ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו' (בישעיה סי' נ"ד)[1]
ובגמרא (פרק חמישי דב"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני: פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא, גבריאל ומיכאל, (ובילקוט בישעיה איתא: מיכאל וגבריאל) חד אמר: שהם. וחד אמר: ישפה. אמר הקדוש ברוך הוא: להוי כדין וכדין.
ושמשותיך - פי', הארת השמש. (וכדפירש"י (בישעיה שם) ובסנהדרין (דף ק' ע"א) חלונות שהשמש זורח בהם כו'. ועיין ברבות בא פט"ו).
והנה כתיב: "כי שמש ומגן הו'י אלקים" (תלים סי' פ"ד) ששם הוי' נק' שמש. וכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". במלאכי (סי' ג' כ'). הרי גם בחי' צדקה נק' שמש. וזהו ענין: שמשותיך ב' בחי' שמש.
ולהבין זה, יש להבין תחלה מה שמבואר בספרים: שבאלול מאירין י"ג מדות הרחמים עד ראש השנה, ואחר כך בעשרת ימי תשובה חוזרין ומתגלים הי"ג מדות. (וכמ"ש בזח"ב ס"פ תרומה (דף קע"ו ע"א)). ולכך אומרים: ויעבור הוי' כו' עד יוה"כ.
וצריך להבין מהו ההפרש שבין אותה ההתגלות שבאלול לאח"כ בעשי"ת?
ויובן כל זה בהקדים ביאור ענין התשובה. שאינה על עבירות דוקא - שהרי ארז"ל: שיהיה כל ימיו בתשובה. אלא הוא ענין: השבת הנפש. ששב ונושא את נפשו אליו ית'. כי ירידה צורך עליה היא.
ולהבין זה, דלכאורה הרי בלא"ה: "נש"י עלו במחשבה"? דהיינו, שאינן כמו המלאכים, צבא מעלה ומטה, שמקור התהוותן מבחי' דבור העליון, כדכתיב: "וברוח פיו כל צבאם". אבל הנשמות נלקחו מאותיות מחשבתו ית', והן הן ס"ר אותיות שבתורה, שהן כנגד ס"ר נשמות. שבהם כלולים כל הנשמות שבאוצר, להיותן ענפים וניצוצין המתפשטים מהם וכנודע. וא"כ הרי מקורן ושרשן, הוא גבוה מאד נעלה, ומהו העליה עוד?
(ועמ"ש בפ' שלח ע"פ אני ה' אלקיכם כו' וע"פ מי מנה עפר יעקב וע"פ את שבתותי תשמרו כו').
אך הנה מודעת זאת. דכמו עד"מ בנפש יש כמה כחות שלמעלה מהמחשבה. כי המחשבה אינה אלא לבוש להשכל שהוא מתלבש בה, ומתחלק באותיות. אבל בעצם השכל הוא מהות אחר ונעלם ממנה. כגון דבור תוספת ורא"ש, שההשכלה עצמה אינה מסוג האותיות כלל, ונעלית מהם במדרגה - כי היא סברא רוחניות ונקודה א', רק שנתפסת ומתלבשת בתיבות וצירופי אותיות אלו ומתחלקות בהן כו'.
ולכן, השכלה אחת שבדבור התוספת, היא באותיות ותיבות אלו, ובהרא"ש והר"ן השכלה זו עצמה, היא באותיות ותיבות אחרים. והיינו שהאותיות והתיבות לגבי השכל הן כמו לבוש לבד, ו"כלבוש תחליפם".
ויש ג"כ בחי' שלמעלה מהשכל. כי השכליים נובעים ומתחדשים תמיד חדשים לבקרים. ומוכרח שיש מציאות איזה כוחות הנפש המהוה אותן. והוא הנק': "משכיל", שהוא לשון מפעיל. והוא מ"ש: "משכיל לאסף", "משכיל לאיתן האזרחי", "למנצח משכיל כו'". ולכן נקרא הנפש: נפש המשכלת, וכמ"ש במ"א.
כן ממש יובן למעלה עליית הנשמות אחר ירידתן ממקור חוצבן, מחשבה עילאה, להתלבש בגוף חומרי - שהעלייה הוא למעלה מעלה מהמחשבה. וזהו ענין התשובה, תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד כו'.
(כי מחשבה עילאה, היא בחי' ה' עילאה דשם הוי', ותשוב ה' עילאה לגבי יו"ד, היינו למעלה מבחי' מחשבה. שהיו"ד עצמו הוא בחי' חכמה עילאה, שנק': משכיל לאיתן כו'. וקוצו של יו"ד הוא בחי' אין שממנו תמצא החכמ'. וע' במ"ש הרמ"ז בפ' שלח (דקנ"ט ע"א) בענין יו"ד של שם, שקשור ממש בעולם א"ס, בסוד קוצו של יו"ד כו', עד יו"ד וקוצו, א"ס ואצי'. ה' - עולם הבריאה, הכולל יצירה ועשיה כו'. ויש פרסא מבדלת כו' ע"ש. וע' בראשית חכמה פ"ב משער התשובה במ"ש עוד ביארו בזהר שהתשובה עולה עד הכתר כו'):
ב כי הנה אור א"ס ב"ה מרומם ומתנשא רבבות מדרגות עד אין קץ למעלה מהמחשבה. ואפי' מבחי' ח"ע, כו' וכנודע. ובמחשבה א' הוא סובב וממלא לכל העולמות. וכמאמר: צופה ומביט עד סוף כל הדורות, היה הוה ויהיה, וג"ע ועוה"ב ותחה"מ בכלל, בסקירה אחת ממש.
והוא מ"ש בתחלת הע"ח: כשעלה ברצונו כו'. שברצון ומחשבה זו נאצלו כל העולמות, הן אותם הנזכרים ומובארים בספרי האמת, והן אותם שאינן גלוים וידועים, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, כולן במחשבה א' נתהוו.
ולמשל כמו בנפש האדם, כשחושב מחשבה א' - זהו כלא ממש לגבי כללות המחשבה. שיכול לחשוב מחשבות עד אין קץ ותכלית. וכ"ש לגבי מהות ועצמות הנפש כו'.
(וע' מזה בד"ה אלה מסעי).
כך הוא הארת החיות הנמשכת ממנו ית' לכללות העולמות כולן, דכלא ממש חשיבא קמיה ית', ואין ערוך אליו.
וע"כ לית מחשבה תפיסא ביה. ולכן נק' ההמשכה בשם אור א"ס. שהאור אינו פועל שינוי בעצם המאור כנודע.
ולהיות כן, ה"ז תכלית כל האדם, להיות נכספה וגם כלתה נפשו, ליכלל בעצמותו ית' דוקא הבלתי בע"ג, ולדבקה בו. ולא ירצה אפילו לקבל פרס בג"ע. כי הוא זיו והארה בלבד, וע"י צמצומים רבים. וכמארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כו'.
והיינו מ"ש: "לאשתאבא בגופא דמלכא", בגופא דמלכא דוקא.
(ועמ"ש בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו. ולקמן בד"ה כי תצא. ובד"ה שובה ישראל. ובד"ה האזינו השמים).
וזהו ענין התשובה, שהוא השבת הנפש. דהיינו לשוב למעלה ממקור מחצב נפשו, דהיינו למעלה מן המחשבה כנ"ל. והוא העליה שאחר הירידה.
ועמ"ש ע"פ ואלה מסעיהם למוצאיהם.
ושעת הכושר לזה הוא, בק"ש, באמרו: אחד ואהבת כו'. וכמבואר בספרים, שצריך למסור נפשו באחד. ואין הכוונה על ציור ק"ה בפ"מ בלבד, אלא גם ברוחניות. והוא ביטול הנפש להתכלל באור ה' אחד. והוא בחי' ומדרגת יחידה.
ועל זה אמר דוד המלך ע"ה: (תהלים ל"ה) "מכפירים יחידתי, אודך בקהל רב".
כי יש נרנח"י. חיה - הוא בחי' חכמה. כמ"ש: "והחכמה תחיה". ונשמה - הוא בחי' בינה, שהוא בחי' השגה כו'. אבל יחידה הוא בחי' הרצון פשוט שלמעלה מן החכמה. ויחידה הוא לשון נקבה, שמקבלת מיחיד. כי היא רק תשוקתה ליחידו של עולם בלבד, ליכלל בעצמותו ית' דוקא. וכמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו'". שמים וארץ, ג"ע עליון ותחתון - בכלם לא חפצתי, רק אותך ית' בלבד.
ועמ"ש ע"פ אחת היא יונתי.
ובחי' זו, ישנה אפי' בפחותי הערך, כי כל אחד ואחד מישראל יש בו בטבעו בחי' מס"נ, ורצון זה שלמעלה מהשכל. וכמבואר בספרים, שגם מי שאין לו אלא נפש או נפש דנפש - מ"מ גם בחי' יחידה כלולה בה.
(ועיין בשע"ק להרח"ו חלק שלישי שער ב').
והנה זה לעומת זה עשה האלהים, שגם בסט"א יש בחי' יחידה זו, שהיא בחי' רצון שלמעלה מהשכל והטעם. וע"כ יכול להיות רצון חזק לאדם גם במילי דעלמא, כענין רצון זה שבקדושה שלמעלה מהטעם. אם ימשיך עליו עול דרך ארץ כו'.
(ע"ד הנזכר בפ' בשלח בד"ה לסוסתי ברכבי פרעה. וכשנעשה התקשרות לה העולם כ"כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל כו')
ומקור בחינה זו נק': "כפירים". כי כחם רב ועצום ויש בהם תגבורת החיות כו'.
ועל זה ביקש דוד המלך ע"ה: "מכפירים יחידתי", להיות בחי' היחידה רק בקדושה בלבד, ליחידו של עולם.
והוא בחי' ומדרגת אהבת בכל מאדך. כי בכל נפשך כולל ד' בחי' נרנ"ח. ובחי' בכל מאדך הוא בחי' יחידה. כי מאד הוא בלי גבול כו'.
והיינו דאמרז"ל: "בכל מאדך בכל ממונך". ולכאורה הוא פלא, מה ענין הממון לבחי' מאד, שהוא בחי' ומדרגה היותר גבוה שבנפש בחי' יחידה?
אך הענין כמ"ש: "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". (במשלי סי' י"ד ל"ד) פי', חטאתם של ישראל הוא הגורם חסד לאומים. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כו'. ועי"ז נמשך חסד שהוא בחי' השפעה ח"ס דלי"ת לס"א. כי ע"י כל חטא וחטא, נעשה פגם בנפש ובמקור שורשה לפי שמתלבשת בנפש הבהמית, והיא שמורידה וממשיכה בעמקי הקליפות והיכלות החיצונים כו'.
ואמנם הצדקה תרומם גוי, זה ישראל. כמ"ש: "ומי כעמך כו'". והיינו נפש הבהמית. שעל ידי הצדקה שאדם עושה, נפרדת ונבדלת נפש הבהמית מן הרע הגמור, ומתרוממת גם היא להיות כל מדותיה ולבושיה לה' לבדו.
והוא בחי' ומדרגת בע"ת שהפליגו רז"ל במעלתן ואמרו: "במקום שבע"ת עומדין כו'". כי כל המדות שבנה"ב, בעצם מציאותן הן תקיפין וחזקים יותר מהמדות הקדושות שבנפש האלקית. וכמו בגשמיות שהבהמות וחיות המה בעלי כח וגבורה בטבעם יותר מבני אדם. והטעם, משום ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה, בחי' יד החזקה. והן המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל, למעלה מעלה ממקור נפשות ישראל הקדושות כו'. רק שירדו ונפלו למטה מטה.
ואמנם כד אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא, הרי נכלל בחי' תוקף זה בקדושה. וזו היא מעלת בע"ת דבחילא יתיר. וכמבואר במ"א.
וזהו שביקש דוד להנצל מכפירים יחידתי. כי יש בחי' יחידה שהוא תוקף והתגברות הרצון שלמעלה מהטעם גם בסט"א, ונק' כפירים. כמ"ש: "הכפירים שואגים לטרף", שהוא התגברות החיות, גבור כארי כו' כנ"ל.
ולזה אמר דוד: "מכפירים יחידתי", שתהיה יחידתי מקושר בקשר אמיץ וחזק להשי"ת לבדו, ולא תפול ח"ו בידי החיצונים הכפירים.
וזהו: "תרומם גוי", שיתהפכו המדות שבנפש הבהמית לדבקה בו ית'. והיינו ע"י הצדקה דוקא. כי במדה שאדם מודד מודדין לו. וכמו שהוא מרחם על העני להחיות נפשו ממתי רעב, כך מלמעלה מתגלגלים רחמים המרובים ממקור הרחמים על נפשו לרוממה משפלותה וטומאתה. וכמ"ש מחיה מתים כו'.
(ועמ"ש סד"ה ציון במשפט תפדה בענין ושביה בצדקה):
ג וזהו ענין התגלות י"ג מדות הרחמים באלול שקודם עשי"ת.
כי הנה בעשי"ת מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה, כי באתערותא דלתתא דוקא אזי הוא אתערותא דלעילא. וכמבואר בזהר ע"פ: "אם ישים אליו לבו כו'", רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.
והנה כד אייתי רוח ממטה למעלה, כאשר רצון לבו לה' בבחי' מאד בחילא יתיר, אזי ימשיך ג"כ רוח דוגמתו מלמעלה למטה בחי' מאד העליון שבלי גבול. והן הן י"ג מדות הרחמים שבפסוק: "מי אל כמוך נושא עון כו'".
אך גם בכדי שתהיה אתעדל"ת זו, שנשוב אל ה' בכל נפשנו ומאדנו - צריך ג"כ התעוררות מלמעלה. עד אשר ממרום יערה רוח ה' על ישראל עמו לעורר לבבם שיצעקו אל ה' מתוך תוכם נקודת לבבם.
וזהו ענין התגלות י"ג מדות הרחמים שבאלול, שע"י הרחמים האלה, קמה נפשו מנפילתה וגם נצבה ועולה לה' ברוח נדיבה בבחי' מאד ממש, בחילא יתיר כו'.
ולכן מבואר בדברי רז"ל שצריך להרבות בצדקה מר"ח אלול. והיינו מטעם הנ"ל: "כי צדקה תרומם ותגביה כו'".
ולכן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה קודם ק"ש, בקשות התעוררות רחמים עלינו בשתים שלפניה. והוא מה שאומרים: "אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין כו'", וכן: "ברחמיך הרבים רחם עלינו". ברחמיך הרבים דייקא. וכמ"ש מזה בד"ה: והנה מנורת זהב.
כי אנחנו שכבר ירדנו בעולם השפל, הרחק מאד מאור פני מלך חיים, אין אנו משיגים ומכירים הרחמנות שעלינו. אבל הוא ית', הוא היודע כו', וכולא קמיה כלא חשיבא ממש - יודע גודל הרחמנות שעל הנשמות, אשר ירדו מאיגרא רמה בסתר המדרגה בעוה"ז השפל ובגוף החומרי, ונתרחקו מאד מאלקותו ית'.
וע"י רחמים רבים, יתן בלבנו בינה להבין כו', היינו להבין דבר מתוך דבר. פי' שמתוך דבר שהוא הארת אור א"ס הממלא כל עלמין, אשר לגדולתו אין חקר ממש להחיות עולמות רבים עד אין קץ ותכלית, ואעפ"כ הוא כאין ואפס ממש לגבי עצמותו ית', וכמשל ביטול דיבור א' כו'. מזה יבין איך שעצמותו ית' הוא המרומם ונשגב לבדו. (וע' בד"ה השמים כסאי)
ואז לזאת, תכסוף אליו נפש כל חי בבחי' מאדך, בלי גבול ממש, למסור נפשו ממש באחד האמיתי. ובע"כ אתה חי כו'. ואנו אין לנו לבקש, כ"א קרבת אלקים ית' אלינו.
וזהו ענין שמ"ע שלאחר ק"ש, שהוא ביאור ופי' המס"נ שבק"ש. שהמבוקש הוא להיות: "בא"י אלקינו כו'". ברוך - הוא לשון בריכה והמשכה, שיתגלה אלקותו ית' למטה מטה עד שיהיה בבחי' אתה לנוכח. ובחי' אלקינו שלנו ממש.
ואמנם המלך אין רואים אותו כשהוא ערום. ולזאת צריך לעשות בחינת לבושים וכלים מכלים שונים שיתגלה בהן אלקותו ית'.
והיינו מ"ש: "ודברת בם, בדברי תורה". כי התורה היא בחי' לבוש שבה מתלבש אור א"ס ב"ה. וכמ"ש: עוטה אור כשלמה. והצדקה היא נקראת ג"כ בשם בחי' לבוש, כמאמר: "לבושו צדקה".
והענין הוא עד"מ, מלך בשר ודם, שיש לו לבושים פנימים שלבוש בהם כשיושב בהיכלו פנימה, ויש לו לבושים חיצונים שלובש אותן כשיוצא לחוץ.
כך למעלה, התורה - היא בחי' לבוש הפנימי שאור א"ס שורה בה, כמו שהוא מתגלה למעלה באצילות.
והצדקה - היא לבוש החיצון. דהיינו, כשנמשך למטה מטה בעולמות הנפרדים בבי"ע. ו"סביב רשעים יתהלכון", הם היכלות ומדורות החיצונים, המבקשים טרף ויניקה כו'. ואז: לבושו צדקה. וכמ"ש: "וילבש צדקה כשריון", ושריון קשקשים הוא לבוש. וכמ"ש במ"א.
וזהו ענין ב' בחי' שמש: שמש הוי' ושמש צדקה, שהם מאירים ע"י כדכד. היינו מחיצה דקה. הלבוש דתורה - כ"ד ספרין דאורייתא. והלבוש דצדקה.
כי העוונות נקראים חשך וענן. וכמ"ש: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך", להיותן מסתירים על אור ה'. ועל ידי הצדקה תאיר ותזרח הארה בנפשו להיות מתבטל ומתכלל באור א"ס ממטה למעלה.
וזהו: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
והוא ע"ד מארז"ל בפ"ב דיומא: גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם. כי העונות נקראים מכות ופצעים. כמאמר הנביא: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום כו'".
והיינו, לפי שע"י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש, ומשפעת כח וחיות לקליפות. ועל ידי התשובה הוא מביא רפואה, שתצא הנפש מטומאתה וחלאתה, ותעלה לקדושה ליכלל באור ה' אחד כנ"ל.
וזהו: "ומרפא בכנפיה". כי הכנפים הם המעופפים ומעלים את העוף. וכך הוא האוי"ר הם בחי' גדפין. ובהם ועל ידם הוא ההעלאה. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, נמשכים מלמעלה י"ג מדות הרחמים, שהם בחי' מאד העליון שבלי גבול. וזהו בחי' שמש הב' הנקרא שמש הוי' כו'.
(וזהו ענין ההפרש בין התגלות י"ג מדות שבחדש אלול. וכמ"ש לקמן ע"פ אני לדודי. שהוא עד"מ המלך כשהוא בחוץ בשדה קודם בואו להיכלו, ושם יוצאים לקבל פניו, ואז הוא לבוש עד"מ לבוש החיצון. וזהו בחי' וילבש צדקה כו' וכובע ישועה בראשו. וזהו בחי' שמש צדקה. וכדכתיב: עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא.
ואמנם התגלות י"ג מדות בעשי"ת ובפרט ביוהכ"פ, זהו עד"מ הזוכה לקבל פני המלך בהיכל מלכותו, ושם הוא לבוש לבושים הפנימיים. וזהו בחי' שמש הוי'. והוא ג"כ בחי' תורה, שנק' שמש. כמ"ש: לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כו'. והתורה נק' חתן. וכמ"ש במ"א בשיר השירים ע"פ לסוסתי. ועיין בזהר ר"פ בהעלותך. והיינו בחי' שמש הוי'. כדכתיב תורת הוי' תמימה. ועמ"ש ע"פ ואתחנן כו' אתה החלות כו'. וכמ"ש בזהר תרומה (דקע"ז א') שהתגלות זו דאתה החלות הוא בעשי"ת וגם לוחות אחרונות ניתנו ביוהכ"פ):
(ועוי"ל באופן אחר, דשמש צדקה הוא בחי' עליונה יותר. כי שמש הוי', היינו בחי' שמש במגן, חמה בנרתקה, אבל שמש צדקה ארז"ל בפ"ק דעכומ"ז: היינו מה שלעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתקה. ועמ"ש בזה בד"ה תקעו בחודש. גם ברבות בא פט"ו משמע, דשמש צדקה היינו מ"ש: "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". וע' בפ' משפטים פל"א, ובזח"א מקץ (דר"ג ע"ב) דשמש צדקה היינו אור שגנזו הקב"ה. וכ"כ ר"פ אמור (דפ"ח א'). ועיין בפ' פקודי (דף רכ"ד ע"ב). וא"כ הוא למעלה מבחי' שמש הוי'.
והיינו כמ"ש במ"א, בד"ה אשירה להוי', בענין ושמרו דרך הוי"ה לעשות צדקה. שע"י אתעדל"ת בצדקה עי"ז אתעדל"ע להיות דרך הוי', פי' דרך ומבוא להיות שם הוי"ה. וע"ז נאמר: חנון ורחום הוי', שהקדים בחינת חנון ורחום להיות הוי', שהן הן י"ג מכילין דרחמי מקור האצילות כו' ע"ש. והיינו יג"מ המתגלים ביוהכ"פ, שהוא בחי': "לפני הוי' תטהרו", למעלה משם הוי"ה.
ועמ"ש סד"ה וכל בניך בענין בצדקה תכונני. וכמ"ש במ"א בענין זורע צדקות מצמיח ישועות, התגלות שע"ה נהורין. ועמ"ש בד"ה והיה מדי חדש בענין שמש בשבת צדקה לעניים. ולפ"ז שמש הוי' היינו מ"ש הוי' אל רחום וחנון. ועמ"ש בזה סד"ה ואתחנן אל ה')
וזהו ענין: "ושמתי כדכד שמשותיך", דהיינו ב' בחי' שמש. הא' מלמעלה למטה המאיר בחדש אלול. והב' מלמטה למעלה שהוא בחי' העליות שבר"ה ויוהכ"פ. והוא ענין שמש הוי' ושמש צדקה וכנ"ל.
(וז"ש בירושלמי, דאמר רב: "כד תחמי שמשא בריש דקלא, הב לי גולתא דניצלי נעילת שערים. [תן לי בגדי שנתפלל תפילת נעילה] כי בנעילה הוא עליית ז"א, הנק' שמשא, בדיקנא דא"א.
וזהו: "בריש דיקלא", ע"ד: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו'" (בזהר ויקרא דט"ז ע"א). צדיק הוא בעל צדקה בחינת שמש צדקה. וכתיב: "אעלה בתמר". וע' בזהר ח"ג (דרפ"ג א'). והוא מעין בחי' ואור החמה יהיה שבעתים כאור כו'.
ועלייה זו הוא מלמטה למעלה, עליית הכלים לגבי אורות עליונים. שזהו ענין שבת ויוהכ"פ, כמ"ש באגה"ק בסופו.
והנה ב' בחי' שמש, אע"פ שעכשיו יש ג"כ הארות אלו כנ"ל, מ"מ הן רק בפנימית העולמות. אבל לעתיד עין בעין יראו. וגם שלעתיד יהיו ב' בחי' שמש הנ"ל במדרגות גבוהות אין קץ):
ד וזהו ענין: חד אמר שהם וחד אמר ישפה, ושניהם דברי אלקים חיים.
דהנה כתיב: ופתחת עליהם שמות בני ישראל. וכתיב: ונשא אהרן את שמות בני ישראל כו' לזכרון לפני ה'. שהשנים עשר אבני החשן היה כתוב עליהן שמות השבטים כסדר תולדותם. אודם לראובן כו', ואהרן שושבינא דמטרוניתא היה מעלה אותם לפני ה' למעלה מעלה מבחי' שם הוי' וכמ"ש במ"א.
והנה מה שנחקקו שמות השבטים על אבנים טובות דייקא הוא עד"מ כמו בגשמיות, כי טעם סגולת מלכים וכלי יקר - באבנים טובות דוקא. ומה שדמיהן מרובים עד שלא יעריכום כסף וזהב - הוא רק מפני שהוא דבר פלא, שהאבן הדומם יהיה זך ובהיר להאיר כאש.
וכך הנה התהפכות נפש הבהמית שבישראל מחשוכא לנהורא, ועליותן למעלה ליכלל באור ה' לאשתאבא בגופא דמלכא כו'.
וע"ז היה ענין החשן, שהיה אהרן מעלה אותו לפני ה'. הנה זהו דבר הפלא ופלא. ונמשל כאבן טוב נדמו.
וגם, שהאבנים טובות גדילים ונמשכים מן הכוכבים. וכתיב בישראל: "והנכם כיום ככובי השמים" בפ' דברים. וע"ש במדרש רבה.
והנה לפי סדר תולדות השבטים וסדר אבני החשן, יוסף ובנימין שנולדו באחרונה חקוקים על ב' אבנים האחרונים שבטור הרביעי, שהם וישפה. וכמ"ש בהרמב"ם פ"ט מהל' כלי המקדש וברבות ס"פ תצוה ופ' במדבר פרשה ב'.
והנה יוסף הצדיק, הוא בחי' המשכה והשפעה מלמעלה למטה. כי יוסף הוא מלשון תוספת אור הבא מלמעלה. וכמ"ש: "ויוסף הוא המשביר כו' ויכלכל יוסף את אביו כו'". ועמ"ש ע"פ ויגש אליו יהודה. והיינו שכל ההמשכות וגילוי אלקות בנבראים הוא ע"י נשמת יוסף.
ובנימין הצדיק, הוא העלאה מלמטה למעלה. והיינו שהתעלות כל הנבראים ליכלל תחת כנפי השכינה הוא ע"י נשמת בנימין, בן ימין. בנו של אברהם איש החסד, ימין מקרבת. וכמ"ש: והוכן בחסד כסאו.
וע"כ שניהם קרויין צדיקים. כי צדיק הוא בחי' התקשרות משפיע ומקבל. אלא שיוסף הוא צדיק עליון שמקשר המשפיע למקבל, וממשיך השפע מלמעלה למטה. ובנימין הוא צדיק תחתון, שמקשר המקבל להמשפיע, ומעלהו ממטה למעלה. ועליהם נאמר: "צדיקים לעולם יירשו ארץ", תרין צדיקים כו'
(ועמ"ש מענין יוסף ובנימין בביאור ע"פ כי תשמע בקול, בענין עיני ה' אל צדיקים. ועמ"ש ע"פ בפ' תרומה בביאור ע"פ מי יתנך כאח לי)
והייינו דקמפלגי תרין מלאכים ברקיעא: חד אמר שהם כו'. פי' שהחלוקת הוא באופן וסדר הגילוי אלקות שיהי' לע"ל בב"א, דכתיב: עין בעין יראו.
כי הנה יש ב' מיני התגלות. אם שיתעלו העולמות או שיהי' המשכות אלקות בגילוי רב בהם מלמעלה למטה.
ועד"מ שני בני אדם, אחד עומד בהר גבוה והב' בבקעה מקום מדרון ושפל, שיש ב' אופנים בקירובם: או שיעלה התחתון או שירד העליון.
והנה מיכאל שמדתו בחי' חסד בחר שוהם שהוא מדרגתו של יוסף הצדיק, דהיינו שיהי' גילוי אלקות מלמעלה למטה. והגם שלא ישתנו העולמות ממדרגתם כ"כ לפי ערך הגילוי האור אעפ"כ יהיה בהם הגילוי הגדול והעצום. והיינו דכתיב לעתיד לבוא: "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו'".
וגבריאל שמדתו בחי' גבורה בחר ישפה, בחינת בנימין הצדיק, דהיינו שיתעלו העולמות ויזדככו זיכוך ועילוי רב עד שיהיו בחי' כלי הראוי לקבל הגילוי העצום ההוא. וכמשל הנכנס לבית המלך להיכל מלכותו פנימה.
והוא כעין שהיה משה בהר, שנאמר: ומשה עלה כו' שאז לחם לא אכל כו'. ואפי' מן, שנק': "לחם אבירים" שמלאכי השרת ניזונין בו, לא אכל כו'. משא"כ כשהיה למטה אכל.
והגם שמעלתו ואכילתו גבוה מאד, שהרי גם כשהיה למטה ואכל הי' הגוף טהור ומזוכך כל כך עד שתמיד היה מוכן לנבואה עצומה וגילוי אור ה' מבחי' אצילות בלי שום הכנה כו'. ועכ"ז כשעלה בהר לא אכל כו'. ועד"ז ענין אליהו שעלה בסערה השמימה.
וכך הוא ענין עליות העולמות שיתעלו ויזדככו הכלים והגוף. וכמ"ש בע"ח, דעשיי' נכלל ביצי', ויצירה בבריאה כו'. ועד"ז יש עליות אין קץ כו'.
וזהו בחי': ישפה, יש פה. ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין שיתקיימו ב' הבחינות, ושיהיו שני המדרגות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וכמ"ש במ"א ע"פ: והתהלכתי בתוככם כו'. ב' בחי' הילוך כו'.
וזהו ענין כ"ד כ"ד ב"פ. כד אותיות דבשכמל"ו דק"ש של שחרית וערבית. כי שחרית הוא בחי' המשכה מלמעלה למטה במדת מלכותו ית', כי הוא מבחינת חסד. כמארז"ל: אברהם תיקן תפלת שחרית. שנאמר: וישכם אברהם בבקר כו'. וערבית הוא בחי' עליות המל' ממטה למעלה. ושניהם כאחד טובים כו'.
(ועיין מ"ש סד"ה וידעת היום, להיות שהיום הוא עם הלילה כו' ברישא חשוכא והדר נהורא כו' ע"ש. ובד"ה רני ושמחי בענין רננא ברמשא ושמחה בצפרא. וע' זח"א (חיי שרה קל"ג א') בענין תפלת ערבית. ועמ"ש סד"ה והיה מספר בני ישראל בענין כי גדול יום):
ה ושעריך לאבני אקדח - אלו נו"ן שערי בינה כו'.
פי', כמו השער שמשמש כניסה ויציאה, כך יש נו"ן שערי בינה, שבהם נכנסת ההמשכה הנמשכת ונשפעת בהן מהחכמה. דהיינו, מבחי' האין שלמעלה מהשגה בההשגה כו'. וגם מהם יוצאת ההשפעה המושפעת מן הבינה שהוא בחי' השגה והתבוננות בהמדות, שיהיו המדות מתפעלים מהשגת השכל. וכמ"ש בזהר ע"פ: נודע בשערים בעלה - כל חד לפום שיעורא דיליה, לפום מאי דמשער בלבי' כו'.
ועמ"ש מענין נ' שערי בינה בד"ה עיני כל. ובד"ה וספרתם לכם.
והנה, כעת בגלות, מחמת כי הלב מטומטמת - אין המוח שליט עליה כ"כ שתתפעל מחמת השגת השכל. כי עבירה מטמטמת לבו של אדם כו'. ונקרא לב האבן. ולעתיד כשיתגלה אלקותו ית' ויטהר לבבנו, אזי נאמר: "ושעריך לאבני אקדח".
אקדח - הוא מלשון: "כי אש קדחה" בפ' האזינו. "כקדוח אש המסיס כו'" (בישעיה רסי' ס"ד). והיינו על ידי השערים דבינה הנמשכות במדות, גם לב האבן תתלהב ותתלהט. כי אפי' אם אבן הוא נימוח, ע"י התבוננות, לפי שאז לא יהיה שום מונע ומסתיר כלל.
וזהו בחי' אהבה בתגבורת עצומה, עד אשר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.
ולכן נמשלה לאבני אקדח, שהארתן חזקה מהארת האש. שהרי מים מכבים אש, אבל הארת אבן טוב - מים רבים לא יוכלו לכבותה כו'.
והנה, אקדח הוא מלשון עתיד. כי בחי' זו תהיה לע"ל דוקא. אבל כעת בגלות, הוא לב האבן כפשוטו.
וזהו העבודה, לייגע א"ע לפתוח לבו, על ידי התעוררות רחמים על ניצוץ אלקות שבנפשו כו'. ועמ"ש בפ' חקת ע"פ באר חפרוה שרים כו'.
"וכל גבולך לאבני חפץ" - הם ל"ב נתיבות החכמה.
כי הנה הטעם שההמשכות הנמשכים מבינה נקראו: "שערים", ושמחכמה נקראו: "נתיבות" - הוא להיות כי השערים משמשים כניסה ויציאה לרבים, ואינם הולכים למרחוק. וכך מבחי' בינה נמשכה ההשפעה במדות בגילוי רב, ובינה עד הוד בלבד אתפשטת.
אבל הנתיב מצער הוא, והולך למרחוק לשדות ומדבריות. וכך ההמשכה מחכמה נמשכת בבחי' העלם והסתר, וגם למרחוק.
והוא התורה שהיא גדולת חכמתו ית', ונתלבשה בדברים גשמיים: פאה וביכורים תרומות ומעשרות וקרבנות כו'.
וזהו ג"כ פי': "גבולך", כי כל התורה היא ג"כ בשיעורים וגבולים. כך כשר וכך פסול, כמו: סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה - פסולה. וכן ביטול בס', וערלה במאתים וכיוצא.
והנה לעתיד כתיב: וכל גבולך יהיה לאבני חפץ, שע"י הנתיבות דחכמה הנמשכים במדות, גם לב האבן תהיה חפיצה ושוקקה לדבקה בו ית'.
והיא האהבה פנימיות, שלמעלה במדרגה מאהבה ברשפי אש, הנק': "אבני אקדח" הנולדים משערים דבינה, שהוא אהבה חיצוניות בהגלות נגלות לעין כל.
אבל החפיצה היא אהבה פנימית. ואם שהיא מסותרת ואינה נגלית לעין הרואה (ועמ"ש בד"ה וידעת היום בענין וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו) אבל היא מתוך תוך קרבו ועמוקה כ"כ עמוק עמוק עד אשר יכולה נפשו להסתלק מחמתה לגמרי כאשר לא תשיג די מבוקשה. וכעין המעשה באדם א' שהעלה בלבו טינא כו' [סנהדרין עה, א].
כי זהו פי' חפץ, הוא החשק מופלג בפנימיות, עד אשר נדבקה נפשו ממש באותו דבר שחושק. כמו שנאמר גבי שכם: "כי חפץ בבת יעקב כו'".
ובחי' אהבה בחפיצה וחשיקה זו, נמשכת מבחי' נתיבות החכמה דוקא, שהוא בחי' העלם, ונולדה ממנו האהבה בתעלומות לבו.
אבל מבחי' בינה שהוא ההשגה בגילוי, נולדה האהבה ברשפי אש מתגבורת יסוד האש האלקי שבנפש, ונק' אבני אקדח כנ"ל. (עמש"ל מענין זה על פרשה ראה אנכי נותן כו').
והנה סיפיה דקרא: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". וארז"ל: אין רבים פחות משלשה.
והענין, כי יש ג' בחי' בשלום, שהוא התקשרות המשפיע עם המקבל. והם ג"פ שלום עליכם שאומרים בשעת קידוש לבנה.
הא', הוא בחי' יוסף צדיק עליון שהוא המשים שלום, ע"י שמקשר המשפיע אל המקבל מלמעלה למטה.
והב' הוא בחי' בנימין הצדיק תחתון שגם הוא משים שלום, ע"י שמקשר המקבל להמשפיע ומעלהו ממטה למעלה.
וקישור וחיבור של שניהם, הוא בחינה שלישית בשלום.
והוא מארז"ל: שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה. וקישור וחיבור פמליא של מעלה בשל מטה, הוא ע"י בחי' שלישית.
(ויש לומר שהוא ע"ד הנזכר בענין לעשות הישר כו' סד"ה כי תשמע).
וזהו שכתוב: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" ואח"כ כתיב: "ויבך עליהם כו'".
וענין הבכיה הוא, כי א"א להיות קישור וחיבור מדרגה התחתונה בעליונה הימנה, בין ע"י עליית התחתון ובין ע"י ירידת העליון אם לא ע"י התעוררות רח"ר. והיינו ע"י הבכי' כנ"ל. וכמ"ש לע"ל: "בבכי יבואו כו'".
(ועמ"ש מזה בפ' וישלח סד"ה ויקח מן הבא בידו מנחה. וע"פ וקבל היהודים)
והנה תחלה כתיב: "וכל בניך למודי ה'", כי אימתי יהיה רב שלום כשהם למודי הוי'. כמ"ש: "ודברי אשר שמתי בפיך כו' אני המשנה המדברת כו'", כמ"ש במ"א וד"ל:
קיצור (א) ענין שמשותיך שמש הוי' ושמש צדקה. יג"מ שמאירים בר"ח אלול והרי עיקר התגלותם ביום הכפורים ובעשי"ת. ועיין בזח"ב משפטים (קט"ו סע"ב) פקודי (רכ"ד סע"ב) אמור (ד"ק ע"ב) ענין התשובה. כי נש"י עלו במחשבה, והחכמה היא למעלה מהמחשבה. ויש בחי' למעלה מהחכמה:
(ב) והתשובה הוא אליך ה' נפשי אשא. אליך ממש. וזהו למס"נ באחד. הווא בחינת יחידה שהיא תתכלל באחד. עמ"ש ע"פ אחת היא יונתי. אך צ"ל: ומכפירים יחידתי. כי אריה כתר דקליפה. עמ"ש סד"ה וידבר דעשה"ד. והיינו ע"י וצדקה תרומם. וזהו בכל מאדך בכל ממונך:
(ג) וזהו ענין התגלות יג"מ שבאלול וע"ד שתיקנו התעוררות רחמים בשתים שלפניה דק"ש. שיוכל לבא לק"ש ושמ"ע. וזהו ענין שמש צדקה המרפא. ואח"כ באתעדל"ת אתעדל"ע זהו ענין שמש הוי'. או י"ל שמש צדקה זהו ענין הקב"ה מוציא חמה מנרתקה. ועמ"ש בביאור ע"פ אחרי הוי' גבי בין עובד אלקים לאשר לא עבדו.
(ועיין מענין שמש צדקה ברבות משפטים פל"א קמ"ט, א'. ויצא פס"ח. וישלח. פע"ח רות מ"ו ג' בפסוק ויען בועז. קהלת ס"פ וזרח השמש. וס"פ לך אכול בשמחה. בגמ' פ"ק דתענית ח' ב'. פ"ק דנדרים ח' ב'. פ"ק דע"ז ד"ד ע"א. זח"א וירא צ"ח א'. חיי קל"א א'. ח"ב בשלח נ"ט סע"א. ויקהל רי"א ב'. ח"ג אמור פ"ח, א'. נשא קל"ב, ב'):
(ד) וזהו ענין שהם וישפה שהם יוסף ובנימין. כי יוסף הוא המשכה מלמעלה למטה ובנימין הוא עליות מלמטה למעלה. והיינו כענין ב' בחי' שמש הנ"ל. וזהו כענין מיכאל וגבריאל. להיות כדין וכדין. וזהו כדכד ב"פ כד אותיות דבשכמל"ו שחרית וערבית. (ועיין מענין בנימין במא"א אות ב' סעיף ס"ב. ומענין כדכד שם אות כ"ף ס"ל ובאות דל"ת סל"ג):
(ה) ואזי מבחי' ושעריך נש"ב יומשכו אבני אקדח לשון כקדוח אש הוא אהבה ברשפי אש. וכל גבולך שהם ל"ב נתיבות חכמה יהיה לאבני חפץ ע"ד ארץ חפץ ורב שלום אין רבים פחות משלשה. כי כדין וכדין זהו ב' בחי' מה שכל א' בפ"ע היא שלום והתחברות עליון ותחתון. אך קשר וחיבור ב' הבחי' יחד ע"ד עושה שלום בין מיכאל וגבריאל זהו בחי' ג'. ועמ"ש בפי' שלום שלום לרחוק ולקרוב בד"ה וידעת היום: