כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

להבין כפל לשון "לטהר" ו"תטהרו"?

צריך לבאר ענין עשי"ת. ולמה הוקבעו עשרה ימים דוקא ו"היום הזה" הוא יום העשירי "יכפר עליכם"?

הלא כל זמן שעושים תשובה היה צריך שיומחל להם מיד?

אך הענין הוא כי ענין התשובה הוא להשיב פנים בפנים אליו ית'.

כי הלא התשובה הוא לשוב ולהתקרב אליו ית'.

ולכאורה לא שייך לשון זה לגבי הקב"ה דכתיב ביה "את השמים ואת הארץ אני מלא"?

ולמה צריך לשוב ולהתקרב אליו ית', ובמה נתרחק?.

אלא הענין הוא כמשל ב' בנ"א שעומדים זה אצל זה, רק שחוזרים עורף זה מזה. אין לך ריחוק גדול מזה.

ואין קירוב, אלא בהחזרת פנים אל פנים.

וכך הנה כתיב, "וראית את אחורי, ופני לא יראו".

שיש בחי' פנים ואחוריים למעלה.

וכתיב, "יאר ה' פניו אליך".

פי' שההשפעה* תהי' בבחי' הארת פנים מפנימיות רצונו*, כדכתיב, "ואוהב את יעקב".

וכתיב "כי מחה אמחה" כו'.

ולכן ההשפעה שמשפיע לו להחיותו הוא מבחי' אחוריים, דהיינו כמאן דשדי בתר כתפוי, שנותן לשונאו, שאינו נותנו ברצון* גמור, רק כמי שמוכרח להשפיע, ואין השפעה זו מבחי' פנימיות ועיקר רצונו.

אבל לצדיק בא ההשפעה מבחי' פנימיות רצונו, שנותן ברצון גמור, ובהארת פנים, בשמחה ובטוב לבב, ברוב עוז וחדוה.

ועד"ז יובן ג"כ ענין התשובה.

כי הנה כתיב "כי פנו אלי עורף".

פי' "כי פנו אלי" שפונים אליו ית' בקיום תורתו ומצותיו.

אבל מ"מ אין זה אלא בבחי' "עורף".

שאינו מבחי' פנימית הרצון, מאהבה ותשוקה, אלא מצות אנשים מלומדה, והולך בקרירות.

והתשובה היא החזרת פנים בפנים להיות פנימיות רצונו וחפצו בתורת ה' ומצותיו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

(ועמ"ש מזה, ע"פ שובה ישראל.

והנה ע"י התשובה, שהיא החזרת פנים בפנים כנ"ל, עי"ז נמשך ג"כ מלמעלה, ענין "ישר יחזו פנימו", המבואר במ"א סד"ה כי תשמע בקול, גבי לעשות הישר).

אך איך תהיה בחינה זו קבוע בנפש האדם?

צריך להקדים תחילה מאמר רז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", מכלל שהמעשה הוא העיקר, והתלמוד אינו גדול אלא במה שמביא לידי מעשה.

וארז"ל, "הלומד שלא לעשות מוטב שנהפך לו שלייתו" וכו'.

ובירושלמי אמרו על פסוק, "'וכל חפצים לא ישוו בה', אפילו חפצי שמים".

שכל המצות, אינן כדאי אפילו לדבר אחד של דברי תורה. שמעלת עסק התורה יתירה על מעלת קיום המצות.

וגם בגמ' שלנו, (במ"ק ד"ט ע"ב) רמו קראי אהדדי, כתיב, "'וכל חפציך לא ישוו בה', חפציך, ולא חפצי שמים.

וכתיב, 'וכל חפצים לא ישוו בה' אפי' חפצי שמים"?

ומשני, "כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וכאן במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים".

שמצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים, יניחנה ויעסוק בתורה.

ולכאורה אינו מובן, שהרי כל התורה אינו רק פירוש וביאור כיצד תהא המצוה נעשית, ואיך ילמוד הוא פירוש וביאו' המצוה והמצו' עצמה תיעשה ע"י אחרי'?

ועמ"ש מזה בד"ה וידבר אלקים כו' לאמר אנכי כו'.

וגם להבין מארז"ל "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה, והעוסק בתורת מנחה, כאלו הקריב מנחה".

והלא הקרבנות תלוים בבהמ"ק ובמזבח, וההקרבה תלויה בכהנים דוקא.

והיאך מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב, והוא איש זר אשר לא מבני הכהנים?

וגם אין כאן, לא בהמ"ק ומזבח?

(ועמ"ש מזה ג"כ במ"א, בד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע).

ויובן כל זה ע"פ ביאור ענין מעלת התו' בכללה, שהיא מצוה לכל א' וא' ללמוד כל הלכו' התורה, אפילו הלכו' שאינן צריכות לכל אדם.

כגון דיני הוראת איסור והיתר שאינה מסורה אלא למורי הוראות.

וכגון משפטים שבין איש לרעהו שאינן מסורים אלא לדיינים.

ואעפ"כ המצוה היא על כל אדם אפילו מי שאינו רוצה להיות דיין ומורה הוראה בישראל:

ב והענין הוא. כי הנה כתיב, "והיו הדברים האלה וגו'. ודברת בם בשבתך בביתך" וגו'.

דלכאורה פי' "הדברים האלה" היינו האמורים בק"ש, דעלה קאי.

ובאמת מצות ק"ש היא בשחרית וערבית בלבד, ולא כל היום, ואיך נאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך כו'. דמשמע כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה בין בשבתך בביתך בין בלכתך בדרך כו'?

אלא "ודברת בם" בדברי תורה כתיב, וא"כ צריך להבין מהו הדברים האלה דמשמע דקאי על הדברים האמורים למעלה אחד ואהבת כו'?

(וע' מענין על לבבך ברבות בקהלת בפסוק כל הנחלים הולכים אל הים ובפסוק דברתי אני עם לבי).

אך הנה נודע פי' מלת אחד שהוא לבדו הוא בשמים וארץ וד' רוחות העולם כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם.

וכמ"ש אני ה' לא שניתי משום דכולא קמיה כלא ממש חשיב, ואין העולמות תופסים מקום כלל רק בשכמל"ו, מלכותך מלכות כל עולמים שמבחי' מלכותו נתהווה בריאת העולמות מאין ליש, וכמאמר יחיד חי העולמים מלך דהא דכולא קמי' כלא חשיב היינו קמיה דוקא משא"כ בבחי' מלכותו הוא שכינת עוזו השוכנת בתחתונים והיינו ע"י רבוא רבבות צמצומים שיהא נגלה כבוד מלכותו ית',

(ועמ"ש מזה ע"פ שיר השירים. וע"פ צאינה וראינה לא זז מחבבה כו').

ואי לזאת ואהבת את הוי' אלהיך ממש דהיינו להיות האהבה ורעותא דלבא להבטל אליו ית' ממש להיות נפשו נכללת ובטלה במציאות באור א"ס ב"ה ממש דכולא קמיה כלא ממש חשיב.

וזהו אחד ואהבת שמבחינת אחד נמשך להיות האהבה ורעותא דלבא בנפש האדם להיות הוי' ממש אלהיך והיינו ע"י עסק התורה דכתיב עוטה אור כשלמה שאור התורה עוטה הקב"ה כשלמה שאור א"ס ב"ה ממש מתלבש בהתורה.

(ועמ"ש מזה בד"ה ועשו להם ציצית. ועיין עוד מזה בפ' תולדות קמ"ב ב'. תרומה קס"ד בפ' פנחס רמ"ה ב').

ועל זה נאמר לבושי' כתלג חיוור כי תחלת הויית השלג הוא מן המים שנקרשו ונעשו שלג ואח"כ כשנפשר ונמס חוזר למים, כך הויית לבוש התורה הוא מבחי' המים שהיא בחי' חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא. ומזה נמשך ג"כ בתורה גשמיות שלפנינו להיות גילוי בחי' חכמתו ורצונו ית'. וזהו חכמה בראש וחכמה בסוף. והנה כתיב שער רישי' כעמר נקא אלו הן המשכות כל פרטי ההלכות שבתורה וכמ"ש קווצותיו תלתלים וגו' תילי תלים של הלכות שהן המשכות מבחי' שערות בלבד שהם בחי' הארה מצומצמת ומועטת מעט מזעיר ע"י צמצומים רבים ושונים כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר שלהיות המשכת נפלאותיך ומחשבותיך אלינו בעסק התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות עצמו מספר הצמצומים רבים ריבוא רבבות מדרגות עד אין מספר. (ועמ"ש מזה ע"פ ויהי מקץ) כי אין ערוך אליו ית' כלל וכמו שנודע פי' ערך במספר שאפילו אחד לגבי אלף אלפים ורבבות נקרא בשם ערך שהם מסוג א' שהכל נופל תחת סוג המספר, משא"כ לגבי אור א"ס ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו' לא שייך ערך כלל. והנה כתיב סלסלה ותרוממך פי' סלסלה לסלסל ולהפריד השערות שלא יהיו מעורבים ומבולבלין כמארז"ל לא ידעו רבנן מאי סלסלה עד דשמעי וכו' דהוה מהפך במזיי' כו' שהסלסול הוא בשערות להפרידם שלא יהא עירוב נימא בחברתה, וכך צריך להפריד כל ההלכות שבגמ' שלא יהי' עירוב ובלבול בין הלכה להלכה. וכמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד דקאמרי ורמינהו וכו' ומשני לא קשיא הא ר' מאיר כו' שמבררין ומלבנין כל הלכה לעצמה שלא תהא הלכה אחרתכז בסותרת אותה ומבלבלתה. והנה בבחינת סלסול הזה כתיב ותרוממך שנפש האדם מתרוממת ע"י זה לבחי' שער רישי' כעמר נקא והוא מקור התורה שהתורה היא רק בחי' לבוש עוטה אור כשלמה משא"כ התרוממות זו היא למעלה מבחי' לבוש שהיא נוגעת לעצמיות אור א"ס ב"ה ממש (ועמ"ש במ"א ע"פ הנותן שלג כצמר מענין לבושיה כתלג ושער רישיה כו'):

ג וכאשר ישכיל ויתבונן האדם בנפשו איך שע"י סלסול הלכות של התורה תתרומם נפשו לעלות לאור א"ס ב"ה ממש ממילא יגיל וישמח בחדוות ה' הוא אור א"ס ב"ה מקור החיים מקור התענוגים יותר מרוב כל אפילו מחיי עוה"ב ג"ע תחתון ועליון שאין זה אלא זיו כו', וגם בבחי' זיו הזה אמרו על אחר מוטב דלידייניה כו'. ומכ"ש וק"ו שישים נפשו בכפו להיות כל ישעו וכל חפצו בעסק התורה להתענג על ה' ממש שהוא מקור החיים ומקור התענוגים ואף שאין התענוג הזה נראה ונגלה בהתגלות היינו משום שגדול כח התענוג ההוא שאין העולמות יכולים לסובלו ולכן אינו בא לידי גילוי בהשגת הנבראים ואדרבה כ"ש וק"ו השמחה גדולה יותר לאלהים בהתבוננות נפשו שבודאי שורה עליו גילוי העונג העליון ב"ה מה שאינו נתפס ונקלט בשום השגה ולית מחשבה תפיסא בי'.

וכן בעסק התורה שהיא בחי' לבושי' כתלג חיוור, הנה נודע שהמחשבה והדיבור של האדם הן בחי' לבושים מחשבה לבוש הפנימי ודבור לבוש האמצעי וא"כ כשנפשו של אדם מתלבשת במחשבה ודיבור של התורה הנה היא מתלבשת בלבושו של הקב"ה לבושי' כתלג חיוור ממש ואין קרבת ה' ממש יותר מזה כמו ע"ד משל שנים שמתכסים בטלית אחד. (ועמ"ש סד"ה ואשה כי תדור),

ובזה יובן מה שבפרשה שניה של ק"ש אומרים ונתתי מטר ארצכם וכו' ונתתי עשב בשדך כו'. כאלו מדבר בעדו ובאמת הקב"ה הוא הנותן ומשה רבינו ע"ה אמר זה לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזהו מאמר השכינה שבגרונו שאומרת ונתתי, אבל מה שאנחנו אומרים ג"כ ונתתי אינו מובן לכאורה אלא היינו ע"י שאומרים תחלה לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. והיינו מסירת נפש ולא בשביל שלא יהא כופר בה' ממש אלא היינו ביטול היש וגסות הרוח שבאדם שאמרו רז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה (בסוטה דף ה' ע"א) שהוא בבחי' אשירה ממש שעושה את עצמו ליש ודבר נפרד מיחודו ית', וצריך להיות בבחי' ביטול ומסירת נפש לה' והיינו כמו שנודע ממאמר מודים אנחנו לך שההודאה היא אליו ית' דכולא קמיה כלא חשיב וכל מה שלמטה מטה הוא יותר כלא ולא כמו שנראה בערכנו שהבריאה היא יש מאין ונראה לעינינו גשמיות העולם ליש ודבר נפרד כו' כמ"ש במ"א.

וע"י ביטול זה נמשך ומתגלה יחוד אור א"ס ב"ה ממש בנפשו ויכול לומר ונתתי שאור א"ס ב"ה המתגלה בו הוא הוא המדבר בו וכמ"ש במ"א בפ' ואתחנן גבי ק"ש, והוא כענין ודברי אשר שמתי בפיך שדבר ה' ממש הוא בפיו. וע"ד זה תמצא במאמר רז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים שמה שב"ש אומרים וב"ה אומרים וכן דברי אביי ורבא אין זה דבריהם ממש אלא דבר ה' שבפיהם, וכמו שאמר המגיד להבית יוסף אני המשנה המדברת בפיך. וזהו ענין התורה.

אך המצות הם בקיום מצות המלך דוקא. והנה מבחי' מלכותו ית' הוא חיות כל העולמות בעלי גבול במקום ובזמן מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור כל עולמים בחי' מקום דור ודור בחי' זמן ואין בחי' מקום וזמן שייך אלא בבחי' מלכותו ית' מלך מלך וימלוך. אבל בא"ס ב"ה עצמו לא שייך בחי' זמן ומקום כלל (וכמ"ש בסש"ב ח"ב פ"ז). והנה עסק התורה נקרא בצלמנו שהוא בבחי' למעלה מן הזמן משא"כ המצות שהן בבחי' מלכות נקרא כדמותנו ושייך בהם לשון הזמן, לכן קיום המצות תלוי בזמן וקרבנות תלויין בזמן בהמ"ק משא"כ עסק התורה אינו תלוי בבהמ"ק וכהן ובגדי כהונהכז גכלל, ואף שהתורה הוא פי' המצות מ"מ במחשבה ודבור עדיין הוא בבחי' רוחניות אבל המצות הם במעשה הגוף בפו"מ:ד והנה זה לעומת זה עשה אלהים שכמו שנפש האלהית מתחלקת לעשר כחות שלשה שכליים ושבע מדות דקדושה, כך יש ג"כ בקליפה כמו חכמה דקדושה יש כנגדה חכמה דקליפה חרטומי מצרים וכן חכמים המה להרע (בירמיה סי' ד') וכיוצא בשאר כחות הנפש. וזהו כלל שבסטרא דקדושה הכל בבחי' ביטול אליו ית' חכמה כח מה משא"כ חכמה דקליפה היא בחי' יש. וכמ"ש ע"פ בעלי במות ארנון. וזהו מארז"ל ישראל שבחו"ל כו', כי* ארץ ישראל נק' ארץ כנען לשון הכנעה וביטול (עמ"ש סד"ה ויהי בשלח פרעה) משא"כ כשהוא* בבחי' גסות הרוח ויש הוא כמו עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם שענין עובדי כוכבים ומזלות הוא כמ"ש וראית את השמש ואת הירח כו' והשתחוית להם כו'. והנה כתיב ממגד תבואות שמש שהשמש משפיע לתבואות הארץ וכן כל צבא השמים שהם המזלות אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו'. אלא שהשתחוי' להם אסור מפני שמחשבים אותם ליש ודבר שהם המשפיעים ובאמת אין השפעתם מצד עצמם אלא שהם כלי ההשפעה שבהם ועל ידם עוברת ההשפעה וכן כל עבודת כוכבים שעושה עצמה ליש ודבר אלא דקרו ליה אלהא דאלהא. משא"כ סטרא דקדושה היא בבחי' ביטול שאין עוד מלבדו וא"כ מי שנמשך אחר גסות רוחו להחשיב עצמו ליש הרי הוא כעובד עבודת כוכבים בטהרה. דהיינו מי שנמשך אחר בגדי כבוד להתפאר בפני בני אדם כי כבוד חכמים ינחלו כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת שהכבוד הנמשך לבחי' חכמה כח מ"ה הוא בבחי' ביטול משא"כ שאר כבוד של עוה"ז שהוא יש הוא מסטרא דקליפה. ובזה יובן מה שאמרו רז"ל כך הוא דרכה של תורה פת במלח כו' אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז כו'. ולכאורה אינו מובן מהו העוה"ז בזה אלא הענין שכאשר ישים אל לבו ההכנעה וביטול אליו ית' שבזה שורה עליו עונג עליון כנ"ל. אין לך עוה"ז גדול מזה. ועל זה אמרו יפה שעה אחת כו'. אבל כשנמשך אחר תענוגי עוה"ז הרי ממשיך עליו סטרא דקליפה ומלביש א"ע בגדים צואים וכשישים אל לבו שהקליפות סבבוהו לא יהי' לו תענוג מעוה"ז כלל משא"כ כשפת במלח תאכל כו' ישמח לבו ויגל כי אין לו לבוש מסטרא דקליפה ומבגדים הצואים. אך מי שפגם והעביר את הדרך בהמשיך את לבו אחר היש והגסות, העצה היעוצה לצעוק אל ה' בצר לו צעק לבם שיהא הלב צועק בקרבו מקרב איש ולב עמוק איך לא שם לנגד עיניו אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין שלפניו כחשיכה כאורה ורוחניות וגשמיות שוין וימלא בושה וכלימה וכמ"ש ולא נבוש לעולם ועד.

וכמשל מי שהולך ערום בלא הודע לו שיש אנשים רואים אותו ואח"כ כשרואה שהאנשים רואים אותו יתמלא בושה, כן ויותר מכן יש ליבוש מאור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין דכתיב בי' את השמים ואת הארץ אני מלא. (ועמ"ש מזה בד"ה מנורת זהב).

ועל זה נאמר כי לא יראני האדם וחי בחייו אינו רואה אבל בשעת מיתתו רואה והיינו כדי שיתמלא בושה וכלימה בראותו ה' נצב עליו ורואה במעשיו ועי"ז ישוב בתשובה שלימ' לפניו את פניך ה' אבקש דהיינו לבקש פנימיות ה' גילוי אור א"ס ב"ה ממש דהיינו להחזיר פנים בפנים כנ"ל וכמים הפנים כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים י"ג מכילין דרחמי שהם בחי' פנימיות והן מקור התורה ולכך ממלא כל הפגמים שפגם בתורה. כמ"ש אנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכולהו ועי"ז וטהרתם.

והנה על בחי' החזרת פנים בפנים נתקנו כל עשרת ימי תשובה כנגד עשר כחות הנפש שבכל יום נתקן כח אחד שביום ראשון נתקן בחי' החכמה דהיינו מה שהלביש נפשו בחכ' דקליפה שהוא בחינת יש ע"ד מ"ש ראיתי איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו יבא לבחי' ביטול כח מה עד שביום עשירי הוא יום כיפור נתקן בחי' התנשאות, ועל דבר הנ"ל נק' עליית המל' שהוא מ"ש לך ה' הממלכה בבחי' ביטול, לכן ביום הכפורים אסור באכילה ושתיה ונעילת הסנדל שהן הכל בחי' הלבשת היש ולהיות בבחי' ביטול ממש אליו ית', ועד"ז הן כל הכריעות והשתחוואות שביום כפור שנופלים על פניהם להיות בבחי' בטול. והנה יש ב' מיני גסות הרוח בחי' חיצוניות שיודע בעצמו ערכו השפל ואעפ"כ מחשב א"ע ליש ודבר בעיני הבריות, ויש בבחי' פנימיות שהוא בחי' עצמיות הגסות שדרכו ישר בעיניו והוא באמת חשוב גם בעיני עצמו. והנה על בחינה הא' נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם עליכם דייקא. דהיינו מה שעליכם מבחוץ. ועל הבחינה הב' אמר מכל חטאתיכם דהיינו חטאת פנימיות שלכם לפני ה' תטהרו. פי' לפני ה' קודם בחי' הוי'. כי התורה היא שמותיו של הקב"ה יו"ד היא חכמה אורייתא מחכמה נפקת. אבל ע"י התשובה מעומקא דליבא ממעמקים קראתיך ה' שממשיך בחי' הוי'. ואז תטהרו מסטרא דקליפה בכדי שלא יהא העלם והסתר מאור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין. וזהו שנתנו לוחות אחרונות ביום כיפור גילוי אנכי ה' אלהיך. אנכי ממש ובזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פי' שזהו הבטחה שלא יהיו אלהים אחרים מעלימים ומסתירים את בחי' פנימיות כי עונותיכם מבדילים כו'. אך ביום כיפור הוא בהעלם כי לוחות אחרונות נתנו בצנעה אבל הגילוי הוא בשמחת תורה שמחה של תורה דהיינו גילוי מקור התורה והוא גילוי עונג העליון ב"ה: