Video part 1 Video part 2 Video part 3
וזאת המצוה אשר צוה ה' כו'. לעשות בארץ כו'[1] למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו כו'[2] ושמעת ישראל ושמרת לעשות כו'[3] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד[4].
הנה צריך להבין כפל השמירות לשמור ושמרת. גם הנה: וזאת המצוה - קאי על פרשת ק"ש שלאחרי': שמע ישראל - וא"כ מהו לעשות בארץ. שהרי כל המצות הכתובים בפ' שמע: ודברת בם כו'[5] וקשרתם כו'[6] הן חובת הגוף' ונוהג בין בארץ בין בחו"ל.
אך הנה ג"ע נק': ארץ, וכמארז"ל: כ"י[7] יש להם חלק לעוה"ב שנאמר: ועמך כו' לעולם יירשו ארץ (בישעיה סי' סמ"ך כ"א[8]) - שג"ע התחתון הוא שכר מעשה המצות. (וע' בהרמב"ם פ"ח מהל' תשובה ה"ז. ועמ"ש בד"ה: וישב יעקב בענין ב"פ בארץ הנאמר באותו פסוק) אבל ג"ע העליון הוא שכר כוונת המצות והתורה. וע"ז נאמר: מי יעלה בהר ה' כו'[9] נקי כפים כו'[10] - יעלה בחי' עליות בשבתות ור"ח כו'.
(עיין מענין: מי יעלה - ברבות פ' וזאת הברכה. חיי שרה פנ"ט. וישלח ר"פ פ"ב. זח"א וירא צ"ט א', ק' ב'. קכ"ג סע"ב, מקץ ר"א א', תזריע מ"ה סע"ב, משפטים ק"כ ב'. ועיין עוד מענין העלייה בשבתות ור"ח, וירא קט"ז א', תרומה קנ"ו בע"ב, נשא קמ"ה א'. ועיין בגמרא פ"ז דב"מ דפ"ה ע"ב: כי סלקי למתיבתא דרקיעא)
אך הנה להיות שהנשמות הם מחודשים ונבראו מאין ליש, ואיך תוכל להשיג תענוג אלקות להיות נהנין מזיו - ע"ז נאמר: לעשות בארץ[11] - לעשות לשון תיקון, כמו: ועשתה את צפרניה - שישראל ממשיכים את הזיו להיות נהנין כו'. וכמ"ש: וינחהו בג"ע לעבדה ולשמרה כו' - לעבדה זו רמ"ח מ"ע כו' - שע"י המצות ממשיכים את הזיו ועונג העליון ועושין את בחי' ג"ע.
(ועמ"ש מזה בד"ה אז ישיר כו' עלי באר בענין מעין גנים ובד"ה כי כארץ תוציא צמחה)
וזהו ענין: לשם יחוד קוב"ה - שאומרים לפני כל מצוה ומצוה. דהנה נודע שיש ב' בחי' בהשתלשלות: ממכ"ע וסוכ"ע. וכמ"ש תרי קראי. כתוב א' אומר: מלא כה"כ - דמשמע כבודו וזיו, בחי' לבוש: מאני מכבדותא - ולא עצמותו ית'. וכתוב א' אומר: את השמים ואת הארץ אני מלא - אני דייקא עצמותו (ועמ"ש מזה בד"ה אני לדודי)
אך הנה כי מכה"כ היינו ממכ"ע שהוא בחי' החיות הנתפס תוך עלמין להחיותן, שהחיות מתמעט מיעוט אחר מיעוט עד בחי' דומם, הוא חיות מועט היותר אחרון. ובצומח החיות יותר מרובה, ולכן הוא צומח כו' - שהחיות מתמעט בירידתו למטה מטה. וכמ"ש: שרפים עומדים ממעל לו כו' - שמשיגים חיות ואור האלקי שבתוכם. משא"כ האופנים וחיות שאין משיגים - החיות והאור אלקי שבתוכם יותר מועט ומצומצם, ולכן הם ברעש גדול כו'. וה"ז כדמיון הנשמה שממלא כל הגוף שהחיות הוא בהתחלקות ושינויים רבים: השכל שורה במוח ודבור בפה ויורד מטה ומתמעט כו'. כח התנועה ביד וכח ההילוך ברגל. ובחינת החיות שבבחי' ממכ"ע נק' בשם: שכינתי' - לשון: ושכנתי בתוכם כו' - שהחיות מתלבש בעלמין כנשמה המתלבשת בגוף כו'.
ובחי' סוכ"ע הוא ג"כ חיות ואור א"ס בתוך כל העולמות, אלא שאינו בבחי' גילוי והתחלקות ריבוי ומיעוט - שהחיות ההוא שוה ומשוה קטן וגדול כו'. ונק' סובב כמו העיגול עד"מ שמעלה ומטה שוים, שבחי' זו נק': קוב"ה - קדוש ומובדל, שאינו נתפס בבחי' עלמין כלל. מלשון: אל תגע בי כי קדשתיך[12] או: הגבל את ההר וקדשתו. וכן: קדושים תהיו - מובדלי' תהיו, שבחי' המובדל ומופרש נק' בלה"ק בשם: קדש.
וזהו ענין: לשם יחוד קובה"ו[13] - שע"י המצות ממשיכים בחי' סוכ"ע בחי' קדוש להיות בגילוי בבחי' ממכ"ע.
וזהו ענין כוונות ברכות המצות: בא"י אמ"ה - היינו שבחי' הוי' סוכ"ע יהיה בבחי' ברכה והמשכה בגילוי, בבחי': אתה לנוכח, ועי"ז נמשך תוספת אור בג"ע, וכדלקמן:
קיצור. שע"י המצות ממשיכים תוספת אור בג"ע ע"י שממשיכים מבחי' סוכ"ע בממכ"ע:
ב והנה כללות ענין המשכה זו מסובב בממלא, זהו מבואר בק"ש: הוי' אלקינו הוי' אחד - פי' הוי' אלקינו הוא בחי' סוכ"ע. והוי' אחד הוא להיות המשכה מסוכ"ע בממכ"ע. (וכמ"ש מזה בד"ה לבתתני אחותי כלה)
כי: אחד - החי"ת - היינו ז' רקיעים וארץ, והד' - הוא ד' רוחות העולם, שהוא בחי' התחלקות הנמשך מבחי' ממכ"ע, בטלים ונכללים בתוך האלף, הוא ההמשכה מסוכ"ע שהוא בלתי התחלקות ע"כ נק' אלף. (ועמ"ש בד"ה: שובה ישראל - גבי אמרו אליו כל)
ומה שנראה העולם ליש ודבר הוא מפני כי: בשכמל"ו - אין מלך בלא עם כו' - ואי לזאת: ואהבת - לשון: אבה - הוא רעותא דליבא שהוי' בחי' סוכ"ע יהיה בחי' אלקיך - לנוכח בגילוי (ע"י שמאיר בבחי' ממכ"ע, שזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה)
משא"כ בחי' סוכ"ע עצמו בחי' הוי' אלקינו הנאמר בפסוק שמע - הוא בחי' העלם כו'.
בכל לבבך, בשני יצריך - שע"י היצה"ר דוקא שהוא בחי' ההעלם וההסתר של אור האלקי, עי"ז יהי': צעק לבם אל ה'.
וזהו: חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה (איכה ב' י"ח) - שע"י בחי' החומה וההסתר אור אלקי עי"ז: ויצעקו אל ה' בצר להם.
וזהו תכלית ירידת הנשמה בעוה"ז, להיות בבחי' בע"ת דמשכין ליה בחילא יתיר, מקום שבע"ת עומדין כו' - כי הנשמה קודם ירידתה לעוה"ז היתה בחי' צדיק גמור וירדה לעוה"ז להיות בחי' בע"ת בחילא יתיר.
וזהו בחי': בכל מאדך - בלי גבול. והיינו בעוה"ז דייקא לפי שבעוה"ז הוא בחי' סוכ"ע.
וזהו: אשר אנכי מצוך היום - בחי' אנכי מי שאנכי כו' ף מצוך היום - דייקא. היום לעשותם בעוה"ז, שבעוה"ב אין שם בחי' תשובה. משא"כ בעוה"ז מרשע גמור יכול להיות צדיק גמור. והיינו לפי שבעוה"ז עולם היותר שפל מתגלה בחי' סוכ"ע, וכחשיכה כאורה בלי שום בחי' הסתר כלל, שוה ומשוה קטן וגדול כו'. (וכמ"ש מזה בד"ה צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי)
וזהו: אשר אנכי מצוך היום - ולהיות המשכת בחי' סוכ"ע בגילוי בבחי' ממכ"ע - היא ע"י תומ"צ דייקא. כי המצות הן רצה"ע בחי' סוכ"ע שורה ומתלבש בתפילין ומזוזות ע"ג קלף גשמי שכותב: ה' אחד ע"ג קלף. וכן בכל המצות, ובפרט מעשה הצדקה כסף וזהב גשמיים ע"י שורה בו אור אלקי וממשיך בחי' חסד עליון. והיינו לפי שבחי' סוכ"ע מעלה ומטה רוחני' וגשמיים שוין.
וזשארז"ל: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שזהו ענין הברכות, המשכות בחי' סוכ"ע להיות בגילוי בבחי' ממכ"ע. בא"י[14] - שבחי' הוי' סוכ"ע יהיה בגילוי: ברוך אתה כו'.
וזהו: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך כו' - דלכאורה אינו מובן, איך היראה היא מלתא זוטרתא כ"כ עד שאמר: כי אם ליראה כו '.
אך כי פי': ליראה את ה' אלקיך - הנה מבואר למעלה דאלקיך - היינו בחי' ממכ"ע: והוי' אלקיך - הוא המשכת סובב בממלא, וא"כ כיון דהיראה יומשך מבחי' זו דממכ"ע, היא בחי' יראה תתאה. אבל יש בחי': יראה עילאה - הנמשך מבחי' גילוי סוכ"ע עצמו, ע"ד החרדה שנפלה על חברי דניאל: משום דמזלייהו חזי - דהיינו מבחי' מקיף כו'. לכן ז"ש: שאינו שואל מעמך כי אם ליראה - יראה תתאה.
כי על יראה עילאה ארז"ל: אם אין חכמה אין יראה - שבחי' יראה זו נמשך על ידי עסק התורה. לפי שאי אפשר להיות התגלות בחי' זו בנפש אלא בבחי': מזלייהו - והוא נמשך בנפש על ידי עסק התורה: דישראל מתקשראן באורייתא. וכמ"ש במ"א בד"ה: וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. ובשעת מ"ת היה גילוי בחי' יראה עילאה הנמשך מבחי': אנכי מי שאנכי, בחינת: והנורא. ולכן ארז"ל: שעל כל דבור פרחה נשמתן כו'. אך עכ"ז אינו שואל מעמך כי אם ליראה, היינו בחי' יראה תתאה:
קיצור. והמשכה זו היא בק"ש: ואהבת את ה' אלקיך, מאה ברכות. ליראה את ה' אלקיך:
ג אך הנה המשכת שרש המצות: אשר קדשנו כו' - להיות בגילוי למטה במעשה המצות, הוא ע"י תורה. וכמ"ש: ודברת בם כו' - לשון: ידבר - שהוא מענין הנהגה והמשכה. ואחר כך: וקשרתם וכתבתם כו'.
כי הנה התורה הוא מזון לנפש והמצות הם לבושים. וכמו המזון שמחיה את האדם, כך ע"י תורה טעמי המצות נמשך שרש המצות: אשר קדשנו במצותיו, רצה"ע להיות שורה ומתגלה במעשה המצות.
וכמ"ש: החכמה תחיה בעליה, בקהלת סי' ז' י"ב. שהמצות נקרא: בעליה דחכמה - דתרגום: בעל - לשון מרא ורבון, דהיינו שיש לו ממשלה על בחי' חכמה. שהמצות הם מבחינת רצה"ע שלמעלה מבחי' חכמה, ואורייתא מחכמה נפקת. ואעפ"כ: החכמה תחיה - כי התורה היא פירוש וביאור טעמי המצות, ולכן ע"י התורה דוקא נמשך שרש המצות ורצה"ע, להיות בגילוי בבחי' ממכ"ע.
(וכמ"ש במ"א בד"ה: מנורת זהב כולה מענין: החכמה תחיה בעליה. ועמ"ש ע"פ: אני לדודי - בפי' נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה - כי א"א להיות התעוררות המשכת בחי' סוכ"ע ע"י המצות שהם מדברים גשמיים ציצית מצמר, אם לא ע"י התורה שהיא הממוצע המחברם. כמו עד"מ באדם שהדיבור הוא הממוצע המחבר ומוציא מהעלם לגילוי רצונו וחפצו. ור"ל כמו שגילוי והמשכת הרצון במעשה הוא ע"י הדבור והדבור נלקח מהשכל, כמ"כ המשכת רצה"ע במעשה המצות הוא ע"י הדבור בד"ת דאורייתא מחכמה נפקת).
וזהו ענין: לעשות בארץ - פי', להמשיך בבחי' המצות רצון העליון, בחי' סוכ"ע. (וגם כמש"ל: דארץ היינו ג"ע וצריך לעשות ולתקן, היינו להמשיך בו מבחי' רצה"ע. כי ההארה שנברא בג"ע הוא רק זיו השכינה, ונמשך מב' אותיות: בי"ה ה' צור עולמים, ביו"ד נברא העוה"ב. אבל ע"י המצות נמשך עצם רצה"ע דכלא חשיבי האותיות הנ"ל אצלו או כמשל שאין ערוך תענוג ומתיקות המלובש בפרי כתפוח וכה"ג לגבי עצם מקור הכח הצומח שממנו נמשכים טעמי' אלו, כמ"ש במ"א)
ולכך נאמר: וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ ואח"כ כתיב: שמע ישראל - והיא מצות ק"ש, ואח"כ: ודברת בם - מצות ת"ת, והכל חובת הגוף הוא ונוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ. אלא דפי': לעשות בארץ - היינו להמשיך אור הסוכ"ע בממכ"ע הנקרא ארץ, והוא בחי' ג"ע התחתון כנ"ל.
ועיקר כללות המשכה זו, היינו מצות ק"ש, כמש"ל שזהו פי': הוי' אחד כו'. וכמ"כ הוא ע"י כל המצות, רק בק"ש הוא עיקר המשכה זו. ולכן נאמר ג"כ בק"ש: ודברת בם - דהיינו בד"ת, כי המשכה זו ע"י המצות הוא התורה כנ"ל:
קיצור. אך הנה כדי להמשיך גילוי רצון העליון בנפש ע"י המצות, הוא ע"י התורה. וע"ז נאמר: החכמה תחיה בעליה:
לשמור את כל מצותיו כו' ושמרת לעשות - ענין השמירה, הוא להיות כי מעשה המצות הם נעשים בדברים גשמיים, כסף וזהב שעושין בהן צדקה, וקלף גשמי לסת"מ, ושאר דברים תחתונים שהם נמשכים מק"נ: כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. פי' מזל הוא שר המשפיע אותו עשב, וע"י שעושים בו המצוה נכלל חיות זה בקדושת ה' אחד.
ועל זה נאמר: ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים[15]. פי' גדיותיך הוא מלשון: גדא דהר שבגמרא, שהוא ל' מזל, מלשון: העורכים לגד שלחן[16] - דהיינו מעשה המצות שהם נתלבשו בדברים גשמיי' תחתונים, שנמשכים מן המזלות, והמזלות מקבלים מן שמרי האופנים. וע"י העלאה זו של המצות הם מתעלים על משכנות הז' רועים אברהם ויצחק כו' - שנק': רועים - על שם שממשיכים בחי' עונג העליון ואוי"ר לכנ"י. וכמ"ש במ"א בד"ה אם לא תדעי לך.
והנה מאחר שמ"מ הם נלקחים מדברים תחתונים רק שנמשך בהם רצה"ע כו' - ע"כ צריכים הם שימור, שלא יומשך מזה יניקה לחיצונים ח"ו, כי הבחינה שהיה מבחי' תערובות טו"ר אע"פ שנתברר ונתעלה, צריך הוא שמירה שלא יהיה מזה יניקה כנ"ל. משא"כ בחינת הטוב בעצם - א"צ שימור כ"כ, כי רחוק הוא בעצם מן הרע.
וזהו שנאמר: שומר את גרים - דאין ר"ל גרים ממש דוקא, כ"א אמ"ש תחלה: עושה משפט לעשוקים כו' - שהם הניצוצים שנפלו בשבה"כ או ע"י חטא אדה"ר, שהם עשוקים בידי החיצונים, והש"י מרחם עליהם במשפט דאיהו רחמי, להעלותם לשרשם. וע"ז ארז"ל: לא גלו ישראל אלא כדי כו' - שהם ניצוצין אלו המתעלים ע"י קיום המצות בדברים גשמיים.
ולכך נאמר בזה: שומר את גרים - פי' שגם לאחר שנתבררו מצטרכים לבחי' שמירה מעולה שלא יהיו חוזרים ונופלים. וכמו עד"מ האדם שחטא ואשם וחזר בתשובה צריך שמירה מעולה שלא יחזור לסורו, משא"כ מי שלא טעם טעם חטא שאין צריך לשמירה כ"כ.
וכידוע שזהו ענין: תשובת הגדר. כי יש תשובת המשקל והיא שכפי הנאה שנהנה בעבירה כן לפי ערך זה יש לו להצטער בדאגת הלב כנגד החשק והתאוה אשר נהנה. אך: תשובת הגדר - הוא להתרחק ביותר עד קצה האחרון מהרע, כדי שלא יתאוה לעבירה ח"ו. והבעל תשובה צריך לזה יותר ממי שלא חטא כו'.
וכן אמר הה"ק המגיד נ"ע שאע"פ שארז"ל: אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי - היינו במי שלא חטא מעולם. אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר: אי אפשי כו' - בכדי שלא יפול ח"ו. נמצא מבואר שמי שהיה כבר למטה במדרגה צריך שמירה יתירה אף גם לאחר שנתעלה.
ומכל זה נוכל להבין ענין לשמור הנז' גבי עשיית המצות, דאע"פ שהמצות הם המשכות קדושה עליונה מבחי' סוכ"ע: אשר קדשנו במצותיו ממש, שהקב"ה מניח תפילין וכו'. אך לפי שנתלבש דוקא האור העליון בדברים גשמיים שהן מבחי' ק"נ כנ"ל, ע"כ צריכים שמירה שלא יהיה מזה יניקת החיצונים ח"ו. מפני שהניצוצים האלו היו עשוקים אצלם ועכשיו יצאו משם ונתבררו, ע"כ צריכים שמירה לבלתי יתערב בהם יניקת החיצונים.
והוא שלא יתפעל האדם בעצמו בעשותו המצוה, להחזיק טובה לעצמו או להיות תפארת וגדלות ממנה או שאר איזה פנייה ח"ו: כי מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב.
פי': בר לבב -שהוא בלי שום תערובת זר ח"ו (ועיין מה שכתוב בד"ה כה תברכו גבי: וישמרך, וד"ה: קול דודי בענין ושמרתם את המצות כו', שנאמר בפ' בא (י"ב י"ז). וברבות פרשה עקב נראה דמפרש: ושמרתם את המצות היינו כל מצותיו ית'. ועיין בזוהר חלק ב' תרומה (קל"א א') בעין ליל שמורים):
קיצור. ענין לשמור את כל חוקותיו כו':
ד אך הנה כיון שאפילו מעשה המצות צריכים לבחי' שמירה א"כ איך וע"י מה יהיה בחי' שמירה זו?
אך הענין כמארז"ל: שמור זו משנה - וכמ"ש במ"א ע"פ: תשמרו להקריב לי. ולכן השמירה הוא על ידי עסק התורה שבעל פה שבה, ועל ידה יוכל להיות השמירה. (ועמ"ש בד"ה: אחרי ה' אלקיכם תלכו,גבי ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ע"ש)
והענין דהנה המצות הם בחי' לבושים לנפש, דהיינו שהוא המשכת בחי' סוכ"ע בממכ"ע. וזהו בחי' לבוש שהוא המקיף להגוף. אך שמירת הגוף והלבוש הוא על ידי בית, וזהו בחי' התורה. וכמ"ש בזהר: דאורייתא היכלא עילאה דקודשא בריך הוא.
וגם ארז"ל: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה - הרי ד"א של הלכה הם נגד בחי': בית המקדש - שהוא בחי' בית. וכמ"ש: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרא בניך אלא בוניך כו' - שישראל הם הבונים את ההיכל, והיינו על ידי תורה שבע"פ. ולכך על ידי זה יהיה שמירה לבחי' לבושים דמעשה המצות שלא יהיה מהם יניקת החיצונים על ידי שמירה דבחי' בית הנ"ל.
וביאור הענין הוא. כי הנה כל התורה שבעל פה הוא להחמיר חומרות ודקדוקי סופרים שלא לעשות. וכן במצות עשה - אם עושה כך כשרה ואם לאו פסולה ואינה מצוה כלל. שזהו יסוד כל התורה שבעל פה להחמיר על דברי תורה שלא לעשות. ועל זה ארז"ל: ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה - כי זהו עיקר הסייג והשמירה לד"ת. (ועמ""ש בד"ה: ושמע אביה). כי הוא בחי' גבורות עליונות מבחי' חכמה עילאה שמהם נעשה בחי' החותם והחומה שלא יהיה יניקת החיצונים מהמצוה והרצון עליון.
וזהו: אני חומה[17] - שארז"ל: זו תורה[18]. ומשמע ביבמות (דס"ב ב'[19]) דקאי על תשבע"פ, שהרי אמרו: בלא חומה, דכתיב: נקבה תסובב גבר - והיינו בחי' תורה שבע"פ. ועמ""ש בד"ה: וכל בניך בענין - אל תקרא בניך אלא בוניך.
והנה על ידי הדבור בתורה שבע"פ, באמרו: פטור וחייב טמא וטהור אסור ומותר - נעשה בחי' ההבדלה וההפרשה שלא יוכלו לקבל היניקה והאחיזה ח"ו. וכמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך - אני המשנה המדברת בפיך, אלו ואלו דברי אלקים חיים - הוא הוא המדבר בפיכם, ולא דברי בית שמאי ובית הלל עצמן. לכך הנה עי"ז נעשו החיצונים רחוקים ולא יהיה להם אחיזה מהאור הנמשך ע"י קיום המצות. וה"ז כדמיון הבית עד"מ שנעשה למחסה ולמסתור מזרם וממטר. ולכך ת"ח: נק' בוניך - שהם הבונים את הבית ע"י דיבורם דברי אלקים חיים המדבר בפיהם.
אך עכ"ז: אם ה' לא יבנה בית כו' - שתחלה צ"ל בבחינת: וכל בניך למודי הוי' - דהיינו להיות: ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך - רעותא דלבא שיחפוץ באמת לאמתו בעומק הלב גילוי אלקות בחי' סוכ"ע: רוח אייתי רוח ואמשיך כו'. ועי"ז יוכל להיות בחינת בוניך. משא"כ אם לומד בפ"ע אינו ממשיך כלום.
וזהו: למען תירא את ה' אלקיך כו' לשמור כו' - שכדי שיהיה בחי' בית ושמירה ע"י עסק התשבע"פ, הוא ע"י: למען תירא את הוי' כו'. אבל: האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. והטעם הוא שהרי עיקר כח השמירה הוא לפי שדבור זה הוא דבר ה' המדבר בתוך פיו, וכמאמר: מתניתין מלכתא, כמלך הגוזר שלא יקרב זר כו'. וכדי שיהיה בחי' דבור של האדם כלי לדבר ה' הוא ע"י היראה ורעותא דליבא דוקא שחפץ באמת לגילוי זה.
וזהו סדר הפסוקים: וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ - היינו המשכת גילוי רצה"ע ב"ה בחי' סוכ"ע בממכ"ע הנק' ארץ. ואח"כ: למען תירא כו' לשמור. ועוד: ושמרת לעשות - היינו ב' שמירות שמירה מבפנים ומבחוץ: בחי' מזון ובחי' בית, והיינו ע"י תשב"כ ותשבע"פ. ודברת בם כו' לשמור ושמרת כו':