בגמרא דב"מ פרק הפועלים
קא מפלגי במתיבתא דרקיע.
אם בהרת קודמת לשער לבן, טמא.
ואם שער לבן קודם לבהרת, טהור.
ספק?
הקב"ה אמר טהור.
וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא.
ואמרי, מאן נוכח?
נוכח רבה בר נחמני.
דאמר רבה בר נחמני, אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות כו'.
עד אמר טהור טהור".
ובגמ' במסכת נזיר (דס"ה ע"ב) פי' הטעם, דאמר קרא "לטהרו או לטמאו". הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה.
(והובא בהר"ש ספ"ד דנגעים).
וצריך להבין ענין התנאים ואמוראים.
שאנו רואים את המופתים העצומים שהיו יכולים לעשות.
כמו בר' פנחס בן יאיר, פ"ק דחולין, שאמר, "גינאי נהרא חלוק לי מימיך", ומיד נתקיים.
מה שבהתאסף יחד משה רבינו וששים רבוא ישראל גבי קריעת ים סוף היה זה פלא.
וכן אמרו, "זוטרא דבכו מחיה מתים".
וזכו לכ"ז ע"י עסק תורתם.
וצריך לבאר תחלה:
פי' קריאת שם הקב"ה, שקראו בו חז"ל את הבורא ית'.
וענין פי' מתיבתא דרקיע.
והענין, כי הנה קדוש הוא בחי' כתר.
(וכנודע מענין "קדוש יהי' גדל פרע" כו', שנאמר גבי נזיר. וע"ש בלק"ת).
ואע"פ שלפעמים בחי' תפארת דאצילות נק' קדוש?
זה הוא להיות כי שרש הת"ת הוא מבחי' כתר.
(כי הוא מקו האמצעי, ולכן מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א.
ומת"ת דז"א נעשה כתר לנוק'.
הרי כי התפארת שייך לבחי'כתר.
(ועיין ברבות פ' בלק ע"פ אשר בך אתפאר כו' עטרה ונתנה בראשו כו' ע"ש).
ועמ"ש מזה בביאור ע"פ הראיני את מראיך.
וגם כמו שיתבאר לקמן, שבתפארת יש הארה גדולה מא"ס ב"ה, יותר מבמדות חו"ג.
ועי"ז הוא הפועל התכללות מדות חו"ג כו'.
והארה זו זהו מבחי' הכתר.
(וכמ"ש בזהר ס"פ תרומה דקע"ה ב' ע"פ והבריח התיכון כו')).
וכתר נק' קדוש.
דהיינו שהוא בחי' קדוש ומובדל ולמעלה מגדר ההשתלשלות.
וברוך הוא בחי' חכמה, שהוא ראשית ההשתלשלות וראשית הגילוי.
נמצא, קדוש הוא בחי' סוכ"ע, וברוך הוא בחי' ממכ"ע.
וע"כ קראו חז"ל בשם זה הקב"ה שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע.
והנה בתיבת ברוך יש ג"כ שני פירושים.
הא' מלשון "והמלך שלמה ברוך", שהפי' שהוא נתברך, והיינו שמקבל הברכה, עד שנעשה ברוך.
והפי' הב', היינו שהוא ברוך, ר"ל מקור הברכות שמברך את הכל.
וכמ"ש מזה ע"פ לבבתני אחותי כלה.
ושני הפי' אמת.
כי הנה אע"פ שנת' דחכמה נק' ברוך, וכמ"ש בפע"ח, שיסוד אבא נק' ברוך.
מ"מ לפעמים נקרא המלכות ברוך.
וזהו ענין והמלך שלמה ברוך.
(ועיין בזהר ר"פ בראשית ד"ג סע"א בענין אות ב' דהוא סימן ברכה.
ובזהר הרקיע שם שהיא בחי' מלכות כו'.
וכ"מ בזהר ר"פ ויגש דר"ה ע"ב, ע"פ כי אתה אבינו.
(ועיין במא"א אות ב' סל"ט וסל"ה.
ועיין בפ' פקודי דרס"א ע"א.
ובמק"מ שם, גבי ברוך)).
והוא כפי' הא' דברוך.
היינו, שהוא מתברך ומקבל הברכה.
וכך המלכות היא מקבלת הברכה וההמשכה מלמעלה.
והיינו מבחי' חכמה, שהוא נק' ברוך, כפי' הב', מקור הברכה.
והיינו ר"ת ברוך, ראש ומקור כל ברכה, כמ"ש בפרדס בערך ברוך.
וכמו בריכה שממשיכים ממנה מים לכל.
אלא שהבריכה היינו ההמשכה שכבר נמשך מבחי' חכמה שנק' ברוך מקור הבריכה.
וז"ש בזהר איהו ברוך ואיהי ברכה.
פי', איהי המל' נקרא ברכה, שהיא בחי' ממכ"ע, "מלכותך מלכות כל עולמים".
איהו, היינו יסוד אבא, נק' ברוך, כי הוא מקור המשפיע בבחי' ממכ"ע.
אכן למעלה מהחכמה אין יכול לבוא כלל בבחי' ממכ"ע, רק סוכ"ע.
כי אינו יכול לבוא בהתגלות כלל להיות בבחי' ממלא, רק הוא סובב ומקיף, והארתו זורחת בהעלם.
כידוע שאור הפנימי ואור המקיף דבקים זה בזה.
אך כי אור המקיף אינו מאיר בתוך הכלי בבחי' פנימי' וגילוי, כי אורו גדול, ואין הכלי מגביל אורו כלל.
אך אעפ"כ הארה מאור המקיף זורח בתוך הכלי בהעלם, שהרי המקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ, כמ"ש במ"א.
וז"ש והחכמה מאין תמצא.
כי חכמה הוא ראשית הגילוי, ולכן מחכמה ואילך שייך בחי' השתלשלות.
שהבינה מקבלת מהחכמה, ומבינה נמשך במדות דרך עילה ועלול.
ולכן נק' חכמה ברוך.
אבל החכמה מהכתר
כב ד
כתיב מאין תמצא, שלא כדרך השתלשלות.
ולכן נאמר "תמצא" כו'.
וגם הכתר נמשך ממל' דא"ס שהוא רק בחי' אור וזיו מהמאציל עצמו.
וכמשל הזיו שאינו פועל שינוי בהעצמיות כו'
(ולכן קראוהו חז"ל "הקב"ה", שהוא בחי' סוכ"ע, מה שלמעלה מההשתלשלות.
וע"כ נק' קדוש.
ועל זה נזכר לשון הודאה. "מודים אנחנו לך".
וכמ"ש מענין ברכה והודאה בביאור ע"פ אתה הצבת כל גבולות ארץ.
ובד"ה יהודה אתה.
ובחי' ממכ"ע הוא מה שנמשך ע"ד ההשתלשלות.
ונק' ברוך.
ולפי שהסובב מאיר בממלא, רק שהארתו זורחת בהעלם, ע"כ ב' הבחי', קדוש ברוך, הכל שם א', שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע.
ועמ"ש סד"ה את שבתותי תשמרו בפי' אני הוי', דכולא חד ע"ש.
ולכאורה י"ל שזהו ענין ג' בחי' שבקדושה קדוש ברוך ימלוך.
קדוש בחי' כתר.
וממנו נמשך בחכמה. וזהו ברוך.
ואח"כ נמשך לבחי' מל', כענין והמלך שלמה ברוך, וזהו ימלוך.
אך בזהר הרקיע בפ' בראשית שם פי' ענין ימלוך, שהוא בחי' המשכה עליונה בפ"ע, מלבד בחי' המשכה דברוך כו'.
וב' בחי' ברוך הנ"ל, זהו ג"כ ענין פותח בברוך וחותם בברוך, המבואר במ"א בד"ה להבין ענין הברכות):
ב
וענין מתיבתא דרקיע הוא, כי הנה כתיב, "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח" כו'.
ויש חיוון תתאין, וחיוון עילאין.
חיוון תתאין הם המרכבה דבי"ע, מחנה מיכאל מחנה גבריאל, והרקיע שעל ראשיהם זהו מבחי' מלכות דאצילות.
וחיוון עילאין הם האבות אברהם יצחק ויעקב, חג"ת דאצי', והרקיע שעל ראשם הוא בחי' בינה.
וכמ"ש בזהר בפ' ויקהל דרי"ג סע"א, ע"פ השמים שמים, ב' בחי' שמים.
היינו, שמים עילאין ושמים תתאין.
והוא ב' בחי' רקיע הנ"ל.
וכמ"ש בפרדס ערך רקיע.
ועמ"ש מענין זה ע"פ הנותן שלג כצמר.
והטעם שנק' הבינה רקיע, הוא כמבואר במ"א ע"פ הללוהו ברקיע עוזו, ענין ג' בחי', אור מים רקיע, שהם ג' בחי' כח"ב.
כי עד"מ באדם, האור הוא בחי' מקור החכמה, ונק' משכיל, שהוא מקור השכל.
ומה שאח"כ נמשך ממנו גילוי השכל, נק' מים.
ואח"כ כשבא השכל לידי השגה ממש, נק' רקיע.
כי רקיע הוא כמ"ש "רקיע כעין הקרח", שהקרח היינו מה שנגלדו המים, כי הנה מים ניידי.
משא"כ הקרח א"א לשנותו ולהטותו.
וכך כשכבר נמשך השכל בבחי' ההשגה נק' קרח כו'.
ועמ"ש בד"ה ביום השמיני שלח בענין משליך קרחו כפתים.
ולכן בינה מקננא בכורסייא שהוא המאיר בג"ע העליון.
וע"ז נאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כי דוקא לאחר שנמשך בבחי' בינה והשגה אז יוכל להאיר לנשמות בג"ע.
משא"כ בחי' חכמה הוא עדיין למעלה מההשגה.
(ועיין מזה בביאור ע"פ וידבר כו' אנכי כו' ובד"ה* ראה אנכי נותן) ולכן נק' ג"ע העליון מתיבתא דרקיע כי רקיע נק' בחי' בינה שהוא הרקיע שע"ג חיוון עילאין כנ"ל והתפשטותה והמשכתה להאיר בג"ע העליון נק' מתיבתא דרקיע ודוקא מבחי' בינה שהוא בחי' רקיע דהיינו כשנמשך האור בגדר השגה מזה יוכל להיות נמשך הג"ע שיהיו נהנין מזיו השכינה בבחי' השגה ממש (ועמ"ש בד"ה לך לך ועיין בסש"ב ח"ב ספ"ה ועיין בזהר הרקיע פ' ויקהל בדף רי"ב א'). והנה הזוכים למדרגה זו דמתיבתא דרקיע שהוא בחי' גבוה מאד ששרשו רקיע דע"ג חיוון עילאין היינו בינה דאצי' המאיר בג"ע העליון וקב"ה אתי לאשתעשע עמהן בג"ע שהוא הארת כתר וחכמה דאצילות. כ"ז הוא בחי' עליונה מאד והיינו ע"י עסק התורה לשמה. שעי"ז ממשיכים תוספת אור בג"ע כמ"ש דרכיה דרכי נועם וכמ"ש בד"ה ראו כו'. וזה היה כל עסק התנאים והאמוראים ורב יהודה הי' מצלי מתלתין יום לתלתין יום, כי הנה ענין התורה והתפלה היינו שהתפלה היא כמו עד"מ הקדמה והכנה לעסק התורה שהתפלה היא להתבונן בגדולת א"ס ב"ה איך שלגדולתו אין חקר ואיך שכל השתלשלות העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין מקור התהוותםכג אוחיותם הוא רק מהארה אחת לבד שהיא רק עד"מ כטפה נגד הים ויותר מזה אין ערוך כו', ולכן כל הקרוב יותר קמי' ית' הוא יותר בבחי' ביטול מפני דקמיה דייקא כולא כלא חשיב ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומהתבוננות זו יומשך הדאגה והמרירות ע"ד משארז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. דבודאי אין ר"ל עצבות ח"ו שהעצבות הרחיקו מאד חכמי האמת. אלא ר"ל מה שידאוג לבו ויתמרמר ממה שא"א להשיג גילוי עצמיות אלקותו ית' כי גם הגילוי שבעולמות עליונים הוא רק כטפה א' לבד כו' כנ"ל. משא"כ בחי' א"ס ב"ה ממש לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכ"ז הוא ענין התפלה. וכמ"ש מזה בד"ה והיה מדי חדש בחדשו כו' בפי' וענין חולת אהבה.
והנה בעסק התורה נאמר פקודי הוי' ישרים משמחי לב. (ועמ"ש בד"ה צו כו' את קרבני בפ' פנחס) ומדקאמר משמחי משמע שמתחלה לא היה כן והיינו מפני שלבו דואג בקרבו ע"ד הנ"ל. ואעפ"כ ע"י עסק התורה ישמח לבו והיינו כי אע"ג דלגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. אבל ע"י עסק התורה שהנפש היא תפיסא בה אזי עי"ז היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד וכמ"ש בבינונים ח"א פ' ד' ה' ע"ש. ועמ"ש מזה בפ' אחרי ע"פ כי ביוםהזה יכפר כו'. וזהו ענין ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה וכמו הקשר שמחבר שני דברים נפרדים להיות קשורים ומיוחדים יחד בקשר אמיץ וחזק כמו ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד. והנה מצות הקריאה בדבור בד"ת הוא כי הנה מבואר בס"י שעשר ספירות בלי מה כשלהבת קשורה בגחלת ועד"מ השלהבת כשהיא בתוך הגחלת היא בבחי' העלם (ועמ"ש סד"ה כי ביום הזה יכפר בענין בחי' צור עליון צור חיינו שהוא מקור ההויות כו') וכדי להמשיך השלהבת מההעלם אל הגילוי הוא ע"י רוח הנופח בכח. וכך עד"מ ע"י הבל פה של המדבר ד"ת שהוא בחי' לרוח ממללא עי"ז ממשיך אור התורה ממקורה מההעלם אל הגילוי (ועיין באגה"ק סד"ה ויעש דוד שם גבי ובאורייתא מתקיים עלמא כו' כי בדבורם ממשיכים כו'). וזהו שמברכים נותן התורה לשון הוה. כי רוח שרשו גבוה מאד כמ"ש עד יערה עלינו רוח ממרום, וכמ"ש בס"י עשר ספירות כו' כשלהבת קשורה בגחלת כו' אחת רוח אלקים חיים כו' שע"י הרוח נמשך אח"כ גם בחי' אש שהוא גילוי בחי' השלהבת כו' ע"ש. ועמ"ש סד"ה ביום השמע"צ גבי ואשים דברי בפיך כו' מוצא פי ה' כו' ועמ"ש סד"ה ענין ק"ש בפי' קורא בתורה. אך רוח זה הכל לפי מה שהוא אדם. והתנאים ואמוראים שהיו מבחי' מוחין דגדלות היה בכחם להמשיך בדיבורם בחי' גילוי אור התורה והשלהבת כו' שהוא בחי' שם הוי' כמ"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא. וע"כ היו יכולים לעשות נסים ומופתים גדולים. וזהו דאמר רפב"י גינאי חלוק לי מימיך. והיינו כי ים ויבשה הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא והיינו ההעלם והגילוי שבסדר ההשתלשלות. אבל גילוי אור א"ס שנמשך ע"י התורה הוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות וקמי' שוין ההעלם והגילוי שבהשתלשלות העולמות כו' שהוא בחי' למקצה השמים ועד קצה כו'. וכמ"ש בזהר פ' תרומה דקל"ז סע"א קצה השמים דא עלמא עילאה והוא בחי' עלמא דאתכסיא כו'. משא"כ אור א"ס ב"ה אין שייך בו בחי' קצה ח"ו שאינו בבחי' גבול ח"ו. ולכן ע"י המשכת האור שע"י התורה פעל שהנהר חלק לו מימיו כו' כענין הפך ים ליבשה שעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שוין נגד המשכה זו שמלמעלה מסדר ההשתלשלות וכמ"ש במ"א ע"פ כי טובים דודיך מיין כו' (ועמ"ש סד"ה ואלה שמות ובד"ה באתי לגני בענין עמקו מחשבותיך ובד"ה ואהיה אצלו אמון בענין זמירות היו לי חקיך כו'). והנה הנשמות האלו הם הזוכים ללמוד במתיבתא דרקיע כי הנה התורה ישנה ג"כ באצי' ובבי"ע כמו עד"מ מצות ציציתכג בשהיא מצמר הכבשים וענין זה באצי' היינו כמ"ש והכשבים הפריד יעקב וכתיב ושער רישי' כעמר נקא וכמ"ש במ"א, וכן ד' פרשיות דתפילין הם באצי' ד' מוחין כו' וקשר של תפלין שהוא ד' הוא למעלה בחי' חיצוניות מל' דתבונה והוא שכמו למטה הרצועות עושין מעור החיצון. משא"כ הקלף שכותבין עליו הפרשיות נעשה ע"י גרירה ותיקון של העור כו'. וכך למעלה הקשר היא בחי' הלבוש החיצון שבמל' דתבונה שהיא בחי' לבוש המחשבה. ויש כמה בחי' בלבושים דמחשבה עד"מ באדם כשמחשבתו היא בדבר חכמה בחכמה אלקית שהיא התורה ה"ז בחי' לבוש פנימי שבמחשבה שנפשו מלובשת במחשבה זו שהיא מאד נעלה, ופעמים חושב חכמות אחרים הנצרכים לחכמת התורה כמו תכונה או דקדוק וכה"ג והם לבושים בינונים ופעמים חושב בענינים גשמיים שהם לבושים גסים שבמחשבה כו'. וכמ"כ עד"ז יובן למעלה שבמל' דתבונה יש ג' עורות פנימי' אמצעי' וחיצוניות. והיינו ג' בחי' לבושים לאור הבינה וכמו שבמחשבה יש ג"כ בחי' מחדומ"ע כמ"ש במ"א ובחי' לבוש החיצון זהו הנק' קשר של ד' שבתפלין שהוא עד"מ עור החיצון כו' והוא בחי' לבוש החשמ"ל שמחיצוניות בינה כו'. והנה אמרז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (ועמ"ש בפי' ענין זה ע"פ כי תבואו אל הארץ בפ' בהר) שעי"ז זוכה ללמוד ג"כ בג"ע מהו ענין ציצית ותפילין באצילות כו' וכן בכל המצות. אך יש כמה מקומות למעלה שלומדים שם וכמ"ש בזהר ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה מזוזה מימין ונ"ח משמאל בענין וידבר שלשת אלפים משל כו' ומתיבתא דרקיע הם הנשמות שבג"ע העליון אשר שם מאיר חב"ד דאצילות כנ"ל:ג ומעתה נחזור לעניננו להבין ענין לימוד זה דבהרת איך שייך למעלה בג"ע. אך הנה מתחלה צ"ל מה דאיתא בע"ח שמ"ח ושמ"ט פ"ג שקליפת נוגה דאצי' היא טו"ר חציה טוב וחציה כלפי חוץ רע. דלכאורה אין זה מובן כלל איך שייך כלל לומר קליפת נוגה דאצילות הלא נודע פי' אצי' שהוא בחי' אלקות כמבואר במ"א שהוא מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משה. וא"כ איך שייך לומר קליפות דאצי'. ומכ"ש ענין חציה רע. עוד צ"ל מה דאיתא בזהר ובע"ח שער לאה ורחל פ"ז. שסיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור אבא. וזהו דתרגום צרעת סגירותא שכאשר נעלם ונסגר אור אבא ואינו מאיר בז"א אז נמשך ובא בחי' הנגע. ולכן נאמר והובא אל הכהן כי כהן שרשו מחכמה שתיקון הנגע הוא ע"י שממשיכים בחי' אור אבא וזהו ע"י הכהן (וע' בזח"א בראשית ל"א א' ע"פ לעומת המסגרת. דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא היינו חכ"ע שנק' עדן עין לא ראתה. בר בשביל חד דקיק פי' בסה"מ סי' קט"ז דהיינו יסוד דאבא דאתיידע בגניזו לגביה דהיינו שמאיר בבינה ובזו"נ. וכמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג בפי' כולם בחכמה עשית. כי באצילות אור א"ס מתלבש בחכמה ועל ידו מאיר בכל האצי' כו'. אכן פי' סגירותא היינו שנסגר אור אבא לגמרי ואינו מאיר גם ע"י שביל דקיק הנ"ל. וע"דמש"ש בע"ח שהבריאה אינה מקבלת רק מהבינה לבד כו' ע"ש וכשנסגר אור אבא עד"ז מבחי' ז"א דאצי' מזה נמשך בחי' הנגע ועיין במא"א אות נון סעיף ז'. והתיקון לזה הוא ע"י הכהן י"ל ע"ד מ"ש בזח"ב יתרו ס"ז ב' שהכהן משמש וממשיך מבחי' קדש הקדשים שהם ג"ר כח"ב ובפ' עקב דף רע"א סע"א גבי ברוך אתה. אתה כהן לעולם שבחי' הכהן הנק' אתה ממשיך מבחי' ברוך חכמה עילאה כו' ועיין עוד בפ' בלק דקצ"ג ע"ב). אבל כאשר נסגר ונעלם אור אבא שהוא בחי' חכמה עילאה אזי אע"פ שיאיר אור הבינה בז"א עכ"ז יכול להיות התהוות הנגעים (כי בינה דינין מתערין מינה יען שהוא מקור ליש כו') וגם זה לכאורה תמוה איך יכול להיות שאע"פ שיאיר אור הבינה אעפ"כ יוכלכג גלהיות הנגע. ונקדים מ"ש בע"ח דשם אל בחסד ושם אלקים בגבורה ושם הוי' בתפארת והרי שם הוי' הוא ראשון וגדול מכל השמות ולמה תפארת שהוא שלישי בסדר המשכת המדות עליונות שסדרן חג"ת הנה הוא נק' בשם עליון וגבוה מספירת חסד שהוא ראשון בהמדות. ותירץ ע"ז המגיד זצוק"ל כי הלא ידוע שענין שבה"כ שהיה בעולם התהו הוא מחמת שהיה כל מדה בפני עצמה ולא היה התכללות המדות זה עם זה וענין עולם התיקון הוא שנעשה התכללות המדות שזה צריך לזה חסד כלול עם גבורה וגבורה עם חסד וע"י מה נעשה ההתכללות שהרי התכללות זו הוא ענין חיבור ב' הפכים חו"ג אש ומים הנה זהו ע"י הארת אור א"ס המאיר בהן שעי"ז הם בבחי' ביטול לאור א"ס ב"ה המאיר בהן ועי"ז יוכלו להתחבר יחדיו. וזהו ענין עושה שלום במרומיו והיינו שלא תהיה כל מדה בתגבורת עד שלא תוכל להתחבר עם מדה שכנגדה כמו שהיה בעולם התהו כ"א שתתכלל ג"כ עם הפכה מחמת הביטול כו'. והנה עם היות כי מדות חו"ג דאצי' מאיר בהן אור א"ס ב"ה כי איהו וגרמוהי חד אעפ"כ נק' כל מדה בשם בפ"ע היינו זה בחי' חסד ולכן הוא שם אל כדכתיב חסד אל כל היום וזה הוא בחי' גבורה ונק' שם אלקים הרי מ"מ הם ב' בחי' הפכיים והיינו משום דכאשר מאיר אור א"ס ב"ה בהמדות עליונות בבחי' גילוי רב אזי דוקא נעשה ההתכללות ויחוד המדות להיות לאחדים ממש.
וזהו פי' הוי' אחד שהוא ענין להיות יחוד המדות ממש שלא יהיו ענפין מתפרדין והיינו ע"י המשכת אור א"ס ב"ה בהם דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כי החי"ת מורה על ז' רקיעים והארץ שהוא בחי' מעלה ומטה והד' הוא ד' רוחות העולם מזרח מערב צפון ודרום והיינו בחי' ששה קצוות ששרשן מששה מדות עליונות וע"י גילוי אור א"ס ב"ה בהן שזהו ענין אלף אלופו של עולם מתייחדי' באחד ממש אמנם כאשר אין מאיר בהן א"ס ב"ה בגילוי רב רק כפי בחי' האור השייך להמדה ההיא בפרט אזי הן המדות חסד בחי' בפ"ע וגבורה בפ"ע. רק כאשר נצרך שיהיה התכללות אז מאיר בהן אור א"ס בגילוי רב יותר מכפי מדתם ועי"ז תוכלל המדה בהפכה להיות לאחדים ממש נמצא אור א"ס ב"ה אין מאיר בהם בתמידות (ר"ל בגילוי רב) רק לפרקים בעת רצון כאשר נצרך שיתכללו זה בזה ביחוד גמור. והנה יחוד והתכללות זו בין המדות חו"ג הוא ע"י התפארת שמדתו הוא שהוא ממוצע בין חו"ג והוא בחי' התכללות ובו הוא שנמשך ומאיר ההארה מא"ס ב"ה בגילוי רב וכמשנ"ת למעלה דת"ת נק' קדוש ע"ש שנמשך בו מבחי' כתר שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות (וע' באג"ה בד"ה והיה מעשה הצדקה שלום ובזח"ב תרומה קע"ה ב' ע"פ והבריח התיכון) וע"י גילוי זה נעשה התכללות ההפכיים דהיינו שהוא המחבר חו"ג וממשיך בהם גילוי זה. ונמצא א"כ מאחר שכל בחי' ומהות מדת התפארת הוא ענין התכללות המדות ביחוד גמור ממש מוכרח שיהיה בו הארת אור א"ס בתמידות מאחר שזהו מדת ת"ת היינו ההתכללות (ועי' בהרמ"ז פ' יתרו בדף ע"ח והנה בכל תפארת יש כללות חו"ג כאחד כו'). וההתכללות אין יכול להיות בלתי הארת אור א"ס ולכן נק' תפארת בשם עליון וגבוה מכל המדות היינו שם הוי' מאחר שמוכרח שיהיה בו גילוי אור א"ס בתמידות (ועמ"ש בד"ה החלצו) משא"כ בחו"ג שאין בהם הארת אור א"ס עד"ז שבת"ת רק בעת שנמשך היחוד שזהו ענין אמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות שאזי נעשה התכללות המדות שיתכללו זב"ז ביחוד גמור ולא בתמידות כנ"ל*:
והנה עפ"ז יובן ענין ק"נ דאצילות שנק' בשם קליפה הגם שהוא בבחי' אצילות ומאחר שהוא בבחי' אצילות הרי עכצ"ל שהיא מקבלת הארת אלקות ואעפ"כ נק' בשם ק"נ. והענין כי בחי' התכללותכג דשיש בע"ס דאצילות שמאיר הארת אור א"ס ועי"ז הם מתכללים זע"ז כנ"ל זו הבחינה אינה כלל בנוגה דאצילות. אלא שהמדות שבק"נ דאצי' הם ענפין מתפרדין שהחסד אינו מתכלל עם הגבורה ואינן מתייחדין כלל זה עם זה. וכנודע שהפסולת משבה"כ דעולם התהו נפל בק"נ וראשיתם ק"נ דאצילות והרי בעולם התהו לא היה בחי' התכללות וכ"ש אחר שבה"כ כו'. ולכן אין אור א"ס נמשך ומתלבש בהן כלל ע"ד התלבשותו באצי' דקדושה מחמת שאינן כלי לגילוי אור א"ס שאינו שורה אלא במקום הביטול ובמקום ההתכללות כו' רק שהוא מאיר עליהם בבחי' מקיף לבד וכמ"ש במ"א ע"פ ראה ריח בני כו' וע"כ נקראו קליפות שהקליפה היא שאין לה טעם ולחלוחית כו' כמו בהפרי (וי"ל כי שם מ"ה נק' שקיו דאילנא בחי' לחלוחית והמשכת אור א"ס שעי"ז נעשה התכללות אמיתי' להיות לאחדים עד"מ טבע המים לדבק שחלקי הקמח נעשים גוש אחד ע"י המים. וגילוי זה היינו ע"י שמתחלה הם בבחי' תיקון ע"ד רך כקנה כו' שעי"ז אח"כ קוב"ה שרי באתר שלים והוא גילוי שם מ"ה מלגיו דאיהואורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא כו' משא"כ בק"נ דאצי' שהוא מבחי' עולם התוהו מבחי' שבה"כ שאין בהם ההתכללות כלל וגם הביטול הוא בבחי' יש כנודע מענין ראו מ"ה שעושה יש ודבר מהביטול שלו כו'. ע"כ אין נמשך בהם כלל בחי' שם מ"ה מלגיו ולכן נק' קליפות שאין בהם לחלוחית מבחי' שקיו דאילנא כו') ומק"נ דאצי' נמשך אח"כ בבי"ע בחי' יש ממש וצבא השמים כו'. ובזה יובן ג"כ מה דאיתא שק"נ חצי' טוב וחצי' רע. והענין כנודע שהתהוות הרע הוא מחמת שבה"כ שהי' בעולם התהו והשבירה הי' מחמת שהיו ענפין מתפרדין ומזה נתהווה אח"כ בהשתלשלות בחי' הרע. והנה משבה"כ דעולם התהו נפלו בנוגה דאצילות ולכן אף שמקבלת מאצילות וע"כ חציה דכלפי פנים הוא טוב אך מחמת שגם בחציה זו אין בה בחי' ההתכללות כלל וממילא אין מאיר בה גילוי אור א"ס בבחינת פנימי כנ"ל לכן יכול להיות שחציה כלפי חוץ רע (וכמו שמעולם התהו נתהוו הקליפות כו'. ובזה יובן מארז"ל ברבות ס"פ נשא ס"פ י"ד ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם אבל באו"ה קם כו' זה בלעם בן בעור כו' והנה נבואת משה היה מאצילות. וא"כ איך באו"ה קם נביא כמשה. אלא הענין שנבואת בלעם היה מק"נ דאצילות כו'):
ד ועפ"ז יובן ג"כ מש"ל בשם הזהר וע"ח שבהסתלקות אור אבא מז"א הוא סיבת התהוות הנגע. והענין. כי התלבשות אור א"ס הוא בחכמה דוקא, כמ"ש בסש"ב פרק ל"ה בהג"ה. ולכן כדי שיהי' התכללות גמור בז"א הוא ע"י גילוי אור אבא.
(והגם שהוא ע"י תפארת - היינו כמ"ש בפע"ח גבי קדוש דיוצר, דפי' שת"ת הנק' וי"ו עולה ומקבל הארה מחכמה עילאה, הנק' קדש, ועי"ז נק' קדוש. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י, בפ' אמור.
והגם דלעיל אמרנו דקדוש נק' הת"ת ע"ש שמקבל מבחי' כתר - היינו כי אור הכתר מאיר באצי' ע"י חכמה עילאה, כמ"ש בע"ח: דאור א"ס מתלבש באצי' בחכמה לבדו כו')
ולכן כאשר מאיר אור אבא, שבו מלובש אור א"ס ב"ה, ועי"ז נעשה ההתכללות ויחוד ע"ס דאצי', אזי עי"ז לא תוכל קליפת נוגה דאצי' להיות לה יניקה מבחי' עור אדם העליון, דהיינו בחי' ז"א - לפי שבה אין מאיר שום הארת אור א"ס שיתכללו יחד, כי שרש נוגה הוא משבה"כ מעולם התהו שאין בה התכללות.
אמנם בהסתלקות אור אבא מז"א, ואזי לא יש בחי' התכללות במדות דאצילות, וכנ"ל שעיקר ההתכללות הוא ע"י הארת אור א"ס שמאיר ע"י החכמה. ואזי מחמת שאין בה התכללות זו, אזי יוכל להיות יניקה לק"נ דאצי' מעור המל' או מז"א. וזהו ענין הנגע שהוא מה שיונקים ק"נ דאצילות יניקה מעור זו"נ דאצילות.
ולכן התיקון לזה הוא: והובא אל הכהן - שהוא המשכת אור אבא, שהוא דוחה החיצונים. והיינו שלא יהיה יניקת הקליפות רק משערות דנוק', ולא מהעור עצמו.
והנה הנגע הוא בהרת לבנה, ועד"מ למטה באדם הוא ענין הסתלקות הדם מאותו מקום, כי הדם הוא הנפש. ועמ"ש: בביאור בשעה שהקדימו נעשה, ובד"ה לסוסתי. וכך למעלה, בחי': החכמה תחיה, והוא בחי' אדם א' דם, ובהסתלקות אור אבא הוא ענין הסתלקות בחי' והחכמה תחי' מאותו בחי' עור. וזהו ענין הבהרת.
ועמ"ש מזה ג"כ: סד"ה ביום השמע"צ, שהבהרת הוא ענין שמעכב ההשפעה והמשכת החיות. וע' במא"א אות ב' ס"ח.
ואח"כ כשיש שער לבן, יונקי' ק"נ מהעור ע"י השער לבן כו'. ולכן צריך הסגר.
(ופי' וענין עור יובן ע"ד שנת' למעלה בענין פי' קשר של תפילין למעלה, שהוא מבחי' עור כו'. ועד"ז יובן גם כאן פי' וענין יניקת ק"נ דאצילות מעור דז"א. ועיין בע"ח בדרוש הנגעים שם: ולכן תמורת ג' אורות אשר יוצאין ומתקנין את לאה ורחל כו'. ואל תתמה בזה כי הנגע אינו טומאה בעצמה רק בחי' דינא קשיא כו' ע"ש.
והיינו שמהנגע נמשך אח"כ יניקה לק"נ דאצילות כו'. וזהו הטומאה כשמטמאים הנגע. ועיין בהרמ"ז ס"פ תזריע).
ובזה יובן ענין: אם שער לבן קודם לבהרת - טהור כי כך הוא הדבר שיש יניקה לק"נ דאצי' משערות דנוק', כי מאחר שהקב"ה ברא אותן ממילא מוכרח להיות להם יניקה, והיינו מבחי' השפעה אחרונה דאצי'. דהיינו בחי' שערות שהן גדילי' מהעור, והשערות הוא בחי' היותר אחרונה, ולמטה מטה מהעור, שהרי מהעור יצא דם ע"י נקב.
(וא"כ מלובש בו עצמיות האור והחיות מבחי' ח"ע המלובש בהדם. ועיין בלק"ת פ' וירא גבי ענין הדפק כו')
משא"כ השערות. ולכן מהשערות ניתן להם יניקה. וכיון ששער לבן קדמה לבהרת אין להם יניקה בהעור רק מהשערות, ולכן הוא טהור.
אבל אם בהרת קדמה לשער לבן, היינו שיש יניקה לנוגה דאצי' מעור הנוק', כי תרגום צרעת סגירו. סגירו דנהורא, שהן מוחין דאבא שלא נתגלו בזו"נ. וזהו ענין הבהרת, שהיא המעכבת סיבוב והילוך והתפשטות הנפש והחיות במקום זה.
וברוחניות למעלה, זהו ענין עיכוב ומניעת התגלות המוחין דאבא כו'. וכן ענין כל הד' מראות נגעים. ולכן כשהבהרת קדמה לשער לבן אזי יונק ק"נ דאצי' מעצמיות עור הנוק' ע"י השער לבן כו' שהיניקה נק' ע"ש שער לבן.
(כי זה לעומ"ז עשה. וכנודע מענין לבן ויעקב, שיש לובן העליון בקדושה, בגדי לבן: ושער רישי' כעמר נקא. ולעומת זה ג"כ לבן דקליפה כו'. וכמ"ש בפרדס ש"ג פ"ז. וכמ"ש ג"כ במ"א ע"פ עד הגל כו')
והנה מק"נ דאצי' נמשך אח"כ גם בעשיי', ששם הם עומקי' הקליפות. ולכן אם בהרת קודמת לשער לבן הוא טמא וצריך תיקון ע"י הסגר כו'.
ספק: קוב"ה אמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא. כי ע"פ ההשגה של המתיבתא הרי כך הוא דין תורה, דכל ספיקא דאורייתא לחומרא.
אבל: הקב"ה אמר טהור - היינו שכאן אין מטמא אא"כ ודאי הבהרת קדמה. אבל אם הוא ספק שאין נודע לנו אם הבהרת קדמה - טהור הוא. אף שיוכל להיות שהבהרת קדמה מ"מ כאן הוא גזה"כ שכל שהוא ספק אצלנו ולא נודע לנו שהבהרת קדמה אינו טמא.
והיינו או משום שכל שלא נודע שהבהרת קדמה אין נמשך להם יניקה יותר מהראוי או שלא יהיה מיניקה זו התעוררות דינים.
(ויש למצוא קצת טעם לזה בהא דבידיעה תליא מילתא בספק זה שבטומאת צרעת. והוא ע"פ מ"ש הרמ"ז ס"פ תזריע וז"ל: והבן ענין גדול, שאין טומאת הצרעת ככל שאר טומאות, שזו אין טומאתה נודעת ולא מטמאה עד שיבוא הכהן כנודע כו' עכ"ל.
וע"ש הטעם ע"פ הע"ח. וא"כ, הרי אפי' בצרעת שהיא ראויה להיות ודאי טמא עכ"ז גזה"כ הוא שאינה מטמא עד שיבוא הכהן ויוודע טומאתה מהכהן כו', לכן שפיר י"ל הטעם דספק זה טהור משום דכל שהוא ספק ולא נודע שהבהרת קדמה טהור)
וכה"ג הוא ענין ספק ממזר. דארז"ל: ממזר ודאי לא יבא אבל ספק ממזר כשר מדאורייתא לבוא בקהל:
ה אך להבין הענין שהמתיבתא דרקיעא אע"פ שזכו לגילוי זה דקוב"ה אמר טהור. עכ"ז הטעם לא ידעו עד שאמרו מאן נוכח כו'.
והענין כי הנה מבואר למעלה כי התנאים ואמוראים היו תורתם אומנתם, הכל להמשיך מכתר עליון מלמעלה למטה, מבחי' סוכ"ע לבחי' מל' שהוא בחי' ממכ"ע. והנה בחי' סוכ"ע א"א שיאיר בהכלי בהתגלות ממש בהשגה אפילו בג"ע עד תח"ה. (וכמ"ש באגה"ק ד"ה נודע דבאתעדל"ת כו' ע"ש). רק הארתו מאיר בהעלם, כי מחמת שהאור פנימי והאור מקיף הם דבקים יחד זה עם זה לכן הארה מן המקיף זורח בפנימי בהעלם וכמש"ל.
(ועמ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות, בענין שהמקיף מצחצח חצי הכלי כו'. ועי' בפע"ח בשער השבת פי"ב בענין סכך הסוכה, שצ"ל לכתחלה בענין שיהיו כוכבים נראים מתוכו, שהם ניצוצי החסדים המאירים ממקומם דרך הנקבים כו', והסכך הוא בחי' מקיפים כנודע. אלא שמ"מ הארת המקיף מאיר בהא"פ. וזהו ענין הנקבים כו'. ועמ"ש באגה"ק ע"פ וילבש צדקה כשריון)
וידוע כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. ולכן בג"ע כשלמדו התורה שם ע"ד קיבול שכר, הנה עם היות כי אע"פ שאור המתגלה בג"ע הוא מבחי' ממכ"ע. אעפ"כ מחמת שהא"מ שהוא סוכ"ע זורח בהא"פ, לכן ראו אור הזורח מסוכ"ע, והיינו קוב"ה אומר טהור. וכנ"ל שקדוש הוא בחי' כתר סוכ"ע, אשר ע"פ הארת הכתר והחכמה שמאיר בג"ע, דין הוא שספק זה טהור.
אכן לא השיגו רק גילוי הרצון שכך טהור, אבל האור והפנימי' והטעם של הרצון מדוע ספק זה הוא טהור לא השיגו. והיינו מחמת כי התגלות הנ"ל הוא מבחי' מקיף וסוכ"ע שאינו זורח בהא"פ רק בהעלם ולא בהתגלות ממש.
(ולכן השיגו הפסק דין שספק זה טהור, אכן הטעם שהוא הפנימיות לא השיגו. וכמו ע"ד גולגלת' דחפיא על מוחא. שמו"ס שהוא פנימי' הכתר לא יכול לבא בגילוי כלל עד לע"ל שיתגלו טעמי תורה. והגילוי שבתורה שלפנינו הוא מבחי' גלגלתא שהוא הרצון בחי' חיצוניות כו'. אלא שזהו בהיום לעשותם. אך כמ"כ בג"ע הגם שהוא בחי' לקבל שכרם, אבל להיות ששם הגילוי מבחי' ממכ"ע, ומבחינת סוכ"ע אינו מאיר כ"א בבחי' העלם, מה שהמקיף זורח הארה בא"פ. לכן ענין גילוי זה, שאינו גילוי גמור, היינו ע"ד הגילוי מבחי' גלגלתא דחפיא על מו"ס שידעו הפסק דין שכך טהור, והטעם שמבחי' מו"ס לא השיגו כלל)
ואדרבה ע"פ ההשגה שבמתיבתא דרקיעא שהוא מבחי' ממכ"ע, כנ"ל שהרקיע הוא מבחי' בינה כו'. הנה ע"פ השגה זו אמרו כלהו טמא, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא: אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רב"נ אני יחיד בנגעים כו' - ולכן ידע הדין על מקורו.
ומצא פסוק ודרש, שגם בתורה כתוב שאין טמא אא"כ ודאי בהרת קדמה אבל ספיקו טהור. משא"כ לפי השגת המתיבתא דרקיעא לא מצאו זה בתורה שיהיה ספיקו טהור, רק ששמעו ע"ד קיבול שכר בג"ע שקוב"ה אמר טהור. אבל לפי השגתם בתורה נראה להם שהוא טמא. והיינו לפי שהשגתם בג"ע הוא מבחי' ממכ"ע כו'. ועפ"ז נראה להם שספק זה צ"ל טמא כנ"ל.
ומה שלמעלה מבחי' השגה נק': עדן, שע"ז ארז"ל: עין לא ראתה כו', והיא בחי' המקיף - רק מ"מ מה שזורח המקיף בבחי' פנימי בהעלם זה ראו בג"ע, לכן השיגו שקוב"ה אמר טהור אבל טעם ע"ז לא השיגו, כי המקיף אין זורח בהא"פ והכלי רק בבחי' העלם.
אכן רב"נ שהוא יחיד בנגעים, פי' שמדרגתו הוא מבחי' הארה זו עצמה ממש, מה שהמקיף זורח בהא"פ. וע"כ נק' יחיד, שהוא למעלה ממדרגת שאר כל החכמים, שהם מבחי' הא"פ, ומה שהמקיף זורח בהא"פ הוא בבחי' העלם מהם. אבל רב"נ הוא עצמו מבחי' הארה זו דהא"מ מה שזורח בהא"פ כו' וע"כ מצא טעמו ממש. שע"פ הדין הכתוב ומפורש בתורה צ"ל ספק זה טהור הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה כו'.
(וענין בחי' זו שנשמתו הוא מהארת המקיף' י"ל ע"ד מ"ש ע"פ אז ישיר משה בענין: מן המים משיתיהו דגבי משה, דהיינו מבחי' עלמא דאתכסייא שהוא בחי' סוכ"ע, משם נמשך נשמת משה. והיינו מה שהמקיף זורח בפנימי שהרי מן המים משיתיהו ליבשה כו'.
ועמ"ש ג"כ ע"פ ואלה המשפטים: שמשה שרשו מבחי' עגולים ומקיפים סוכ"ע כו'. ועמ"ש בפ' יתרו סד"ה מראיהם ומעשיהם בפי' ענין: משה שפיר קאמרת, ומשם יובן שיכול להיות בחי' המשכת ניצוץ משה ממש ברבה בר נחמני. וזהו שהי' ג"כ יחיד בבחי' זו, דהיינו שהוא מבחי' הארת המקיף כו'.
(ועיין מ"ש מענין עדן בביאור ענין קי"ס גבי והניף ידו על הנהר)).
והנה לתוספת ביאור בענין קוב"ה אומר טהור י"ל עפמ"ש בזהר פ' בא דל"ו ע"ב: בשעתא דקוב"ה אתחזי על גנתא כו' עד ולא מתפרש מעדן. נמצא שהתגלו' זו הוא מבחי' עדן שהוא בחי' חכמה וכתר, משא"כ השגת המתיבתא דרקיעא בעצמם בג"ע הוא נמשך מבחי' בינה דאצי' שהיא בחי' רקיע העליון כו'. אבל בחי' הגילוי דקב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בג"ע זהו הגילוי מלמעלה מעלה מבחי' בינה.
ועמ"ש ע"פ באתי לגני כו' וע"פ הזהר בפ' בראשית דכ"ז ע"ב: אעשה לו עזר בענין מעלת גילוי זה דקב"ה אתי כו'.
וזהו ג"כ כענין המבואר במ"א ע"פ ויהי קול מעל לרקיע. דפי' קול ר"ל המשכה וגילוי מלמעלה מבחי' הרקיע והפרסא, והוא מבחי' סכ"ע.
וכך ענין גילוי זה היא מלמעלה משרש השגת המתיבתא דרקיע, ששרש השגתם מבחי' רקיע העליון דבינה. אבל המשכה זו מבחי' עדן - זהו מעל לרקיע כו'.
וכ"ז נמשך להם ע"י שבעסק תורתם בהיום לעשותם, המשיכו ג"כ מבחי' כתר עליון, מבחי' סוכ"ע, ועי"ז זוכים ג"כ בג"ע לגילוי הארה זו להיות קב"ה אתי לאשתעשעא כו'.
(ועמ"ש בד"ה כי כאשר השמים החדשים בענין ויניחהו בג"ע לעבדה כו')
עוי"ל עפמ"ש במ"א בד"ה צאינה וראינה, בפי': שאו ידיכם קדש וברכו את הוי' כו'. וזהו שנק': הקב"ה, ע"ש באריכות. וברכה זו הוא ע"י עסק התורה, כמ"ש בזהר ויקרא די"ג א': ולכן מברכתם יבורכו גם הם אשר לכן הקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בג"ע כו'.
וע' בהרמ"ז פ' כי תצא בד' רע"ח א' כ': מתיבתא דקב"ה הוא בבריאה, ששם ג"ע העליון. ומתיבתא דרקיע הוא ביצירה. (ועיין בזהר בפ' בלק דר"ג ע"ב).
והנה הרמב"ם ספ"ב מהט"צ [=מהלכות טומאת צרעת] פסק כהמתיבתא דספיקו טמא. וכ' הכ"מ משום דת"ק ור' יהושע פליגי בזה ספ"ד דנגעים והלכה כת"ק. ואע"ג דקוב"ה אמר טהור - לא בשמים היא כו'.
אמנם בהר"ש ספ"ד דנגעים משמע דהל' כר' יהושע משום דקוב"ה אמר טהור כו'.
הענין י"ל ע"פ מ"ש במ"א בענין שארז"ל על ר"מ שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים כו'. כי החכמה היא נמשכת מלמעלה דרך שערות שהם י"ג ת"ד זקן שקנה חכמה. שרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, והשערות הם צמצומים.
אבל כשהחכמה היא בכתר, שם היא בהרחבה גדולה בחי' א"ס. וזהו ענין: ומראה לו פנים שהי' מאיר וממשיך מבחי' הפנים דא"א, שהוא פנוי משערות ולמעלה מבחי' הצמצומים. (ועמ"ש מזה באריכות בביאור ע"פ אלה מסעי). ע"כ היה יכול לומר גם על הטמא טהור כו' וזה היה ענין ר"מ.
אבל רוב החכמים שבדורו לא היו משיגים התורה רק כמו שכבר נמשכה בחכמה דאצי' המקבלת ע"י שערות י"ג ת"ד. וזהו: נובלות חכמה שלמעלה תורה כו'. וכמ"ש בביאור ע"פ תורה צוה לנו משה. ולכן לא קבעו הלכה כמותו כי אחרי רבים להטות.
ועיין במדרש תלים ע"פ אמרות ה' כו' מזוקק שבעתים כו'.
וזהו ענין: לא בשמים היא - כי שמים הם מקיפים דחיה ויחידה. והתורה כבר נמשכה מהמקיפים לתוך א"פ במדות דאצילות.
ועפ"ז יש לפרש דעת הרמב"ם דפסק כת"ק. כי רבה שהיה יחיד בנגעים ואהלות היינו מבחי' המקיף דחיה יחידה. ואעפ"כ אחרי רבים להטות.
ומ"מ באמת י"ל דהכא שאני, דאין זה דומה להא דאחרי רבים להטות, דהיינו דוקא בפלוגתא דחכמי המשנה זע"ז אבל הכא שאני דקוב"ה אומר טהור כו':