כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשניאה.
להבין מאמר: "והיה כו'", הוא ע"פ מ"ש הרח"ו בשער הקדושה, שיש לכל אחד ואחד מישראל שתי נפשות. וכמ"ש: "ונשמות אני עשיתי", לשון רבים.
נפש אחת נקרא: נפש החיונית והבהמית, ומלובשת בדם האדם להחיות הגוף, כמ"ש במ"א. והיא נשתלשלה ממקום גבוה, על ידי אמצעים רבים ודרך שרים ומזלות. כמאמרם ז"ל: "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל", כי: "גבוה מעל גבוה וגו' וגבוהים עליהם".
ועל ידי ריחוקה מאור ה' בהשתלשלות ממדרגה למדרגה ומעילה לעלול בהסתרים וצמצוצים רבים עד שנתלבשה בגוף האדם בשר ודם. לכן היא כלולה מטוב ורע, וממנה באות לאדם מדות רעות מיסודות הרעים שבה.
וגם שכל אנושי. כי כל נפש כלולה מחב"ד ומדות. ומצדה יכול האדם להיות מעוברי רצונו ח"ו. כמ"ש: "ונפש כי תחטא". כי מחמת ריבוי ההסתרים וצמצומים המכסים ומעלימים אור א"ס ב"ה נראה לאדם שהוא יש ודבר בפני עצמו.
ונפש השנית בישראל נקרא: נפש אלהית, חלק אלוה ממעל. והיא הבאה לאדם בלי אמצעים כלל. כמ"ש: "והאלהים עשה את האדם ישר", (בקהלת סס"י ז') וכמ"ש: "ואתה נפחתה בי", ואתה ממש, בלי ממוצעים. "ויפח באפיו נשמת חיים וגו'".
כמשל הבל האדם שיוצא ממנו ואעפ"כ היא מיוחדת עמו בלי הפסק. כי אין לך דבור שחוץ ממנו כמ"ש בסש"ב.
לכן תמיד היא מיוחדת במאצילה בתכלית היחוד. ומצדה לא היה באפשריות האדם לחטוא כלל ולהיות מעוברי רצונו, אחרי שהיא מיוחדת תמיד במאצילה.
זולת שהנפש הבהמית מלביש אותה ומכסה ומעלים מהביט באור א"ס ב"ה כמבואר בלקוטי אמרים.
(ושתי נפשות אלו נקרא בכתוב: "בצלמנו כדמותנו", שהנפש האלהית היא בחי' צלם, והחיונית היא בחי' דמות)
והנה, ירידת נפש אלהית בעולם היתה, בכדי להתלבש בנפש החיונית הבהמית, ולהלחם אתה ולבררה. להפריד הטוב מן הרע, ולהעלותה לה', להפכא חשוכא לנהורא וכו'.
לכן נקרא בשם: "ישראל". כמ"ש: "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".
פי', שהנפש אלהית תשתרר על החיונית הבהמית, להפוך כל מחשבותיה ומדותיה אשר לא לה' המה מרע לטוב.
והמדות נקראו אלהים. כמ"ש: ויבאו בני האלהים וגו' ותרגומו בני רברביא, ועם אנשים בחינת מעשה אנוש, אנוש הוא. ולהפוך אותם מרע לטוב, ע"י נפש אלהית המיוחדת במאצילה בלי הסתר פנים כלל, המבררה ומעלה את נפש החיונית להבטל ולהכלל באור ה'.
וזו בחי': ישראל - ישר אל. ואל הוא לשון חוזק וממשלה. לנצח מלחמתה עם נפש החיונית.
וזהו שכתוב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", בהם דייקא - בשתי הנפשות. שבכל יום הוא מלחמה חדשה. ולפיכך אין חיותם שוה. שזה חי יותר וזה חי פחות. והכל תלוי לפי ערך המלחמה שצריך ללחום עם נפשו הבהמית לפי חלק הרע שבה, כמה שנים שצריך ללחום עמה עד שתתהפך לטוב.
וזהו פי' הכתוב: "ועתה ישראל", שעתה דוקא בזמן הזה, שהרע מעורב בטוב, נקראה הנשמה בשם ישראל, שצריכה להשתרר ולנצח את נפש הבהמית ולאהפכא מרע לטוב. אבל לעתיד נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולא יהיה הרע כלל, ולא תצטרך ללחום עוד, ולא יקרא בשם: "ישראל".
(ואפשר הענין כדאיתא בגמ' פ"ה דב"ב (דע"ה ב') ע"פ כל הנקרא בשמי ע"ש בפרשב"ם).
ולהבין תכלית ירידת שתי הנפשות למלחמתם בעוה"ז, אחרי שגם נפש החיונית טרם שירדה בהסתר וצמצומים רבים היתה במקורה בטלה באור ה', ולמה ירדה כ"כ, שעל ידה הוצרך לרדת גם הנפש האלהית לבררה ולהעלותה?
צריך להקדים תחלה ענין המלחמה וזמנה, המבואר בזהר: "שעתא דקרבא היא שעתא דצלותא כו'. מאן דקטיל לחויא יהבין לי' ברתא דמלכא דא צלותא".
וביאור הענין. שבפסוקי דזמרה האדם מפריד הרע מהטוב שבנפשו הבהמית. כמ"ש: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כו'". שתי פיות להעלות הטוב למעלה ולהפריד הרע למטה. ועיין ברע"מ ר"פ שופטים.
והוא, כשמתבונן האדם בגדולת ה', איך שהוא מחיה את כולם ומהווה את כולם, וכולם בטלים אצלו ית', וכולא קמי' כלא חשיב. כמ"ש: "לך ה' הגדולה וכו'", שכל המדות העליונות בטלים אצלו ית'. כמ"ש בתיקונים: "ולאו מכל מדות אלין כלל". והוא נעלה מעלה מהם רבבות מדרגות אין מספר.
והמלאכים אומרים: "קדוש כו' קדוש", פי' מופרש ומובדל למעלה מעלה מגדר ממלא וסובב כל עלמין. כמארז"ל: במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שאע"פ שלגדולתו אין חקר על כל זה הוא רם ומתנשא מבחי' גדולתו, עד שמדת גדולה נחשב ענוה ושפלות לפניו ית'.
וכאשר יעמיק האדם מחשבתו בהתבוננות זו וכיוצא בה, ממילא: "יתפרדו כל פועלי און", בחי' הרע שבנפשו. בהיות כי הרע וסט"א אין להם חיות כלל מצד עצמם, זולת שמקבלים חיותם מאחוריים דקדושה, ע"י שס"ה ל"ת. ולכן הם בטלים אל הקדושה כביטול החושך מפני אור.
אך לא די להפריד הרע לבד, אלא שצריך לבטלה מכל וכל. כמ"ש: "החרם תחרימם", ולהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו ע"י ק"ש. כמ"ש: "ויקח רמח בידו", שית תיבין דיחודא שבפסוק שמע ישראל עם כללות רמ"ח תיבין דק"ש הם נקראים רומח. וע' בספר מאורי אור אות ריש סט"ו.
והיינו, כמו שע"י הרומח הוא נטילת חיות האדם לגמרי, כך ע"י ק"ש מבטלים ומחרימים הרע מכל וכל.
וביאור הדבר, צ"ל ענין שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.
פי', אחר שנבראו עולמים שייך לומר לשון: "אחד" שפירושו א"ח ד', שהוא אחד בח' - בז' רקיעים וארץ. וד' - ד' רוחות העולם.
וכן למעלה, לאחר שנאצלו מדות עליונות, שייך לומר לשון אחד בח' - ז' מדות: הגדולה והגבורה וכו' וד' חיות פני אריה וכו' ודמות פניהם וכו'. ואיהו מייחד להון שכולם בטלים אליו ית'.
אבל לגבי מהותו ועצמותו קודם שנבראו, לא שייך לשון אחד כלל, שאינו בגדר עלמין כלל. וכמבואר בספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר. שמהותו ועצמותו נעלה מעלה רבבות עד אין קץ מבחי' סיפור.
וזה הוא בחי' הוי' ראשונה: ה' אלקינו דייקא, שאפילו המלאכים אינם משיגים ואומרים קדוש. ושואלים: "איה מקום כבודו". זולת נשמות ישראל שנמשכו משם. כמו שמבואר לעיל בלי הסתר והעלם כלל. "חלק הוי'".
כמארז"ל: "מי גילה רז זה לבני", שהוא בחינת סוד העליון. "ישת חושך סתרו". שנעלם אפילו מעיני המלאכים.
והנה שמע פי' לשון הבנה. כשיתבונן המשכיל ויתקע מחשבתו בחוזק, איך שהניח עליונים ותחתונים להיות הוי' אלקינו ממש. והנשמה ירדה ממקום גבוה כ"כ, חלק אלוה למקום נמוך מאד, להתלבש תוך נפש החיונית.
אשר לזה יאות שתכלה אליו נפשו ורוחו, אזי יגיע לבחינת ואהבת את ה' אלקיך. שהוא פועל עומד, שתרצה שיהיה הויה אלהיך. וגם פועל יוצא, שתעשה האהבה למעלה. כמ"ש: "אהבתי אתכם אמר ה'".
והיינו, שתתלהב נפשו באהבה עזה כרשפי אש שלהבת, להבטל וליכלל באורו, ע"י האהבה הבאה מלמעלה. כמ"ש: "הגידה לי שאהבה נפשי".
ומזה יעלה ויגיע לבחי' בכל מאדך, מאד בלי גבול ותכלית, אהבה שלמעלה מהדעת. וזהו שאמר: "מגלה עמוקות מני חושך ויוציא לאור צלמות".
פי', שע"י שמגלה בלבו עמוקות מני חושך, בחינת הוי' אלקינו, מבחי' ישת חשך סתרו, ממילא נתהפך חשוכא לנהורא ויוציא לאור צלמות, בחינת הרע שבנפשו שנהפך לטוב.
והנה בדורות הראשונים שלא היה הרע גובר בהם כ"כ היה די להם לבטל הרע שלהם מכל וכל בק"ש לבדו. לא כן עתה בעקבות משיחא, שהרע מתגבר מאד, ובלתי אפשר לבטלו מכל וכל בק"ש לבדה - לזאת תקנו שמונה עשרה ברכות.
וברוך הוא לשון השפעה והמשכה. שאנו מבקשים שיומשך ויושפע בחי': "אתה", לנוכח. "הויה אלהינו", שיהיה בנו בהתגלות לבנו. וממילא יבוטל הרע מכל וכל כביטול החושך כו' כנ"ל.
ובברכת: סלח לנו, אין פירושו מפני יראת העונש, שיסלח לנו בשביל שלא יענוש אותנו ח"ו. אך פירושו כמשל אדם המבקש מחבירו מחילה וסליחה, שיתגלה רצונו אליו ע"י התעוררות רחמנותו.
כן אנחנו מבקשים התגלות רצונו ע"י י"ג מדה"ר, ונקרא בלשון י"ג נהרא אפרסמונא דכיא המבררים ומלבנים עונותיהם של ישראל, ולא יהיו מסכים מבדילין בהתגלות רצונו ית'.
והנה ימי אלול מיוחדים להתעוררות י"ג מדות הרחמים, וביום הכפורים הוא התגלות הרצון, כמו בעת שחטאו ישראל בעגל. נתבשר להם סליחה ביום הכפורים. כי אז הוא התגלות הרצון.
והנה בחי' אהבה רבה הנ"ל, בחינת בכל מאדך, היא ביתר שאת ועוז הגבה למעלה מאהבת הנשמה טרם בואה לעוה"ז. והיא באה דוקא על ידי התבררות נפש החיונית וביטול הרע שבה. כמ"ש: "מגלה עמוקות מני חושך" וכיתרון האור מן החושך דוקא. וכמו שכתוב במ"א.
וזהו תכלית ירידת הנשמה בעולם הזה, לברר וללבן הרע שבנפש הבהמית בכדי שתגיע לאהבה רבה זו.
וביאור הדבר. בהיות ששרש נפש החיונית היא מדרגה גבוה מאד. כמ"ש: "ואלה המלכים כו' בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ"י", רק שנפלה בשבירת הכלים בהסתרים וצמצוצים רבים, שמכסה ומסתיר יחוד אור א"ס ב"ה. ולכן כאשר נתברר ונפרד בחינת הרע שבה ע"י נפש האלהית, ממילא תגיע לאהבה רבה הנ"ל ביתר שאת כמו קודם ירידתה.
וזהו: "והיה הבן הבכור לשניאה", שדוקא מנפש הבהמית שהיא שנואה: "והיה הבן הבכור", "לפני מלך מלך".
והנה לשניאה כתיב ביו"ד, לשון דבר אחר. והיינו הר סיני שירדה שנאה לעכומ"ז, למאוס הרע בתכלית על ידי התגלות הרצון ואהבה שלמעלה מהדעת: