וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
הנה יש להבין, הלא כבר נאמר: "אתה הראת לדעת וגו'" ומהו עוד: "וידעת"?
גם מהו: "היום"?
אך הנה אחר מתן תורה שראו פנים אל פנים, ושמעו בעצמם עשרת הדברות - אמרו: "אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' קרב אתה ושמע וגו'". והקב"ה הסכים על ידם ואמר: "היטיבו כל אשר דברו וגו' לך אמור להם וגו'". וכתיב: "וזאת המצוה וגו' לעשות בארץ וגו' עד ארץ זבת חלב ודבש". וכתיב בתריה: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד ואהבת וגו'" - שהיא המצוה הראשונה שנצטוו אחר עשרת הדברות מפי משה.
וצריך להבין, למה הקדים לומר: "וזאת המצוה וגו' לעשות בארץ וגו'", דהא פרשה שמע חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ כו'?
ולהבין כל זה, צריך להקדים ביאור ענין דעת וענין אמונה, שהם שתי מצות.
כי הנה כתיב: "דע את אלהי אביך וגו'". (בד"ה א' כ"ח ט')
(דר"ל בחי' דעת והשגה ממש. ועד"ז פי' בשל"ה בפרק בעשרה מאמרות מאמר א').
וכתיב: "ויאמינו בהוי'".
(ועיין ברבות בשלח פכ"ג ע"פ תשורי מראש אמנה. ובשה"ש רבה בפסוק אתי מלבנון).
והענין. כי באמת, זה שהעולם קורין בשם אמונה, להאמין מה שהקב"ה מחיה את כולם, הוא ברא את כל העולמות מאין ליש - טועים הם. שאין צריך לזה אמונה. שהרי זה נרגש בבחי' ראיה. הגם שאינו רואה בעיני בשר - הרי זה כאילו רואה.
וע"ז נאמר: "ומבשרי אחזה אלוה", אחזה דייקא. והיינו מבשרי.
שכמו בבשרי בשביל שרואה חיות הגוף וקיומו, יודע ומרגיש, כי נפשו היא בו, שהיא היא המחיה את הגוף, ובלעדה אין חיות וקיום לגוף.
כך: "אחזה אלוה" מאחר שרואין את העולמות, שהם כמו גוף גדול, מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'.
וכן אפילו דברים רוחנים, כמו מלאכים ונשמות כו', הן כגוף לגבי החיות שבתוכם, מא"ס ב"ה המהווה והמחי' אותם ומקיימם. כמ"ש: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". וידיעה זו מורגשת כאלו רואה כו'. וזהו לשון: "אחזה".
ולכן אין זה נקרא בשם אמונה בלשון הקודש אלא בשם: "דעת". כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה.
וגם דעת, הוא העמקת הלב, שלא יסיח דעתו מזה, ויהיה לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא"כ הרהור בעלמא - לא עביד מידי. דהרהור לאו כדבור דמי.
ב אך הנה דעת והרגשה זו, היא בבחי' ממלא כל עלמין. (ולכן נק' בחי' ממכ"ע בשם עלמא דאתגליא. כמ"ש בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י). אבל בבחי' סובב כל עלמין כתיב: "אני הוי' לא שניתי". (וע' זח"ב ס"פ תרומה קע"ו א', ח"ג קל"ז ב') "ואתה הוא קודם שנברא העולם כו'", שאינו בגדר עלמין כלל.
רק בחי' מלכותך לבדה היא מלכות כל העולמים. דהיינו בחי' זיו והארה ממדת מלכותו ית'. כמאמר: "בשכמל"ו" שם כבוד מלכותו, ולא מלכותו עצמה.
וע"ז אמרו רז"ל: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", שגם "שמו", היא מדת מלכותו היא בבחי' לבדו. וכמ"ש: "כי נשגב שמו לבדו" רק: "הודו וזיוו" של שמו "על ארץ כו'".
(וע' מזה בד"ה לכן אמור לבנ"י. ובד"ה קחו מאתכם תרומה. ובד"ה יביאו לבוש מלכות. ובד"ה ובבואה לפני המלך. ובד"ה שיר השירים. ובד"ה קול דודי.)
ונקרא הוא ית' בשם: "סובב כל עלמין", שאין העולמות תופסים מקום נגדו. שחיותו המתפשט תוך העולמות, אינו כדמיון הנשמה המתלבשת ממש תוך הגוף, ומתפעלת ממקרי הגוף, וממקרי המקום והזמן קור וחום כו'.
אבל לפניו ית', הגם שנמצא למטה כמו למעלה, אינו נתפס בגדר מקום ח"ו, ומעלה ומטה שוין.
ואין הפי' סוכ"ע, שהוא מלמעלה מן העולמות, אלא הוא נמצא בתוך העולמות ג"כ, ואעפ"כ הוא בבחי' סוכ"ע.
וזהו: "והקדוש בשמים ובארץ". שלפי שהוא קדוש ומובדל, הוא בחי' סובב כל עלמין - לכן הוא שוה ממש בארץ מתחת כמו בשמים ממעל.
("והמלך הגדול", היינו בחי' ממלא כל עלמין. התפשטות גדולת מלכותו ית'. כי: "ולגדולתו אין חקר" כתיב. וכתיב: "אלף אלפים כו'". וע' בזח"א דרל"ט א'. ויגש דר"ו ע"ב. ויחי דרל"ז א'. ח"ג דקע"א סע"א)
שאינו בגדר עלמין ואין העולמות פועלים בו שום שינוי ח"ו. וכמו מקודם שנברא העולם.
ובבחי' זו לא שייך דעת והרגשה - שאין נתפס בשום שכל והשגה, איך אין שינוי לפניו ית'. אלא זו היא בחי' אמונה, להאמין בה' שהוא ית' אינו בגדר עלמין. ולפניו "כחשיכה כאורה". (ועמ"ש מזה בד"ה וירא ישראל כו' ויאמינו בהוי'):
ג והנה כתיב: "שכן ארץ ורעה אמונה"[1]. פי', "ורעה" - מפרנס. שצריך לפרנס ולהמשיך מזון להגדיל את האמונה, עד שתהיה קבועה בלב האדם ג"כ בבחי' דעת והרגשה וכאלו רואה כו'.
וכמו שיהיה לעתיד לבא. כדכתיב: "ומלאה הארץ דעה[2]. פי', "הארץ" - היא האמונה, שנק' בשם ארץ. שהיא המדרגה התחתונה שאין בה גילוי, אלא אמונה בלבד. כי נעוץ תחלתן בסופן, שאין גילוי תחלתן אלא בבחי' סופן. ובחי' אמונה זו, תהיה מלאה דעה. שתהי' בבחינת הכרה והרגשה וכאלו רואה וכו'. וכמ"ש: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כו'"[3].
והמשכה זו, להיות הגדלת האמונה - הוא ע"י תורה ומצות.
(ועמ"ש בד"ה להבין ענין הברכות. ובאגה"ק ע"פ חגרה בעוז מתניה. ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון[משלי ח, ל] אמון - פדגוג. ובד"ה משה ידבר גבי בצלמנו כדמותנו),
שעליהם נאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - רמ"ח מצות הם רמ"ח אברין דמלכא, בחי' אדם, אדמה לעליון - שהם הן רמ"ח המשכות מבחי' סובב כל עלמין.
ודרך כלל נחלקין הרמ"ח מצות לג' קוין: ימין ושמאל ואמצע. והם תורה ועבודה וגמילות חסדים.
תורה הוא שמותיו של הקב"ה. קורא בתורה הוא כמו שקורא בשם וכו'.
וגמ"ח - זו צדקה, להחיות רוח שפלים - על ידי אערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, להיות המשכת סובב כל עלמין בבחי' ירידה והשפלה, להחיות רוח שפלים.
ועבודה - זו קרבנות. בחי' רשפי אש שלמטה ליכלל באש שלמעלה.
וכן בתפלה, שכנגד הקרבנות תקנו: ברוך שאמר, ופסוקי דזמרה - להגדיל מדורת האש האהבה שממטה למעלה. באומרו: "ברוך שאמר והיה העולם", דהיינו במאמר אחד. ואח"כ נפרט ע"י ט' מאמרות כו'.
וכן: בהללויה כי נשגב שמו לבדו רק הודו גו' וירם קרן לעמו וגו' לבנ"י עם קרובו וגו', וכיוצא בזה משאר פסוקים - שמהם נמשך רשפי אש והתלהטות הלב.
ועי"ז כמים הפנים לפנים וגו' - ממשיך למטה בחי' סוכ"ע, שתהי' אמונה זו קבועה ותקועה בלב ונפש האדם.
וזהו: "וזאת המצוה וגו' לעשות בארץ וגו' ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל וגו'".
כי הנה ענין פרשת שמע ישראל הוא: ש"הוי'", סובב כל עלמין, שהוא: "אלהינו", שאנחנו מאמינים בו בבחי' אמונה לבדה - יהי' בבחי': "אחד", בבחי' גילוי, בשבעה רקיעים ובארץ, בבחי' דעת והרגשה.
(וכ"כ בפע"ח שער הק"ש פי"א בענין הוי' אחד שהוא המשכת הדעת עליון כו')
להיות ביטול ויחוד אמיתי, בבחי' יחודא עילאה, ביטול במציאות ממש. ונעשה ונמשך בחי' זו ע"י המשכת המצות לבחי' ארץ, היא בחינת אמונה. ואמונה זו היא בחי' ארץ זבת חלב ודבש.
"חלב" - הוא בחי' הגדלת המדות שתגדל האהבה המסותרת בלב ותצא מההעלם אל הגילוי.
(כי הגדלת המדות הוא ע"י בחי' אמונה מבחי' סובב כל עלמין דייקא. משא"כ מבחי' ממלא כל עלמין, לא תתגדל אהבתו ויראתו לה' מכאשר תוכל נפשו שאת. ועמ"ש בד"ה באתי לגני בפי' ייני עם חלבי. וסד"ה חכלילי עינים גבי רוחצות בחלב ובזח"ג קל"ו ב').
ודבש - הוא בחינת מתיקות ותענוג. כמ"ש: "אז תתענג על ה'", והיינו מבחי' סובב כל עלמין. דהיינו, כאשר יתבונן כי אני הוי' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו'. ורק הודו על וגו'. ועם כל זה הנה וירם קרן לעמו ולבנ"י עם קרובו ממש. אי לזאת יגיל וישמח לבו ויתענג על ה' ממש.
וזהו: "וצדיק באמונתו יחיה", מלשון תענוג, ופיקוח נפש. כמו: "בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי".
שפי': "חסרונם" - דבר החסר לאדם לקיום חיותו.
"להחיות בהם נפש כל חי", שאינו אלא להתענג ופיקוח נפש.
וכך: יחיה באמונתו, להשיב את נפשו יותר מכל התענוגים. ו"מרוב כל". וכמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו'".
(וזהו: "ורעה אמונה והתענג על ה'", [תהילים לז ג,ד] והיינו ע"י: "ועשה טוב" [שם].
וע' זח"ג פינחס דרכ"ה ב' מענין זה. ובפ' בהר דק"י ע"ב. ובפי' הרמ"ז שם מענין טוב. ח"ב תרומה ק"ע ע"א ע"פ מזמור לדוד ה' רועי ודקע"א א')):
ד אך בחי' אלו של חלב ודבש עדיין לא הגיעו למעלת ומדריגת: "ומלאה הארץ דעה" שיהיה לעתיד לבא בבחי' דעת והרגשה ממש. משא"כ חלב ודבש - הם בבחי' האמונה עדיין.
והענין. כי הנה אנו רואים, שהעולם כמנהגו נוהג, בבחי' ממלא כל עלמין, שיש לכל עת כו'.
כי הנחש הטיל זוהמא בחוה בחי' כנסת ישראל, ובמתן תורה פסקה זוהמתן. ואח"כ בחטא העגל חזר כו'. ואח"כ בימי יהושע עבדו את ה'. ובימי שפוט השופטים קלקלו. ובימי דוד ושלמה היו במעלה העליונה. ואח"כ בחטא ירבעם כו'.
וכך בכל דור ודור נשתנה לפי הענין. וגם בימי התנאים והאמוראים - אין זמן א' דומה לחבירו. וכל העתים משתנים והזמנים מתחלפין ומתהפכין.
והיינו לפי שהם בבחינת ממלא כל עלמין. שהם בחי' פרצוף: ראש ויד ורגל ושאר אברים, שאין אחד דומה לחבירו, ופעולת האיברים משתנין. גם, לפעמים כואב אחד מהאברים או נחלש כו' וכיוצא בזה שינוים מקרים.
(וע' זח"א ויחי דרכ"א א': דאשתניאת מגוונא לגוונא. וס"פ אמור דק"ז. זח"ג תצא רפ"א א'. ועיין בפרדס שער אבי"ע ספ"א).
וכן בכל אדם בפרטיות. לפעמים נופל במחשבה דבור ומעשה אשר לא טוב. ולפעמים יפול לו הרהורי תשובה ומעשים טובים. "כי לכל עת וגו'" "ולאום מלאום יאמץ". "כשזה קם כו'". "לא נתמלאה צור כו'".
וע"כ, אל יפול לב האדם עליו בראותו שנופל כו' - כי כך הוא סדר תהפוכות הזמן. ויכול הוא לחזור ולשנות את טעמו מרע לטוב. וכל זה הוא בבחי' ממלא כל עלמין.
אך להיות בחי' סובב כל עלמין בבחי' גילוי, בבחי' דעת והרגשה ממש - צריך להיות: "ובערת הרע וגו'". (וכמ"ש מזה בביאור ע"פ: כי על כל כבוד חופה) שזה יהיה לעתיד לבא, שיקויים: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
משא"כ בזמן חורבן הבית. שבית ראשון היו בו נביאי השקר. ובית שני היה בו שנאת חנם. שהם הם בחי' זה לעומת זה, כנגד בחי' אמונה שהיא למעלה מן הדעת.
והענין כי כמו שיש בסטרא דקדושה בחי' אמונה שהיא למעלה מן הדעת, כך הי' אז בין ישראל אמונות כוזבות. (כמבואר בירמיהו סימן מ"ד פסוק י"ז י"ח). והם זה לעומת זה.
והנה בבית ראשון, בהתגברות סטרא דקדושה, היה גילוי שכינה: ארון וכפורת. וכך בזה לעומת זה, בהתגברות סטרא דקליפה מחמת החטא, היה התגברות כנגד אמונת אלהות. והנשים שהי' מבכות את התמוז אמרו: מעת חדלנו לקטר למלכת שמים חסרנו וגו'. [ירמיה מח, יט] וכך היו נביאי השקר (כמ"ש בירמיה סי' כ"ז פסוק י"ד ט"ו), דהיינו אמונות כוזבות בנביא, להאמין במה שלא דבר ה'.
משא"כ בבית שני שחסרו ה' דברים, לא היתה ג"כ בלעומת זה התגברות הקליפה כ"כ. והיתה האמונה רעה במילי דעלמא - להאמין באנשי רכיל לשנוא את חבירו. שהשנאה ההיא היא שנאת חנם. שחבירו לא עשה לו רעה באמת. כי אם לא היה מאמין באנשי רכיל, בוודאי לא היה איש שונא לרעהו כלל, שזה כנגד הטבע שישנא אחד לחבירו חנם, אם יודע באמת שחבירו לא פשע כו':
וזהו: "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'", כי להיות הידיעה והרגשה בבחי' ממלא כל עלמין כבר נאמר: "אתה הראת לדעת וגו'". כבר הראת כו'. אבל להיות: "וידעת", בבחי' סובב כל עלמין, דהיינו "בשמים ממעל", שמים - בחי' סובב. כמו השמים שהם כדורים. וכמו הארץ שהיא בתוך השמים והשמים מקיפין לה (ועמ"ש בד"ה כי המצוה הזאת גבי לא בשמים היא).
כך הנה דבר ה' הוא בחי' ממלא כל עלמין היא מוקפת בבחי' סובב כל עלמין, שאין דבר חוץ ממנו. וכמשל הדבור בעודו בכח הנפש שעדיין לא יצא ונפרד כו'.
וידיעה זהו [זו] הוא דוקא היום. כמו: "היום לעשותם", ולא למחר בעוה"ב.
שהעולם הבא הוא בחי' ממלא כל עלמין. השתלשלות המדריגות מעילה לעלול, מדריגה אחר מדריגה. וכמשל פרצוף שיש בו ראש ויד ורגל כו'. כך יש מדריגות רבות ג"ע עליון וג"ע תחתון כו'.
ולכן המעשים ודיבורים ומחשבות נעשו לבושין צואים לעוה"ב, ואין יכול לפשוט אותם, וכאלו קשור בשק. אם לא ע"י כף הקלע וכיוצא בזה, להתיר ולהפקיע הקשר וכו' (וכמשנ"ת בד"ה צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי).
משא"כ: "היום, והשבות אל לבבך", בשני יצריך. בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו'. שהיום יכול לברר ולהפריד הרע, על ידי המשכה מבחי' סובב כל עלמין. ע"י: "והיו הדברים האלה אשר אנכי", מי שאנכי, "מצוך היום" דוקא. שהתורה והמצות הם מבחי' סובב כל עלמין.
וע"י זה: "וידעת היום כי הוי' הוא האלהים". הוי' - הוא בחי' גילוי. האלהים - בחי' הסתר וצמצום.
כי כמו שיש בחינת הסתר וצמצום בבחי' ממלא כל עלמין בחי' עליות וירידות לפי זמנים מתחלפים כנ"ל. כך יש בבחי' סובב כל עלמין. בחי' הוי' - זה גילוי. ובחי' אלהים - היינו הסתר וצמצום, בהתגברות זה לעומת זה.
וצריך להיות: "וידעת היום והשבות אל לבבך", בבחינת אתכפיא ואתהפכא. שיקויים: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
ועי"ז תהיה: "ומלאה הארץ דעה וגו'". "והארץ תרצה את עונה". דהיינו שזדונות יהי' כזכיות.
(בגמ' נזכר פסוק וידעת היום ר"ה ל"ב ב' גיטין נ"ז ב'. רבות בפ' ואתחנן ע"פ דוידעת היום. ובפ' וזאת הברכה וס"פ ויקרא ספ"ו ע"פ והוא עד או ראה או ידע. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת היום.
ויש לפרש ע"פ האמור, דפסוק: "אתה הראת לדעת" - זהו על בחי' ממכ"ע. שע"ז נאמר: "ומבשרי אחזה", "שאו מרום עיניכם וראו". וזהו: "או ראה". "אתה הראת".
אבל פסוק: "וידעת היום", קאי על האמונה והדעת בבחי' סוכ"ע, מה שאינו בגדר עלמין כלל. וע"ז נאמר: "וידעת היום" כנ"ל. וזהו: "או ידע כו'".
וזהו שיש בפסוק ראשון דק"ש ע' רבתי. וכן ד' דאחד. שהוא ענין: "עד". דהיינו בחי': "ואתם עדי", כמש"ש במדרש. והיינו ע"י אתה הראת לדעת וידעת היום כו' וכנ"ל.
וגם י"ל ע' רבתי דשמע עין בחי' ראיה הראת לדעת. ושמע לשון הבנה בחי' וידעת.
וזהו: "ע"פ שנים עדים יקום דבר" - כי עדות אותיות דעות. ושנים עדים - היינו בחי' או ראה או ידע הנ"ל ועי"ז יקום דבר. הוא בחי' דבר ה'. וע"ז מרמז הד' רבתי דאחד):