ואכלת ושבעת וברכת וגו'.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה פרק ז' דברכות (דף מ"ח ע"ב): "וברכת - זו ברכת הזן. על הארץ - זו ברכת הארץ. הטובה - זו בונה ירושלים כו'". ופריך שם (דף מ"ט ע"א), לרבי דאמר אין חותמין בשתים, ממה שחותמים על הארץ ועל המזון? ומשני: ארץ דמפקא מזון.
וצריך להבין דלמה לו להזכיר מזון כלל בברכת הארץ, דהא לכאורה מזון שייך לברכת הזן שקבעו לה ברכה בפני עצמה?
אך הענין. דהנה איתא שם לעיל מיניה: "משה תקן להם ברכת הזן - בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ - כיון שנכנסו לארץ כו'".
והקשה הרשב"א שם, הובא ב"י (סי' קפ"ז): והא קיי"ל בסמוך דברכות אלו דאורייתא נינהו? וי"ל דמטבע הוא שטבעו להן כו' ע"ש.
א"כ, נוסח ומטבע דברכת הזן, שייכא דוקא לענין ירידת המן.
ולכן מזכירין גם בברכת הארץ "ועל אכילת מזון", וגם חותמין "על הארץ ועל המזון", אע"פ שהזכיר מזון בברכת הזן - אלא דמטבע ההוא קאי על לחם מן השמים, שהוא המן. ומזון שבברכת הארץ, הוא קאי על לחם מן הארץ. אך צ"ל, דא"כ מדוע גם עתה החיוב לברך בנוסחא זו שבברכת הזן, אע"פ שאין המן יורד עכשיו כלל?
ולהבין זה יש להקדים ענין המן, דכתיב ביה: "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", משמע שהוא בחי' ומדרגה גבוה מאד, שאפילו לאבות לא נודע בחי' מקור ושרש המן, כ"א זהו בחינת משה.
וכמארז"ל, שהמן ירד בזכות משה. ועיין בזהר פ' אמור (דף ק"ב סע"ב) ובפי' הרמ"ז שם.
וגם צ"ל מ"ש: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"?
ובלק"ת פי', דר"ל המוצא פי ה' שבמאכל. וזה דוחק קצת.
(ועמ"ש בזה בזהר חלק א' דף ר"מ ע"א. חלק ב' דף פ"א ע"ב, ע"ש. ובחלק ג' מ"ז ב', קכ"ב ב', קכ"ג א').
אך הענין יובן בהקדים ענין תהו ותיקון. שבתהו היו בחי' יש, ולכן לא היה בהן התכללות, לכן נק' ז' נקודות. וע' מזה בפ' אמור בביאור דכבשים. וע"כ נפלו למטה, והוא בבחי' שם ב"ן. וכמ"ש: "והארץ היתה תהו". אך האדם הוא מבחי' התיקון, שם מ"ה, שהוא בחי' ההתכללות. וכמבואר בביאור הנ"ל.
ולפי ששרש עולם התהו משם ס"ג שלמעלה ממ"ה, ע"כ האדם ניזון מצומח וחי. וזהו ענין ש"על הלחם יחיה האדם". וכמו שנתבאר שם, ועל פסוק ראשי המטות, ועל פסוק ששת ימים תאכל מצות. וזהו ענין לחם מן הארץ, בירורים דב"ן, כנ"ל מענין והארץ היתה כו'.
אך ענין "כי על כל מוצא כו'", הנה ירידת המן ע"י הטל. וכתיב: "מטל השמים", וזהו ג"כ לחם מן השמים. ובטל כתיב: "כי טל אורות", שנמשך מבחי' אורות שלמעלה מהכלים, וא"כ הוא למעלה מתהו ותיקון. וכענין עקודים שלמעלה מנקודים כו'.
וע"כ לא היה ממנו פסולת, ולא כשאר מזון ששרשו משבירת הכלים. כי הוא למעלה מבחי' בירורים, והוא מבחינת: "טלא דבדולחא" המלובש במוחא סתימאה, שלמעלה מחכמה דאצילות. וז"ש: "ועינו כעין הבדולח כו'".
ועיין מה שכתוב מזה על פסוק אכלהו היום כו'.
וע"ז נאמר: "כי לא על הלחם" - מן הארץ לבדו, בירורים דב"ן וס"ג - "יחיה האדם" - מ"ה דאצילות. "כי על כל מוצא פי כו'", מבחי' שלמעלה מהתהו ותיקון.
(וכענין, אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא. שזהו בחי' ומדרגת הטל. כמו שכתוב סוף דבור המתחיל אני ישנה כו'. וזהו שכתוב בזהר פ' ויקרא (דף י"ז ע"ב) על שאלת "איכה תרעה" [שיר השירים א, ז] - דידי מלה טמירא הוא כו'").
ולכן נאמר בו: "אשר לא ידעון אבותיך", שהם חג"ת דאצי', אורות בכלים.
[ויש לומר, כי חסד גבורה תפארת דאצילות, שרשן עד חסד גבורה תפארת דאריך אנפין, שמתלבשים באב ואם, אדם [דעשיה] (דאצי') אורות בכלים.
אבל הטל ומן, שרשו ממוחא סתימאה שאינו מתלבש כו' רק בבחי' שערות, ולא בבחי' כלים ואברים ממש. והיינו לפי שהוא מבחינת עתיק מבחינת תחתונה שבמאציל.
וזהו גם כן ענין "וארא אל אברהם כו' ושמי הוי'", בחינת עתיק, שם הויה דלעילא, "לא נודעתי להם". וזהו רק בחינת משה, "ויקרא הוי' הוי' כו'". ועיין מה שכתוב סוף דבור המתחיל ואתחנן.
וכפשוטו, היינו כי האבות הן בחינת מדות דאצילות, והמן שרשו מחכמה עילאה, לכן נאמר: "אשר לא ידעון אבותיך", כי החכמה המתלבשת במדות אינה ערוך לעצמיות חכמה עילאה. עיין מה שכתוב בדבור המתחיל באתי לגני כו'.
ולכן נקראים המדות זעיר אנפין. וכמו שכתוב מזה בענין קריאת שמע בפרשה ואתחנן. ועיין מה שכתוב בפרשה וארא בדבור המתחיל וידבר אלקים אל משה כו' וארא אל אברהם כו' ע"ש].
ולכן משה תיקן ברכת הזן בשעה שירד המן. כי המן נמשך מבחי' חכמה סתימאה מקור שם מ"ה. וזהו בחי' משה: "ונחנו מה", שהוא בחינת ביטול אמיתי מבחינת יחודא עילאה.
ולכן היה כבד פה. כי פה היינו בחינת גילוי והמשכה, והוא בחינת יש לגבי הביטול דמשה.
ועיין מה שכתוב מזה בביאור דאלה מסעי. ועיין מה שכתוב בפרשה בהעלותך, בענין אם את כל דגי הים כו'.
והנה גם כדי להיות המשכה זו דבחינת חכמה עילאה, צ"ל ברכה והמשכה. כי עצמות אור אין סוף הוא למעלה מעלה, גם מבחינת חכמה עילאה, אלא שמברכים וממשיכים להיות ירידה.
והמשכה זו זהו ענין "בא"י כו' הזן כו' בטובו כו'", הכל לשון נסתר, כי הוא המשכה עליונה מאד.
וכנודע החילוק בין לשון נוכח לנסתר, דנוכח מדבר בהמשכה שמבחי' ממכ"ע, עלמא דאתגלייא. משא"כ לשון נסתר, הוא ההמשכה מבחי' סוכ"ע.
וזהו ענין שמטבע ונוסח דברכת הזן שייך לבחי' ומדרגת לחם מן השמים כו':
ב
"ויהושע תיקן להם ברכת הארץ", מל', והוא לנוכח, "שאתה זן כו'".
ולכן, ברכת הארץ מתחלת ב"נודה לך", בחי' הודאה, שהוא בחי' ביטול היש, יחו"ת. מה שאין כן ברכת הזן, מתחלת ב"ברוך", גילוי יחו"ע, ביטול אמיתי.
[וע' בזהר ויחי (דרל"ז) בענין יהודה. וזהו: "יהודה אתה" ל' נוכח. ע' בזהר משפטים (דף קי"ד ע"א). ועמ"ש ע"פ ונקבצו בני יהודה כו', בהפטרה דפ' במדבר].
וזהו ענין: ארץ דמפקא מזון, שהם הבירורים דתהו שהמל' מבררת אותם, ועי"ז עולים ונכללים באצילות בבחי' מ"ן, ונמשך מ"ד ומוחין חדשים. כמו הלחם שמתברר בקיבה וכבד ועולה ללב כו' ועי"ז ממשיך חיות להיות יחיה האדם.
ועמ"ש בענין שמע שם ע' - ב"ן רפ"ח, ששם ב"ן מברר ומעלה הרפ"ח ניצוצים ע"ש. ועוד, כי המזלות שרשם משמרי האופנים. וגבוה מעל גבוה עד מל' דאצילות דבר ה'. כנז' בד"ה כי תצא.
וע' מזה בביאור דראשי המטות, שהעשרה מאמרות שהן חיות הדצ"ח, הם מבחינת ע"ס דב"ן דמל' דאצילות, ע"כ נק' ארץ דמפקא מזון.
וזהו שאנו אומרים בברכת הארץ "מזון": "ועל אכילת מזון שאתה זן כו'", דהיינו המשכת הכח בארץ, שהיא בחי' מל', לברר הבירורים דרפ"ח ניצוצין ולהעלותם משבה"כ למעלה.
וזהו ג"כ שברכה זו מתחלת בהודאה ומסתיימת בברכה: "ומברכים אותך כו'" - כי ברוך היינו המשכה מבחינת חכמה עילאה, ביטול אמיתי. משא"כ הודאה הוא בחי' יחו"ת, ביטול היש כנ"ל.
אך גם כדי שיהיה ביטול היש צ"ל ברכה והמשכה לזה מבחי' יחו"ע. והיינו מבחי' ברכת הזן דיחו"ע שאומרים תחלה. שמשם ממשיכים בחי' ברכה ג"כ בברכת הארץ. להיות ארץ דמפקא מזון ביטול היש.
וכמ"ש בזהר ר"פ תזריע (דמ"ב ע"ב) ע"פ: "גמלתהו טוב", שהוא ענין בירור הטוב דרפ"ח ניצוצים: "אימתי, בזמן דאינון ימי השמים נהרין עלה כו'". דהיינו המשכה מבחי' יחו"ע ביחו"ת להיות ביטול היש. וכמו שטל השמים יורד ונמשך ללחלח הארץ כו'. וכן מטר השמים. ועי"ז מעורר ונותן כח בארץ להצמיח כל מיני מאכל.
וגם כמ"ש: "ממגד תבואות שמש", שע"י שהשמש זורח בארץ ומכה בה בכח, כנודע שאויר התחתון הסמוך לארץ חם ביותר מאויר האמצעי כו', על ידי זה מוציאה תבואות הארץ.
נמצא אע"פ שהארץ מפקא מזון ע"י כח הצומח שבה ממאמר: "תדשא הארץ דשא כו'", עכ"ז הוא דוקא ע"י שמקבלת משמים, טל ומטר ואור השמש. וכן:" אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל".
כך למעלה, אע"ג דשם ב"ן שהוא בחי' ארץ מברר הבירורים דרפ"ח כנ"ל להיות ביטול היש. וזהו ענין: לחם מן הארץ - אך הוא ע"י המשכה מבחי': ימי השמים דנהרין עלה. והיינו מבחי' טל השמים. שזהו ענין ברכת הזן שכנגד המן, שהוא בחי' טל. וגם משה הוא בחי' שמשא כנודע. כמ"ש ע"פ ואתחנן כו'. שעי"ז דייקא נמשך הכח בארץ לברר ולהיות ביטול היש בבי"ע כו'.
ועמ"ש בפ' שלח בד"ה: "והיה לכם לציצית", בענין תכלת נהורא. תיכלא שמכלה היש שנמשך מנהורא חיוורא. וכענין: "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה כו'". ע"ש באריכות.
ועד"ז יובן מ"ש בזהר ויגש (דר"ז סע"ב) ע"פ: "וברכת את". לברכא ליה כו' מ"ט? בגין דמזונא כו'. דהא במזלא תליא כו', ע"ש באריכות.
דהיינו שצריך להמשיך ההמשכה מבחי' יחו"ע בבחי' יחו"ת הנק': "את". שעי"ז יהי ארץ דמפקא מזון כו'. וע' בזהר פ' תרומה (דקע"א ע"א).
ומפני שעיקר הכוונה בברכת הארץ בשביל זה הבירור, להוציא לחם מן הארץ, אין זה כחותם בשתים אלא חדא היא ארץ דמפקא מזון כו'.
ופי', "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה".
כי הנה אע"פ שיחו"ע גבוה מיחו"ת, עכ"ז, הרי תכלית הבריאה שיהיה דירה בתחתונים דייקא. שיהיה יש וביטול היש. וכנודע מענין ישראל, כי שרית עם אלהים דייקא. כי צחוק עשה לי שם אלקים כו'.
כמ"ש בד"ה אני דפ' ציצית. ועמ"ש במ"א בד"ה ואתחנן בענין ישראל מונין ללבנה. ומ"ש בד"ה שובה ישראל עד גבי כי עמך הסליחה למען תורא.
ומקור המשכת ביטול זה, נמשך מבחי' ארץ שהוא בחי' מל' דאצילות. כי: "זה השער לה'". שהיא מקבלת מלמעלה מעלה כי נעוץ סופן כו', וממנה דייקא נמשך הכח בבי"ע להיות ביטול היש.
וע"כ נק': "ארץ חמדה", ארץ חפץ. פי', חפץ ורצון שלמעלה שיהיה ביטול היש לאין.
וכמ"ש בע"ח שמתחלה היה ההמשכה מבחי' כי חפץ חסד הוא. ועכשיו הוא ע"י מעשה התחתונים. וע"ז אמר: "שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כו'". [ועמ"ש מזה לקמן, בפי' וענין שנקראת: "ארץ כנען", לשון סוחר. ועיין במדרש תהלים (סי' ה') ע"פ למנצח אל הנחילות] והיינו, להיות בהם ועל ידם, העלאה והמשכה זו דדירה בתחתונים.
והיינו מפני שישראל עלו במחשבה, לכן יש בהם כח להמשיך הגילוי גם למטה. וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ יונתי, כי מחשבה זו הוא בחי' מקיף כולל אבי"ע כו'.
ולכן מקדימים לומר ברכת הזן, זהו כענין הבחי' דכי חפץ חסד הוא, ואח"כ ברכת הארץ, זהו ההמשכה ע"י מעשה התחתונים.
ופי': "ורחבה", כענין: רחבה מצותך מאד. להמשיך גילוי בחי' סוכ"ע שלמעלה מהקו כו'. ועמ"ש בפ' וארא בביאור ע"פ דלכן אמור.
וזהו: "ועל שהוצאתנו מארץ מצרים", בחי' מיצר וגבול כו'. ותחלה: "ומברכים אותך" - אנחנו ב"י. ואח"כ: "יתברך שמך בפי כל חי". ועמ"ש מזה סד"ה וכל העם רואים.
וזהו שאנו אומרים פסוק זה ד"ואכלת ושבעת וברכת" בברכת הארץ. כי עיקר המשכה דברכת הזן ג"כ בשביל ברכת הארץ. דהיינו שמיחו"ע נמשך הכח ועוז ליחו"ת שיהיה ביטול היש.
והנה גם בימי משה קודם שנכנסו לארץ, הזכירו ברכת הארץ על בחי' ביטול היש, אלא שאז היתה בנוסח אחר, וגם נכללת תוך ברכת הזן שעל המן.
וכמ"ש המ"א (סי' קצ"א) דמדאורייתא די כשיברך על שלשתן ברכה אחת כו'. אלא שאחר כך כשפסק ירידת המן ונכנסו לארץ, תיקן יהושע ברכת הארץ להיות ברכה בפ"ע כו'.
ומתורץ קושיית הרשב"א:
ג
וזהו ג"כ שצריך שיזכיר בה ברית ותורה. ואם לא הזכיר - לא יצא י"ח.
והענין. כי הנה המשכה זו מבחי' יחו"ע דח"ע שהוא ברכת הזן, שיומשך המשכה זו ביחו"ת בברכת הארץ - זהו ע"י ברית ותורה.
כי הנה משה אמר: כי כבד פה וכבד לשון אנכי כו'. ופי' בזהר: כבד פה - לגבי אורייתא דבעל פה. כבד לשון - לגבי תורה שבכתב.
והיינו: כי מל' פה, תורה שבעל פה קרינן לה. שהיא בחי' הגילוי למטה. וגם תורה שבכתב דמח"ע נפקת - מ"מ היא המתלבשת בז"א, שהוא בחי' המדות כשר ופסול. כמ"ש במ"א בד"ה השמים כסאי כו'.
ומשה הוא עצמיות ח"ע כמו שדבוקה למעלה בשרשה. וע"כ לא יכול לישפל להיות בבחי' ההמשכה והגילוי למטה כ"א להיות קשור במקורו כו'. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ יונתי.
אלא שהקב"ה השיבו: ואנכי אהיה עם פיך כו'. ונמצא שהתורה היא הממוצע המחבר וממשיך מבחי' עצמיות ח"ע, חכמה סתימאה, בבחי' ח"ת שהיא בחי' מל'.
ועמ"ש כה"ג ע"פ יונתי, שהתורה היא המחברת בחי' מקור נש"י שעלו במחשבה עם בחי' הנשמה המתפשטת בגוף.
ולמעלה זהו התחברות, והמשכה מבחי' ח"ס וכתר במל' דאצילות. שהתחברות זו היא ע"י התורה שהיא חכמה דאצילות. ועמ"ש בד"ה למען תירא את ה'.
ועד"ז הוא כאן, שהמשכה מבחי' ברכת הזן, שהוא בחי' מן שנמשך ממו"ס, טלא דבדולחא, שיומשך במל' דאצילות שהיא בחי' הארץ - זהו ע"י התורה שמבחי' חב"ד דז"א.
וזהו: "חכמות בחוץ תרונה" [משלי א, כ], שלהיות הגילוי בחוץ, היינו בבי"ע - זהו דייקא על ידי חכמות. היינו ב' בחי' חכמה. היינו, שלהיות ההמשכה מחכמה עילאה זהו ע"י התורה: ותמלא כדה כו'.
ועמ"ש מזה בד"ה זכור את יום השבת לקדשו. ועיין במק"מ בפי' הזהר פ' תולדות (דקמ"א ע"ב) מענין פי' חכמות בחוץ. וע' לקמן.
ועד"ז יובן המדרש רבה: (פ' ויחי פרשה צ"ח) "ד"א יששכר חמור גרם - פירותיו של יששכר גסין היו כו' ע"י שהיו עוסקים בתורה כו'". ע"ש. והיינו כי ברכת הארץ הוא ע"י תורה דייקא, מטעם הנ"ל.
(ובאופן אחר י"ל הפי' בענין: חכמות בחוץ - שכדי להיות ההמשכה מבחי' חכמה עילאה בחוץ, במל' מקור דבי"ע, צ"ל ע"י המשכה מח"ס דעתיק, שלמעלה מחכמה עילאה דאצי', דקמיה שוין אצילות ובי"ע, ע"כ משם דייקא נמשך הכח להיות ההמשכה גם בחוץ. וכענין: המגביהי לשבת כו' המשפילי כו'. וכ"מ הפי' באדרא (דקל"א ב' ודק"מ ע"א) ובפ' ואתחנן (דרס"ב ע"א). ועמ"ש מזה לעיל בפ' בהעלותך.
ועד"ז יש לומר ג"כ, בענין הזכרת תורה בברכת הארץ, כי אע"ג דהתורה נק' נובלות חכמה, כנ"ל בענין השמים כסאי כו' ובענין כבד פה כו'. אך באמת כדי להיות בחי' ירידה והמשכה מחכמה עילאה בבחי' זו - זהו ע"י המשכה מלמעלה מעלה מהחכמה. וכמ"ש במ"א באריכות דוגמא לזה מענין: וידבר שלשת אלפים משל כו' בד"ה לך לך מארצך.
וזהו ענין: ואנכי אהיה עם פיך. וכמ"ש ג"כ בד"ה: ואהיה אצלו אמון, דהתורה משבחת א"ע במעלתה זו, שתוכל לירד להיות בחי' אמון פדגוג, מה שמשה לא יכול לירד להיות בבחינה זו. כמ"ש: כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' - אלא שזהו ע"י המשכה מבחי': אנכי מי שאנכי דייקא.
וז"ש במדרש רבה ע"פ: אלה הדברים אשר דבר משה - עד שלא זכה לתורה כתיב: לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה כו': "אלה הדברים אשר דבר משה". נמצא, שאע"פ שבחי' היותו: כבד פה ולא איש דברים - זהו מצד היותו מבחי' חכמה עילאה שא"א לבא בגילוי ההשתלשלות בבחי' פה ודבור, עכ"ז מה שע"י התורה זכה להיות מדבר: אלה הדברים כו' - זהו בחי' עליונה יותר. ואיך הוא? אלא ודאי מפני שכדי להיות המשכה זו מבחי' ח"ע בבחי' דבור, זהו ע"י המשכה מבחי' הכתר שלמעלה גם מח"ע. וכמ"ש כה"ג במ"א ע"פ: ארוממך ה' כי דליתני.
ועד"ז י"ל ג"כ ענין הזכרת תורה בברכת הארץ. כי לחם מן השמים, היינו ז"א דאצילות וח"ע, ואע"ג דשרשו מטלא דבדולחא - היינו ששרשו משם אבל עכ"ז נק': לחם מן השמים, שהמשכתו למטה הוא מבחי' שמים, דהיינו ז"א דאצילות. וכדי להיות המשכה מבחי' זו בארץ, דהיינו ברכת הארץ - זהו ע"י התורה, כענין: ואנכי אהיה עם פיך דגבי משה.
וזהו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה'". את דייקא, דהיינו בחי' דבור העליון, שהוא בחי' כ"ב אותיות מאל"ף ועד תי"ו. וכמ"ש במ"א. הנה להיות ברכה זו צ"ל על ידי התורה.
ולקמן נתבאר דפי' חכמות בחוץ, היינו ח"ע וח"ת, שהיא בחי' מל'. וכ"מ הפי' בזהר פ' תולדות שם).
וענין חיוב הזכרת ברית בברכת הארץ יובן ע"ד מ"ש בזהר פרשת מקץ (דקצ"ח ע"א) ע"פ ויוסף הוא השליט על הארץ: "ונהיר לה, וזן לה, הוא המשביר לכל עם הארץ. דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק מיניה אתזנו כולהו". דהיינו כי עיקר הממשיך ומשפיע בבחי' הארץ שהיא המל' - הוא יוסף צדיק עליון.
(וכמ"ש ג"כ עוד בזהר פרשה וישלח דקס"ח) "ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכולהו אלא ודאי יוסף בלחודוי ככולהו, בגין דאיקרי צדיק ודא הוא דאנהר לסיהרא יתיר מכולהו כו'". ע"ש. ובזהר ויצא (דקס"ב סע"ב)
והיינו כמ"ש: "לך ה' הגדולה והגבורה כו' כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה כו'". כי הנה: "לך ה' הגדולה", היינו שהמדות דאצילות הן בבחי': לך - בבחי' ביטול ממש לאור א"ס ב"ה, דלאו מכל אלין מדות איהו כלל. וזהו בחי' יחו"ע. ו"לך ה' הממלכה" - זהו יחו"ת ביטול היש. והמשכת הביטול מיחו"ע ליחו"ת זהו ע"י: "כי כל בשמים ובארץ", ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא. שהוא בחי' יסוד, המקשר וממשיך מבחי' שמים שהוא יחו"ע לבחי' ארץ שהוא יחו"ת.
ולכן צריך שיקדים ברית לתורה בברכת הארץ. והוא ע"ד מ"ש בפע"ח שער הסוכות פ"ב בפי': מכל מלמדי השכלתי - שבחי' כל הוא המלמד וממשיך התורה בבחי' מל'' ונקרא: משכיל על דבר, ע"ש. וזהו: ותקם את דבריך כי צדיק אתה כו'. ועיין בזהר פ' תרומה (דף קס"ח ע"ב) מענין ברית ותורה בברכת הארץ.
ובתולעת יעקב כ': וצריך להזכיר בה ברית ותורה, סוד שלום ואמת הדבקים בארץ החיים, ומהם היא נשפעת, וצריך להקדים ברית לתורה כי כן הסדר ממטה למעלה. ועוד כי הברית הוא הפתח ליכנס לתורה עכ"ל.
ועמ"ש בד"ה להבין ענין הלב, גבי ברוך שהוא יסוד אבא כו'. וע' בלק"ת פ' עקב ע"פ ארץ זית שמן. ועיין בזח"ג בחקתי (דקי"ג סע"ב) ע"פ ונתתי שלום בארץ. ועיין מ"ש בד"ה שיר השירים בפי' אשר לשלמה. ובד"ה צאינה וראינה גבי במלך שלמה מלך שהשלום שלו.
וזהו שאומרים: כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה:
(ד ועוד י"ל באופן אחר ענין שיקדים ברית לתורה. והוא בהקדים, כי הנה בחינת יסוד הוא עד"מ התקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת לימודו עמו באהבה וחשק כו', ע"ד: יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. והתקשרות זו נמשך ממקום עליון מבחי': משכיל. ולכן דייקא מי שהוא בר שכל גדול יותר יוכל יותר להשפיע כו'' מה שאין כן מי שאינו בר שכל גדול כל כך.
ועד"ז הוא למעלה דמבחינת: המגביהי לשבת כו' נמשך להיות: המשפילי לראות בשמים ובארץ, משום דקמיה שוין שמים וארץ. וכן מבואר בפע"ח בשער העמידה פרק י"ד בכוונת: קונה הכל - כי יסוד ז"א הנק' הכל נעשה ע"י מזלא עילאה דדיקנא דא"א.
וזהו שאמרו רז"ל: דמזוני במזלא תליא - ופי' בזהר ויגש (דף ר"ז סע"ב, ודף ר"ח ע"א) ובפ' וירא (דף קט"ו ע"א) דמזלא הוא נהר דנגיד ונפיק, שהוא בחי' יסוד. פי' דאף על גב דארץ שהיא בחי' מל' היא דמפקא מזון - מכל מקום שרש ההמשכה צ"ל מלמעלה מעלה, כדפי' בזהר פרשה תרומה (דף ק"ע ע"ב). והמשכה זו הוא ע"י בחי' יסוד, שהוא המחבר וממשיך מבחי' יחו"ע ביחו"ת כנ"ל.
ולכן נק': מזלא מלשון: יזל מים - שמזיל וממשיך ההמשכה שמבחי' סוכ"ע ויחו"ע כו'. וגם ששרשו ממזלא דא"א כנ"ל.
ועוד, כי הנה מל' נק' חכמה תתאה, כנודע מענין: חכמה בראש וחכמה בסוף - היינו כי חכמה היא בחי' ביטול, ולכן אור א"ס שורה בחכמה דייקא. ויש ב' בחי' חכמה, היינו ח"ע - היא הביטול האמיתי, אשר בו ועל ידו שורה ונמשך אור א"ס באצילות, יחו"ע. וח"ת - היא ביטול היש, והוא מקור הביטול דבי"ע יחו"ת. וכמ"ש מזה בד"ה כי אברהם לא ידענו.
והנה כמו שהח"ע דאצילות מאין תמצא, מבחי' א"א שהוא כתר, והוא בחי' מזלא עילאה י"ג ת"ד, אבא יונק ממזלא, כך ג"כ ח"ת נמשכת מז"א, אשר ז"א לגבי המל' הנק' ח"ת, כמו בחי' א"א לגבי ח"ע, כמ""ש במ"א. וגם כי מת"ת דז"א נעשה כתר לנוק'. ולכן יסוד ז"א שבו ועל ידו נמשך ההמשכה מז"א למל', נקרא מזלא.
וזהו ענין: דיקנא תתאה. גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. שכמו שיש י"ג ת"ד בדיקנא עילאה דא"א, כך הוא ג"כ בדיקנא תתאה בבחינת יסוד כו'. כמ"ש בלק"ת פ' קדושים.
וזהו: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי - שלהיות ההמשכה מבחינת שמים יחו"ע סוכ"ע בארץ יחו"ת, הוא ע"י בחי' ברית המקשר ומחבר כו'.
ולכן בברכת הארץ צריך להזכיר בה ברית כנ"ל, שעי"ז ממשיכים בה הברכה מבחי' ברכת הזן, שהוא בחי' לחם מן השמים. ועיין בזהר פ' ויחי (דרמ"ו ע"א) ע"פ מאשר שמנה לחמו כו'.
וע"פ הנ"ל י"ל באופן אחר ענין: שצריך שיקדים ברית לתורה מפני שזו ניתנה בג' בריתות וזו בי"ג בריתות - פי' כי התורה שבע"פ היא בחי' ח"ת, ומקבלת מתורה שבכתב ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ששרשן מי"ג ת"ד. ולכן ארז"ל: זקן שקנה חכמה.
וזהו ענין הברית שהוא בחינת מזלא, שהוא המשכה מבחי' כתר י"ג ת"ד. ולכן צריך שיקדים ברית לתורה כי הוא המחבר וממשיך אל הארץ שהיא תורה שבע"פ מבחי' שמים שהוא תשב"כ.
ועוד, כי גם התשב"כ שרשה מחכמה עילאה, ומילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות היינו י"ג ת"ד דא"א, וכנ"ל ששרש היסוד נמשך ונעשה מבחי' א"א.
ועמ"ש בד"ה לך לך בענין אברם ואברהם, שבחי' אב רם זהו ח"ע וניתוסף בו ה' להיות אברהם, והיינו ע"י המילה כו' ע"ש. ועמ"ש מענין המילה בד"ה למנצח על השמינית.
ויובן זה ג"כ בעבודה: כי ברית הוא בחי' התקשרות וחשק ואהבה רבה שמבחי' סוכ"ע, והוא בחי': בכל מאדך, כמבואר לקמן. והיא בחי': רעותא דליבא, שהוא בחי' כתר. והתורה היא מבחי' חכמה ונתלבשה בג' בחינות: מחשבה ודבור ומעשה שצריך לקיים התורה בג' בחי' אלו.
וזהו ענין: שניתנה בג' בריתות, והיינו להמשיכה בג' עולמות בי"ע שהם בחי' מחודומ"ע. וע"ז נאמר: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואין כבוד אלא תורה כו', והיינו המשכת האצילות בבי"ע. אבל ברית ורעותא דליבא הוא בחי' כתר, שהוא המקשר ומחבר המאציל א"ס ב"ה עם הנאצלים. ועמ"ש ע"פ לעברך בברית כו' בפ' נצבים.
ולכן צריך שיקדים ברית לתורה, כי הוא המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה ע"י הכתר, ואח"כ יומשך מחכמה שהיא התורה במודומ"ע, בי"ע. וזהו קרוב למה שנת' לעיל בענין: ואנכי אהיה עם פיך כו'. ולכן: כל האומר אין לי אלא תורה וכו'.
ועמ"ש בביאור ע"פ ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו' גבי חסידים הראשונים כו' שמתוך כו' ע"ש. ומ"ש בד"ה יונתי בחגוי בענין שמתחלה צ"ל: קומי לך ואח"כ: רעייתי כו'. ובלק"ת פ' קדושים שמדיקנא תתאה דא"א, דהיינו מיסוד דא"א, נמשך ונעשה י"ג ת"ד עילאה דז"א.
וזהו ענין שמקדימין ברית לתורה, כי מבחי' ברית ויסוד דא"א נמשך התורה שהיא בחי' ז"א כו', שנקרא זקן שקנה חכמה כו', ע"י שמקבל מיסוד דא"א. ע"ש בלק"ת.
(ועמ"ש סד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע)
ועכ"ז, הדרך שנתבאר אות ג' בענין הטעם שיקדים ברית לתורה, נראה עיקר ופשוט יותר.
וזהו: ואכלת ושבעת וברכת את. ופי' בזהר פ' תרומה (דקנ"ג ע"ב) כי: ושבעת - היינו המשכת הרצון. וכמ"ש: ונשבע לחם ונהיה טובים. [ירמיה מד, יז] והיינו להמשיך בחי': פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ועל ידי זה: וברכת את.
והענין, כי: לכל חי - היינו בחי' צדיק יסוד עולם. כמ"ש: עוד יוסף בני חי. ונק' ג"כ: כל, כנ"ל. וזהו: לכל חי רצון - הוא בחינת כתר, שממנו נמשך היסוד כנ"ל בענין: קונה הכל. והוא המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע: מעולם ועד עולם. והיינו ע"י: פותח את ידך - שהם י"ג ת"ד, מזלא עילאה שעל ידי זה: ומשביע לכל חי רצון.
והוא ג"כ ענין המשכת הרצון, והאהבה רבה בנפש האדם בחי': רעותא דליבא. ועי"ז נק' הנשמה ג"כ: נשמת כל חי - דפרחא מההוא חי העולמים, כמ"ש בזהר פ' תרומה (דקל"ח ע"א) שעי"ז: תברך את שמך - היא בחי' מל'. כמ"ש בזהר שם ומבואר במ"א.
וזהו ענין: ושבעת וברכת את. פי' שע"י בחי': ומשביע לכל חי רצון העליון, על ידי זה: וברכת את ה' - את דייקא, היא מדת מלכותו ית'. להמשיך בה מבחי' סוכ"ע. וכמבואר למעלה. ועמ"ש מענין פותח את ידך כו' בד"ה כי ההרים ימושו וברית שלומי לא תמוט:
ה וענין: הטובה זו בונה ירושלים. והנה צ"ל דהארץ הוא בחי' מל', וירושלים הוא ג"כ מל' דאצילות וא"כ לכאורה היינו הך?
ויש להקדים ענין: ועל חיים חן כו' שמזכירים ג"כ בברכת הארץ.
ויובן ע"פ מ"ש בזהר ר"פ תזריע, ע"פ: גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה - זמינת טב כו' ולא רע בגין דכתיב ועץ הדעת טוב ורע. טוב אימתי - בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו' דאינון: ימי חייה בגין דעץ החיים שדר לה חיים עכ"ל.
כי הנה ידוע דיש ב' בחי': מ"ן ומ"ד. המ"ן - הוא מה שהמל' מבררת בבי"ע מק"נ, שהוא בחי' יש ודבר נפרד להיות נכלל בבחי' ביטול, והוא ביטול היש.
ואח"כ נמשך מ"ד, שהוא מבחי' שם מ"ה, ביטול אמיתי לברר המ"ן עד שיוכללל באלקות ממש, להיות בבחי' ביטול שבאצילות, יחוד עליון: איהו וחיוהי וגרמוהי חד, כמ"ש בביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים כו' ע"ש באריכות.
ומבואר ג"כ במ"א על מאמר הרע"מ פ' כי תשא: אבנא למשקל בה - דא יו"ד. דעיקר ההולדה הוא מבחי' המ"ן, רק שהמ"ד מבררו. והיינו, לפי ששרשו גבוה יותר מס"ג שבפנימי' א"ק, משא"כ מ"ד שהוא משם מ"ה הוא רק הארה כו'. וכמ"ש מזה בביאור ע"פ עלי באר כו' בענין: מלמטה למעלה לא ידענו כו'.
וזהו ענין: זמינת טב, דהיינו ע"י שמבררת הטוב מעה"ד טו"ר, דהיינו מק"נ, אשר הטוב שנתברר שרשו מס"ג, שלמעלה משם מ"ה דז"א, ועי"ז מתעלה הז"א לבחי' עתיק. ועמ"ש בביאור ע"פ זכור את יום השבת כו' בענין: והחיות נושאות את הכסא כו'.
ומ"ש: ולא רע - היינו שאין שום תערובות בהבירור. ע"ד מ"ש בסש"ב בענין: צדיק וטוב לו - שהרע נהפך לטוב ממש ע"י פ"י. [עיין פרק י'?]
אך הכח לבירור זה, הוא דייקא ע"י המשכה מז"א. כי האיש דרכו לכבש כו' - שע"י כח והארה זו מבחי' ח"ע הנמשך ומתלבש במל', עי"ז מבררת בבי"ע. וכנ"ל בענין ברכת הזן וברכת הארץ כו'.
וזהו: בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה כו'. וזהו: דאינון ימי חייה - כי: סיהרא לית לה מגרמה כלום. ולכן דהע"ה לא היו לו חיים, רק שנמשך לו מז"א, שנקרא עץ החיים כו'. וזהו ענין: ועל חיים חן וחסד שחוננתנו כו'.
והנה כשהמל' יורדת ומתלבשת לברר ק"נ, אזי נק' גם היא בשם עה"ד טו"ר לגבי ז"א שאינו יורד ומתלבש למטה. אבל אחר הבירור, שביררה הטוב מן הרע ומעלה אותו בבחי' מ"ן באצילות - ע"ז נאמר: גמלתהו טוב ולא רע.
וזהו ענין: הטובה, זו בונה ירושלים - כי הגם שהארץ הוא ג"כ בחי' מל'. אך הוא בחי' ארץ דמפקא מזון לברר ק"נ כו'. אבל ירושלים זהו בעלותה באצילות, להעלות מ"ן קרבנות כו'. וזהו בחי': הטובה - דהיינו שכבר עלתה מהתלבשותה בעה"ד טו"ר כו'.
ועיין מזה בזהר פ' תשא (דק"צ ע"א) ע"פ: והיה באחרית הימים כו', ואפיק הר בית ה', דא טוב בלא רע. וכמ"ש בגמרא. וכן הוא אומר: ההר הטוב כו'.
וזהו: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - דהיינו שעי"ז נמשך ומתחבר אור הסוכ"ע שהוא א"ס ב"ה להאיר באצילות ממכ"ע.
וזהו ענין: גמלתהו טוב - וכנ"ל שנמשך תוספת אור בז"א מבחי' שלמעלה גם מעץ החיים. וכמ"ש בזהר שלח (דקנ"ט ע"ב) ע"פ: היש בה עץ אם אין - שבחי' אין הוא מה שלמעלה מעץ החיים. כי עץ החיים הוא בחינת חכמה, כמ"ש: והחכמה תחיה. וכתיב: והחכמה מאין תמצא - שהחכמה נק' יש מאין לגבי בחי' זו, שהוא מה שאינו מושג כלל, ולמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות: חד ולא בחושבן כו'. והוא בחי' חיי החיים: כי עמך מקור חיים. ועמ"ש סד"ה שמע ישראל בענין: את החיים ואת הטוב.
ופי': היש בה עץ אם אין - היינו שהארץ מקבלת מבחי' אין שלמעלה מהחכמה. כי נעוץ תחלתן בסופן. והיינו ע"י בירור הנ"ל דעולם התהו, שממשיך מלמעלה מעלה כו'.
והנה עיקר עלייה זו בשבת. וזהו ענין לחם משנה) [זה סוגר החצ"ע שהתחיל בסעי' ד'].
ואחכ"ז יובן ג"כ ענין ענין לחם משנה דשבת, דהיינו שבשבת הוא בחי' חיבור והתכללות ב' הלחמים הנ"ל דלחם מן השמים ולחם מן הארץ, שהוא בחי' חיבור יחו"ע ויחו"ת, דהיינו שיחו"ע ויחו"ת שוין כאחד. וכענין: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.
וכ"ה בזהר ויחי: (דרמ"ו ע"א) מאשר שמנה לחמו, דא לחם שבת כו', מאי לחם משנה - אלא תרי לחם, לחם מן השמים ולחם מן הארץ כו' ובשבת אתכליל לחם תתאה בלחם עילאה.
וכ"כ בזהר בראשית: (דמ"ז ע"ב) מאן דהוה לחם עוני אתהדר למהוי לחם פנג כו' - כי לחם עוני זהו יחו"ת בחי' הודאה, לחם מן הארץ. ולחם פנג זהו לחם מן השמים יחו"ע, בחי' ברכה. ובשבת הוא יחו"ת ג"כ במדרגת יחו"ע.
והטעם לזה - כי בששת ימי המעשה הוא הירידה וההתלבשות בבי"ע לברר. והיינו ע"י המשכה מלמעלה למטה שמבחי' לחם מן השמים ויחו"ע נמשך בבחי' ארץ ויחו"ת לברר. ועכשיו [שאין לנו לחם מן השמים] זהו ענין חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכמ"ש לעיל בענין ברכה והודאה, דיחו"ע זהו בחי' ברכה והיינו המשכה מא"ס ב"ה בע"ס דאצילות וכל א' כלולה מיוד כו', והמשכה זו נמשך בבחי' מל' ויחו"ת. וזהו: א"ת מה אלא מאה. וזהו ענין: ויהיו חיי שרה מאה שנה כו'.
ואח"כ בשבת הוא בחי' עליות. ולכן בשבת בורר אסור. ועלייה זו הוא למעלה מעלה בא"ס ב"ה בחי': כי עמך מקור חיים, עד שיחו"ע ויחו"ת מתכללים יחד. וכענין: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כמ"ש במ"א בביאור ע"פ זכור את יום השבת כו', ע"ש באריכות.
ויובן זה ע"ד לע"ל, ליום שכולו שבת ומנוחה, שיהיה גילוי מבחי' סוכ"ע ממש הרי שמים וארץ שהן ג"ע עליון ותחתון בטלים שניהם לגבי בחי' זו. וע"כ אין אז התחלקות ב' בחי' כמו בג"ע, שיש ב' בחי' ג"ע: דהיינו ג"ע העליון הנקרא שמים וגן עדן התחתון הנקרא ארץ, כנודע מפסוק: מי לי בשמים כו'. והיינו לפי שבג"ע הגילוי מבחי' ממכ"ע ע"כ יש הפרש והבדל בין בחי' שמים לבחי' ארץ, אבל לגבי בחי' סוכ"ע שניהן שוין. ועמ"ש מזה בפ' שלח ע"פ אני דפ' ציצית.
ועד"ז הוא ענין לחם משנה דשבת, שב' הלחמים דלחם מן השמים ולחם מן הארץ הם מתכללים כאחד ממש ע"י העליות דשבת. וכמ"ש במ"א ס"פ בשלח:
ו ומעתה יש לבאר ענין הברכה בכלל. דהנה המפרשים והבחיי פ' עקב הקשו: כי כיון שהוא ית' מקור הברכה, וכל הברכות הן משתלשלות ממנו, כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא ממציאותו ומציאותו הספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל. וא"כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח?
והנה בגמרא פ"ט דב"מ (דף קי"ד ע"ב) אמרו: יצא הקדש שא"צ צדקה אבל צריך ברכה. בארו החכמים ז"ל בפירוש, כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה. ומפורש אמרו בברכות פ"ג: אמר לו: ישמעאל בני ברכני. וכן במסכת שבת פ"ט: אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכה. (ועיין מזה בספר עה"ק [עבודת הקודש] בהקדמה, ובתוך הספר ח"ב פ"ז).
שהענין הוא, להמשיך הברכה מן המקור שהוא אור א"ס ב"ה אל כבודו וזיו יקריה. דהיינו מבחינת סוכ"ע בבחינת ממכ"ע. ועיין ברע"מ ר"פ עקב. והיינו כמ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש כו': כי יש ב' מיני המשכות מאור א"ס ב"ה. האחד היא בבחינת א"ס ממש. והשנית בבחי' גבול ומדה.
דהיינו, בחי' רצון עליון הסוכ"ע - זהו מה שהוא ית' מאיר בבחי' א"ס, ויש בחי' צמצום ומקום פנוי, שהוא הסתלקות בחי' א"ס להיות בחי' זו בבחי' העלם, ושלא יאיר בבחי' גילוי אלא בגבול ומדה, והיא ראשית הגילוי בחכמה, וכולם בחכמה עשית כו'. ע"ש.
ובמ"א נתבאר שזהו ענין ב' הפסוקים: את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו. וכ"ה בספר עה"ק ח"א רפ"ח בשם הראשונים וז"ל: אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון. ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלמותו כו', והגבול הנמצא ממנו תחלה הם הספירות כו', עכ"ד. והיינו הכלים דע"ס. וכמ"ש באג"ה רס"י כ' ד"ה איהו וחיוהי חד.
ובמא"א אות גימל ס"ה: גבול מצד הדינים הנותנים קו המדה וגבול לכל דבר עד פה תבא גם המלכות נק' כך כו' עכ"ל. וכזה פי' בפרדס ערך גבול.
ועמ"ש בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב ומספר - שמבחינת מלכות נמשך בחי' המספר שהוא הגבול. אלא שמספר זה יוכל להיות בבחי': אשר לא יספר, והיינו ע"י ההמשכה מא"ס ב"ה מה שמאיר בבחי' א"ס כשנמשך מבחינה זו בבחי' מלכות.
ועד"ז יובן ענין הברכה כו'. דהיינו שהברכה היא להמשיך מבחינת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע מה שמאיר בלי גבול, שמאיר תוספת אור (בחי' אור) בבחי' ממכ"ע.
ועמ"ש מזה ע"פ לבבתני אחותי כלה, ובהביאור שם נז' ג"כ מענין ב' בחי' הארות הנ"ל, שבבחי' א"ס ושבבחי' גבול, ושזהו פי': כי אל דעות הוי' - ב' דעות כו' ע"ש.
ועמ"ש בפי': שאו ידיכם קדש וברכו את הוי', בד"ה צאינה וראינה, ובביאור ע"פ מים רבים בפ' תולדות בענין מאה ברכות.
ובד"ה הבאים ישרש נתבאר פי': ברוך - מלשון בריכה שהוא המשכה מהעלם אל הגילוי. וכ"כ הבחיי פ' עקב - א"כ לפי זה שייך לשון ברוך גם על בחי' סוכ"ע, דהיינו שיהא נמשך מההעלם אל הגילוי. שזהו ענין ברוך ובריכה.
ועמ"ש מזה ע"פ ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש הלולים. ובד"ה בשעה שהקדימו - שצ"ל עושי דברו כי לך הוי' הגדולה כו' ע"ש, ובד"ה משה ידבר בענין לאתקנא רזא דשמיה. וסד"ה בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה בענין הלל. וסד"ה מזוזה מימין בענין יהא שמיה הגדול מבורך. ומ"ש מזה בד"ה אני ה' אלקיכם דפ' ציצית, ובד"ה בשלח פרעה בענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם כו'.
והכח הזה באדם להמשיך - ע"ז אמרז"ל: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. דהיינו משום דלגבי סוכ"ע הכל אין ערוך כו' - ע"כ גם ברכת הדיוט כו'. וכמ"ש בד"ה אלה מסעי. אך היינו ע"י הביטול שיש בכל א' למס"נ בק"ש כו':
קיצור (א) ענין משה תיקן ברכת הזן בשעה שירד המן, כי במן נאמר: אשר לא ידעון אבותיך. עיין במדרש רבות רפ"א. כי לחם מן הארץ: עה"ד חטה היתה - שבו ועל ידו נמשך הדעת הוא מה שמתברר ממה שנפל בשבה"כ. וע"ז נאמר: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם - דתיקון: כי על כל מוצא פי - היינו מקור פי הוי', שהוא מבחי' עקודים, ששרשם מפה דא"ק, ומשם שורש המן שנמשך ע"י טלא דבדולחא שבמו"ס. והוא המזון להיות חכמה. והוא בחי' שלמעלה משבה"כ, כמ"ש: ימותו ולא בחכמה. ולכן היה זה המזון של דור דעה, שקיבלו התורה דמחכמה נפקת, פב"פ. וזהו: אשר לא ידעון אבותיך, שהם מבחי' חג"ת. ונאמר: ושמי הוי', חכמה עילאה, לא נודעתי להם. ומ"מ גם כדי להיו' המשכת ח"ע, צ"ל ברכה והמשכה. וברכה זו תיקן משה. ועמ"ש סד"ה ועשית בגדי קדש:
(ב) וענין: ארץ דמפקא מזון - הוא ע"י כח הצומח שבה. והיינו ע"י שרשה מעולם התהו. עמ"ש בד"ה האזינו השמים. וע"י שמבררת הניצוצים שנפלו משבה"כ, שהוא ענין אתעדל"ת, ועי"ז אתעדל"ע פקדת ארץ כו'. ולכן ברכה זו תיקן יהושע, משא"כ מן שהוא טל זהו בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת. ועמ"ש סד"ה ואתחנן. ולכן ברכת הארץ מתחלת בהודאה נודה לך. ומסתיימת בברכה, דהיינו מ"ן ומ"ד:
(ג) ולכן צריך שיזכור בה ברית ותורה. כי בהן ועל ידן נמשך מבחינת מן וטל דברכת הזן שהוא פנימית התורה בבחי' ארץ להיות פקדת ארץ. וצריך שיקדים ברית לתורה כי כן הסדר מלמטה למעלה. וע' זח"ב ר"פ בשלח: (דמ"ד סע"א) ואקדים ב"נ:
(ד) עוי"ל כי בחי' יסוד, ברית שהוא כח ההשפעה שרשו נמשך מהכתר. ועמ"ש בביאור דאלה מסעי. ולכן נאמרו בו י"ג בריתות, ששרשן מיג"מ דא"א, וע"כ צריך שיקדימו לתורה דמחכמה נפקת, ומשם נמשך השפע אל יג"מ שהתורה נדרשת בהן ששרשן מיג"מ הנ"ל. וזהו: ואכלת ושבעת, כמ"ש: שבע רצון. ועיין בפרדס ערך רצון. ועי"ז: וברכת. עד: טוב עין הוא יברך. ופי': וברכת א"ת - האותיות מא' עד תי"ו, שהוא בחי' ממכ"ע:
)ה) וענין: הטובה זו בונה ירושלים - כעיר שחוברה לה יחדו. ועמ"ש בד"ה יו"ט של ר"ה. היינו כי הגם דכל הארץ מפקא מזון, אך עיקר ההעלאה הוא ע"י הקרבנות שבהמ"ק, ששם עיקר הבירור, דבחכמה אתברירו. וכמ"ש במ"א בענין: פתח במזבח וסיים בשלחן, כי הגם דשולחנו של אדם מכפר עליו במקום מזבח. אינו דומה ממש למזבח - שהרי תפלות כנגד תמידין תקנום כו' וקודם התפלה אסור לאכול. הרי בירור דשולחן אינו דומה לבירור דמזבח, כי בשולחן הבירור ע"י בינה, ובמזבח ע"י חכמה כח מה. לכן עי"ז הבירור בתכלית הטוב בלי שום תערובות, ולהיות מתהפכא חשוכא לנהורא ממש, ע"ד הביטול דחכמה שהוא ונחנו מה ממש. וזהו ענין וצדיק וטוב לו בסש"ב פרק יו"ד. וזהו: גמלתהו טוב. וע"ש במ"א ע"פ מאמר הזח"ג אמור (ד"ק ע"ב) וירא (דקי"ב) בענין פי' הפסוק אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אזי דוקא ותהי לי לאשה. וזהו: ההר הטוב הזה והלבנון - שמלבין כו' ע"י ההמשכה מבחי' אין. עמ"ש בענין לבנון בד"ה האזינו השמים. ועמ"ש ע"פ עלי באר, וסד"ה קול דודי, בענין מקפץ על הגבעות. גם פי' הטובה שלשם נמשך כל טוב העליון. עיין ברבות ר"פ קדושים בענין ציון. והיינו ע"י שהיא טובה, דהיינו כלי ריקן בבחי' ביטול, וחותם שוקע דהיינו בחינת ירושלים יראה שלם. ועמ"ש מזה בד"ה וכל בניך למודי הוי'. ועיין במא"א אות טי"ת ססע"י ה', שזהו כלי לקבל בחינת האור כי טוב. ועמ"ש בד"ה וישב יעקב, בענין כי תהיו לי ארץ חפץ. ועיין זח"ג בהר (דק"י ע"ב) ע"פ: ועשה טוב שכן ארץ, ובהרמ"ז שם, ואזי נק' הטובה. והנה לחם משנה דשבת היינו שמתחברים לחם מן השמים ולחם מן הארץ. ועיין במא"א אות למ"ד סכ"א:
(ו) וכללות פי': וברכת את הוי' - היינו להמשיך הברכה בממכ"ע מבחי' סוכ"ע, או ברכה מלשון בריכה להמשיך בחינת סוכ"ע מההעלם אל הגילוי: