ויקחו אליך פרה אדומה.

איתא במשניות פ"ה דמסכת פרה ומייתי לה ביבמות (פרק ח' דע"ב ב' וביומא ד' מ"ג): הכל כשרים לקדש מי חטאת אפילו אשה - חוץ מחרש שוטה וקטן.

ולענין הזאה הוא איפכא, שהקטן כשר להזות ואשה פסולה. וכדאיתא במשניות סוף פרק בתרא דפרה: הכל כשרים להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס והאשה כו' יעו"ש - דקטן מזה. ובגמרא שם ילפינן לה מקראי. וצ"ל הטעם שבהזי' אשה פסולה וקטן כשר ובקידוש הוא להיפוך ממש כנ"ל.

והענין, כי פרה אדומה היא באה לטהר טומאת מת, שהוא לדחות ולהעביר רוח הטומאה דשלש קליפות הטמאות לגמרי ואין בהם טוב כלל. דהיינו שמהן נמשך קיום וחיות של המעשה דבור ומחשבה של כל שס"ה ל"ת שבתורה וענפיהן, שחיותם וקיומם מלמעלה הוא נמשך משלש קליפות הטמאות הנזכר במרכבת יחזקאל: רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת. והם נקראים: פגרים מתים - לפי שאין בהם חיות מצד עצמם כלל.

והעברה זו הוא ע"י פרה אדומה דייקא, ומים חיים כו', ועץ ארז ואזוב כו'. כי פרה הוא פ"ר ה', פ"ר הוא גימטריא מנצפ"ך שעולה כמנין פר, וה' הוא בחינת ה' גבורות מקור התחלקות האותיות.

כי קול היוצא מהבל הלב הוא קול פשוט ומתחלק לאותיות בה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון גיכ"ק מהחיך כו'.

וכך למעלה התחלקות אותיות הדבור למעלה הוא בבחינת מל' ואתה מחיה את כולם הוא ע"י בחינת גבורות. וכמ"כ הוא למעלה בבינה בחינת אותיות המחשבה, שהן ג"כ בחינת אותיות כמו אותיות הדבור - התחלקותן לאותיות פרטיים הוא ג"כ ע"י בחי' גבורות. והוא בחינת גבורות דאימא.

עמ"ש מזה בד"ה והניף הכהן את העומר בענין, שעורה שעור ה'. עוד נת' מזה במ"א ע"פ אד' שפתי תפתח.

והנה עיקר ההתחלקות הוא כדי להחיות ולהוות נבראים בע"ג. כי באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד כו'. אך ע"י ההתחלקות וההשתלשלות הנ"ל, מקבלים חיות גם שלש קליפות הטמאות ע"י בחינת נוגה שיש בה ג"כ ה"ג, ושם הם גבורות קשות. (ועיין בע"ח שער ק"נ ספ"ג. ובלק"ת פ' חקת בטעמי מצות) שנעשה בחינת ההתחלקות והיש ממש בחי' טורא דפרודא. משא"כ למעלה הגם שיש בחי' ההתחלקות המדרגות מ"מ כיון שהם בבחי' ביטול כמ"ש: "וצבא השמים לך משתחוים" - הרי הם מתאחדים.

וכנודע מענין ע' נפש יוצאי ירך יעקב, שאף שהם ע' - מ"מ נאמר בהם: נפש, לשון יחיד ע"י שהם בבחי' ביטול. משא"כ בנוגה הוא בחינת הפירוד והתחלקות ממש, לפי שהיא בחי' יש.

(כי למעלה הה"ג דאימא, אדרבה הם הגורמים וממשיכים ביטול היש - כי הם גבורות ממותקות. שענין הגבורה, הוא עד"מ למטה ענין: לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וכמ"ש במ"א ע"פ: וגם אתה תדין את ביתי. כך הוא ענין ה"ג דבינה הנמשכים למל', אשר מזה נמשך ומשתלשל בבי"ע ענין גבריאל המעורר הנשמות לעבודה.

כמ"ש בזח"ג ויקרא (דכ"ג סע"א), ובפ' שלח (דקע"א סע"ב) ועמ"ש מזה ע"פ מאמר הזח"ב פקודי (דרל"ג ע"א) בפסוק: והנה איש מראהו כמראה נחשת וגו'.

והיינו כי שרש ה"ג העליונות הם אדרבה המעוררים ביטול היש. וכמ"ש מזה ג"כ בד"ה אד' שפתי תפתח. ועמש"ל גבי חוטי תכלת, וסד"ה ה' יחתו מריביו, ומ"ש סד"ה ושאבתם מים בענין כוס ישועות. לא כן הגבורות שבנוגה, שהן גבורות קשות בחי' הצמצום גמור, המסתיר לגמרי להיות יש ודבר נפרד. ועמ"ש בד"ה אם בהרת קדמה כו').

וזהו כל עיקר ענין בחינת נוגה, שאינה כמו ג' קליפות הטמאות שהם רע גמור. והגם שנוגה ג"כ חציה רע - היינו חציה אבל חצי' טוב. ואעפ"כ גם הטוב שבה נקרא ק"נ. והיינו לפי שהוא בבחינת יש, וכמו בשביל שיקראוני רבי כו'.

משא"כ בקדושה הוא בחי' ביטול. ולכן ע"י בחינת ק"נ מקבלים ג' קליפות הטמאות. כי ק"נ חציו טוב וחציו רע, שמבחי' חציו הטוב מקבל גם חציו הרע. ומחציו הרע מקבלים ג' קליפות הטמאות לגמרי.

ופי' חציו טוב, הוא הרגשת היש. ומ"מ בחינת ק"נ יכול להתברר ולהיות בבחינת ביטול לגמרי באור א"ס. וכענין: וצבא השמים לך משתחוים.

וזהו ענין שלפעמים בחינת נוגה עולה לגמרי בקדושה.

(ועיין בזח"ב ויקהל (דר"ג ע"ב) ובמק"מ שם, והרמ"ז פ' פנחס (דרנ"א ב'): משא"כ בנוגה שיש בה איתן להדבק בקדושה, ועליה נאמר: והנה טוב מאד. וע"ש ר"פ חקת).

וזהו ענין שרפת הפרה כדי להעביר את רוח הטומאה. כי פרה היא בחינת נוגה, שפרה היא בחי' נוק' שמקבל מבחינת פני שור, אלא שהיא בבחי' גבורות קשות ביותר, בחינת טוב שבנוגה פר ה', וממנה מקבלים גם ג' קליפות הטמאות כנ"ל.

וזהו ענין המצוה לשרוף את הפרה לאפר. כי ארז"ל: אשכחן אפר דאקרי עפר, דכתיב: ולקח מעפר שרפת החטאת כו'. דהנה מכל דבר הנשרף נשאר אפר. והיינו לפי שכל דבר מורכב מד' יסודות: אש רוח מים עפר, ועיקר התהוות הגשמי הוא מיסוד העפר, וג' היסודות מורכבים בו. ולכן ע"י השרפה מתפרדים יסודות המורכבים ונשאר רק יסוד העצמי. וכך הוא ענין שרפת הפרה ולא נשאר כ"א מקור הדבור שעדיין הוא בבחי' ביטול. וזהו אפר פר א' היינו הגבורה כמו שהוא בשרשו, קודם שנמשך בבחינת יש ע"י ה"ג דנוגה, וממילא יתפרדו כל פועלי און והיו כלא היו.

(ע' בלק"ת שם. ועיין בזהר הרקיע פ' משפטים בפי' מ"ש בזהר שם דק"ה ע"ב ע"פ אדמת עפר. עיין בשער תיקון עונות ספ"ב, ובמ"ח ובסידור האריז"ל גבי תיקון חצות בענין לתת אפר במקום הנחת תפילין כו'. ועיין ברבות סדר וירא ס"פ מ"ט. בזוהר פ' פקודי דרל"ז ב', ודרס"ו ב', ובהרמ"ז פ' חקת בד' ק"פ ע"ב, ובמק"מ שם):

ב והנה כתיב: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" - מים הוא בחינת חכמה, ומים חיים הוא מקור החכמה שנק' מים חיים, בחינת מעין. וכמ"ש: והחכמה מאין תמצא, והוא מבחי' טלא דבדולחא, מקור החכמה סתימאה כידוע.

(ומבואר בזהר פ' תזריע דמ"ט ע"א. ועיין בזהר תרומה דקע"ח סע"ב, בספרא דצניעותא פ"ה. וע' מ"ש באגה"ק ד"ה למה נסמכה פ' מרים כו').

והנה למטה מים חיים הן הנובעים מתחת לארץ. והיינו לפי שנעוץ תחלתן בסופן. כי מבחינת חכמה ולמטה הוא בחינת השתלשלות מיש ליש, מחכמה למדות ולמחשבה דבור ומעשה, משא"כ החכמה מלמעלה מן החכמה הוא בחי' מאין ליש, וגילוי בחינה זו הוא למטה בארץ דוקא. כי הארץ מצמחת וחוזרת ומצמחת עד א"ס. כמ"ש: ארץ ממנה יצא לחם כו'. וכן המים הנובעים מתחת לארץ הם מים חיים כו'.

וזהו ענין קידוש מי חטאת, ליתן מים חיים בתוך האפר, שהוא המשכת מקור החכמה בחינת ביטול תוך האפר, שהוא בחי' טוב שבנוגה, שנתברר מקור ושרש הדבור. כי בחי' הפרה פר ה' הוא בחינת ה' גבורות המחלקות את הקול להיות הדבור בגילוי, וע"י השרפה נשאר רק מקור ושרש הדבור. וע"י המים חיים שהוא המשכת הביטול, הנה ממילא: יתפרדו כל פועלי און ואין להם אחיזה כלל.

(וכמ"ש בזהר פ' פקודי דרל"ז ב' הנ"ל. ועיין בזהר פ' חקת דקפ"א ע"א).

וההזיה הוא להמשיך בחינה זאת על נפש המיטהר מן הטומאה. ולכן אשה פסולה להזות, כי אשה היא בחי' גבורות בחי' מל' שרגליה יורדות מות, שהוא בחי' דבור מקור ושרש אחיזת החיצונים. לכן אין בכחה לדחות ולהעביר את רוח הטומאה.

(וכמארז"ל ספ"ו דיבמות: האיש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. וע' ברבות בראשית ס"פ ח' האיש כובש כו')

אבל הקטן שהוא בחינת דכר, בחינת מדות שאין להם שם שום אחיזה. (כי הז"א נק' עץ החיים, אבל המל' נקרא עה"ד טו"ר, והיינו לפי שרגליה יורדות כו'), אלא שהוא עדיין בבחינת קטנות המדות אהוי"ר יכול להעביר את רוח הטומאה.

ואף שהקטן אין בו דעת - מ"מ יכול להעביר ולדחות את רוח הטומאה, כי גם בהם אין בחינת הדעת. וכמ"ש בזהר פ' משפטים: אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ואפשר שע"ז רמזו ברבות פ' נח פל"ג ומה התהום כו' כך אין מעשיהן של רשעים עושה פירות. וע' בגמרא ספ"ק דקדושין (ד"מ ע"א). והקשה בלק"ת והרי נשמות עובדי כוכבי' ומזלות נמשכים מג' קליפות הטמאות וא"כ עביד פירין. ותירץ שאין בהם מוח הדעת כ"א מוח החכמה ומוח הבינה כמ"ש: גם בלא דעת נפש לא טוב [משלי יט ב] ולכן כתיב שתי נשים זונות וכו' תרין צפרין כו'. ולכן הקטן הגם שאין בו דעת אינו מעכב.

משא"כ לענין הקידוש שהוא העלאת מ"ן דגבורות דנוגה למעלה למים חיים דמו"ס - הקטן פסול לזה. כי העלאה זו צ"ל ע"י הדעת דוקא, כי ביטול היש לאין זהו ע"י בחינת דעת, כענין אברהם הכיר את בוראו דהכרה ר"ל הרגשה זהו בחינת דעת.

(ועמ"ש מענין הדעת בביאור ע"פ מים רבים, ובד"ה ואלה המשפטים, ובד"ה לא הביט און ביעקב, ובד"ה החלצו מאתכם, ובד"ה וידעת היום, וע' בזוהר רקיע פ' תרומה דקס"ו)

ולכן הדעת עולה עד הכתר למעלה מחו"ב שהם בחי' המשכה כו'.

(ועיין ברבות כי תשא פמ"א גבי כי ה' יתן חכמה מפיו דעת משמע ג"כ דבחינת מפיו דעת זהו דבר גדול יותר מבחינת יתן חכמה)

וע"כ אין בקליפות מוח הדעת דוקא ,שאין בהם בחי' הביטול ע"ד: הכיר את בוראו, רק דקרו לי' אלקא דאלקיא. ולכן הקטן שאין בו גילוי הדעת עדיין הוא פסול לקדש. אבל אשה כשרה לקדש כי אשה יש לה דעת אלא שדעתה קלה שהדעת שבה אינו כ"א מבחינת גבורות. וזהו דעתה קל"ה ה' פעמים כ"ו גימטריא קל.

(ועמש"ל פ' בראשית בד"ה צאינה וראינה בפי' שלשים ומאה משקלה. ועיין בלק"ת פ' שמות ע"פ כי סר לראות. קל יורד למל' מסוד דעת זה כו', וע"ש, ובפע"ח שער השופר פ"א ג"כ נז' מענין זה. ועמ"ש מזה בד"ה ענין רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת - דהענין דכל שהדעת חזק ביותר יוכל לסבול גם הפך תשוקתו, וכל שהדעת קל לא יוכל לסבול ותיכף תכלה נפשו. ועד"ז פי' שדעתה קל שהוא התשוקה בכוסף רב ליכלל באצילות. ולכן נקרא כלה ע"ש: כלתה נפשי כו' בבחינת גבורות והסתלקות לעלות למעלה. גם יש להעיר לענין קל ממשארז"ל גבי ורוכב על כרוב קל שלו. ועמ"ש מזה בד"ה יביאו לבוש גבי וסוס אשר כו'. ועמ"ש במ"א בענין בינה יתירה נתנה באשה כו')

ופי' שכל הגבורות שבהויות נמשכים במל'. אבל מ"מ יש בה דעת, לכן כשרה לקדש, כי גם ענין קידוש מי חטאת הוא עליות גבורה דק"נ שנתברר במים חיים, ע"כ האשה שיש לה עטרא דגבורה כשרה לקדש כו':

ג ולקח הכהן עץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שרפת הפרה. שכדי לחבר בחינת החכמה בחינת ביטול שהוא מדרגה גבוה ונעלה באפר הפרה שהוא בחינת נוגה מדרגה היותר תחתונה הוא ע"י עץ ארז ואזוב.

עץ - הוא בחינת מדות שיש בהן בחי' גדלות וקטנות. עץ ארז הגבוה מכל האילנות הוא בחינת מדות שבחכמה. (כ"כ בספר מאורי אור אות א' סעי' ק"כ, ובמק"מ בראשית דכ"ט א', וע"ש דל"ד א' סע"א).

ואזוב - הגדל בקיר הוא הנמוך מכל האילנות הוא בחינת טפת היסוד, שהשפעה הבאה מבחינת היסוד תוך הנבראים, אינה כ"א בבחי' טפה הארה בעלמא.

ועמ"ש בד"ה אלה מסעי גבי וגם דלה דלה לנו. ולכן יו"ד דפינחס שקנא קנאת הברית בחי' יסוד הוא זעירא. (עיין בזהר פ' פינחס דרט"ו ע"ב, ועמ"ש בפ' מקץ בביאור ע"פ המגביהי לשבת כו', ע"ש), וכן וא"ו דאזוב הוא זעירא. (וע' מזה בזהר פ' מצורע דנ"ג ע"ב, וע' בזהר ר"פ יתרו דס"ח ע"א)

פי', שהיסוד הוא מחבר בחי' החכמה להתלבש תוך הנבראים, שהוא המשכת מים חיים באפר הפרה.

ושני התולעת הוא לכרוך בו העץ ארז ואזוב - כי ההמשכה והחיבור שיומשך טפת מוח ביסוד ולהיות טפת יסוד הוא ע"י שני התולעת בחינת הגבורות כו'.

(ועמ"ש בפ' נשא בד"ה ה' יחתו מריביו בענין ויתן עוז למלכו. וע' בלק"ת פ' שמיני בטעמי מצות בענין וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק כו'. וע' בזהר ס"פ חיי שרה דקל"ג סע"א אתערותא דרחימו כו'. ובפ' וישב (דקפ"ו ע"ב) ע"פ העירותי מצפון כו'. ובפ' וארא (ד"ל ע"א) דאלמלא אתערותא דצפון כו' שמאלו תחת לראשי כו'. ובפ' תרומה (דקל"ז א') ע"פ ישיש כגבור כו'. וע"ש (דקל"ט א') בענין ותולעת שני. ועמ"ש סד"ה נאוו לחייך בתורים).

עוי"ל בענין התחברות עץ ארז ואזוב, שהוא ע"ד מ"ש ברע"מ ר"פ כי תשא: העשיר דא עמודא דאמצעיתא כו' והדל דא צדיק כו' ועמש"ש. ובמאורי אור אות א' סעיף נ"ד כתב אזוב נק' היסוד ו' זעירא והוא המתחבר עם ארז ו' רברבא גוף וברית. ועמ"ש גבי ברכת הארץ בברכת המזון במה שארז"ל וצריך שיזכיר בה ברית ותורה. וזהו ענין אלה תולדות יעקב יוסף (ע' בזח"א וישב דק"פ ע"א ודקפ"ב ע"ב)

והיינו כי בחינת ארז הוא בחינת יעקב. וכן איתא במדרש תנחומא פ' וישלח: הארז זה יעקב שנאמר כארז בלבנון ישגה. וכ"ה ברבות שם פרשה פ'. והוא כמ"ש בשמו"ע והנורא אל עליון שהוי"ו דוהנורא הוא המשכה להיות גילוי בחינת נורא, הוא גילוי בחינת ביטול שנמשך מבחינת אל עליון, היינו מה שלמעלה מהשתלשלות. כמ"ש במ"א סד"ה וידעת היום.

וזהו ענין בחינת ארז ו' רברבא. וכמ"ש ג"כ במא"א שם ארז נק' ז"א כשעולה באבא בלבנון כו'. ועיין בזח"ג ויקרא (די"ו ע"א) ע"פ כארז בלבנון ישגה, ובפ' לך לך (דפ"ב סע"א). וכדי שיומשך המשכת ביטול זה בנבראים זהו ע"י ו' זעירא בחי' אזוב כנ"ל.

וע' בהרמ"ז בפ' חקת (בדף ק"פ סע"ב) פי' דעץ ארז ושני תולעת ואזוב הם דעת ת"ת יסוד, ובפ' מצורע שם כ' שהדעת מושרש ביסודות דאו"א כו'. ועמ"ש מענין ארז לעיל בפ' ויגש בד"ה ויגש אליו יהודה. וע' עוד מענין אזוב ברבות סדר בא פי"ז, ובזהר ס"פ צו (דל"ה ע"א) ובפ' בא (דל"ה ע"ב) ובפי' הרמ"ז שם, ומענין ויקחו אליך ברבות סדר אמור ספ"ל: