ואשה כי תדור נדר לה' כו' בנעוריה כו'.
ואשה, היא כנס"י, מקור כל נשמות ישראל. ולכן טעמו: "זקף גדול", שמורה שהוא ממקום גבוה מאד. כמארז"ל: [בראשית רבה א, ד] ישראל עלו במחשבה [אינו ציטוט ישיר. ובהמשך דברי המדרש מביא את הפסוק משלי ג, יט], ה' בחכמה יסד ארץ.
[וצריך לעיין בכוונתו בהביאו פסוק זה כאן. דלכאורה שם במדרש פסוק זה אינו המשך לישראל עלו במחשבה]
(ועיין בזהר ר"פ בשלח (דמ"ד א') ע"פ: ושם אשה גדולה, ובפי' הרמ"ז שם.
ועיין ברבות ויצא פ"ע [=פרשה ע] ע"פ הגדולה: לאה גדולה במתנותיה כו', ויהודה לעולם תשב כו', יוסף לשעה כו'.
ועמ"ש סד"ה ויגש אליו יהודה. ובד"ה בכ"ה בכסליו בענין: ה' קטנה רחל.
ועמ"ש בד"ה שיר השירים: בענין שכינתא עילאה וזהו ה' גדולה. וזהו ענין כנס"י, כמ"ש: ע"פ אחת היא יונתי.
וזהו ענין: זקף גדול.
עמ"ש ע"פ: וזוקף לכל הכפופים. ובד"ה אד' שפתי תפתח בענין וזוקף בשם.
אך יש זקף קטן, והוא ענין תשובה תתאה, תשוב ה' קטנה. ויש זקף גדול, ענין תשובה עילאה.
והוא ע"ד שנתבאר לקמן בד"ה אלה מסעי בענין: ואלה מסעיהם למוצאיהם. ובד"ה יונתי בחגוי בענין: קומי לך.
וזהו ביום ההוא אקים את סוכת דוד.
ועמ"ש בענין צדקה: כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול, וע"פ יתקע בשופר גדול, ובענין שמו הגדול)
ולכן נק' כנס"י: אשה - כדכתיב: ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי (בהושע סי' ב').
וצריך להבין מהו: ביום ההוא ולא עכשיו. ועיין מזה בגמרא רפ"ח דפסחים.
דהנה שלשה גאולות הן: (ועיין בפ' וישלח קס"ט סע"א) גאולה ראשונה - בחי' חסד, בזכות אברהם. גאולה שניה - בזכות יצחק, ולכן לא היתה גאולה שלימה. גאולה שלישית - בזכות יעקב.
(עיין מזה באלשיך בתהלים סי' כ"ד. שזהו ענין מארז"ל: (פ"ח דפסחים דפ"ח א') ע"פ: והלכו עמים רבים כו' אל בית אלקי יעקב - לא כאברהם שכתוב בו הר: בהר ה' יראה. ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו: בית כו'.
ועיין מזה בפ' יתרו (דס"ט סע"ב) ובמק"מ שם. (פקודי רכ"א ב'. רל"ב א' ב').
ועמ"ש מענין בית סד"ה השמים כסאי ובד"ה מזמור שיר חנכת הבית.
ועמ"ש בד"ה יחיינו מיומים, בענין ביום השלישי יקימנו. והוא בחינת יעקב בחיר שבאבות.
ועמ"ש בד"ה כנשר יעיר כו' ה' בדד ינחנו, וכתיב: וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב).
שהוא בחינת אמת. כדכתיב: תתן אמת ליעקב, והתורה נק' אמת. כדכתיב: תורת אמת היתה בפיהו. קרוב ה' כו' באמת - ואין אמת אלא תורה. כמארז"ל ברבות פ' צו פ"ז: אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. כמ"ש: (בהושע סי' ח') גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם.
ולהבין למה מדת יעקב נק' אמת. וכי מדת אוי"ר מדת אברהם ויצחק אינם אמת ח"ו?
גם מהו מדת יעקב באדם?
(ועיקר פי' אמת, אין ר"ל הפך מן השקר לבד ח"ו. אלא היינו כמ"ש: וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו - דהיינו הפך נהרות המכזבים, במשנה פ"ח דפרה. שהוא מה שנפסקים לפעמים.
וע' בפ' בשלח (מ"ד ב') ע"פ: אל תכזב בשפחתך, שהיה נשמתו מסטרא דנוק', שאין לו קיום כי הוא אתר דמשתני.
ולכן הנהרות המכזבים פסולים לקידוש מי חטאת, שצריך מים חיים, ע"ד: עץ החיים אתר דלא אשתני, כמ"ש בפ' אמור ק"ז. וזהו ענין: אני הוי' לא שניתי. וזהו עיקר האמת.
(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ אלה מסעי).
וכך בגאולת מצרים - שירה, נקבה. ולעתיד יהיה: שיר - לשון זכר. שנאמר: שירו לה' שיר חדש. כמ"ש ברבות בשלח ס"פ כ"ג.
וע"ש בפ' בא ס"פ י"ח ליל שמורים כו' - נס עובר, אבל לע"ל כו'.
ועמ"ש הרמ"ז פ' תשא (דקפ"ח ע"ב) בענין: שיר זכר.
ועמ"ש: ע"פ שפת אמת תכון לעד, בד"ה ושבתה הארץ שבת לה'.
והנה מענין שיעקב נק' אמת, עיין בביאור ע"פ וידעת היום. ועיין בפ' אחרי (ס"ו ב') מענין וזכרתי את בריתי יעקב כו'.
ועיין ברבות ויצא פ"ע: נטל הקב"ה שיחתן של אבות, ועשאן מפתח לגאולתן של בנים - אתה אמרת: והיה הוי' לי לאלקים: חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה. שנאמר: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו'. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. - הרי שכל בחינה דלעתיד, זהו ע"ד בחי' וענין: והיה הוי' לי לאלקים שאמר יעקב.
והיינו לפי שזהו ע"י התגלות עצמות אור א"ס ב"ה, שלמעל' מעל' מבחי' שם הוי'. והוא מה שיתגל' לע"ל. והיינו ע"י בחי' יעקב. וכמ"ש מזה סד"ה שובה ישראל עד הוי' אלקיך.
ועמ"ש ע"פ המאמ' פ' וישב: (קפ"א ב') "ירום" מסטרא דאברהם כו'. "מאד" מסטרא דיעקב.
וזהו: ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם כו'. ודוגמא לדבר מ"ש: כי כאשר השמים החדשים כו' כן יעמוד זרעכם ושמכם.
והנה יש ג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח. ויעקב הוא בחי' תורה: ויקם עדות ביעקב כו'.
ועמ"ש סד"ה וארא אל אברהם: דאהוי"ר הוא עדיין בחי' יש מי שאוהב, אבל עסק התורה הוא ביטול לגמרי, ואינו תופס מקום כלל.
וזהו עיקר גילוי בחי' אמת, דהיינו כמו דכולא קמיה כלא חשיב. כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה.
והדרך שיזכה אדם לאור התורה - הוא ע"י בחינת יעקב. כמ"ש סד"ה מי מנה עפר יעקב):
ב דהנה כתיב: הגידה לי שאהבה נפשי כו' [שיר השירים א, ז]. פי': נפשי שהוא ניצוץ אלהות. שבכל אחד ואחד יש בו בחי' אהבה לדבקה בו. אף שאינו מרגיש כלל - הוא מחמת שהנפש בגופו בגלות אצלו. כמ"ש: ואני בתוך הגולה. כמארז"ל: גלו לאדום כו'.
והיא אהבה הטבעית שבכל אחד ואחד מישראל, כאהבת הבן אל האב. שאהבת הבן אל האב אינה כרשפי אש - שהוא ברא כרעא דאבוה, דבר בפ"ע.
והנה אהבת הבן אל האב - אף שהבן אינו מקבל נחת ותענוג, רק שהוא צועק אל אביו שיקרב אותו אליו - אעפ"כ האב מקבל תענוג מזה. וכל מה שהוא צועק יותר - האב מקבל תענוג יותר.
וזהו: "אכלתי יער [עם דבשי" שה"ש ה, א. "ועל כן נאמר אכלתי יערי עם דבשי יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנאמר (שמואל ה ו) ביערת הדבש ויערת היא לשון קנה כמו (שמות ב) ותשם בסוף ושויתיה ביערא ומוצצין הדבש ומשליכין העץ ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראו"י . רש"י שם]- שהוא ברכות שלפני ק"ש. "עם דבשי", שהוא ק"ש, שהוא ענין מתיקות ותענוג.
שלמעלה מצעקת הבן שרוצה שתשוב נפשו אליו אף שאין נפשו מרגשת כלל. שבחי' ניצוץ אלהות שבתוכו מעוטף ומלובש מרצונות אחרים ולכן אין האהבה כרשפי אש. כי חמימות מרצונות עוה"ז מקררים אותו. (עמ"ש בפ' שלח בד"ה בפ' נסכים).
וזהו: "זכרתי לך חסד נעוריך" - הוא דרך התחלת העבודה. (ועמ"ש בשה"ש בד"ה לריח שמניך בענין נער. ובד"ה והיה אור הלבנה בענין ונערים ממשתה נגינתם כו').
"אהבת כלולותיך" - שהוא בחי' כלה ולא אשה.
"לכתך אחרי במדבר" - פי': אחרי, היינו שהוא עדיין בבחינת אחוריים, שהוא בחי' אתכפיא ולא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא. וכמ"ש מזה בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו'.
ולכן הוא עדיין בבחינת: מדבר ושממון, ארץ ציה כו'.
וגם מדבר הוא לשון דיבור, שמדבר דברים גשמיים. ומ"ם פתוחה מורה שמזה באו לו מחשבות זרות.
(וע"ד מה שנתבאר בד"ה וארשתיך לי, שסיבת המחשבות זרות מחמת ששכלו ומחשבתו פנויים. כמשל החצר שאין לו קירוי והוא פתוח כו' ע"ש.
ועיין מענין זכרתי לך חסד נעוריך כו' בפ' וישלח (קע"ו ב'). אמור (ק"ג ב'). שלח לך (קס"ח ב'). פינחס (רנ"ז א'). עקב (רע"ד א'). רבות במדבר פ' ב' (רי"ב ד'). ועמ"ש בד"ה קחו מאתכם תרומה).
וזהו: "משכני" - כי ידע אינש בנפשיה כאו"א, שהנפש אלהות שבו הוא מוטבע בחושך, משכא דחויא, שמכסה ומסתיר על אור הקדושה, ואין חבוש מתיר עצמו.
וזהו שכנס"י מבקשת: משכני - שאתה תמשיך אותי מגלותי. ואז: אחריך נרוצה. ועמ"ש מזה בד"ה אדם כי יקריב מכם.
וזהו: איכה תרעה - פי', שאין הבקשה בשבילנו לבד, אלא דאל"כ: איכה תרעה. שכנס"י נק': רעיתי וקוב"ה נק' רועה ישראל. כמארז"ל: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ר"ל, להיות התלבשות אור א"ס ב"ה במדות עליונות, הנק': גופא, חסד דרועא ימינא כו'. כי הוא ית' מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל.
ועיין מה שכתוב ע"פ אני ישנה ולבי ער, גבי פי' תמתי מלשון שלימות כו'. ע"ש. ובד"ה הנך יפה רעיתי. ולעיל ע"פ ראשי המטות בענין לכו לחמו בלחמי.
איכה תרביץ בצהרים - שהוא לשון חמימות מרצונות אחרים. (כי צהרים הוא עת תוקף החום. ויש תוקף חום זר של תאוות גשמיות, שעל זה נאמר: "ובושה החמה". "וחם הוא אבי כנען".
ועיין בפרדס ערך חם. ועיין מכ"ז בפ' ויקרא (י"ז ב'). ובפ' בלק (קצ"ז א' ב'). ובפרשה תרומה (קמ"ג ב'), מענין אי כה. ועיין מה שכתוב מזה בד"ה שוש אשיש).
וזהו: שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חביריך [שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ.] שהוא לשון בושה, כענין: העטית עליו בושה (בתלים סי' פ"ט) ויעטו כמעיל בשתם (שם סי' ק"ט) יעטו חרפה וכלימה (שם סי' ע"א). וע' בזהר בראשית (דף כ' ע"א). גם לשון מעוטף ומלובש.
"בעדרי חבריך" - שהוא מחשבות ודבורים מרצונות אחרים, שנמשכים ונשפעים משרים עליונים - שאין שום דבור ומחשבה למטה שאינו נשפע ונמשך מלמעלה.
(ועיין בזהר פ' ויצא (דף קס"ב) בס"ת ע"פ והיה העטופים ללבן כו' - אתכספן ומתעטפי. ובושה זו הוא ענין מה שאנו מבקשים: ולא נבוש לעולם ועד. עיין הפי' בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב. וע' בזהר פ' אמור (דפ"ט ע"ב) ע"פ לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים. ונק' בחי' אלו: ללבן.
וזהו ענין: עדרי חבריך. וכמו שכתוב ברבות בשה"ש. מה שאין כן: הקשורים ליעקב - שמקושרים בקשר אמיץ וחזק בו ית'.
וכמו שכתוב בזהר פ' אחרי (דע"ג): ג' דרגין אינון מתקשרין דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל. ועיין מה שכתוב מזה בביאור על פ' נשא את ראש בני גרשון בענין קטרת):
ג והנה יש עוד בחי' אהבה שהוא אהבת אשה אל איש, שהיא אהבה כרשפי אש ואין לו רצונות אחרים כלל. שהוא ע"י התורה כמ"ש: ועמך לא חפצתי רק ואל אישך תשוקתך (ועמ"ש מענין אהבה זו בד"ה נאוו לחייך בתורים בענין תורי זהב וזהו ושם אשתו כו' בת מי זהב שבחי' אהבה זו היא בבחי' כמעלת הזהב על הכסף. וגם פי' בת מטרד י"ל שהוא טרדת אה"ר זו עד שאין לו שום רצון אחר כלל)
וזהו בכל לבבך וכמ"ש במ"א בד"ה ענין ק"ש והיינו מחמת רוב חשקו וחפצו אליו ית' כרשפי אש שלהבת מתלהבת בבחי' בהעלותך את הנרות ואהבה רבה זו הוא נמשך ע"י התורה (כי ביום חתונתו זה מתן תורה והתורה היא בחי' מימינו אש דת שניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה ועמ"ש בד"ה והיה לכם לציצית בענין לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה ובד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו ובד"ה למען תהיה תורת ה' בפיך בפ' בא. ובחי' אה"ר זו נק' אמת וזהו תתן אמת ליעקב כי הקול קול יעקב בחינת תורה כנ"ל ועמ"ש מזה בד"ה ביום השמיני עצרת). וזהו שתיתי ייני עם חלבי שהיא בחי' תורה וזהו כי טובים דודיך היינו אה"ר והוא נמשך מיין יינה של תורה. וז"ש ויאמר האדם אדם דלעילא. כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו'. זאת הפעם התורה שנק' זאת (פ"ה דמנחות נ"ג ב') שלעתיד תתגלה התורה מלבושיה וגשמיותה
(ולכן נאמר: ביום ההוא תקראי אישי - שהתורה נקרא: אור. כמו שכתוב: ותורה אור. וגם נקרא: מים, כמו שכתוב: הוי כל צמא לכו למים.
והענין כמו שכתוב במ"א על פ': הללו אל בקדשו, בענין ג' בחינות אור מים רקיע כו', ע"ש.
ועל דרך זה בתורה. שהתורה כמו שהיא למעלה, היא בחי' אור, ובירידתה להתלבש למטה, נק': מים יורדים מגבוה לנמוך.
ועיין מה שכתוב בד"ה שיר השירים בענין ב' בחינות חתן.
ועכשיו כנסת ישראל מקבלת טפת חכמה עילאה, בבחינת התלבשות מים רקיע. אבל לעתיד שתתגלה פנימיות התורה הוא בחינת אור, וזהו עני:ן תקראי אישי שתקבל מבחי' אור. וכמו שכתוב הרמ"ז בפרשה פקודי (דף ר"כ ע"ב). אך מ"מ גם עתה נמשך האור ע"י התלבשות כו' כנ"ל).
וזהו: אף "הפעם", כמו שהוא עתה מלובש בלבושים רבים בדברים גשמיים, אעפ"כ היא: "עצם מעצמי" - מעצמיותי, שהוא פנימיות רצונו שהיא תורה שבכתב.
"ובשר מבשרי" - לשון בשרא סומקא, תורה שבע"פ - חומרות וחילוקים.
"לזאת יקרא אשה" - אש ה', שהיא אהבה כרשפי אש. "כי מאיש לוקחה זאת". כדכתיב: כי ה' יתן חכמה - זו תורה שבכתב. מפיו דעת ותבונה - זו תשבע"פ. כמ"ש ברבות כי תשא פמ"א.
כי מחמת שנתפס ונדבק במוחו בשעה שהוא לומד, ומכש"כ כשהוא זוכר ואינו נשכח ממנו, והוא בחי' זכר. כמ"ש: זכר חסדו - אזי נקלט בו חכמתו ובינתו ית', שהוא בחי' טפה הנמשך ממוח האב.
(עמ"ש מזה בד"ה שחורה אני ונאוה, ובד"ה והדרת פני זקן).
וזהו: ויהיו שניהם ערומים - דהיינו שע"י אהבה זו דבחי' רשפי אש, הוא מופשט מכל הרצונות זרות. ואין לו רצון אחר כלל. וכמ"ש: ועמך לא חפצתי.
ולא כמו אהבה שבקרירות, שהוא מפני שמלובש עדיין ג"כ ברצונות זרים, והוא רק בחי' אתכפיא. אבל ע"י אה"ר זו דאתהפכא חשוכא ואין לו רצון אחר כלל רק לדבקה בו. נמצא אינו מלובש בלבושים זרים, ובאתעדל"ת אתעדל"ע לע"ל, שלא יכנף עוד מוריך.
וזהו: ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו. והיינו שלע"ל יהיה גילוי פנימיות התורה בלי לבושים. אך גם זאת הפעם שהתורה מלובשת בלבוש כנ"ל - עכ"ז הוא ע"ד ענין: ויהיו שניהם ערומים.
כי ע"י עסק התורה, שנשמת האדם מלובשת בהתורה. וכמ"כ עי"ז, אור א"ס ב"ה נמשך ומתלבש בהתורה. שזהו ענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה. נמצא הרי הקב"ה כביכול עם האדם העוסק בתורה מלובשים בלבוש אחד, עד"מ שנים שמתכסים בטלית אחד ממש. וכמ"ש מזה בד"ה כי ביום הזה יכפר.
והיינו דוקא כאשר האדם מופשט מרצונות זרים. משא"כ כשיש לו רצון זר ולבושים צואים, נק': הוא בבגדו והיא בבגדה ויוציא ויתן כתובה.
אבל כשמופשט מרצון זר להיות: ועמך לא חפצתי - נמשך כמ"כ מלמעלה כנ"ל.
וזהו: ולא יתבוששו - היינו שלא יהיה בחינת: כעוטיה על עדרי חבריך הנ"ל.
וזהו: ולא נבוש לעולם ועד.
ועמ"ש עוד בחינה גדולה יותר בפי' ולא יבשו עמי לעולם בד"ה ואכלתם אכול:
ד וזהו: ואשה כי תדור נדר כו'. וצריך להבין מהו ענין הנדר לאסור על נפשה דברים המותרים. והרי י"ל: דייך במה שאסרה לך תורה' כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ד בשם הירושלמי פ"ט דנדרים?
אך הנה אין חילוק בין היתר לאיסור. רק שההיתר יכול להעלות לה'. אך כל זמן שאינו מעלהו - הוא מכסה ומסתיר גם כן.
וזהו ענין: נדרים סייג לפרישות. דהיינו: קדש עצמך במותר לך. מפני שרואה שלא יוכל להעלות הדבר, ויוריד הדבר לגשמיות, וממילא נמשך גם האדם אחריו לגשמיות.
וזהו: כובד ראש - כי ישראל, לי ראש. ובחינה זו הוא מוסתר מחמת כובד הגשמיות המכסה ומסתיר, כמשא כבד כו'. (עמ"ש מזה בד"ה מנורת זהב כולה) וע"כ צ"ל פרישות.
אך זה שלא יוכל להעלות הדבר, זהו כשהוא עדיין בחינת: ואשה כו' בנעוריה. שהוא בחינת נוקבא. (עד לא קבילת דכר. כמשנ"ת ע"פ לריח שמניך) דהיינו אהבה ראשונה. בנעוריה בית אביה - שהוא: חסד נעוריך. בית אביה - כאהבת הבן אל האב.
לא יחל דברו - כיון שהוא עדיין בחי' אשה, נוקבא: ואיש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש, כי נשים דעתן קלות. כמ"ש בד"ה שוש תשיש בפ' תזריע, ובד"ה ויקחו אליך פרה.
ולכן לא יוכל לברר ההיתר ולהעלותו למעלה. כי עדיין לא יוכל לבא לבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא, רק בחי' אתכפיא. שזהו ענין: לכתך אחרי במדבר כנ"ל. ולכן מה שהוא קצת מותרות - יורידנו לגשמיות.
ועמ"ש ע"פ: כי תצא למלחמה כו' גבי וגלחה את ראשה כו'. ובד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י, גבי, שערך כעדר העזים.
ולכן מסכת נדרים הוא בסדר נשים, שאינו רק כשהוא בחינת נוקבא.
אבל: ואם היו תהיה לאיש. ואם בית אישה נדרה. דהיינו: כד קבילת דכר, שמקבלת טפת חכמה עילאה, שהיא התורה, שהיא חכמתו ית', ואורייתא היכלא עילאה דקוב"ה. ואזי: שניהם ערומים - שמופשט מכל רצון זר.
ואזי: והפר את נדרה, דהיינו שהוא מהפך חשוכא לנהורא: כי בחכמה אתברירו כו'.
(ועמ"ש בד"ה וכל בניך בענין ורב שלום בניך, א"ת בניך אלא בוניך - שכדי להיות ורב שלום, זהו ע"י בוניך דוקא, משום דבחכמה אתברירו כו' ע"ש.
ואיתא בפ' תזריע (מ"ב סע"ב) ע"פ אשה כי תזריע וילדה זכר, א"ר אחא: אתתא מיומא דאתעברת, לית בפומה אלא ילידו דילה אי להוי דכר. ופי' הרמ"ז: שעם היות הנוקבא בחינת גבורה, עכ"ז ע"י יחודה עם החסדים, נמתקו גבורותיה ונתבסמו עד כי חפצה ותשוקתה שילידו דילה יהי' דכר דוקא, שהוא בחינת חסדים.
ועיין בפ' שמיני (דל"ח סע"ב) ע"פ: ויקח אהרן את אלישבע, ובפי' הרמ"ז שם.
וכך הענין כאן, שע"י היחוד עליון בעסק התורה, שזורח בתוכה אור האלקות - נעשה הנשמה בבחי' דכר: והאיש דרכו לכבש. ועמ"ש בד"ה והיה לכם לציצית בפי', למען תזכרו כו' שתהיו בבחי' זכרים כו'.
וענין: והפר לה אביה - י"ל עפמ"ש בפ' אמור (דף ק' ע"ב) בענין אחותי בת אבי היא: בזמנא דנטלי מבי אבא כו'. והיינו בשבת, שאז מאיר בנפש מבחינת חכמה, שזהו ענין נשמה יתירה, ואזי תוכל לבא לבחינת אתהפכא כו'. וכמ"ש במ"א באריכות. וע' מזה לקמן סד"ה ושמע אביה את נדרה.
וזהו: מפירין נדרים בשבת. והארת שבת מאיר בכל יום בתפלה שבכל יום, כמ"ש: ע"פ להקריב לי במועדו.
ועיין בס' ש"ב ס"פ י"ח ופרק י"ט. ועמ"ש ע"פ: והדל לא ימעיט - שאור אבא מאיר בכל נש"י. שזהו ענין: כי קרוב אליך הדבר מאד.
והנה ארז"ל: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין נדריה. הפר האב כו'.
והענין. דאיתא ברבות בא (ס"פ ט"ו) שעכשיו הוא בחינת: וארשתיך לי. ולעתיד כתיב: כי בועליך עושיך - בחינת נשואין. וכ"ה בגמרא (רפ"ח דפסחים) ע"פ: ביום ההוא תקראי אישי, ככלה בית חמיה - דהיינו בחינת נשואין. משא"כ עכשיו הוא ככלה בית אביה, שהוא בחינת אירוסין.
והיינו, כי אורייתא - סתים וגליא. ועכשיו לא נתגלה לנו רק חיצוניות התורה, לכן נק' אירוסין לבד, וכנ"ל בענין: זאת הפעם כו'.
וע"כ צ"ל אביה ובעלה מפירין נדריה. פי' אביה, הוא ע"י עסק התפלה, לעורר האהבה ויראה שתהיה בבחינת בת אבי, ולא זז מחבבה עד שקראה בתי, ואח"כ ובעלה היינו עסק התורה כו'.
משא"כ: כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו. וכמ"ש בד"ה וכל בניך הנ"ל, בענין על שלא ברכו בתורה תחלה.
וזהו: אביה ובעלה מפירין. אביה - היינו בחי' יו"ד, ובעלה - היינו בחינת ו', שהוא קול התורה.
אכן לעתיד שיתגלה פנימית התורה זהו ענין: בית אישה, בחי': תקראי אישי.
וכן כגון רשב"י, שתורתו אומנתו, כמו שאמר: בחד קטירא אתקטרנא כו', שלא היה בבחינת נפרד אפילו רגע אחד. ע"ד משנ"ת בד"ה ואלה המשפטים גבי נשמות דאצילות כו' ע"ש. ועיין ברבות סדר נח פל"ה. ולא היה צריך לעורר את האהבה. וע"כ היה פטור מן התפלה. וזהו ענין ואם בית אישה כו'. ועמ"ש סד"ה: מה טובו בענין משכנותיך ישראל):
קיצור ואשה כי תדור. ואשה היינו בחי' נוקבא, והיינו בנעוריה, עד לא קבילת דכר. וכמ"ש: חסד נעוריך כו' לכתך אחרי - בבחינת אחוריים. אהבה בקרירות, כאהבת הבן אל האב. ועז"נ: משכני אחריך נרוצה. הגידה לי שאהבה נפשי. דאל"כ: איכה תרעה: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים ע"י אהבת הבן, ג"כ: אכלתי יערי עם דבשי. שתים שלפניה וק"ש, תפלה מיושב. שלמה אהיה כעוטיה בושה, והעטופי' ללבן. בחי' לכתך במדבר מם פתוחה. ואזי: כי תדור שצ"ל נדרים סייג לפרישות כי אין אשה דרכה לכבש:
אכן ואם היו תהי' לאיש. כי הנה יש אהבה גדולה מאהבת הבן שהוא בקרירות, כ"א ברשפי אש, בחי' אשה, ושם אשתו כו' מטרד בת מי זהב. ועמך לא חפצתי, רק: ואל אישך תשוקתך. והוא נמשך ע"י התורה, שניתנה: באש שחורה ע"ג אש לבנה. ובבחי' זו נאמר: ויהיו שניהם ערומים, הפך מבחי' כעוטיה:. ביום ההוא תקראי אישי. וגאולה זו בזכות יעקב שנק' אמת. והנה: זאת הפעם, אף עתה כשמלובשת בגשמיות, עכ"ז היא עצם מעצמי כו'. וכיון שכן והפר את נדרה:
והנה נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פי', ע"ד: לא זז מחבבה עד שקראה בתי. זהו הבחי' ראשונה: בנעוריה בית אביה. אח"כ: לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, והוא ע"י עסק התורה. ואזי הוא בחי': ואם היו תהי' לאיש. כענין: אחותי בת אבי היא כו': ותהי לי לאשה. והיינו עדיין בחי' אירוסין כי נובלות חכמה שלמעלה תורה.
וע' בזח"ג פ' אחרי (דע"ז סע"א) ע"פ ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו כו' חסד הוא. והוא ענין יחוד ו"ה. ולכן אביה ובעלה מפירין נדריה.
אך: לא זז מחבבה עד שקראה אמי, פרצוף פנימי דנוק', רעותא דלבא, בכל מאדך: אחת היא יונתי, אחת היא לאמה, שהיא כבחי' אימא, כלה עילאה. וזהו ענין נשואין: ואם בית אישה.
וזהו: ביום ההוא תקראי אישי - כי ביום ההוא יהיה שבחי' ו"ה יהי' כמו י"ה: תרין רעים דלא מתפרשין: אהל בל יצען כו'. א"כ מעלת אישי על בחי' בעלי, היינו כמעלת ריעים על דודים.
ועיין בזח"א (דרל"ו סע"ב) ע"פ אישה יקימנו להיות ע"ד ויהי בנסוע הארון קומה הוי' עליי' המל'. והיינו כמ"ש בפ' ויקרא (ד"ו סע"א) ע"פ ולא תוסף קום, כ"א קוב"ה יוקים לה.
ועמ"ש מזה סד"ה כי ההרים ימושו, ואזי ג"כ אישה יפירנו. ע"ד מ"ש בגמרא סוף נדרים: (ד"צ ע"א) שהוא ענין וחפרה הלבנה ובושה החמה, (בישעי' כ"ד כ"ג). וכדפי' בת"ז (תיקון ח') דא ס"מ ונוק' וכ"כ סוף תיקון ס"ט. והיינו כמ"ש: ה' הפיר כו'.
אכן ברבות (במדבר פ"ב דרי"ב ע"ב) ולמה נמשלו בכוכבים ולא בחמה ולבנה - אלא אברהם נמשל בחמה, יצחק בלבנה, ויעקב בכוכבים. לע"ל החמה והלבנה בושים, שנאמר: וחפרה הלבנה כו'. והכוכבים אינם בושים כו'. שנאמר: לא עתה יבוש יעקב כו'. ופרש"י סוף נדרים שם, משום שלע"ל נאמר: והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה כו'. דבההיא שעתא חפרה נהורא דלבנה דהשתא.
ועמ"ש במ"א בענין זה, דדוקא הכוכבים אין להם בושה, לפי שהם נראים קטנים מאד. היינו כמו שלמעלה היש ולמטה כולא כלא חשיב. משא"כ בחי' חמה ולבנה שמהם נמשך שיהי' היש ודבר נפרד כו'.
וזהו אישה יפירנו, וחפרה הלבנה דעכשיו. וענין ואישה יקימנו - מה שיהי' אור הלבנה דלע"ל כאור החמה כו' שבעתים כו'. וגם כמ"ש: ביום השלישי יקימנו. ועיין ברבות וירא פנ"ו: