ענין שניתנה התורה על הר סיני דוקא
ולא על הר תבור וחרמון וכרמל שבאו ג"כ שתנתן התורה עליהם. וכמ"ש בתרגום יונתן בשופטים סי' ה' ע"פ: הרים נזלו, ובתלים סי' ס"ח ע"פ: למה תרצדון - לית רעוותי למיתן אורייתא על טוריא גיותנין מבסרניא (תרגום הבוז לגאי יונים מבסרניא וגיותניא) הא טור סיני דמכיך כו'.
והיינו שענין הגבהות של תבור וחרמון זהו ענין הגדלות שמגביה א"ע בגסות והגסות הוא שרש כל הרע, וכנודע מענין שבה"כ כו'. ועיקר התורה הוא להיות בבחינת ביטול: ולא תחללו כו' וכמ"ש בכמה דוכתי. ועיין בביאור ע"פ ולא תשבית מלח.
וזהו שאמרו: (עירובין נ"ד א') אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, ופרש"י שאין לו גסות - תורה ניתנה לו במתנה. וכמאמר: ונפשי כעפר לכל תהיה ואזי דוקא: פתח לבי בתורתך, (וכמ"ש מזה סד"ה ושאבתם מים בששון). ולכן ניתנה על הר סיני דמכיך, שהוא ענין השפלות שאינו מגביה א"ע כו'.
אך צ"ל א"כ למה היה שום הר, שהרי גם הר סיני הוא הר עכ"פ, שהוא ענין הגבהה רק שאינו גבוה כ"כ.
אבל הענין כי באמת עם היות שצריך כל האדם להיות שפל במאד מ"מ צריך התחזקות וקצת הגבהה, כמ"ש: ויגבה לבו בדרכי ה', (וכמ"ש מזה בד"ה יביאו לבוש מלכות) כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל לא יערב לבו לגשת אל העבודה, באמרו מי אנכי ומה עבודתי. לכך צריך לו הגבהת הלב בתשוקה והצמאון שבו כו' אלא שהביטול צ"ל יותר הרבה כו' ע"ש, ובד"ה החלצו מאתכם גבי ענין שלום בפשמ"ע שבנפש מוח ולב כו'.
וזהו ענין: ויספו ענוים בה' שמחה - כי הנה השמחה היא התחזקות והגבהת הנפש, אלא ששמחה והגבהה זו נמשך מן הענוה והשפלות דוקא. וכמ"ש בסש"ב ס"פ ל"ד שמצד הגוף ונפש הבהמית הוא נבזה בעיניו מאד, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקי' וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כו'. ע"ש ובמ"ש סד"ה: תחת אשר לא עבדת בשמחה - דאדרבה כל מה שיעמיק בענין פחיתות עצמו ויהיה נבזה בעיניו נמאס אזי יהיה שמחת נפשו בעסק התורה כפולה ומכופלת כו'. וזהו: ויספו ענוים דוקא בה' שמחה.
וזהו ענין הר סיני שירדה שנאה על מדות הרעות, ע"ד: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ורוגז זה הוא ג"כ הגבהה והתנשאות על היצה"ר כו'. אך שהוא עיקר הביטול להיות אתכפייא כו'.
ועיין מ"ש עוד מענין הר בד"ה שימני כחותם. ועמ"ש בד"ה קול דודי בענין מדלג על ההרים ישאו הרים שלום לעם ועמ"ש סד"ה שובה ישראל: