור, ובחשבון מקור חיים ובחשבון אור אין סוף כמ"ש במ"א. וכתיב: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שבסוכות זמן שמחתנו מאיר הארה משני בחי' שמחה הנ"ל, ובפרט בשמע"צ. ועי"ז נמשך הכח שלא יסתירו הגוף ונה"ב מהיו' בחי' קליטה:
(ה) וכ"ז נמשך ומתגלה בסוכות ושמע"צ ע"י העבודה בכל השנה. האור כי טוב לגנוז - בתורה ומצות: רמ"ח פקודין דאינון רמ"ח אברים דמלכא, ולכן עי"ז: וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. וזהו: הבא לטהר - לזכך מדת מלכות: מסייעין לו - המצות. ופי': לטהר - שלא יהיה יניקת החיצונים, היכלות הקליפות שהן שרש היצה"ר. וזהו: מי יתן טהור מטמא, לפני הוי' תטהרו, יראת ה' טהורה. ועמ"ש ע"פ ועשית ציץ זהב טהור:
(ו) וזהו: הוי' לי - להיות נקלט שם הוי' בתוכיות ופנימית הלב הוא - בעוזרי שהם המצות. ועזר - זהו ענין: סמוכים לעד - בחינת פב"פ, בחי': לך אמר לבי בקשו פני - הוא ע"י: את פניך הוי' אבקש - דהיינו ע"י המצות, בד"ה: כי תצא כו' ונתנו ה' אלקיך כו'. ואני אראה - הוא ע"י: בשונאי - דהיינו היצה"ר כשנעשה בחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא. וזהו העזר הנמשך מבחינת כנגדו. וזהו: ישלח עזרך מקדש - דהיינו ע"י אשר קדשנו במצותיו. ובחי': מאין יבא עזרי - והיינו ע"י התשובה. עמ"ש בד"ה האזינו השמים: