להבין בתוספת ביאור ע"פ וידעת היום והשבות אל לבבך כו' בענין הדעת והאמונה.

ולהבין איך יהיה בחי' סוכ"ע בבחי' הדעת וההרגשה, והלא לית מחשבה תפיסא בי' כלל כידוע?

אך הענין הוא, דיש להבין עיקר ענין הדעת מהו - בהיות ידוע בלשון הפלסופים, וכמ"ש הרמב"ם בידיעת אלקות, שהוא יתברך הוא הידוע מציאותו ולא מהותו. וזהו הנק' בחי' דעת, כי ענין הדעת הוא ידיעת והרגשת המציאות.

ויובן עד"מ באדם: מבשרי אחזה - שהאדם מחמת חומר הגוף הגשמי אינו יכול להשיג אפי' מהות הרוחניות המלובש בו ממש, דהיינו הנפש וכחותיה. ואעפ"כ מרגיש הוא מציאותן בידיעה והרגשה ממש.

כמו עד"מ המחשבה יודע מציאותה ועכ"ז אינו משיג מהותה. שהרי אנו רואים שמחשבה תתפשט גם ברגל, וישנה ממש בהתלבשות ברגל. כי הלא מיד שעולה במוחו לחשוב שינענע הרגל, מיד ילך הרגל כמו שעלה במחשבה. ואם נאמר שמחשבה זו שבמוח להלוך ירדה ונמשכה בירידות המדריגות עד שבאת לרגל והניעתו - א"כ היה צריך שיהיה שוהה ומתעכב התנועה איזה זמן מה. ולמה מיד שעלה במחשבה יניע הרגל להלוך בלתי שהות ועיכוב כלל אפילו לרגע. מזה נראה שלא ירדה המחשבה מן המוח דרך ענין המשכה, כמים שנמשכים ויורדין כו', אלא שנמצאת ממש ברגל. ואף שעיקרה במוח עכ"ז הארתה תתפשט בכל האברים. כמו אור השמש על הארץ ואינו מושג כל זה איך ומה היא.

וכן השכל ואותיות המחשבה שבנפש אינו מושג מהותם ממש. כמו אדם שלמד מסכת אחת בעיון, ושגורה בפיו וכאילו מונחת אצלו בקופסא, ואח"כ כשעסוק בענין אחר או לומד מסכת אחרת אעפ"כ כשרוצה נזכר על כל מסכת ההיא שלמד תחלה. הרי ע"כ צריך לומר שישנה במוחו ושכלו גם בעת שאינו מהרהר בה כלל. וא"כ איך ומה הוא מהות שכל זה שיש אצלו אף כשאינו מחשב בו כלל. הרי אין זה מושג כלל איך ומה הוא.

והיינו מפני שהאדם להיותו בגוף, אינו משיג אפילו מהות הרוחניות שבו, היינו הנפש וכחותיה. כי אם מציאותן לבד. ומ"מ מציאותן יודע ומרגיש ממש, אף שאינו משיג מהותן. ואין צריך על זה אמונה וראיה, כ"א נרגש ממש. וזהו הנקרא השגת המציאות ולא השגת המהות בלשון הפלסופים.

ומזה יובן לנו למעלה באלקות, שהשגת מציאותו בלבד ולא השגת מהותו. דהיינו ע"ד הרגשת הגוף את הנפש כנ"ל, הוא הנק' בשם דעת. כמ"ש: דע את אלקי אביך כו' - שענין הדעת הוא ענין ההרגשה, כידוע שהוא ענין השגת המציאות בלבד. כמו עד"מ הנ"ל שידע האדם מנפשו אשר בתוכו, שאינו יודע רק מציאותה ולא מהותה, אמנם מרגישה הרגשה שלימה. ונק' הרגשה זו בשם ידיעה שיודע א"ע כו'.

כך אור א"ס ב"ה, בהתלבשותו בכל העולמות מורגש ונודע לנבראים הוא, אבל לא נודע רק מציאותו ולא מהותו כמ"ש הרמב"ם.

ובזה יתורץ הקושיא הנ"ל, איך יהיה בחי' סובב בבחי' דעת הלא לית מחשבה תפיסא בי' כו'? - דפי' תפיסא הוא ענין השגת המהות דוקא, כאדם התופס דבר בידו כו'. וזהו פי' השגה סתם, שמשיג מהות הדבר כו'. ובאמת אין במהות אור א"ס שום השגה אלא השגת מציאותו בלבד כנ"ל. ומ"מ הא דלית מחשבה תפיסא - היינו השגת מהותו, אבל בענין הדעת וההרגשה, שהוא רק ענין השגת מציאותו בלבד, יכולים הנבראים להגיע ולהשיג. וזהו מ"ע: דוידעת היום כו'. וכן: אתה הראת לדעת כו':

ב ויובן ענין זה בביאור יותר, במה שמצינו כדוגמת זה בעסק התורה, שיש בה סתים וגליא, שהם ג"כ בחי' גוף ונשמה, כמבואר בזהר בהעלותך (דקנ"ב ע"א). ובגופי התורה שייך השגת המהות משא"כ בבחי' הסתים והפנימי'. ומ"מ ע"י גופי התורה יוכל האדם לידע ג"כ קצת המציאות מהפנימית, עד"מ שע"י חיות גוף האדם מרגיש מציאות הנשמה כו'.

וביאור הדבר. דהנה ארז"ל: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו - שבג"ע לומדים ג"כ כל התשבע"פ כמו ע"ד דוגמא עניני ההלכות שאנו שונין כאן בעוה"ז החומרי: שור שנגח כו' וכיוצא.

וידוע דהלכה זו דבר ה' היא, והקב"ה יושב ושונה כנגדו כו'. וא"כ בג"ע שהנשמות עוסקים בהלכה זו דשור שנגח כו' - אין לומר דהשגתם שם כהשגתנו כאן על ענינים גשמיים ממש, דהרי אין שור גשמי בג"ע כו', ומופשט שם בודאי מכל גדר וגשם כו'.

אך ודאי השגתם שם על רוחניות, כמו בבחי' השור דמרכבה: פני שור מהשמאל, וכיוצא. וסוד הכוונה בטעמה של הלכה למה יהיה הדין כך כו'. וזהו הנק': פנימית התורה, ונשמתא דאורייתא. אבל השגתנו כאן הלכה זו דשור שנגח - זהו בחי' גוף התורה. ויש ג"כ שנק' לבושא דאורייתא בזהר שם.

וכן בדוגמא זה בכל ההלכות שאנו שונין כאן, כמו: אם בהרת קדמה לשער לבן כו', כדאיתא בגמרא: דקוב"ה במתיבתא דרקיעא אומר טהור כו'. ומאן נוכח - רבה בר נחמני כו'. ובודאי אין ענין הנגעים שם ענין גשמי כנגעים שלמטה, אלא הם בחי' דינא קשיא, אשר מהם יניקת החיצונים, כמ"ש בזהר וכיוצא. ועל ענין הסוד שלהם, איך ובמה יומתקו כו' זהו ענין ההלכה ששונין שם אם בהרת קדמה כו'. ונק' פנימיות התורה שנשמות עוסקים בהם בג"ע כו'.

וכן כיוצא בזה בהלכות אחרות, כמו הלכות מקוואות: שש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו'. הנה המקוה כאן הוא ארבעים סאה מים גשמיים כו', ולמעלה הוא ענין המשכת מים העליונים דבינה ממקור החכמה ע"י בחי' ד' היודי"ן דע"ב כו' שמהם נמשכו מ' סאה כמבואר בפע"ח שער השבת. והסוד של ענין הטהרה דוקא בהן לכל טומאה, הוא ענין פנימיות התורה. ועד"ז שונין שם גם זאת ההלכה דשש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו' - שהם ששה צירופים של יה"ו כמ"ש בפע"ח שם.

ועד"ז בכל עניני המצות כולן. וכמו בסוד התפילין, דבכאן נתלבשה מצות תפילין במעשה גשמי' בקלף ודיו גשמיי' כו'. ופ' קדש לי כל בכור כו' ידוע ששרשה בבחי' חכמה - כי קדש הוא חכמה ונמשך להכתב בקלף ולהנתן בבית התפילין, ויהיה נמשך מזה בחי' מוחין עליונים לאדם בבחי' מקיף. מה שא"א לו להשיג במוחין של עצמו כו' כמ"ש במ"א.

והרי נמשך אור א"ס בחכמה שבפ' קדש כו' בכאן דרך לבוש וענין גשמי, ולמעלה הוא בבחי' הפנימי' והמהות ממש, דהיינו בחי' אור החכמה דקדושה עצמה. ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה משה ידבר, בענין המצות מה שהם למעלה ענין ביקור חולים וענין תפילין כו' ע"ש.

והנה, לפי שהנשמה מלובשת בגוף גשמי, ע"כ א"א לנו להיות להו השגת המהות. ואפי' לגדולי חכמי האמת, כ"א לנביא וחוזה לבד, שמכונה בכתוב בשם ראי' ממש. וכמ"ש כ"ז במ"א ע"פ עוטה אור כשלמה, כ"א זהו לימוד במתיבתא דרקיעא, ששם מושג מהות פנימית התורה כמו שהיא בכח"ב דבריאה כו'.

אך מ"מ, אע"פ שפנימית התורה אין מושג לשום חכם המהות כלל, אבל עכ"ז מתוך לימוד גופי התורה יוכל לעמוד מעט מזעיר על ידיעת המציאות מהפנימית. שהרי מ"מ אפס קצהו מובן ומושג שעל כרחך יש אופן של פנימית התורה וטעמי מצות, אשר הן נשמה של גוף הלכה זו ומצוה זאת.

כמו שבגשמיות ממה שאנו רואים גוף האדם מורגש שיש בו נשמה, אע"פ שאינו יודע מהותה איך ומה היא. וכך התורה נק' אדם רמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברים כו' ויש בה גוף ונשמה כנ"ל.

ולכן ארז"ל: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו - שע"י לימוד גופי התורה בעוה"ז משיג בג"ע מהות ממש מפנימית כו', משא"כ מי שאין בידו כלל מגופי תורה כו'.

והנה עד"ז יובן ג"כ בענין שיוכל להיות בחי' המשכת הדעת בסוכ"ע ע"י קיום התומ"צ. כי הגם דלית מחשבה תפיסא בי' כלל - מ"מ ידיעת המציאות יוכל להיות. והיינו ע"ד ידיעת פנימית התורה, שהתורה ומצות הן מבחי' סוכ"ע.

ועוד שהרי יודעים אנו שבחי' ממלא אינו אלא זיו והארה כו' והוא נובע בהכרח ממקור העצמי, כמאור השמש שמאיר האור וכיוצא. א"כ בידיעה זו מורגשת לנו ידיעת והשגת מציאות דסובב עכ"פ. דהיינו שיש מציאת סובב לגבי ממלא.

ועמ"ש בד"ה השמים כסאי גבי ותן בלבנו בינה להבין - דהיינו להבין דבר מתוך דבר. פי' תוך דבר הוא ממכ"ע, שמלובש בתוך העולמות. ומבחי' ממכ"ע נהי' מבינים בחי' סוכ"ע כו'. ע"ש.

ועמ"ש במ"א בפי' ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא, בענין פי' אתה ופי' הוא, שהוא בחי' ממכ"ע וסוכ"ע כו'. ע"ש.

והיינו מה שנצטווינו גם על בחי' סובב: וידעת היום כו' - כי הוי' שהוא בחי' סובב הוא האלקי' - להיות בבחי' גילוי לכם, דהיינו בבחי' השגת המציאות עכ"פ.

אך המשכת הדעת בבחי' זו היינו דוקא ע"י עסק התומ"צ, שע"ז [שעי"ז]: ורעה אמונה - שממשיך מזון בהאמונה. שעם היות שבאמת בבחי' סוכ"ע לא שייך רק בחי' אמונה - מ"מ ע"י התומ"צ ממשיכים להיות: באמונתו יחיה ממש. והיינו שע"י התומ"צ נמשך בחי' הדעת. וכמשי"ת לקמן ע"פ הספרי שמתוך כך אתה מכיר כו'. וגם יובן עוד ע"פ מ"ש בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו, בענין כי מנסה כו' לדעת כו' ע"ש:

ג והנה פי' וענין: דע את אלקי אביך - היינו העמקת הלב, שלא יסיח דעתו מזה, ויהיה לזכרון לפניו תמיד. כמ"ש: שויתי ה' לנגדי תמיד.

וביאור הענין. הנה מתחלה צריך להבין עוד ההפרש בין דעת לאמונה, כי הנה הדעת הוא בחי' פנימית המדות, ונק' בזהר: מפתחא דכליל שית. עיין בספד"צ ספ"א, ומבואר בע"ח כו' עיין לקמן.

וביאור הדברים. הנה מבשרי אחזה - דאנו רואין באדם, שכל המדות בטילים אחרי בחי' הדעת כו'. כי הנה, כשאדם יודע ומרגיש א"ע כנ"ל, הרי אנו רואים בחוש, שלפי הוא מרגיש א"ע וחיותו מאד, אזי מדותיו מתפעלים בתכלית ההתפעלות, לאהוב בהתפעלות מה שיאהב, ולשנוא בהתפעלות מה שישנא, יותר משאינו מרגיש א"ע כ"כ. כי מפני הרגשת עצמותו, תיקר נפשו בעיניו מאד, ויהיה דבר שהוא לטובתו, יאהבנו בתכלית התפעלות האהבה. ובהיפך, דבר שאינו לטובתו אלא מזיק לו, ישנאהו בהתפעלות השנאה בתכלית.

משא"כ על אדם אחר, אפילו על אוהבו וריעו - לא איכפת ליה כ"כ כמו על עצמו. כי אף שהוא אוהבו עכ"ז אין מרגיש כ"כ תמיד ומסלק דעתו ממנו, לכן לא יתפעל כ"כ מענינו כמו על עצמו שאינו מסלק דעתו והרגשת עצמו לעולם, ע"כ יתפעל ביותר מעניני עצמו.

ולכן גם בעניני עצמו אם מסלק לפי שעה בחי' ההרגשה מעצמותו כ"כ - לא תיקר נפשו כ"כ בעיניו, ויוכל להיות שלא יתפעל כ"כ מדבר שהוא נגד רצונו. וכן לא יאהוב דבר שהוא לטובתו כ"כ בהתפעלות האהבה, להיותו מסולק מענין עצמותו, ואיננו מרגיש את נפשו וחיותו להיות יודע א"ע כ"כ. כמו, כאשר טרוד הוא בענין גדול, שמסולק אז מעניני הרגשת עצמותו וכדומה.

וראיה ממה שכתב הרמב"ם ספ"ז מהל' מלכים: "וכל המתחיל כו' ומבהיל עצמו עובר בל"ת, שנאמר: אל ירך לבבכך - אל תיראו כו'" - וקשה איך יעשה שלא יפחד?

אלא הענין שיסלק מחשבתו והרהורו מפחד זה, ועי"ז מתבטל הפחד. וז"ש: וכל המתחיל לחשוב ולהרהר.

הרי ראיה ברורה שאפילו ההתפעלות הטבעית שבאהבת עצמו - היא תלויה ע"פ הדעת והמחשבה. וא"כ אנו רואים, שכל המדות אהבה ושנאה ויראה ודומיהן, אינן נמשכין ונגררין רק על ידי הדעת וההרגשה. שלפי שיודע ומרגיש א"ע תמיד לכן יומשך ההתפעלות מאד בעניני עצמו. ובהפך אם מסלק הדעת וההרגשה כ"כ מאהבת עצמו כו' כנ"ל.

ומזה יובן איך שהתפעלות המדות נמשך רק אחר הדעת וההרגשה. שאפילו בדבר הנוגע לעצמותו לא יומשך ההתפעלות רק על ידי הדעת דייקא, שהוא המתפשט במדות להחיותן, וממנו עיקר הנהגתן והטייתן כנ"ל.

וזהו שנקרא הדעת בשם: מפתחא דכליל שית - פי', להיותו פותח את התפעלות המדה ומעוררה. כמו עד"מ המפתח הגשמי כו', והוא כליל שית - מכל ששת המדות חג"ת וכו'.

ועיין מה שכתוב במ"א מענין הדעת בביאור ע"פ מים רבים בפ' תולדות, ובד"ה לא הביט און ביעקב.

ועד"ז יובן ענין: דע את אלקי אביך - דהיינו להתבונן תמיד ושלא יסיח דעתו מזה, שעי"ז דוקא יומשכו המדות אהוי"ר. כמו עד"מ שמתפעל מאד בעניני נפשו וגופו, שהוא לפי שאינו מסלק דעתו והרגשתו כו'. כמ"כ ויתר מכן צ"ל שלא יסיח דעתו מחיי החיים א"ס ב"ה. ועי"ז יומשכו מדותיו לאהוב את ה' בלב ונפש ומאד וליראה ולפחוד מגדולתו ית' וכמשי"ת.

והנה מה שנקרא בחי' הדעת: מפתח לגבי המדות, והוא להם בבחי' התוך והפנימי' כנ"ל, ולגבי החכמה שבמוחין, אינו נמשך משם רק בבחי' אחוריים דחכמה. כמ"ש בע"ח: דמאחוריים דאבא המלובש ביסוד דאימא נעשה בחי' הדעת לז"א. וכמ"ש בלק"ת פ' שמות גבי ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו.

והענין מובן מצד עצמו. להיות כי ענין ההרגשה הנ"ל, הרי איננה השגת המהות כמו בחי' ראיה, שהיא בחי' החכמה, רק היא ידיעה והשגה מרחוק, לא במהות ואיכות רק בבחינת ההרגשה בלבד שמרגיש מציאות הדבר. וא"כ אין זאת רק בחי' אחוריים של החכמה. כי גופה של חכמה ופנימיותה הוא ענין בחינת ראיה.

ולכן השגת הנביאים מכונה בכתוב בשם ראיה: וירא אליו ה'. וראית את אחורי. ואף שזהו דרך משל, ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש - מ"מ הנמשל צ"ל דומה למשל. משא"כ הדעת וההרגשה הוא רק בחי' אחוריים לגבי בחינה זו. ועל כן מבחי' אחוריים דיסוד או"א בלבד הוא שנעשה ונמשך בחי' הדעת לז"א.

וזהו ענין: ומבשרי אחזה - שר"ל בחי' הדעת. ואחזה הוא תרגום של ראייה. והיינו רק בחי' אחוריים של בחי' ראייה ממש. ועיין בלק"ת בתהלים על פ': ולתבונתו אין מספר - מבואר שהתבונה היא למעלה מבחי' הדעת דז"א והיינו מטעם הנ"ל.

והנה מאחר שנתבאר שע"י בחי' הדעת הוא נמצא מציאת ההתפעלות דוקא כנ"ל - יובן מזה עיקר ההפרש בין הדעת ובין האמונה כנ"ל. כי כמו שמבואר למעלה בבחי' הדעת שבנפש האדם כך יובן למעלה בבחי' הדעת באלקים חיים ומלך עולם, דהיינו בחי' המדות דז"א דאצי', שבהן מלובש בחי' הדעת, הן הן היורדין להתלבש במל' דאצי', בחב"ד ומדות שבה, כדי להחיות רוח שפלים מאין ליש כו'. וזהו בחי' ממכ"ע.

ומזה נמשך בחי' הדעת גם בנבראים כולם, מה שיודעים ומכירים את בוראם בבחי' ההרגשה ממש. כאדם שיודע א"ע וחיותו, כך יודעים את מקור החיים וחיי החיים שמחיה כל הנבראים כו'. ושבלעדו אין להם קיום ומציאות כלל אפילו רגע.

ומסתעפי' מזה הדעת, בחי' המדות אהוי"ר לאהוב את ה' ולעשות מצותיו כמו שיאהוב חיי נפשו. וכמ"ש: לאהבה את ה' כי הוא חייך כו', ולשנוא מה שמנגדו ומזיק להארה האלקי' עליו. והוא כל שס"ה ל"ת, להתרחק מהם בתכלית כמו שישנא האדם דבר שמזיק לו תכלית השנאה.

וא"כ סיבת קיום מצות עשה וריחוק כל ל"ת תלויה רק בבחי' הדעת, והוא ההרגשה שמרגיש הנפש האלקית את אור האלקי והיותו בחי' חיי החיים.

וע"ז נאמר: דע את אלקי אביך - להיות לזכרון בין עיניו תמיד, כדי שירגיש מאד איך שצריך ליראה מלעבור רצונו. ועיין מה שכתוב בד"ה ראשי המטות בפי' וענין יראת חטא. ושצריך להשתוקק ולחשוק לדבקה בו ית'.

ואמנם האמונה הוא למעלה מבחי' הדעת וההשגה, דהיינו שהוא רק בבחי' מקיף על השכל והמדות. ולכן אין ממנה התפעלות המדות כ"כ, שהרי: גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא - הרי מאמין ביכולת רבש"ע, ועכ"ז הוא עובר רצונו ית'! והיינו מפני שהאמונה אצלו בבחי' ריחוק ובבחי' מקיף בלבד. וע"כ נק' האמונה בשם עטרה, שהיא כעטרה המקפת על הראש, כמ"ש למעלה.

ולמעלה באלקות יובן מזה שהוא בחי' ומדרגה הגבוה מבחי' הדעת דז"א הנ"ל, אלא הוא בחי' אור מקיף על המדות דאצילות, עד שאינם מתפעלים ממנו כלל כו'. והוא הנק' בחי' כתר דז"א, כמו העטרה הכותרת על הראש כו'. וכשבא הארה זו למטה במל' דאצי' נק': כתר מל' כו'.

ודרך כלל זהו מבחי' סובב בכל עולם לפי ערכו: באצי' מבחי' סובב דאצי', ובבריאה מבחי' סובב וכתר דבריאה כו'. ולפי שהוא בחי' סובב ומקיף ע"כ אינו מאיר בגילוי כ"כ בהעולם בבחי' דעת ממש. וכן למטה באדם' הדעת הוא בבחי' ממכ"ע אבל האמונה היא גם בבחי' סוכ"ע.

אך ע"י המצות ממשיכים בחי' סוכ"ע שיומשך ג"כ בבחי' דעת, כי רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת נמשכין מבחי' ה"ח וה"ג הנמשכין מבחינת הדעת כו'. ושרש המשכה זו היא מבחי' רצון העליון הסוכ"ע. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ קרח. ועמ"ש עוד מזה לקמן בס"ד.

וזהו עיקר ענין הציווי: וידעת היום - שע"י הדעת וההעמקה בבחי': אני ה' לא שניתי - בחינת סוכ"ע, עי"ז דוקא תגדל אהבתו ויראתו. וכמ"ש בפע"ח שער חג המצות פ"א, שיש כמה בחינות מוחין דגדלות כו'.

והנה ע"י קיום מצות: וידעת היום - שהוא רק בחי' הידוע מציאותו ולא מהותו, הנה עי"ז יומשך השכר לעתיד להיות: ונגלה כבוד ה' כו' - בבחי' ראיה והשגה ממש. כי עין בעין יראו. וכמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל ע"ש:

ד והנה לפ"ז צ"ל מ"ש לע"ל: ומלאה הארץ דעה - דהרי גדולה מזו נאמר לע"ל: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו', וכתיב: עין בעין יראו - אשר הראיה היא השגת המהות ממש. וכמארז"ל שלהי מסכת תענית ע"פ: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו'. וכנודע ג"כ מענין: משה שנתבא בזה - לפי שראה באספקלריא המאירה. וא"כ מהו שנאמר אלע"ל: ומלאה הארץ דעה - אשר הדעת אינו אלא השגת והרגשת המציאות ולא המהות ממש?

והענין, כי הנה ע"פ המבואר למעלה יובן שיש ג' מדריגות למטה באדם: האחד, היא בחי' ראייה והשגת המהות. הב', בחי' הדעת - הוא ידיעת והרגשת המציאות ולא השגת המהות. הג', בחי' האמונה - שמאמין האמת בכל לב, אף שאין זה בבחי' דעת והרגשה אצלו. ועד"ז: שם שמים שגור בפי הכל כנ"ל.

והנה א"כ למעלה ג"כ עד"ז הוא בג' המדרגות הללו. ואמנם ממילא מובן, שלמעלה כל מה שהוא יותר גבוה יותר מופלא ונעלם הוא.

והנה החכמה נק': אתה: כי אתה אבינו. כמ"ש באדר"ז (דר"צ ע"א). והיינו לפי שהיא ראשית הגילוי: כולם בחכמה עשית - שמתלבשת בכל העולמות, ובג"ע היא בבחי' גילוי ההשגה לכל חד לפום שיעורא דיליה בבחינת השגת המהות ממש בזיו והארה זו. (ועמ"ש מזה בת"א פ' חיי שרה) ולכן נק': אתה. כי אתה הוא לשון נוכח, ובחי' גילוי ממש. וגילוי זה הוא מבחי' ממכ"ע שמקורו מבחי' ח"ע.

אבל מבחי' כתר שלמעלה מהחכמה, שהוא בחי' סוכ"ע - אין מאיר הארה בג"ע בבחינת גילוי והשגת המהות, כ"א התגלות זו יהיה לע"ל דייקא בתחה"מ כמ"ש באגה"ק ד"ה נודע דבאתעדל"ת כו' ע"ש. אבל בג"ע אין מאיר מבחי' סוכ"ע בגילוי ממש. רק מ"מ שייך גם בסוכ"ע בחי' דעת, שהוא הידוע מציאותו אע"פ שאינו יודע [ידוע] מהותו.

ולכן איתא באדר"ז שם: דעתיקא לא אקרי: אתה, בגין דאתכסיא ולא אתגליא. ואקרי הוא. וכמ"ש ג"כ בזהר פ' קרח ע"פ: ועבד הלוי הוא - הוא דא עתיקא. והיינו שמ"מ ידוע מציאותו רק שאינו ידוע מהותו.

וכמו עד"מ באדם שיש בחי' שכל, ויש בחי' כח המשכיל, שממנו נובע השכל. שאע"פ שכח המשכיל אינו מושג כלל, עכ"ז ידוע מציאותו. שמאחר שהשכל נובע מוכרח שיש מקור שממנו נובע זה כו'. ועד"ז שבג"ע מאיר החכמה בבחי' גילוי, הנה הכתר שממנו מקור נביעת החכמה ידוע מציאותו, ונק' הוא. וע"כ שייך בו בחי' דעת.

(ועמ"ש בד"ה אם בהרת קדמה, גבי קוב"ה אומר טהור. שהוא ענין מה שמאיר להם מבחינת המקיף, והוא למעלה מבחי' ההשגה שלהם כו').

אמנם יש עוד בחי' מקיף עליון יותר, שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע, ונק': רישא דלא אתיידע - כי לפי שהוא למעלה גם מהיות מקור לחכמה הנק' אתה, לכן אינו מושג אפילו בג"ע בבחי' דעת ממש, כי אם בבחי' אמונה. ולכן נק': דלא אתיידע - פי' שהוא למעלה מבחי' הדעת, ואינו מאיר כ"א בבחי' אמונה. וכמשנ"ת כ"ז בפי': ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא כו' ע"ש.

(ועיין בסידור בביאור ע"פ אתה הצבת גבולות ארץ בענין הודאה)

והנה לע"ל יהי' עליי' העולמות. דעכשיו מקבלת המל' מז"א שנק' אתה, שהוא בחי' ממכ"ע. ולכן בחי' סוכ"ע אינו מושג אפילו בג"ע רק בהשגת המציאות בלבד וכנ"ל. אבל לע"ל שתהיה עלי' המל' בכתר שלמעלה מבחי' הדעת דז"א, ומה שעכשיו בחינת הכתר אינו אלא בהשגת המציאות כנ"ל, יהיה לע"ל בהשגת המהות, כענין הנשמות שנהנין מזיו כו' - שנהנים ממש.

וכפי אופן מאמרם ז"ל: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן כו' עד הנה אלקינו זה כו' - שאין "זה" אלא לנוכח, בודאי כמו בג"ע שיושבין ונהנין שהיא השגת המהות כנ"ל.

וגילוי זה יהיה לעתיד מבחי' סובב כל עלמין שהוא בחי' כתר, ולכן נק': מחול שהוא עיגול. דהיינו בחי' עגולים ומקיפים עליונים יומשכו בבחי' גילוי שיאמר עליהם: זה.

וע"ז נאמר לעתיד: כי עין בעין יראו, ואז יומשך להיות בחי' סובב ממדרגות עליונות יותר דהיינו שהמקיף העליון יותר שעכשיו הוא למעלה מבחי' סוכ"ע, ונק' רישא דלא אתיידע יומשך לעתיד להיות בבחי' סובב. וע"ז נאמר: ומלאה הארץ דעה כו'. ועמ"ש בד"ה יתקע בשופר גדול.

וביאור הדבר הנה ידוע דיש ריבוי רבבות מדרגות בהשתלשלות. וכמו שבג' עולמות בי"ע יש בכלל ג' מדרגות הידועים והוא ג"ע העליון וג"ע התחתון ועוה"ז דעולם העשי'. והנה ידוע דבכל עילה ועלול מה שבעליון הוא בחי' גילוי נעשה בחי' העלם בתחתון העלול ממנו כו'. והיינו מה שהוא בחי' ממלא בעליון נעשה בחי' סובב בתחתון. וכן העליון לגבי העליון הימנו. ועד"ז עד רום המעלות בריבוי רבבות מדרגות עד אין קץ ושיעור, הכל הוא בבחי' העלם וגילוי דהיינו סובב וממלא כו'.

וגם בג"ע העליון וג"ע התחתון ע"ד הזה. דהיינו מה שבג"ע העליון הוא בבחי' השגת המהות לנוכח, דהיינו בבחי' גילוי ממש עדיין בבוא ההארה הזאת למטה בג"ע התחתון היא להם שם בבחי' ההעלם והסובב והוא רק להם בבחי' השגת המציאות בלבד כו'.

ולעתיד כתיב: וישם מדברה כעדן שמה שהוא עכשיו בחי' עדן יהי' גילוי זה למטה ממש להיות מדברה כעדן, וא"כ בחי' עדן יתעלה עוד יותר לאין קץ כו'. ועד"ז יש נ' אלפים יובלות כו'.

ומכ"ז יובן ענין: ומלאה הארץ דעה, וכ"ז נמשך ע"י: וידעת היום: ולכן אע"פ שנשפל למטה מהאדם עכ"ז מחיה הוא את האדם וממשיך בו דעת כך עד"ז אע"פ שהתורה שבע"פ מדברת בענינים גשמיים שבעוה"ז שזהו למטה מבחי' ההשכלה וההתבוננות בגדולת ה'. אך עכ"ז שרשה גבוה יותר כי היא השגת המהות רצונו וחכמתו ית' ממש. לכן היא בחי' מזון לנפש ורעה אמונה שממשיך בחי' דעת באמונה.

וזהו: אתה הראת לדעת - ראייה הוא השגת המהות. והיינו ע"י עסק התורה שהיא חכמתו ורצונו ית' רק שנתלבשו בעשיי', ולכן מזה נמשך: לדעת כי ה' הוא האלקים וגו'.

ועמ"ש ע"פ בשברי לכם מטה לחם. ועמ"ש בסש"ב פנ"א ומהו הלבוש כו' דלעילא לעילא כו'. ועיין עוד בסידור בד"ה ששת ימים תאכל מצות בענין ראתה שפחה על הים כו'. והיינו ע"י הגילוי מבחי' אנכי מי שאנכי שעי"ז נהפך הים ועלמא דאתכסייא לבוא לידי גילוי בבחי' ראייה ממש, כמ"ש: זה אלי ואנוהו.

ועד"ז יובן ג"כ שהתורה והמצות שהם הדברים אשר אנכי מצוך היום. אנכי מי שאנכי ע"כ יש בכחן להמשיך בחי' הדעת בהאדם שיבוא לבחי' הראת לדעת וידעת היום כו':

קיצור. ענין הדעת שהוא אינו ידיעת המהות כ"א ידיעת המציאות כמו ידיעת האדם כחות נפשו ולכן אע"ג שהקב"ה לית מחשבה תפיסא ביה כלל עכ"ז צ"ל וידעת היום כו' ממש. והנה בהתורה יש ג"כ כמו"כ השגת המהות וידיעת המציאות. והנה המשכת המדות הוא ע"פ הדעת וזהו דע את אלקי אביך שהוא שלא יסיח דעתו מזה שויתי ה' לנגדי תמיד ומ"מ הדעת הוא רק בחי' אחוריים לגבי ראייה אך השכר מוידעת היום לעתיד עין בעין יראו כו'. וענין ומלאה הארץ דעה. ענין דברו וקראו ושכל המשכות אלו נמשך ע"י וידעת היום היום לעשותם:

ה וזהו ענין דברו על לב ירושלים וקראו אליה. פי' וקראו אליה היינו מה שיומשך בבחי' א"פ ממש בהשגת המהות ע"ד עין בעין יראו. ודברו על לב הוא בחי' מקיף והיינו כי לאחר שיומשך המקיפים דעכשיו להיות בבחי' א"פ אזי יומשך אור עליון וגדול יותר להיות בבחי' מקיף מה שעכשיו הוא למעלה מעלה גם מהיות נק' אור מקיף.

(ועיין מענין דברו על לב ברבות וישלח פרשה פ'. אחרי פכ"א במדרש איכה בסוף אלפא ביתא קדמאה בפסוק תבא כל. במדרש קהלת ע"פ דברתי אני עם לבי וע"פ עת לאהוב גבי ועת לדבר ועמ,ש בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו בענין והיו הדברים כו' על לבבך).

וע"ז נאמר ומלאה הארץ דעה וממילא מובן שיהיה מקיף למקיף מבחי' עליונה יותר כי לגדולתו אין חקר וכמ"ש כרוב גודלו כו'. וע"ז נאמר לעתיד ג"כ והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו כו' (וע' בזהר פ' בלק דקצ"ח ע"ב).

אך כל המשכות אלו לעתיד הוא ע"י: היום לעשותם. וזהו: כי מלאה צבאה. שהוא ענין בירורי הניצוצות שמבררין ע"י תפלה ותומ"צ.

וזהו ג"כ משארז"ל: אם ישראל עושין תשובה נגאלין. שתשובה היינו שיחזרו הניצוצות שנפלו למטה לשוב למקורן ושרשן ואחר שישלמו בירור כל הניצוצות ע"ז נאמר: כי מלאה צבאה. ואזי: דברו על לב כו'. ועמ"ש בד"ה וכל בניך כו' מרבים שלום כו' ע"ש.

והנה ע"י בירור ניצוצות הנ"ל נמשך ג"כ גילוי בחי' הדעת. וכמ"ש בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו. ועיקר הבירור היינו ע"י התפלה ותורה ומצות. והיינו שעי"ז ממשיכים בחי': ורעה אמונה.

ועמ"ש באגה"ק ע"פ חגרה בעוז מתניה איך ע"י עסק התורה נמשך החיות והכח בהאמונה.

ובספרי איתא ע"פ והיו הדברים האלה כו' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והענין כי השגת ולימוד התורה הוא השגת מהות רצונו וחכמתו ית' ממש שלמעלה מידיעת המציאות בלבד רק שהשגה זו הוא כמכו שנתלבשו חכמתו ורצונו ית' בעשיי' גשמיות שלפי שנתלבשו בעשייה גשמיות ע"כ יש בהם השגת המהות משא"כ כמו שהם למעלה הרי לית מחשבה תפיסא בהן כלל. ועמ"ש מזה באריכות במ"א בביאור ע"פ ולא תשבית מלח בפ' ויקרא.

אבל עכ"פ הוא השגת מהות חכמתו ורצונו ית' ממש. ולכן יש בכח השגה זו להיות ורעה אמונה שהוא ענין המשכת הדעת כי הדעת הוא השגת והכרת המציאות מבחי' סוכ"ע כנ"ל והשגת ולימוד התורה היא השגת מהות חכמתו ורצונו ית' שמבחי' סוכ"ע ולא בהשגת המציאות לבד רק שהתורה נשפלה למטה בענינים גשמיים והרי זה כמו עכד"מ המאכל שמחיה את האדם ומוסיף בו דעת שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן והיינו לפי ששרש החטה מבחי' דעת דתהו שלמעלה מהאדם כו' .